אני הייתי מוציאה את החלק הנגוע ומשתמשת בשאר...
אבל אם כבר טיגנת אז אולי הכל לפח? איזה באסה!
ב"ה שלא צריכה לזרוק!
ושיהיה לבריאות!
תעזרו לי לחשוב, איך אני יכולה להקל על העומס אם אני גרה במקום שיש בו רק ילדים, אין נערות שיכולות לעשות בייביסיטר או לקפל כביסה. אני עם תינוק ועוד כמה קטנים.
לא יודעת מה אני מחפשת, רק מה יכול לעזור לי כשאני קורסת (חוץ מבעלי שעושה בבית המון!)
הייתי רוצה מישהי שתשמור עליהם שעה ואני אלך לישון או אצא לנשום (לפני שעברנו לכאן הייתי עושה את זה)
אם זה לא אפשרי אז לפחות איך אפשר להוריד מטלות אחרות.
אני אוסיף שאני עם עבר של דיכאונות וכרגע מרגישה שהדיכאון דופק בדלת. והעומס הוא טריגר מאוד חזק אצלי לדיכאון.
אן להפך מבוגרות
אין פה הרבה משפחות אז בכל מקרה יש הרבה עומס על כל אחד שגר כאן.
מדיח
שואב שוטף
מייבש
נינג'ה גריל
ואולייי לשלם למישהי מבוגרת שתבוא מיישוב ליד לכמה שעות לאפס את הבית ולהוריד ממך הרבה מטלות
כאילו לשנות ראש משמישהו ייקח את הילדים להקלה במטלות האחרות שלך
ואולי לרשום לצהרונים?
וכל הכבוד שאת דואגת לעצמך ומודעת לשים לב לסימנים!!
ואגב, איך את מעבר לעומס עם הילדים? אולי לאוורר שעוצ עבודה ושיהיה לך יותר זמן לעצמך בבקרים?
האמת להביא מישהי מבוגרת מישוב אחר זה רעיון, אבל מעניין איך מוצאים מישהי כזאת, אני אנסה לחפש.
הילדים בצהרונים, התינוק איתי כשאני לא בעבודה.
בעיקרון יש לי זמן לעצמי, אני צריכה יותר לנצל אותו טוב ולא לתת לבוקר החופשי לעבור מול המסך או בשינה.
לחפש מישו מהיישוב הרלוונטי שיפרסם שם
בעידן הוואצאפ דברים רצים
אני חושבת שהבקרים שלך כשאת לא בעבודה זה ממש פוטנציאל מטורף
כי הזמן השקט לעצמך הוא הכי נותן..
אולי לחפש מסגרת לתינוק לימים האלו או לחלק מהם..? אם את איתו קשה יותר לקום ולעשות מחוץ למסך.. ולישון זה מעולה
אם לא מצאת דברים אחרים אז כן זה לחלוטין שווה השקעה ומשפר איכות חיים
1. עזרה ממשפחה- אולי יש סבתא או גיסה שיכולה לבוא פעם בשבוע?
2. מכשירי חשמל- מדיח, מייבש כביסה, רובוט שואב שוטף.
3. אוכל קנוי שרק שמים בתנור או להזמין פיצה
4. לאכול בכלים חד פעמיים
5. לא לקפל כביסה, לקנות סל לכל ילד לכביסה נקיה
6. כותבת בזהירות, לשקול לעבור דירה בשביל הבריאות שלך… (לא ברור אם את כרגע בהריון וזה משהו זמני או שבאופן קבוע את קורסת. כותבת בעוד יותר זהירות למנוע הריון).
אני אשקול את הרעיונות ונבדוק מה מעשי.
לגבי 6, אני לא חושבת שבמקום אחר יהיה לי טוב יותר ולעבור דירה זה לא דבר קליל, למצוא לאן זה הרבה יותר קשה. אני לא בהריון, אני עם תינוק קטן, אבל היו לי דיכאונות בכל מיני מצבים בחיים, גם כרווקה, גם כנשואה בלי ילדים, גם בתחילת הריון, הדיכאון אצלי לא קשור למצב ההורמונלי נקרא לזה ככה.
חיים, תוסס חברתית?
למה הגעת למסקנה שאם אין פה נוער אז אין פה חיים וחברה? יש פה ממש קהילה מתוקה, פשוט כולם משפחות צעירות. גם אנחנו משפחה צעירה, למה אנחנו צריכים מקום עם משפחות מבוגרות ונוער? (חוץ מבייביסיטר)
עם 20-30 משפחות
אם אין נוער, אין בייביסיטר, אז איך יוצאים? איך נפגשים לערבי קהילה וכו...?
משום מה בפתיחת ההודעה חשבתי שאת דוקא מתלבטת אם לעבור למקום שיש שם נערות ועזרה, מקריאה חוזרת ראיתי שהבנתי לא נכון.
ברור שאם טוב לכם שם, תישארו... בטוחה שזה שווה את זה.
אגב, מניסיון, גם בעיר הגדולה עם הרבה נערות, קשה למצוא עזרה. צריך הרבה מזל
יש להן את הסניף, הבגרויות, הלימודים, החיים, ולעזור בבית של עצמן. הן מגיעות רק כשילדים ישנים...חחחחדור מפונק.
ככה שבאמת בשביל עזרה מנערות לא הייתי משנה מקום מגורים.
תמיד מציעים פה בפורום לקחת נערות לעבודות בית וכאלה, אז חשבתי שזה דווקא דבר שכן אפשר למצוא 😂 שיעשע אותי התיאור על הדור המפונק
אכן דור מפונק
חחחח
נערות מגיעות עם דרישות
לא מחליפה טיטולים
רק שהם ישנים
עד שני ילדים
אצלנו בכל אופן.
או שהאימהות שלהן צריכות אותן בבית
אצלינו קל למצוא
יש קבוצה של ביביסטריות שכל פעם כשצריכים שולחים ותוך חצי שעה יש מישי מצוינתת
למצוא מישהי עם ילדים פחות או יותר בשלב שלך, ולסכם איתה שנניח פעם בשבוע היא לוקחת את הילדים שלך לשעתיים, פעם בשבוע את לוקחת את שלה
או רק את התינוק אם את מוצאת מישהי שעם התינוק שלה בבית...
זה באמת משהו שאפשר ליישם אותו ואפילו לשמור שעתיים על ילדים של מישהי אחרת יכול להיות טוב למרות שזה דורש אנרגיה, זה מכניס אוירה חיובית לבית כשיש אורחים, מעסיק את הילדים (ואותי) אז כשאני לא בקריסה הפיתרון הזה יכול ממש לעזור שאני לא אקרוס...
להזמין חברה עם ילדים בגילאים דומים לשלך ולהעביר ביחד אחה"צ. כולל ארוחת ערב.
לפעמים כשיש אורחים אז יש יותר מרץ לסדר קצת, להתעסק עם הכביסה, להכין אוכל וכו. וגם אם לא תוך כדי, זה מעביר את השעות המאתגרות בצורה יותר נחמדה.
אם לא מתאים לך בבית שלך, אפשר לקבוע בגן שעשועים. כולל להביא לילדים כריכים וירקות לארוחת ערב. ואז חוזרים הביתה למקלחת ושינה.
אפשר אולי להתאחד כמה אמהות ולהביא כמה בנות כל פעם
ואז תוכלו להתחלק בתורנות מי מביאה/להביא כסף לנסיעות
ואולי זה יתן לילדות יותר דרייב שנוסעים עם עוד חברה
השאלה כמה קל ופקרטי לתקשר ולמצוא את זה
סרט בצהריים כשאת רוצה לישון 🥴
אני הייתי עושה ככה קבוע במילואים. ואחר כך הפסקנו וזה ממש מובן להם שזה רק לתקופה..
להעביר את שיטת הכביסה למיון כמו השיטה של @מתואמת
ובאיזה גילאים הילדים? אולי יש משימות שאפשר לתת להם?
איפה גרים?
יש הרבה נערות שיכולות לבוא
רק תשלמי נסיעות
כמה ההית מוכנה לשלם על נסיעות וכמה לנערה עצמה?
תראי לדוגמה הקיבוץ שהקימו בבניין בנהריה.
בטוחה שיש עוד נשים במצבך.
אולי יעזור לעשות סבב, ביום שלכם שבעלך יחזור מוקדם ותהיו שניים עם החבורה, ובימים אחרים יהיה לך שעה של שקט.
תחשבי שעה זה כמו חוג בתכלס.
אולי מתאים לשים אותם בזום? אולי יש סבתא שיכולה לדבר איתם בזמן הזה?
אצלנו סיפורי שמע הולכים מעולה.
אני שמה את הטלפון לידי ואת הרמקול לידם, ושמה סיפורים בספוטיפיי.
זה מעביר פרקים לבד.
ככה את יכולה לנוח והם יכולים בזמן הזה לשחק בשקט או לשבת על הספה ולהקשיב.
אם הם חייבים שתהיי במרחק ראייה אולי יעזור לך לשים אטמי אוזניים ולישון על הספה לידם.
מיואשת מעצמי.
הבת שלי בת 5 , בכורה .. מדברת אלי גאמא מאוד לא מכובד, מזלזלת. יש לי לפעמים לא במודע, שאני מרימה אצבע כשאני כועסת (כמו "אצבע מונו עושה...") והיא שונאת את זה. אני לא שמה לב לפני, וברור לי שלא עוזר להשיג יותר הקשבה וכו'. גם לא הרמת קול.
אבל מה כן? יש לנו המון זמנים מתוקים ונעימים יחד, היא ילדה טובה ממש לקבל, מתוקה. אבל לפעמים קמה על רגל שמאל, צועקת, מורחת את הבוקרב עונה החוצפה כל כל בקשה הכי קטנה.
היום פספסה במיטה, ביקשתי שתגניס את השמיכה והמסדין למכונת כביסה, והיא עונה בצורה הכי מזלזלזת שהיא לא תעשה את זה. וגם לא עשתה. אני אתלה את זה בחוץ שלא יסריח, אבל אם אכבס מרגישה שלא תלמד כלום. מצד שני ברמת לא מזיז לה, היא תמצא סדין אחר ושמיכה אחרת ןתסתדר. ועוד כהנה.
רעיונות איך להישג שיתוף פעולה בבית, בעיקר אחריות אישית.
זה לגמרי גיל שעושים מה שרוצים וקשה להיות אחראיים למעשים.
מציעה לך להתמקד נטו ב"תרבות הדיבור" שלה, שזה כן דבר שחשוב ללמד בגיל הזה. למשל: "אויש, נראה לי שהתבלבלת, לאמא מדברים בכבוד." או: "אמא קצת כעסה עלייך עכשיו, אבל עדיין אוהבת אותך. אז בואי תראי לי שגם את בכל זאת אוהבת אותי..."
אחריות על מצעים רטובים לדעתי זה מעבר לגילה. אפשר לבקש ממנה, אבל לא להכריח אותה. אם היא מפזרת משחקים, נגיד, זה כן משהו שהיא יותר יכולה להיות אחראית עליו, וגם לא יקרה נזק אם הצעצועים יהיו מפוזרים עד שהיא תאסוף. אבל גם את זה - לא במשחקי כוחות, אלא בצורה משחקית ומתוך כיף.
בכל אופן, אם את מרגישה שאת לא יודעת איך להתנהל מולה, אולי כדאי ללכת להנחיית הורים. זה יכול מאוד לעזור.
