עבר עריכה על ידי אמא בעבודה בתאריך כ"ד בשבט תשפ"ג 20:37
יש שלב שאני קולטת שהילדים גדלים וכבר לא ממש קטנים.
הילד שלי פגש בן משפחה קצת דיכאוני וניסה להבין למה הוא לא מדבר איתו.
והסביר לנו כאילו קלט.
לפעמים אדם לא נראה עצוב בחוץ אבל בפנים הוא עצוב נכון?
וגם כשהם לומדים להגיד דברים מצחיקים עם מנגינה משלהם.
לדוגמא מה אכלת היום פיתה? לאאאאא במנגינה משלו וזו התשובה החדשה לכל שאלה.
כשהעיניים שלהם זורחות משמחה שהבנו אותם שאמרנו משהו שלהם או שרים משהו מוכר.
כשהם שמים יד אוהבת על הכתף ידיים טהורות מלאות רגש אהבה חום ותמימות.
כשהבת 4 מחליטה לסדר את הסלון ולא מוותרת על לטאטא את אחרון הפירורים גם אם הגיע זמן לאכול היא אומרת דקה לא סיימתי יש כאן עוד משהו...
כשהם מתחילים לקרוא ואני מוצאת את הבן 6 קורט מתוך הסידור פעם פרק תהלים ופעם פרק משניות מפרקי אבות בכזו מתיקות.
כשהבן שנתיים שעה צורח על הרצפה מסיבה לא ברורה בשילוב עייפות ולא ברור מה יהיה עוד שניה מרוב צרחות מי יכריע כאן ואז פתאום הוא משתתק לקחת בקבוק ומתכרבל לי בידיים מרחף ברקיע השביעי בסוג של תענוג ששמור לבקבוק.