ואל תכעסי על עצמך על הפעמים שאת כועסת עליה... זה טבעי וקורה כמעט לכל אמא❤️
שחלק מהדברים שרשמת לא נשמעים תואמי גיל יש לי גם בת בת 5 והיא אינטיליגנטית וחכמה ובוגרת מעל הממוצע לגילה בהחלט
ועדיין אם היא תפספס אני לא אגיד לה לשים בכביסה.
ורשמת גם היא תמצא סדין ושמיכה אחר..זה נשמע אובר לקיחת אחריות של הילדה ( בגיל הזה אם ילד מפספס אצלי אני אכבס ולא יעשה מזה עניין ועד הערב תחכה לו מיטה מוצעת ונקיה)
אגב לכל ילד במיוחד בגילאים האלה יש בקרים נמרחים ויותר מורכבים זה ממש תואם גיל..אני מבינה את הקושי אבל זה לא נשמע חריג..
למה את חושבת שהיא מפספסת בכוונה? כלומר את רושמת אם אכבס היא לא תלמד כלום..מה הכוונה שלך?
לא מפספסת בכוונה.
בדרך כלל מתייחסים מאוד טכני לפספוס. אתמול החליטה לישון על הרצפה, כך שזה לא מסובך עכשיו להוריד סדין וכו' זה להעביר את מה שפרסה לעצמה בלילה ולשים טכנית במכונה. לא חושבת שזה מעבר ליכולת שלה.
הבקרים המרוחים זה לא חד פעמי, יש איזה עניין עם התארגנות בכלל, אני מנסה לפרק ולתת כל פעם משימה ספציפית (להתלבש, לנעול נעליים, לקחת תיק...)
גם אני יודעת שזו תקופה עם הרבה אירועים והיא עם חששות אני בטוחה. מנסה לשדר לה שכל יום בפני עצמו, ואנחנו איתה בכל אירוע. גם מנסה לתת לה זמנים אישיים בכורה כשיש תינוקות.
שווה לעזור סדר בשלבים שהיא צריכה לעבור, ולעשות רשימה שלהם (בציורים פשוטים).
נגיד, נטילת ידיים, ציור של נטלה, שירותים, ציור של אסלה, ציור של מברשת שיניים, בגדים, נעליים.
ואז הרבה יותר ברור לה מה היא צריכה לעשות, וזה הופך לאתגר שצריך כל פעם לסמן מה היא עשתה (נגיד במדבקה) ואם היא שוכחת זה מזכיר לה.
נכון שיאהה צודקת
איך לדבר כך שהילדים יקישיבו...
הורים משוחררים- ילדים משוחררים
באופן כללי, בגיל הזה צריך בעיקר להתמקד באיך לרתום אותה אליך, שישתלם לה לעשות. אם כי זה כיף, אם כי תרוויח משהו אחרי. אם זה כי תוכל לסמן בטבלה שעשתה משהו, או נספר לאבא/לגננת, או תעשי איקס ואז תבחרי סיפור שאקריא לך וכו. או לעשות בתור משחק- נניח לאסוף את כל החלקים לפי הצבע שאני אומרת כל פעם, או לעשות לאבא הפתעה נניח להתקלח ואז להתחבא בשמיכה ולהגיד לאבא שהילדה לא רוצה להתקלח ואז הוא מגלה שהיא כבר מקולחת ולבושה..
משהו עובר עליה
ויש דיבור לא מכבד.
גם אם זה סיבה ותוצאה עדיין יש פה 2 דברים לטפל בהם, וככל שהזמן עובר, הדיבור הלא מכבד הופך לדבר בפני עצמו ולא בהכרח יעלם ברגע שתטפלו בגורם.
לגבי מה שעובר עליה תנסי לחשוב אם היה איזה שינוי בחיים שלכם, או לברר עם הגננת אם יש איזה ענין חברתי. אם יש לך שעת רצון של דיבור איתה את יכולה לנסות לשאול איך הגננות איתם, לפעמים לחץ של גננת יכול לגרום לילד צורך לפרוק במקומות אחרים. או שאולי תגלי שאיזה ילדה בגן מתנהגת אליה לא יפה.
לגבי הדיבור אני פשוט אומרת בצורה ברורה, משתדלת בנעימות, מודה שלא תמיד מצליחה - לא ככה מדברים. לאף אחד, בטח שלא לאמא. אני רוצה לשמוע את המשפט מחדש.
לרוב זה עובד..
ממליצה לך ללנוד מהיסודות איך לדבר בשפת תקשורת מקרבת, זה נכס.
כרגע היא רק בת 5, מה יהיה בגיל 15?
כשלומדים איך לנהל תקשורת בונה עם הילדים כבר מגיל קטן, הם גם לומדים איך להגיב מהצד שלהם וזה ממשיך גם כשהצרכים משתנים עם הגיל.
מקור זה מציג **תשעה כללים יישומיים** שנועדו לפשט את חיי ההורות, לצמצם התקפי זעם ולשפר את שיתוף הפעולה של פעוטות. האסטרטגיה המרכזית מדגישה את חשיבות **התאמת השפה ליכולות הקוגניטיביות** של הילד, תוך מתן זמן עיבוד מספק והצבת גבולות עקביים ללא צעקות. הכותבת מציעה **להחליף הוראות שליליות בהנחיות חיוביות** וברורות, ולתווך מושגי זמן מעורפלים באמצעות קישורם לאירועים מוחשיים בסדר היום. בנוסף, הטקסט מדגיש את תפקיד ההורה **כמודל לחיקוי** ואת הצורך בזיהוי ולימוד מיומנויות חסרות במקום ענישה על התנהגות לא רצויה. גישה זו שואפת ליצור **סביבה ביתית רגועה** יותר המבוססת על הבנה התפתחותית ותקשורת מכבדת.
וקצת יותר בפירוט:
כדי להתאים את הבקשות שלך ליכולות המוח המתפתח של הפעוט, המקורות מציעים לפעול לפי מספר עקרונות מרכזיים המבוססים על הבנת ה**זיכרון המעבד (Working Memory)** של הילד:
### 1. הבנת מגבלות ה"כוס הקטנה"
הזיכרון המעבד של פעוט דומה ל**כוס קטנה**. כאשר נותנים לו הוראה ארוכה ומורכבת, המידע "נשפך" החוצה לפני שהוא מספיק לעבד אותו. במצב כזה, הילד הופך למוצף, קופא ולא עושה דבר – לא מתוך מרדנות, אלא כי המוח שלו פשוט לא יכול להתמודד עם כמות המידע.
### 2. התאמת מספר השלבים לגיל הילד
המקורות מספקים הנחיות ספציפיות לפי גיל:
* **גיל 18 חודשים:** יש לתת **הוראה בת שלב אחד בלבד**, כמו "נעל נעליים".
* **גיל שנתיים:** ניתן לתת הוראה בת **שני שלבים הקשורים זה לזה**, כמו "קח את הנעליים ונעל אותן". שילוב של שני שלבים שאינם קשורים (כמו "נעל נעליים וקח כדור") יהיה מורכב מדי עבורם.
* **גיל שלוש:** רוב הפעוטות כבר מסוגלים להתמודד עם **שני שלבים שאינם קשורים**, כמו "נעל נעליים ואז קח את התיק".
* **גיל חמש:** ילדים יכולים לרוב לנהל **שלושה שלבים שאינם קשורים**.
### 3. יצירת קשר לפני מתן ההוראה
במקום לצעוק הוראות מקצה החדר, יש לגשת אל הילד, **לומר את שמו ולחכות שהוא יסתכל עליך**. רק לאחר שנוצר קשר עין, יש לתת את ההנחיה הקצרה והברורה.
### 4. חוק 10 השניות
לאחר מתן ההוראה, עליך **לחכות 10 שניות בשקט** (ספור בלב). למוח מתפתח לוקח בין 7 ל-10 שניות לעבד את המילים, להבין מה עליו לעשות ולבצע את הפעולה. אל תחזור על הבקשה ואל תרים את הקול בזמן הזה – פשוט תן להם זמן עיבוד.
### 5. שימוש בהוראות חיוביות וספציפיות
* **אמור מה *כן* לעשות:** במקום להגיד "אל תיגע בתנור" (מה שדורש מהילד לעבד מה אסור ואז לנחש מה מותר), תן הוראה ישירה כמו "ידיים מאחורי הגב".
* **הימנע ממילים מעורפלות כמו "אחר כך":** לילדים אין תפיסת זמן ברורה של מילים כמו "אחר כך" או "יותר מאוחר". במקום זאת, קשור את הבקשה לאירוע ספציפי ביום: "נוכל לאכול עוגייה **אחרי ארוחת הערב**" או "נקרא סיפור **אחרי המקלחת**".
לפי המקורות, התמודדות יעילה עם התקפי זעם של פעוטות דורשת שילוב של שמירה על גבולות, נוכחות רגועה ולימוד מיומנויות חדשות. הנה הדרכים המרכזיות לפעול:
לעשות
הצבת גבולות עקביים עוזרת להפסיק ויכוחים על ממתקים ופעילויות בשתי דרכים מרכזיות: על ידי **יצירת ודאות** ועל ידי **נטרול היעילות של התקפי זעם** כאמצעי למשא ומתן.
לפי המקורות, כך התהליך עובד:
### 1. החלפת חוסר ודאות בבהירות (מניעת ה"לופ" של השאלות)
אחת הסיבות המרכזיות לוויכוחים חוזרים ונשנים היא שימוש במילים עמומות כמו "אחר כך" או "יותר מאוחר".
* **הבעיה:** עבור פעוט, למילה "אחר כך" אין משמעות זמן ברורה – הם לא יודעים אם זה בעוד חמש דקות או חמישה ימים. לכן, הם ימשיכו לשאול "אפשר עכשיו?" שוב ושוב כדי לנסות להבין מתי זה יקרה.
* **הפתרון:** כשמציבים גבול ספציפי שקשור לאירוע בלוח הזמנים (למשל: "תוכל לקבל עוגייה **אחרי ארוחת הערב**"), הילד מקבל בהירות. הבהירות הזו מפסיקה את השאלות הבלתי פוסקות כי הילד יודע בדיוק מתי האירוע יתרחש.
### 2. הפסקת הלמידה ש"בכי משנה את המציאות"
ויכוחים והתקפי זעם סביב ממתקים מתגברים לעיתים קרובות כי הילד למד שזו דרך יעילה להשיג את רצונו.
* **מלכודת הוויתור:** אם אמרתם "לא" לממתק, והילד התחיל לבכות או לצעוק ובעקבות זאת נכנעתם ("רק הפעם"), לימדתם אותו **שהתקפי זעם עובדים** ושהצעקות הן כלי להשגת מטרות.
* **כוחה של העקביות:** כאשר מחזיקים בגבול בצורה עקבית ("אמרתי אחרי ארוחת הערב, וזה לא ישתנה"), הילד לומד בהדרגה **שהתשובה שלכם היא סופית**. כשהוא מבין שהתנהגות מתלהמת לא משנה את התוצאה, התמריץ שלו להתווכח או להיכנס להתקף זעם פוחת, והתופעה מתחילה להיעלם עם הזמן.
### 3. שילוב אמפתיה עם הגבול
כדי שהצבת הגבול לא תהפוך למאבק כוח בלבד, המקורות ממליצים **לתקף את הרגש** בזמן שמחזיקים בגבול:
* אמרו לילד: "אתה עצוב שאי אפשר לקבל עוגייה עכשיו, אני מבינה. תוכל לקבל אותה אחרי ארוחת הערב".
* בצורה זו, אתם לא משנים את הכלל (התשובה היא עדיין "לא"), אך אתם מראים לילד שאתם איתו בקושי שלו, מה שעוזר לו להשלים עם הגבול בצורה רגועה יותר.
2 הכללים החשובים זה
להיות קרוב לילד רצוי בגובה העיניים
לא לחזור על הוראה פעמיים
נותנים לילד הוראה מותאמת גיל
סופרים בלב עד 10 זה זמן העיבוד של ההוראה והבנה שצריך לעשות מה שאמא אמרה(תאסוף קוביות)
הילד לא מבצע
עוזרים לו לבצע כדלהלן
מחלקים את המשימה לחלקים קטנים יותר (אולי לאסוף את האדומים? או בהתלבשות תפתח כפתורים/תוריד גרביים)
הילד לא מבצע
את שמה ביד שלו כמה קוביות מקרבת את היד מעל הסלסילה וגורמת לו להכניס לסלסילה
מחמיאה לו על האיסוף
ואולי צריך עוד פעם לשים לו ביד ולהכניס איתו ולהחמיא ואז להגיד עכשיו תרים את זה ותשים בסלסילה ולאט אפילו עקשנים בסוף עושים
כי זו סיטואציה נפוצה, בצורה כזו או אחרת,
בעיקר מול בכורים או ילדים שמשהו באופי שלהם מפעיל את ההורים.
ממליצה לשמוע את הפודקאסט של עינת נתן.
לגבי ציפייה תואמת גיל, הציפייה לא רק קשטרה לפעולה עצמה אם היא תואמת גיל,
אלא לעצם הציפייה לשיתוף פעולה.
ילד בן 5 שלא משתף פעולה, משהו מפעיל אותו וחוסם אותו.
הם עדיין קטנטנים בשביל להחזיק מורכבות.
לצורך הדוגמה אם היא ראתה חולצה שהיא רוצה ללבוש ואת מבקשת ממנה להכניס מצעים למכונה
היא לא תכניס את המצעים לא כי היא לא שנה עלייך, אלא כי היא עסוקה בחולצה.
או בקרונפלקס שהיא רוצה או במשהו אחר.
ברגע שההורה מתעקש במצב כזה, זה כבר הופך למאבק כח,
וכבר היא לא תרצה "להפסיד" ולרדת מהעץ.
לכן ספציפית על הסיטואציה הזאת, אפשר למשל לחכות שהיא תחזור מהגן, בשלב מסויין במהלך היום שהיאנרגועה, לא עייפה, לא רעבה אלא פנויה להקשיב, ניקח אותה למרפסת, נראה לה שהכבעסה עדיין מחכה.
ואז מתוך שיתופיות אפשר להציע שנסחב ביחד את הסדין למכונה.
את רוצה להיות הראש ואני בזנב או להיפך?
אבל באמת ממליצה בחום ללמוד על הורות וחינוך ילדים באופן מעמיק. זה כ"כ משדרג את היחסים וההנאה מההורות, מגדיל את הסיפוק ומקטין מאוד את ההתעסקות עם מאבקים מה שמשחרר הרבה קשב לקדם את הילדים מעבר לשוטף.
בקיצור ממליצה.
אומר שזה כ"כ קלאסי לילדה בכורה,
לא בגללה, בגלל ההורים.
גם אני הייתי ככה עם הבכור שלי, היינו קשים איתו, מזדעזעים שמדבר לא יפה ולא מבצע מה שאמרו לו.
עכשיו יש לי ילד בגיל הזה, ואני כ"כ לא עושה מזה עניין אני מתייחסת אליו בתור קטן, אני כמובן אעיר לו שלא מדברים כך לאמא, אבל בלב אני רגועה ולא לוקחת ללב אלא מבינה שהוא קטנציק.
תאירו את עיני איך הגיוני למען השם שאנחנו בוירוס ה20 בערך מתחילת שנה (מסוכות כן?) של נזלת ליחה ושיעולים.
בערך פעם 6 בשנה האחרונה שהוא חווה סטרידור שמחייב בטנזול.
הוא מטופל טיפול מונע בוקר ערב.
זה בלתי נסבל.
קבעתי תור לפרופסור ריאות שוב .אבל אני בקריסה
הוא הקטן שלי בן 4. יש לי 3 ילדים ואלוקים עדי שזו הסיבה שאני לא מביאה עוד.
החרדה שלי סביב המחלות היא בלתי נסבלת. ואני מטופלת!!!! וכמות הוירוסים שהם תופסים היא לא הגיונית בשום פרופורציה. ואנחנו גרים בישוב מלא ילדים.
אז יש לי מדד להשוואה.
התעייפתי.
רק המחשבה לעבור שוב פעם את הטרפת הזו עם ילד נוסף מזעזעת אותי.
ומצער אותי במקביל לחשוב שזהו. יהיו לי רק 3.
יצא מבולגן אבל אני כבר מותשת.
עברנו חג מחריד. וזה לא עוזב מאז.
עכשיו אני ליד המיטה שלו הוא השתעל כמעט הקיא.
מלא מלא מלא ליחה.
ומה אני לא עושה.
מלבד להפסיק לשלוח אותו למסגרת אני לא רואה פתרון.
כשהיתה מלחמה היה לי שקט.
ועניינים (כמעט בן 40 כבר) אז מבינה פחות או יותר את הקושי ממקום מסויים.. שולחת חיבוק קודם כל♥️
דבר שני, ממליצה לחשוב בנוסף אם יש דרך לחזק לו מערכת חיסונית. יותר שעות שינה. חשיפה לשמש. ויטמין די. לא מובטח שיעזור אבל בטוח לא יזיק..
לגבי מספר הילדים - אל תמהרי להחליט כלום. עכשיו זה לא מתאים. אולי בהמשך כן.. ואולי לא.. את לא יכולה לדעת. ולדעתי לגיטימי לגמרי ותרגישי בנח להרגיש הכל. גם את הקושי וגם את התנפצות החלום, כרגע.. 
אני נושקת ל33.
לא מתכוונת לחתל ולהניק בגיל 40.
מרגישה קצת שרוצה את החיים שלי ואת השפיות בחזרה.
להיות חופשיה לצאת בלי למהר.
לישון! לילות שלמים.
לתכנן דברים בלי לחשוש שיתבטלו.
מרגישה כפוית טובה כלפי ריבונו. אבל גם כ"כ מוצפת🤦♀️
והתחלתי לתת לו ויטמינים. לשמש הוא נחשף.
תזונה מזעזעת. לא מצליחים לטפל בזה. נפנה לדיאטנית בקרוב.
אני חושבת שעם הגיל זה נהיה טוב יותר.
תחזיקי מעמד!
מתפללת❤️
לא לפני.
לפני זה היה בקטנה מדי פעם סטרידור שלא היה קיצוני ולא הצריך בטנזול.
היום אני במצב שיש לי 60 כדורים בארון.
אחרי חג שבועות נשארו 40.
ממש קטע מוזר.
ותודה🩷
וז ה באמת היה סיוט! זוכרת אותי נוסעת איתה בלילה באוטו או פותחת מקפיא להקל על ההתקף.
נראה לי שלא היה לה התקף מגיל שלוש ארבע אבל אין ספק שזה היה קשה מאוד! מבינה אותך מאוד
יש ילדים עם יותר נטיה לחולי ויש פחות.. אל ייאוש
בהתקף הקשוח הראשון הוא הקיא כמה פעמים ופשוט לא הצליח לנשום
רק כשהביאו לו אדרנלין באמבולנס זה נרגע.
וחזר אחרי שעה.
משהו פסיכי.
מאז אני מחזיקה בטנזול וכשרק מתחיל אני ישר מביאה.
6 פעמים בשנה זה המון
והחרדות שלי לא מוסיפות לזה
הבן שלי בן 3 וחצי היה גם ככה ואפילו יותר גרוע שאפילו בטניזול לא עוזר לו. כל חודש היה לוקח בטניזול במינון כפול וזה גם לא היה עוזר,
אנחנו מטופלים בביהח אצל רופאים מדהימים, היום הוא מקבל משאפים חזקים בוקר וערב ובנוסף אזניל מניעתי. ויש שיפור ממש. החליפו לנו את הבטניזול במשהו אחר לנסות להפחית תופעות לוואי
וחיבוק ענקיי!! זה קשוח ממש
ואיזה משאפים קיבלתם?
ולמה החליפו לכן והאם עוזר?
הרופא משפחה הביא לו משאף מסוג קוואר ואמר שהוא אמור להיות במקום הבטנזול.
כששלחתי הודעה לרופא ריאות הוא אמר שקוואר זה כמו פלקסוטייד.
רופאי ילדים לא ממש מבינים בזה
אצלי (בן 3 וקצת) מקבל משאף ארובנט שהוא נחשב לאחד החזקים ומשאף כתום, בוקר וערב
קיבלנו גם הנחייה לתת בטניזול מנה כפולה ממשקל הגיל ממש ממש בהתחלה של ההתקף כדי לנסות למנוע התקדמןת, לפעמים זה עזר ולפעמים לא.
בנוסף נתנו לנו אנטיביוטיקה אזניל יום כן יום לא ככה קבוע. זה עוזר לו מאוד
אם היה לו התקף אחת לחודש , היום זה אחת ל 3-4 חודשים
וגם בזמן התקף בגלל שכלום לא עובד עליו הוא מקבל משאפים מתוגברים
אבל יש שיפור אין ספק..ב"ה
לא יודעת אם זה פגע לו בגדילה , הוא קטנציק קצת ועם עיכוב התפתחות אבל לא יודעת אם קשור, נשלחנו גם לאנקרנולוג להיות במעקב כרגע מוותרת על זה כי השימןש בבטניזול ירד משמעותית וגם כי התחלנו משהו אחר במקום בטניזול ואמר שזה פחות פוגע בגוף
קבעתי תור חוזר לרופא ריאות לעוד תחילת יוני.
אומנם אצלנו זה לא פעם בחודש אבל עדיין.
זה הזיה שזה רק התחיל מגיל 3.
צילום חזה, בדיקות דם מקיפות של נוגדנים משהו כזה, רופא אלרגיה, בדיקת אא"ג לשלול שקדים/שקד שלישי , אקו לב
אנחנו עשינו בירור מורחב מאוד ולאחרונה קיבלנו תשובה שלילית ל cf
אז יודעת שאין כלום מעבר
הלכנו לפרופסור שמומחה לריאות
הוא ראה את הצילום חזה אמר שזו אסטמה.
הנחה אותנו לקבל משאפים וזהו.
אנחנו הלכנו בסביבות גיל שנה לרופא ריאות מהקופה והוא פשוט זילזל ואמר תקחו משאפים והילד בסדר , והוא פשוט לא היה בסדר. לא היה הגיןני כל חודש פק"ל לתת 5 ימים בטניזול והוא אמר שזה בסדר
היו זמנים שההתקפים הגיעו כל שבועיים גם, היה סיוט
הלכנו בהמשך לרופא פרטי מומחה והוא עשה לנו סדר בהכל. בהמשך התייעצנו עם עוד 1 (במסגרת ביה"ח שיבא) וב"ה יש שיפור גדול
נגמרו לי השמותזה כל כך קשוח מה דאת מתארת אמאלה זה מתסכללל
גם לי יש אחות אסמטית עד היום עם משאיפם וזה עדיין לא כמו שאת מתארת
אותו אם נראלו הוא יוכל לסייע במקרה כזה
לא מנסיון ב"ה כי אין לי אסתמטיים
אבל אחרים שאני מכירה.
מציעה לך לבדוק את האופציה.
בריאות שלמה!
יש לי מלא שאלות לאחרונה
סליחה על הפצצת השרשרורים🤭
ועוד שאלה איך חושפים לחלב אם אני נמנעת מרוב שעושה לו כאבי בטן?
וגם מרופאת ילדים...
לק"י
הבן שלי בן שבעה חודשים. ממש מושך את עצמו לישיבה כשהוא יושב על אנשים או בכסא אוכל/ בטיולון.
אבל עדיין לא יושב בלי שום תמיכה לפרק זמן ארוך. ולא מתיישב לבד, אבל הוא כבר בחצי הדרך לשם.
עד שלא יושבים לבד.
ואפשר להכיר בהדרגה מוצרי חלב, קוטג' על קצה הכפית, לבן, יש מוצרים שפחות עושים כאבי בטן, לא זוכרת איזה בדיוק
כשאת מושיבה אותו עם משענת
הוא נוזל למטה/הצידה כזה או נשאר יושב סבבה?
אם הוא כן שומר על עצמו יושב בגדול, ההנחיה היום היא שאפשר להושיב לזמנים קצובים.
קיבלתי הנחיה שרק לאוכל זה בסדר.
אצל הקטן שמתי מאחוריהם מגבת מגולגלת, כי הוא היה ממש פצפון.
לגבי חשיפה לחלבי- יש לכם חלבי בבית?
אפשר לתת גבינה לבנה בכפית
עד כמה שזכור לי מילדים קודמים בטיפת חלב אמרו לי שזה בסדר אם זה רק לכמה דקות של האוכל
אני גם נמנעת בגלל שעושה לו כאב בטן והוא לא רגוע
אבל כשהתחיל טעימות הבאתי גם מוצרי חלב (עוד לא חלב ממש) ולא נרשמו בעיות, אוכל קבוע והוא מגיב בסדר
גיליתי שאני בהריון, ממש בהתחלה , יש מצב אפילו רק שבוע 3, ב"ה,
ואני מניקה את הפעוט.
חשבתי להמשיך להניק אותו כרגיל ( אחרי שקם משינת בוקר, שינת צהריים ולפני שינת לילה)
אבל שמתי לב לאחרונה שאחרי הנקות הרחם שלי רגישה כזו כאילו מסמנת לי לנוח.
לא יודעת מה לעשות, אשמח להמלצות מנשים עם ניסיון
לא יודעת מה זה רגישות ברחם.
פתאום מרגישה שאני צריכה לנוח, שהרחם התעייפה.
לא כאב כמו אי נוחות כזו, כבדות.
עד אמצע ההריון.
לא הפריע לי.
אם את מרגישה שזה לא טוב, אז אולי עדיף להפסיק.
את הגדולה הנקתי עד גיל שנה ותשע (בתחילת ההריון היא היתה שנה וארבע), בערך חודש שישי, עד שנגמר החלב.
היא היתה יונקת פעמיים ביום, בבוקר ובערב. בהתחלה גם שאבתי לה בקבוק למעון, ובשלב מסוים הפסקתי.
את השני הנקתי עד גיל שנה וחצי (בתחילת ההריון הוא היה בן שנה חודש), בערך חודש חמישי, עד שהוא הפסיק מעצמו.
בסוף הוא היה יונק פעמיים ביום, בהתחלה יכול להיות שיותר.
את השלישית הנקתי עד גיל שנתיים (בתחילת ההריון היא היתה בת שנה ותשע), עד חודש רביעי.
היא היתה יונקת 3 פעמים ביום.
וב"ה לא הרגשת משהו מיוחד אחרי ההנקות?
אולי הבעיה אצלי שהוא ממש מושך את זה , לא בשביל לאכול אלא יותר לשיניים. הוא יכול להיות עלי אפילו רבע שעה שזה הרבה נראה לי כי הוא לא רעב
אצל הקטן שלי, הרבה פעמים כשהוא היה יונק הרבה וכבר רציתי לעצור, ספרתי לו עד 10 ואז הפסקתי. לפעמים הוא קיבל את זה בטוב, ולפעמים היה לו יותר קשה.
את יכולה לנסות.
כי ההריון כבר לוקח ממך כוחות ומאגרים, להוסיף לזה הנקה, לדעתי (יודעת שיש כאלה שיחלקו עלי) זו לא הדרך הטבעית שה' ברא. זה לוקח הרבה משאבים מהגוף ומחליש.
(אומרת לך את זה בתור אחת שגילתה הריון כשהבכור שלה היה בן שנה ו3 ואמא שלי אמרה לי שעכשיו אצטרך להפסיק להניק וכעסתי והמשכתי להניק אותו עוד כחודש עד שהרגישות בפטמות כבר היתה בלתי נסבלת. אבל בהריונות הבאים, ואחרי שקראתי קצת יותר על הנושא, הבנתי שזה באמת לא כדאי)
אני חושבת שתקשיבי לרחם שלך ❤️ היא מאותתת לך דברים חשובים. הנקה מכווצת את הרחם, וזה לא הכי טוב להריון (גם אם אחרות יגידו שעשו את זה והכל היה בסדר)
כי אצלי יש איתותים ,אחרת לא היתה דילמה בכלל.
מצד שני כואב לי הלב להפסיק .
חשבתי אולי להניק רק לפני השינה ואז גם ככה הוא הולך לישון אז הגוף שלי נח ולא מתרוצץ אחריו.
לעומת בבוקר שאני רק מתחילה את היום ומעייפת את עצמי עוד אחרי ההנקה
דילמה
אבל זה בוודאות מנצל את כל המאגרים.
רוב הנשים לא אוכלות כמות מספקת של חלבונים/ויטמינים שתספיק גם לאשה, גם לעובר וגם ליונק. הגוף דבר ראשון דואג לעובר, אחר כך ליונק והאמא במקום האחרון, נשארת עם כמות מדולדלת
כשאני מניקה בגיל גדול יחסית, וההנקה היא כפינוק ולא חלק מהתזונה, זה לא לוקח לי המון אנרגיה.
גם בצום לא הרגשתי קושי.
עוד משהו שיכול להשפיע- אני לא חווה בחילות והקאות בהריון. אם יש בחילות והקאות, אוכלים פחות טוב, זה יכול להיות קשה להניק תוך כדי.
כדי שלא יהיה קשה מדי לפעוט...
אני הינקתי כמה פעמים במהלך היריון. פעם אחת הפסקתי מעצמי כי הרגשתי חלשה (בחודש שלישי) ופעם אחרת גם כיוונתי בעצמי בהדרגה להפסקה כי זה נהיה לי מעיק (גם בערך בחודש שלישי), ובפעמיים האחרות המשכתי להיניק עד שהיונק הפסיק (בחודש רביעי ובחודש שישי).
לא מכירה את התחושה שאת מתארת. אבל עקרונית למיטב ידיעתי כל עוד אין דימום אז אין מניעה להמשיך להיניק.
בשעה טובה!
מרגיש שהוא צריך את זה יותר מתמיד אולי בגלל שיניים, הוא גם לא לוקח מוצץ.
אנסהה ממש תודה
מה שכן - זה שואב אנרגיה.
הנקתי הנקה מלאה וגיליתי הריון כשהזאטוט היה בן שלושה חודשים. החזקתי נראה לי עוד חודש, אבל ממש התמוטטתי.
היה לי קשה מאד להפסיק ונכנסתי גם לדיכאון קל בגלל ההפסקה.
אבל בדיעבד זה היה נכון לי. והייתי שמחה אם לא היו אומרים לי להפסיק ונותנים לי לבחור בעצמי בלי נדנודים.
אם בכל זאת את מחליטה לסיים הנקה, באיזה שלב שהוא - אני רוצה לומר שלפעמים זה גורם לתנודות במצב רוח, בכל פעם שהפסקתי הנקה, גם בגיל מאוחר יחסית, חוויתי תחושות קשות מאד ולקח לי כמה שבועות עד שהתאזנתי שוב הורמונלית.
לא חייב שגם לך יהיה ככה
לא להבהל, זה מה שרציתי לומר, כי אני מאד נבהלתי
מקווה שאצליח להניק עד הסוף
ושזה לא ישפיע לרעה על ההריון או העובר חלילה
בהצלחה. בבריאות, שמחה וידיים מלאות.
אין מניעה. אני אחרי כמה הפלות הייתי בהריון עם פעוטה שינקה והרופאים אמרו לי שאין בעיה ואין קשר להפלות. הצלחתי עד 10 שבועות להניק ואז אני הייתי מותשת מזה אז לא יזמתי, והיא הפחיתה את הבקשות עד שהפסיק... (היתה בת שנה ו3-4 חודשים בערך). ב"ה נולד ילד בריא.
אבל תתארי לרופא את התחושה ותקשיבי גם לאיטואיציה שלך.
אבל לגבי התחושות אולי זה באמת הרבה לגוף שלך ?
הייתי מתייעצת עם רופא שרת סומכת עליו
מפצפון בן 4 חודשים ועד בערך שנה וחצי.
בד"כ עד חודש חמישי-שישי. שאז נפסק החלב.
כן אומרת שזה מתיש. אז צריך להיות במודעת לכוחות שלך.
לגבי סיכון להריון- אם ההריון תקין ללא דימומים או היסטוריה מורכבת, לא אמורה להיות בעיה.
לגבי התחושות עכשיו, קשה לי להאמין שבשלב כזה זה משפיע. אולי זה בתת מודע שלך כי את חוששת מזה. אבל את יכולה להתייעץ עם הרופא שלך, רק קחי בחשבון שיש רופאים שאוטומטי אומרים לא להניק בהריון בלי שום סיבה.
אז לא כדאי לבנות על זה אם זה פחות מתאים.
כולנו במציאות המתמשכת הזאת של סבבים חוזרים
המתח לפני...ההשלכות על הזוגיות..הפגיעה ביכולת לעבוד.. השחיקה הנפשית.. התקופה שאחרי..ההישרדות שתוך כדי ..
וכו וכו
עכשיו בהתחלה
מה השאלה
מלחמה
צו השעה
נצחון הכרעה
מבצע באירן מבצע בתימן
מלחמה בלבנון ועוד אחת
ועוברת שנה ועוד אחת ועוד אחת
ועוד סבב ועוד סבב
והמציאות מדשדשת
המלחמה או הפסקת אש בהגדרה עוד נמשכת ונמשכת
ו...באמת ברור לכן תמיד שברור שתמיד מתייצבים?
כמה הגיוני לחיות ככה כדרך חיים לשנים הבאות ולשלם מחירים כאלה כואבים
בעיקר נפשית ולא רק
מרגישה שאין בי שום רוח ושום הזדהות עם המטרה יותר
מרגישה שבעיקר הפכתי להיות החברת כח אדם לש צה''ל
שבמקום להחזיר ללחימה מלא לוחמים שנפלו ברשימות או כאלה שלא ברור למה לא משרתים- ולא מדברת על חרדים כרגע ותחסכו ממני אפילו את הויכוחים כי אין לי אנרגיות להתעסק בהם כרגע
לא מעניין אותי האנשים
פשוט מרגישה שלקחו לי את החיים שהכל רק כמה הפוגות בין סיוט לסיוט
נכון מדי פעם מקצרים אולי סבב או מבקשים שחרור לשבת אם ממ שצריך
אבל זה כמו גרגיר חול על שפת הים
ומרגישה היחידה שכופרת בכלל במחשבה ולא מלאת רוח והזדהות וגאוה
וואלה לא
מבחינתי לומר זהו די נתנו מספיק תסתדרו מעכשיו בלעדינו..איך
לא יודעת.. תכשירו לוחמים.. לא יודעת
אני מוקפת אנשים שלא שרתו יום אחד והם לא חרדים
לא יודעת
לא מעניין אותי כרגע מה הם יעשו
מעניין אותי להבין אם רק אני מרגישה ככה ושומרת בלב ולא מעיזה לשתף
בעלי כמובן לא מסכים איתי
אפילו שמזמןןן אנחנו מתנדבים ..מצד מס' ילדים
ולכן מעשית כנראה שאין לי הרבה מה לעשות
אבל מרגישה לא בסדר על עצם המחשבה ועל המרירות בלב
ובא לי לשמוע
גם אם יש מזדהות
גם תובנות
וגם כאלה שיכולות להרים קצת את הרוח
אין לי משהו חכם לומר. סורי
אני איתך, חיבוק גדול!
כשהתחילה המלחמה זה לא דומה לעכשיו, לא הרוח, לא המטרות.
אומנם הייתה לנו הפסקה ארוכה עד המילואים האחרונים, שהיו לא מזמן, וגם אנחנו במצב משפחתי אחר אז לא יודעת אם זה רלוונטי..
בכל אופן, כל פעם שאלו לי מחשבות כאלה, חשבתי שכמעט כולם מרגישים ככה, אז אם כולם יתנהגו ככה מי יעשה את מה שצריך?!? וגם, יש אנשים שנהרגו או נפצעו קשה, או כל פגיעה קשה אחרת, ואנחנו לא ניתן מעצמנו? כנראה זה המחיר שאנחנו צריכים לשלם על זה..
כי במצב הנוכחי הכל כהז מעצבן
קושרים להם את הידיים מבאמת להלחם
זה לא מתקדם
הם מפירים את ההסכם ואנחנו מכילים ומכילים
אני מרגישה שהז גם ביצה ותרנגול.
שבגלל המי יעשה אם לא אני
אז אנחנו פשוט מגיעים תמיד ואז גם אין צורך לייצר פתרונות אחרים
כי הכי נח שיש אותנו
ולי ספציפית אותי בגלל הפטור שמבחינתי אומר שגם צהל מכיר בזה שזה מאתגר מדי להאשר לבד במצב כזה
אז פחות מרגישה שהכל יושב רק עלי
לא יודעת
את צודקת
ועדיין מבחינתי זה הרס לי את כל החיים
לא יכולה לתאר עד כמה
אולי באמת זה הזמן להגיד עד כאן.
אני הכי בעד מילואים וזו תרומה מטורפת ואדירה
אבל גם את והמשפחה שלך חשובה.
ובסוף אני חושבת שכל אישה מסוגלת להיות כנה עם עצמה ולדעת אם היא מסוגלת לעוד סבב או שכרגע באמת שלא.
וכמובן שזה מצטבר
זה גם לא רק הסב
זה כל החשש לפני- המתח הזוגי- בהישרדות תוך כדי..והאחרי
וכשזה חוזר שוב ושוב
.
קל לנו לחשוב על הדברים שאנחנו רואים בעיניים ומבינים אותם. והרחפני הנפץ האלו ממש לא צחוק
והנופלים הם צער עמוק ותהומי.
ועדיין, מה שעומד על הפרק זה המשא ומתן מול איראן שתרחיש הייחוס שלה זה פצצה גרעינית או כמות טילים בליסטיים שמשתווה אליה בעוצמת ההרס (בשתי המלחמות מול איראן היו רק טפטופים של כמה טילים בודדים כל שיגור)
לדעתי זה כ"כ לא בר השוואה, ולגמרי שווה לתת את ההזדמנות להבין מה אפשר להשיג כרגע מול איראן, דיפלומטית וצבאית,
בלבנון נוכל לטפל אח"כ לפי ההתפתחויות.
רק את יודעת מה את עוברת, לאף אחד אין זכות לשפוט, רק רוצה להאיר פה מחשבה, אולי לך אולי גם לאחרות,
שימי לב למחשבות שאת כותבת בקשר למצב, לגיל הפטור, לאחרים שמגוייסים או לא וכד'. למעשה כל מה שכתבת חוץ משתי השורות האחרונות,
לעומת המצב האישי.
האם המחשבות שלך על האם המלחמה מוצדקת או מנוהלת נכון או הנטל מחולק נכון משפיעה על היכולת להתמודד בפועל עם המילואים?
האם המחשבות האלו מחלישות את הרוח אפילו אם הם רק תוספת קש קטנה לגב הגמל העייף ממילא?
אם גם ללא המחשבות האלו, המחיר שאת מתארת שהרס את החיים לא שווה את התועלת הענקית לעם ישראל, זה דבר אחד ורק את יכולה להעיד אם כן או לא לגבי השאלה הזו.
אבל אם למחשבות האלו יש השפעה, ולו קטנה,
אז אני מאמינה שחלק מהניסיון שלנו זה גם להתמודד עם המחשבות ולא לתת להם לשבור את הרוח שלנו. בסוף זה מה שהאויבים שלנו מחכים שיקרה, שנקרוס לתוך עצמנו, כי כשהם תוקפים אותנו מבחוץ אנחנו חזקים.
יש משפט יפה שאומר שגם בקריעת ים סוף כל מה שבנ"י ראו זה את הגב המזיע של ההולך לפניהם.
כשנמצאים בתוך הסיטואציה, גם אם היא סיטואציה של גאולה של ממש, כל מה שרואים זה את הסיזיפיות.
אבל איפשהו בראש כדאי להחזיק גם את תמונת העל. ולמרות שלא תמיד תמונת העל ברורה לנו, זה חלק מהאמונה להאמין שהכל הוא מהלך אלוקי גדול, ואפילו רק מהמעט שנגלה לנו, אפשר ללמוד עד כמה התקופה הזאת כ"כ משמעותית בספר דברי הימים של עמ"י.
ואם תחליטו שלמרות הכל, זהו זה נגמר, אז תודה רבה על התרומה הענקית על כל מה שעשיתם עד עכשיו, עם ישראל חייב לכם הרבה! יש לכם מלא זכויות, תהיי גאה במה שהשגתם ובהצלחה רבה בכל אשר תפנו!
בעלי מגוייס גם מאידאולוגיה כמובן ממש
אבל בעיקר כי זה צורך רגשי פנימי חזק שלו
וזה יותר מדובר אצלינו ממקום שהוא חייב את זה
ולא רק מהאידאל
וזה עושה את זה מורכב יותר להקריב כל כך הרבה כדי שלו יהיה טוב במחיר הסבל שלי.. פעם -פעמיים או זמן מתוחם קבוע וידוע סבבנ לי
אבל זה לא צפוי ולא מתוחם
וכל היום מדובר פה ניסי המלחמה והמהלך המטורף והמהפכות והשינויים ..בעלי מדבר את זה בלי סוף וגם אני מתרגשת מזה
אבל בעיני יש לי חלק גם ככה מי אמר שצריך עוד ועוד
בעיני כל אחד יכל להיות שותף לפי מצבו..
הבעיה שלי זה שאני לא מסוגלת עם ההכל עלי הזה
אין לי כוחות להכל..לעבוד ..ולתחזק בית ובעיקר הילדים..שרוצים ממני את כל כולי ..ותינוקת שערה עד אמצע הערב
ולהחזיק בראש את הכל
ומלא
ואין לי כוחות אני לא אדם אנרגטי כזה זה לא האופי שלי.אני בן אדם של ספות ..
מסתדרת עם לגדל את הילדים..אבל כן במאמץ גדול לא גדלתי ככה ולא הטבע שלי העומס
ומתאמצת כי שמחה בזה ומסתדרת ממש
אבל המילואים הפגישו אותי עם לבד הכלללל תמידד לתקופות ארוכות
ואין לי שם אוויר
באמת סובלת מכל רגע ביום ובלילה ורק בהשרדות
מנסה
ברור שלומדת דברים..
אבל בעיקר סובלת
וזה כל כך חשוב לו אז זה מסובך
מפחדת שיכבה לי אם לא
ולא יודעת למה כולן מסוגלות ואני לא
אפילו שהיו סבבים שהרגשתי יותר מסוגלת
ובאמת מאז הלידה האחרונה קשה פי כמה עם תינוקות
תיארת פה את הקושי הגדול הבסיסי של סבבים חוזרים ונשנים,
ואת הקושי בלהרגיש שאת מחזיקה מציאות לא הגיונית-לבד (שוב ושוב אתם במערכה ואחרים זה נראה שלא לוקחים חלק).
אבל עכשיו הכנסת עוד פרמטר משמעותי-תחושת השליחות והאידאל של בעלך מול המחירים שזה גובה ממך.
וזו כבר נקודה אחרת שלא בהכרח קשורה למילואים ויכולה להופיע בסיטואציות נוספות בחיים:
שאלת הגבול.
עד כמה בנזוג אחד מותח את היכולות הפיזיות והנפשיות שלו בשביל תחושת המיצוי והסיפוק והעשיה וההגשמה- של בן הזוג השני.
אם היית אומרת שזה ערך משותף לכם, שאתם שניכם 'על זה' בראבק,
ורק קשה לך בנקודת הזמן הנוכחית ואת צריכה תמיכה רגשית או רעיונות מעשיים להקל על עצמך-זה היה מצב אחד.
אבל תיארת בהודעה האחרונה מצב שבעלך משגשג ומוגשם ואת בסבל מתמשך.
זה הזמן לעצור ולדבר על זה
לשקף לו
ולהחליט גם באופן זוגי וגם באופן אישי
איפה עובר הגבול.
בהצלחה גדולה גדולה!!
ה' יברך אתכם
הרבה אבל הרבה זוגות שהבעל לא יוותר על הצבע, זה בריאות הנפש בשבילו, זה מעבר לאידיאולוגיה
והאישה בבית על סף קריסה
לא יודעת מה לומר לך
שולחת חיבוקים וכוחות
בעלך יודע על מצבך כרגע?
אולי הגיע הזמן לוותר על הצבא? למענך, למען המשפחה
המדינה תסתדר
או הכל או כלום?
אי אפשר להיות חלק ולתרום אבל עם איזשהי מידתיות?
אם בכל שנה יש בין 4 חודשים לחצי שנה השוא לא בבית
וכבר 3 שנים זה ככה
אז כאילו אם הוא ישרת רק חוד שוחצי בנשה זה אומר אשנחנו משתמטים וזה לא נחשב?
כאילו למה אם מ
אני ךוקחת חלק אני לא יכולה לקחת חלק לפי איזהשו חשבון כמה כוחות י שלי ומורכבויות אחרות?
באמת מעניין אותי למה זה כאילו נמשע חסר ערך
והכי הכי לא חסר ערך - להיפך!
זה באיזון ובהקשבה פנימה לכוחות של המשפחה כמערכת שלמה.
מציעה בחום להציף את השאלה הזו ביניכם באופן נכון ומקדם ולראות בהחלט כיצד להגיע לאיזונים הנכונים *לשניכם*, בהחלט בהחלט גם לך ולכוחות שלך, בטח כאשר זה כ"כ מתמשך. חשוב מאוד בעיניי ואף מזמן צמיחה אישית וזוגית אפילו יותר עמוקים ב"ה מתוך כך
אני מרגישה איך מסבב לסבב הרוח יורדת וכבר אין לי את המוטיבציה שהיתה.
וגם לא נעים להגיד את זה בקול...
אבל אני חיה עם תחושת מחויבות לצד תחושת עייפות ומרמור.
לא יודעת איך זה יחזיק להמשך, זה בהחלט נמאס לגמרי וגובה מחירים, לא חושבת על זה הרבה כי פשוט יגמר הכוח :/
חיבוק גדול ותודה על מה שאתם נותנים בשבילנו!
אבל כן רואה שהגישה של למה אנחנו,
מכרסמת במוטיבציה ושוחקת עוד יותר את הכוח הלוחם.
אולי אין לי זכות לדבר כי כמות היממים לא מתקרבת לחטיבות המילואים כמו אלכסנדרוני וכרמלי ודומיהם.. בעלי משרת כגדוד מילואים בחטיבה סדירה מתמרנת אז לא כל הזמן היה צריך את כל כח המילואים (לכל אורך המלחמה אם היה מגוייס זה לעזה/ לבנון)
ועדיין ממש מרגישה איך כשמאשימים את הממשלה שמאריכה את המלחמה בגלל סיבות פוליטיות, מאשימים את החרדים, מאשימים את הפרוטקציונרים
מאשימים ומאשימים, אז זה לא עוזר לשחרר קיטור ולהקלה, זה מכניס מוגלה ללב.
אני לא שואלת את עצמי למה אנחנו ולא אחרים, אני שואלת האם קראו לנו- נלך בכוחנו ונושיע את ישראל.
עוזר לי לחשוב שעצם הדילמה הזאת היא פריווילגיה מטורפת לעם ישראל לעומת כל הגלויות והשלטונות זרים בארץ שכל מה שהיה אפשר לעשות זה רק להתחבא ולקוות שהמזל הרע ידלג עלינו.
היום אפשר לפעול למען הביטחון הלאומי שלנו. בעיני זו זכות מטורפת.
אני שואלת את עצמי כמו מי אני רוצה להיות,
מי האנשים שאני לוקחת מהם השראה
אם זה מנהיגי העם החל מאברהם אבינו ועד ימינו.
אני לומדת הרבה עם הילדים פרקים בתנך, ברמה הכי פשוטה שיש, בכוונה, כדי להתחבר לשורשים. וכל פרק מגלה כמה הוא רלוונטי אלינו, וכמה הכל מתחבר.
אפשר עוד להאריך, אבל חשוב לי גם לכתוב שאני לא כותבת ממקום שאת לא בסדר על עצם המחשבה והמרירות, אלא באמת משיתוף אישי אומרת שהדרך שאני אישת בחרתי להתמודד, זה שהחלטתי באופן מודע לא להיכנס למחשבות כאלה, כי מנסיוני הדל במטבח, מאוד קשה לתקן מרירות שנכנסת לאוכל, לא משנה כמה סוכר ומלח תנסי להוסיף.
לפעמים עדיף מראש לא להחליט את המר להשאיר בחוץ.
בפרקטיקה עוזר לי לעקוב ולקרוא ולשמוע אנשים כמו יוחאי גרינליק, מרים ואליסף פרץ, הרב דורון פרץ, אורית מרק-אטינגר (תחשבי שעם כל סיפור הרקע שלה, בעלה לא מפסיק לטחון מילואים)
חטופים שחזרו לשרת בצהל או ילדים שנחטפו והתגייסו כשהגיעו לגיל.
הרב סלוטקי ויש עוד הרבה.
עוד משהו לאחרונה ששמעתי ועזר לי, יש פודקאסט של גדוד 890 של הצנחנים שמספר את סיפור הלחימה שלהם בשפה שיכולה להיות מובנת גם למי שמחוץ למערכת הצבאית.
חוץ מזה שהסיפור עצמו מרתק,
ממש עזר לי לקבל הצצה לאיך הדברים נראים מהזווית של המפקדים וגם קצת מהזווית של "צהל הגדול"
להבין כמה דברים שנראים לנו מבחוץ שצריך לעשות ככה או אחרת, הרבה יותר מורכבים מזוויות אחרות.
אותי למשל זה פגש בעקבות תסכול גובר על חוסר סדר משווע ושינוי משימות לעיתים קרובות, וגם כשלי בטיחות חמורים (בעלי כמעט נהרג ממשהו כזה חודשיים אחרי תחילת המלחמה, חבר שהיה צמוד אליו נהרג ובעלי נפצע וניצל בנס ממש) והיה בי תקופה ארוכה כעס שזה לא פייר שמשפחות מתפרקות בגלל דברים שבקלות היה אפשר למנוע והיה לי קצת קושי לסמוך שוב על המערכת.
בפודקאסט היו נגיעות גם בנושאים האלה ולשמוע את זה חיזק אותי מאוד.
קצת קשה לי לשים את האצבע מה בדיוק התיישב לי בעקבות הפודקאסט.
משהו בתחושה שאולי נעשו טעויות בניהול המשימות, בקבלת החלטות אבל שום דבר לא נבע מהזנחה אלא באמת מקושי לנהל מלחמה בסיטואציה הזו.
ושיש מי שחושב ופועל ומנסה לתת מענים בצד השני, גם אם בסוף המשפחות לא ממש מרגישות את זה, כן יש מי שאכפת לו.
לי זה עזר להחזיר את האמון במערכת.
וגם בתכלס, בלי מילים גבוהות, זה הצבא היחיד שיש לעם היהודי, גם אם יש תלונות על הניהול או על דברים אחרים, זה לא שיש לנו צבא אחר. זה מה שיש לטוב ולמוטב, ועם זה ננצח בע"ה.
לכן מבחינתי מה שאפשר לעשות עושים גם אם לא הכל מתנהל לשביעות רצוני.
וגם כן קצת מילים גבוהות, אנחנו באמת באמת כותבים את ההיסטוריה עכשיו.
בתור מי שמתעניינת בגיאופוליטיקה זה פשוט מטורף מה שקורה.
אנחנו פנימית עסוקים ב7.10 ובהשמדת חמאס מטעמים מובנים לגמרי,
אבל בראייה גאופוליטית, מה שמדינת ישראל עושה בשנתיים האחרונות, ובמיוחד מאז המלחמה עם איראן, זה פשוט מטורף בכל קנה מידה ברמה עולמית.
סתם בשביל להמחיש בקטנה, הכוח בעולם בעשורים האחרונים מתחלק בין המערב בראשות ארה"ב לבין הגוש של סין-איראן-צפון קוריאה-רוסיה
הרבה דיברו על כמה נקודות חיכוך שיכולות לגרום לפרוץ מלחמת עולם שלישית:
סין- טיוואן
צפון קוריאה- דרום קוריאה
רוסיה- אוקאינה
איראן- ישראל.
ישראל הייתה אנדרדוג לגמרי מבחינת השפעה על הכוחותש הפוליטיים בעולם, שעצם זה שהיא ברשימה זה כבר הישג,
ואז קרה הבלתי יאומן, מה שאוקראינה ואירופה לא הצליחו אנחנו הצלחנו ורתמנו את צבא המדינה החזקה ביותר בפער בגוש המערב לטובת האינטרסים שלנו.
ולא רק זאת, הפכנו את הקערה, במקום שאנחנו היינו מבודדים בכל המזרח התיכון כמדינה יהודית בתוך המון האיסלאם
גרמנו לשינוי ועכשיו איראן מבודדת מול ההמון הסוני.
אומנם מוקדם לחגוג, אבל עצם זה שטראמפ מדבר בגלוי על הסכם שלום (לא נורמליזציה) עם סעודיה, קטאר, פאקיסטן (טראמפ הזה אשכרה משוגעעעע)
ובלי שמדינת ישראל צריכה לרדת על הברכיים ולוותר על כל האינטרסים שלה, זה לא פחות ממהפכה גם אם זה רק ברמה ההצהרתית.
ומי שגרם לכל זה לקרות, כמובן בסיעתא דשמיא ענקית, זה רק הלוחמים והעוצמה והנחישות שהם הפגינו לאורך זמן.
העוצמה הזאת שברה אפילו את כל מסכת השקרים והתעמולה של הפלסטינים, בסוף עוצמה צבאית ותחבולות קונה גם מעמד פוליטי עולמי.
(לא אומרת שאין אינטרס אמריקאי בסיפור, ברור שיש, אבל יש גם אינטרס אמריקאי באוקראינה ולשם לא שלחו חיילים אמריקאים, לפחות לא באופן מוצהר כמו מול איראן שארה"ב נטלה בה חלק פעיל ומלא)
בעיני המהפך הזה, מאיפה היינו ב7.10 ואיפה אנחנו היום, ברמה הלאומית הוא לא פחות מחזון העצמות היבשות.
ואני רוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה, ככל האפשר.
ושה' יתן לנו כוח להחזיק מעמד. ובעיקר שיתן לנו כוח להיות גאים במה שאנחנו עושים.
תודה מכל הלב על כל מילה ומילה שכתבת
כמה מחזקת ועוצמתית את, תודה! ❤️
האשלה לשי האם נכון להמישך לתת באופן ההז שעם הזמן הז נכון גם לתת באופן מדוד יותר כי זה מדי קשוח
הכעס על הלמה אין עוד לוחמים הז לא כדי להשתמט
זה כדי לתת בשמחה עם איזשהו מימד של מידתיות לכוחות
ולא לחיות בסיוט מתמשך לאורך שנים
ולכן אני מבינה את הגודל השעה ואת הניסים וכל המזן מדברים את הז אצלינו בבית
וגם אני מזדהה
אבל בכנות
לא חושבת שאם הוא ישרת ''רק' חודש וחצי בשנה זה אומר שאני לא חלק מהמהלך הגדול ולא שותפה
אני עושה פה הפרדה ברורה בין שאלת כמה נדרש לשרת, לבין המחיר האישי.
יש צרכים של המערכת שאנחנו לא מבינים כי אנחנו לא שם חשופים לכל הנתונים,
ואם כל אחד עושה דין לעצמו כמה בא לו לתרום, כמה מסתדר לו, הצבא לא יעמוד במשימות שלו. אז מבחינת הצבא הגדול, (לפחות איך שהוא בנוי כרגע) זה כן אומר.
אולי מה שהכי מפריע לי בכל מה שאמרת
זה שאם אנחנו נלחמים בלי שעושים בנו טבח כל שנה, אנחנו מאבדים מהרוח.
חבל שצריך לטבוח בנו כדי שיהיה ברור על מה אנחנו נלחמים.
מה שונה עכשיו מלפני שנתיים וחצי מבחינת הרוח? שאז הפצע היה עוד מדמם?
אם הוא לא מדמם, אז לא צריך להמשיך לפרק את תשתיות הטרור?
התמכרנו לשקט 20 שנה, היה נוח לדמיין שהגיע הזמן לנוח על זרי דפנה וזה התפוצץ לנו בפנים.
אז שוב?
ועוד שיש פה הזדמנות היסטורית בראיה כלל עולמית.
חודש וחצי מילואים בשנה גורף לכולם זה אמנם יותר ממצב שגרה, אבל רחוק ממצב מלחמה.
יש אוגדות שלמות שמתמרנות מעבר לקווי האויב, אז כל הבט"ש נופל על מי שלא מתמרן 6זה מצטבר להמון עבודה.
זאת הסיטואציה במצב מלחמה וכל חייל הוא חלק מהמאמץ המלחמתי.
עכשיו אני לא אומרת שזאת סיטואציה נורמלית, אבל המקום לשנות את זה, זה בפוליטיקה, ללחוץ על ההנהגה למצוא פתרונות, לא להפסיק לשרת. זה ברמה הכללית.
בקשר למחיר האישי ברור לי שיש מצבים שאי אפשר לעמוד בזה יותר, וראיתי משפחות מתפרקות ואנשים טראומטיים ותודה לה' שלא העמיד אותי בניסיון הזה.
אבל להצדיק את זה אידיאולוגית זה לא נכון בעיני.
אפשר לומר הצבא צריך אותנו, וצריך אותנו הרבה, ואנחנו לא מסוגלים יותר (תהא הסיבה אשר תהא)
אבל להגיד אני לא חושבת שהצבא צריך אותנו 4 חודשים, חודש וחצי זה מספיק,
זה לא נכון ואולי גם קצת לא פייר כלפי השאר.
נניח במירוץ שליחים, יש שני שליחים שצריכים לרוץ 2 ק"מ, הגיוני בשלב הראשון להתחלק חצי-חצי
אבל נניח אחד הרצים לא מצליח לסיים את הקילומטר שלו, אז אין ברירה השני יעשה יותר מקילומטר.
זה לא אומר שמי שעשה פחות מקילומטר לא עושה,
וזה לא אומר שבכל מחיר הוא צריך לרוץ קילומטר. נניח הוא בהתקף אסטמה או נשברה לו הרגל אז הוא יפסיק לרוץ.
אבל לפחות שיהיה כנה ויגיד שהוא הפסיק כי הוא לא מסוגל יותר, ולא כי לא צריך להמשיך לרוץ.
גם יכול להיות שבפחות מקילומטר שלו, הוא הקריב יותר ממי שרץ את ההמשך.
נניח בתחילת הריצה או מראש התחיל עם נקע רציני ובכל זאת המשיך כדי לתת עד הקצה ומעבר. אז זו הקרבה עצומה ומוערכת, בהחלט. כל מטר נספר ונחשב.
ויכול להיות שעדיף לעשות יותר הפסקות ולהסדיר נשימה.
אני לא רוצה להיכנס לפינה האישית ולייעץ מה נכון לעשות בהסתכלות האישית המשפחתית, כי אני זה לא את, וההתמודדות שלי היא לא ההתמודדות שלך.
אבל אני כן מסתכלת על ההפרדה בין שאלת הצורך (שאלות שכתבת בהתחלה בפתיחת השרשור)
לבין שאלת המסוגלות.
כי לרוב שאלות סביב מה המטרה ולמה זה מתנהל ככה בכלל, כן גורעות משאלת היכולת. לא בהכרח. אבל הרבה פעמים יש איזה קשר אם מבצעים הפרדה מודעת.
בשולי הדברים,
מציעה אם מתאים לך,
בגלל שאת מתארת שבעלך מחובר לצורך להתייצב, לבקש ממנו לברר ולאוורר את המחשבות/ רגשות סביב שאלת הצורך,
בשביל שתוכלו לשקול באופן ענייני את שאלת המסוגלות ללא רעשי רקע.
בתחושה שלי ההפרדה הזאת בין שאלת הצורך לשאלת המסוגלות עשויה לסייע לכם גם בהקשר הזוגי
כי אולי כשבעלך ירגיש שאת מסתכלת על זה בהיבטים נפרדים, גם הוא יצליח לעשות את ההפרדה ולהתחבר לשאלת המסוגלות מבלי להרגיש שהיא חותרת תחת שאלת הצורך וככה לא יזלזל במה שאת אומרת, אלא יתחבר למקום שלך ואת לשלו, ואז לפחות ברמה הזוגית פחות משנה מה ההחלטה שתגיעו אליה, אלא יותר חשוב שתהיו בהדדיות ובכבוד אחד כלפי ההחלטות של השני, ותסמכו מתוך תחושת בטן עמוקה על השני שהוא מביא לדיון המשוקלל גם את הצורך של השני לפני ולפנים.
מרגישה שזה ממש פגש אותי וסידר לי משהו
לא יודעת להסביר עדיין אבל משהו התיישב לי מאוד בהגיון
גם של הצורך הכללי וגם של הלמה לא כדאי לי להתמקד בזה
אלא לבחון עניינית מה בכוחותינו בלי כל המסביב המחליש
ביננו ב''ה הגענו למקום טוב ובריא בתקשורת ביננו ששנינו רואים אחד את השני ואין לי ציפיה אפילו שהוא יותר לי וזהו
חשוב לי שלשנינו יהיה טוב
ואולי במקום כל השאלות
אני מבינה שאני באמת פשוט מרגישה צורך לפענח מה יכל לעשות את זה יותר שפוי במציאות הספציפית שלי
אני מנסה כל פעם
וזה לא מצליח
כי פעם האתגר שהסבב ארוךךךך
פעם התינוק הקטן
וכו
ואני לא מוצאת לזה פתרון.
כאילו יש לי אבל זה לא מסתדר עם הצבא כי הוא בסוף מערכת לא הכי גמישה
חיבוק גדול ובהצלחה ממש!
❤️
כדאי לדעת שזה באמת מציאות ממש ממש לא נורמלית, חשובה , חלק מהגאולה, אבל מציאות שבה אישה לא עם בעל 3 חודשים בשנה,היא משמעותית מציאות קשה. .
בנימה אישית , גרמת לי לנסות לעצור שוב לחשוב על מילואמינקיות סביבי. מה היה יכול לעזור לך יותר מהסביבה? מה היה יכול לעזור לך בסבב הזה? שלפחות לא תצטרכי לשאת את זה לבד
רק תודה עצומה והערכה עצומה.
יקרה שאת, זה כ"כ קשה ומתמשך עוד ועוד ועוד
רוצה לשלוח חיבוק וחיזוק ותפילה ❤️
(ואם תרצי אוכל לצרף קטע שכתבתי בעבר על המגויסים והמגויסות והלוואי שיתן טיפה כוח ב"ה 🙏).
ובפן הזוגי - אולי עבודה על מובחנות ודווקא להביא את כל הסבל והקושי שלך באותנטיות ובנשיאת הפער הזה ודרך רגע לעבור דרכו, לתת לו מקום, להנכיח את הלב שלך והצד שלך בפני בעלך. זה בפני עצמו גם מאוד חשוב.
קשה לי להאריך כעת וגם קשה להסביר זאת על הכתב, אבל מאוד ממליצה לצעוד שם בדרך הזו שניכם ❤️
בהתחלה היה נורא ומזוגיות מושלמת כמעט התרסקנו
והוא לא הצליח לדבר את עצמו והתנהג לא באופן זוגי וזה היה הכי לא מתאים לו
ואני נפגעתי מאוד והתרסק לי כל הבטחון של שנים
עברנו מלאאא עליות ירידות
טיפול שלו
קורס מובחנות שאכן עזר מאוד
אני תמיד מהמשתפים אז את הקשיים שלי הוא ידע
אבל עד דלא הלך לטיפול
הוא יכל לשמוע אותי אומרת משפטי קצה של אני קורסת לגמרי לא עומדת בזה יותר ולא באמלי לחיות
ולהתעלם ורק לשדר שלא מבין למה קשה לי ולכעוס עלי בלב שככה קשה לי
ב''ה היום המצב ביננו טוב ושקוף ומדבר והוא מכבד והתנצל ובאמת עבר דרך מדהימה
וטוב לנו ומאמינה שגם לצו הקרוב נתברר יחד ונראה
אבל
לא נקודתית
להמשיך לחיות ככה חצי שנה על הקצה של עצמי וחצי שנה בבין לבין כבר שוחק אותי
אפילו פרקטית
רוצה לעבור עבודה ולא יכולה עבודה בזמנים שהוא לא בבית
ואין
ואין פתרונות בייביסיטר וכו לתקופה ארוכה..אין וגם מורכב מדי כי הם הרבה ילדים וקטנים ותינוק
אז הכל נתקע לי
עברתי שנה עמוסה וסיוט חיכיתי לסיים להתאושש קצת
הופ צו חדש
מהמם
אה וחגים וכו
ואין לי משפחה אני לגמרי לבד
קיצר לא יודעת אני מחפשת פתרון מערכתי
לא להשתמט
אבל לתת במידה הגיונית לי
וואו
ממש ממש ממש להעריך אתכם!!!
איזה אלופים
איזו אלופה
איזו דרך עברתם
וואו הקב"ה תראה אלו בנים ובנות יש לך וכמה מסירות נפש ועוצמה וגדולה ואהבה וצמיחה למרות הכל
ממש ממש וואו!
👑
ויקרה, את ממש צודקת בכל מילה שאת כותבת.
את נשמעת כ"כ חכמה ומודעת, ומאמינה שהתשובות אצלך,
תמשיכו בכל הדבר היקר הזה שבניתם לתקשר ולהביא בשלמות אחד את השנייה,
כן, גם את כל מה שצף ומתעורר בך כעת
זו בהחלט הזמנה נוספת להעמיק עוד רובד נוסף במדהימות הזו שבניתם ולהגיע לאיזונים חדשים ומאפשרים יותר.
ועשינו מעל 700 ימים כבר..
אבל כל אחת והנתונים שלה
לי יש רק שלושה ילדים והגדולה כבר בכיתה א
יש לי עבודה אמנם דורשת עפ האבה שעות אבל גמישה יחסית
והוא לומד אז זה גם יחסית גמיש
ככה שהשחיקה מובנת מאוד
ובהחלט יכןל להיות שבנתונים אחרים היינו מחשבים מסלול מחדש..
באמת הנתונים שלי כרגע בחיים באמת מאתגרים אותי
וחושבת שכל השרשור הזה נובע מהדיון הפנימי הזה
שבעצם
אני לא מפחדת מקושי בחיים אם ברור לי הערך והמשמעות
הילדים שלי צפופים מבחירהוברור שקשה לפעמים אבל לגמרי מרגישה מסוגלת ושמחה בזה
חוץ מהמילואים ששם מרגישה שזה ענק עלי,הרבה באמת בגלל העומס של כל הקטנים..ב''ה מתקרבים למספר דו ספרתי..ואין עוד ממש גדולים לעזרה..
וכאן כאילו משהו מתבלגן לי..כי הקושי גדול עלי מדי מתאמצת מאוד מאוד ואף פעם לא עברתי סבב ואמרתי שאוקיי זה היה קשה אבל אני מסוגלת..
פעם אחת רק כשהיה באמת מממש קצר.
ופעם אחרת חודש וחצי הראשונים הרגשתי ממש מסוגלות אמנם בהמוןןן מאמץ נפשי מצידי אבל כן הרגשתי קצת מתרגלת ומתפקדת וגם בנפש מרגישה יכולה אבל אז היתי עם תינוק בן מעל שנה -שהיה מאוד נח ולא דרש הרבה..
ואז המלחמה עם איראן שהיתה סיוט..ויחד איתה הארכה של הסבב ...ואז כבר נשברתי ובהמשך היה פשוט נורא ואיום..גם היתי כבר בסוף הריון אז בכלל
בסבבים שהיו עם תינוק בבית ותמיד עוד פעוט בן שנה ומשהו -שנתיים (ילגתי פעמיים במלחמה) היה לי מממממש קשוח
וברור לי שעוד כמה שנים כשקצת יגדלו ולא אהיה עמוק בשלב הקטנטן והתינוקות וכו
אז לגמרי ארגיש אחרת
קיצר מה שמנסה לומר
שמצד אחד ברור לי שהנסיבות באמת מאתגרות
ולכן הקושי
ומצד שני לא מבינה איך אני לא מצליחה למצוא מסוגלות אם כן מחוברת למשמעות
ולרוב בגלל שבעלי תמיד מדבר את זה מצד הרצון האישי שלו .. ומה זה עבורו וכמה זקוק לזה..ולא מהפן הכללי הלאומי
ואז קשה להקריב ככה כטובה אישית עבורו
מגלה שבאמת מצפה מעצמי להצליח הכל כי זה הרי חשוב לי
אבל זה לא מצליח
כאשת ממ יודעת שבעלי עושה הכל הכל כדי לתת לחיילים שלו עוד זמן בית.
בהתחשב במצב המשפחתי והנפשי.
יש שלא גוייסו בחלק מהסבבים, ואז היה להם יותר כל נפשי ויכולת בסבבים שאחרי.
אני אומרת- תשתפו.
אם אין ברירה זה דבר אחד
אבל לפעמים יכולים לומר לו שבסבב הזה יישאר בבית.
ברור שזה נופל על אחרים אבל כולם מבינים שהמצב מורכב וכשאפשר לעזור לחבר שזקוק לזה אנשים עושים מאמץ.
בתוך הבית?
בחוץ?
במקום ספציפי? ומוגדר?
או מתפזרים בבית?
את בטוחה שזה פשפשים?
יש על בדים? מיטות ?ספות?
אני מפחדת שזה בכל מקום
אני לא יודעת איפה זה
אני בחרדות אנחנו לא בבית
שבוע שעבר נעקצתי כמויות כנראה היה לי בבגדים כי נעקצתי במהלך היום
צריך לטפל בזה שלא יתרבו.
להזמין מדביר
שיכנס לבית , מדבירים אותם דרך קיטור בעקרון.
את חייבת להביא מדביר, אלא אם הם מעטים וזה רק ההתחלה ואז פשוט לוקחים אותם ומעיפים לפח.
ממש ממליצה להתיעץ עם מדביר, שבעלך יסע לבית, יראה איפה הם, ויבודד את המקומות שהם שוהים שם.
ולא חזרנו בגללם
הוא נסע לשם וחיפש שעותתת
בסוף מצא משהו על מזרון
אם היו כמה על מזרן, הכל טוב, בפרט שעשה קיטור.
שיחזור לשם בנחת אחרי הברית לוודא שהוכחדו, ואם יש עוד בודדים - להוציא עם היד. (עם כפפות, ושכבת ניילון על הבגדים.
כך שפשוט תבודדי את המקום הנגוע
שאף ילד לא יתקרב לשם ולא יגע.
כדאי להביא מדביר
כשלנו היה שמתי כפפות וניילון על הבגדים והוצאתי אחד אחד עם היד
וזה עזר.
עלינו עליהם די בהתחלה...
אני אחרי לידה
מחר הברית והראש שלנו לא שם
בעלי היה בבית וניסה לעשות עם מכשיר קיטור
אבל אני ממש מפחדת לחזור לשם עם תינוק בן שבוע
אם בעלך עבר עם קיטור, אל תחששי ותהיא רגועה
תהני מהתינוק ותתעסקי בברית. טוב שכרגע אתם לא בבית
מציעה שבעלך יחזור לבדו לבית עוד כמה ימים, באור יום ופנס ויעבור על כל הבית לראות שהם הוכחדו.
מאמינה שהם הוכחדו מהקיטור שעשה.
אם נשארו עוד בודדים שהוא רואה שיקח אותם ביד- מגעיל אבל זה הכי עזר לנו.
אם הם הרבה- מדביר, מה שאני לא מאמינה שיההיה לכם
אני מרגישה שרק הדברה תרגיע אותי
אבל זה ממש יקר וסיפור מורכב
הדברה וכמה שיותר מהר..
תתייעצו עם המדביר על העיתוי ותשאלו כמה אפשר לחכות..
הוא מגיע לבדוק ואומר לכם מה המצב..
עדיף.לתפוס את זה כשזה בהתחלה
אבל דורשהרבהההה תפעול - צריך לכבס את כל הבגדים בבית..
לכן צריך לשאול אותו מה מציע..
תחפשו מישהו הגון...
וקראתי באינטרנט שגם לעבור על צעצועי פלסטיק וכדומה שיש בחדרים הנגועים.
שיש לנו בית קטן 😅
יואו איזה כאב ראש זה
לא נראלי שהם הגיעו לשם
לק"י
המדביר יגיד שלא צריך.
אבל תבררו טוב שהמדביר יודע להדביר פשפשים.
אנחנו נכוונו בזה עם המדביר הראשון🤦♀️
באתר של מידרג יש עליו המלצות על זה
מספיק אמין?
לק"י
מציעה לכם לברר איתו איך הוא מטפל בזה. עקרונית צריך גם קיטור וגם ריסוס (על הקירות, הרצפה, המיטות, הארונות. לא מזרונים).
אבל תפסנו את זה על ההתחלה...
לק"י
יש לי ניסיון עם זה😑
ממליצה בחום לקחת מדביר שיודע להתעסק עם זה. צריך גם לחמם בקיטור וגם לרסס. ולכבס את כל הבגדים והמצעים וכו' בהרתחה.
לא ממליצה לך לוותר על מדביר. מקווה שיש לכם מעט והטיפול יהיה קל יותר. לנו היו מלא.
ואם לוקחים מדביר, להקשיב להוראות שלו.
(לנו נניח אמרו לסתום סדקים וכדו'. הם מסתתרים גם בתוך שקעי חשמל, סדקים בקירות).
באמת זה מה שנעשה
דיברנו עם מדביר מקווים שיבוא כמה שיותר מהר
עבר כבר שבועיים או מהשו מאז שנעקצת, יומיים כבר לא ישנו יותר מדי...
קודם כל מוזמנת לפרטי, אם תרצי.
יאו, ממש ליבי איתך זה סיווווט.
מבירור שעשינו- מדביר לפשפשים זה מאד מאד יקר והם לא ממש לוקחים אחריות אם זה חוזר
מה אנחנו עשינו?
דבר ראשון- לבדוק מה המקור. אצלנו זה היה ממיטה מסוימת שהוספנו לה קרש שמצאנו, והקרש היה נגוע.
זרקנו 2 מיטות שהיו מלאות בפשפשים.. איכססס
דבר שני- להכניס הכל לשקיות שחורות ולשים בשמש. ואז לעבור שקית שקית ולכבס הכל על הרתחה. כל המצעים, הבגדים, כל משהו שהיה באזור ואפשר לכבס (גם בובות, משחקים..)
דבר שלישי- למלא מיחמים של מים ולשפוך על המיטות. ממש הוצאנו את המיטות מחוץ לבית ובעלי שפך על כל מילימטר, זו עבודה קשה, אבל הם מגיעים לחורים ממש. על הרצפה, על הפאנלים...
בזמן הזה יצאנו מהבית לשלושה ימים.
דבר רביעי- לעקוב, ממש. הם מתחילים את חייהם קטנטנים ושקופים.
דבר חמישי- אחרי שבוע ראינו עוד כמה ואז לקחנו מגמח בבני ברק חומר מיוחד נגד פשפשים, ריססנו ביום שישי ונסענו לשבת.
וזהו!!!! נפטרנו מהם חסדי ה'!!! זה היה לפני שנתיים.. סיוטטט..
בהצלחה ממש
בתנאי שנעשה מה שהוא אמר (לסתום סדקים וכו')
שחורות.
כי אי אפשר לכבס הכל בבת אחת. היה לנו בכמה חדרים, וכיבסתי את כל הבגדים שהיו בארונות.. כל מה שהיה בארגזי מצעים של המיטות..
לק"י
יעידו על זה ערימת השקיות שמונחות אצלינו בבית כבר המון זמן🙊
אבל המטרה של שקיות שחורות בשמש זה במקום הרתחה (אבל אז צריך שמש ממש חמה). אפשר לשים בכל שקית שהיא.
יש לנו מיטות ממש חדשות
כל הרהיטים שלנו יחסית חדשים
ואנחנו לא יודעים מה המקור
החשש הוא שהבאנו את זה ממישהו שהתארחנו אצלו בשבת
או מעריסה שקנינו מיד2 למרות שעליה עוד לא מצאנו כלום
צריך ממש להיזהר.
יש הרבה חומרים וריסוסים טובים היום, לא כולם בטיחותיים.
חשוב גם ממש להתיעץ עם מדביר מורשה.
ולא לקנות מעצמאים חומר
טוב ששהיתם מחוץ לבית 3 ימים.
המדביר שהיה אצלינו הוציא לנו דף מפורט על ההדברה עם השמות של הריסוסים.
וכל הלילה חלמתי על זה.
אמאלה זה סיוט הסיוטים
מקווה שיעלמו לכם מהר
חיבוק ענק
ושתסדרו מהר
מחפשת חצאית לבת כמעט ארבע
רזה רזה אבל בגובה רגילה, יש לנו מידה 18-24 של שילב כזה עם מכנסון זה מעולה לה למותן אבל קצרצר מידי כבר
אני לא רוצה אםרי הברך שלא יראה סבתתי אבל כן אורך טוב
רעיונות? רצוי אונליין חח ומחירים סבירים
בלידר קניתי כמה חצאיות שיש להן גומי מתכוונן, כמו של חצאיות הריון כזה? ואז זה יכול להתאים גפ לרזות
וגם בקיווי יש מצב.
בביגוד יש גם אחלה חצאיות אבל לפחות החצאיות בד מתחילות ממידה 6 אם אני זוכרת
מתואמתחצאיות מעולות לילדות, בעיקר בגילאים האלה
כי מתחת שמלה צריך טייץ קצר (או בוקסר) והיא חשוב לה שיתאים הצבע וזה מסובך לי חח
ככה זה ביחד ושלום
אבדוק בקיווי באמת
תודה
מסכימה שהכי נוח הטייץ שמחובר לחצאית אבל הם כן קצרצרים בדכ וגם באמת קשה יותר להשיג
אבל גם המון חולצות יפות מאוד
ובתכלס גם טייצים
אני צריכה חצאיות
אם יהיה עם טייץ- מבורך
אבל לא מאסט
ובהתאם לכך גם יותר קצרות.
למה הטייצ צריך להתאים בצבע?
תקני כמה טייצים שחורים, אפורים ולבנים וזהו.
אולי באמת בסוף אעיף את כל שאר המבעים ולא תושאר לה אופציה
קניתי לו חליפות גן שעל המכנס אין סימון ספציפי מאיזה סט הוא מגיע
אז גם התחיל טרור כל בוקר
ואז עלה לי רעיון כמו שזה הגיע מהחנות סט חולצה-מכנס
ככה גם בארון אני מחברת מראש לפי הזיכרון או לפי הדוגמה
בבוקר הוא רק שולף סט והכל כבר מתאים.
אולי אם לא תמצאי חצאית-מכנס
תוכלי לאמץ את הרעיון לשדך כבר בקיפול סט של חולצה-חצאית-טייצ. לפי הקריטריונים שלה.
אבל חצאיות מצאתי בקיוי, פוקס בחנויות של הדוסים, פטרול (גיל יותר גדול קצת)
חצאית מחוברת למכנסון
יש 3 צבעים
קנינו בסופעונה היה זול ממש..
באופן כללי, בערך מאז שעלה למידה 2 או 3 הפסקתי לקנות שם. הבגדים היו יחסית רחבים וקצרים, אז הפסקתי (גם הבת שלי רזה ביחס לגובה שלה).
אבל אני כן חושבת שלבת הקטנה שלי זה כן יוכל להתאים, כי היא שמנמונת ביחס לגובה (אם כי רק עכשיו היא התחילה ללכת, אז נראה מה יהיה)
אבל היא גם נמוכה אם זה משנה
ו
