הי אני בשלהי חופשת לידה ומוצאת את עצמי מבולבלת ממש.
איפה כל השאיפות שלי מעצמי, המודלים לחיקוי שלי, איך יכול להיות שהפכתי לאישה עייפה שבקושי מספיקה לשמור על חזות בית בסיסית, כביסה, אוכל וכו. אין לי שום רצון לחזור לעבודה, שום רצון כלשהו. ולא שאני בדיכאון ב"ה. פשוט כל דבר שאני חושבת עליו עולה לי בראש המחשבה של "עזבי, too much work." כאילו מן עצלות כזאת של תעזבו אותי טוב לי ככה.
אני יודעת בשכל שסתם להיות בבית לא בשבילי, אבל מבחינת התחושה שלי עכשיו זה לגמרי שם.
ואני שואלת ברצינות, האם יכול להיות שכל השאיפות שלי התנדפו וכעת אני פשוט רוצה לעבוד כמה שפחות ולנוח כמה שיותר? פשוט מנוחה כמטרה? מרגיש לי כזה עלוב, זה מבאס אותי. אני צעירה, בתחילת דרכי, בלי שאיפות או חלומות בטח שאני לא אגיע לשום מקום.
ובכלל, איך למען ה' נשים מצליחות גם לעבוד בעבודה משמעותית בחוץ, גם לנהל את הבית-כביסות, בישולים, ילדים וגם לתת את התשומת לב לבעל שכל כך מחכה לזה בלילה(אבל אז אני משקמת את הבית וזה בערך השעות הכי פרודוקטיביות בכל היום), נשגב מבינתי כרגע.
איפה כל השאיפות שלי מעצמי, המודלים לחיקוי שלי, איך יכול להיות שהפכתי לאישה עייפה שבקושי מספיקה לשמור על חזות בית בסיסית, כביסה, אוכל וכו. אין לי שום רצון לחזור לעבודה, שום רצון כלשהו. ולא שאני בדיכאון ב"ה. פשוט כל דבר שאני חושבת עליו עולה לי בראש המחשבה של "עזבי, too much work." כאילו מן עצלות כזאת של תעזבו אותי טוב לי ככה.
אני יודעת בשכל שסתם להיות בבית לא בשבילי, אבל מבחינת התחושה שלי עכשיו זה לגמרי שם.
ואני שואלת ברצינות, האם יכול להיות שכל השאיפות שלי התנדפו וכעת אני פשוט רוצה לעבוד כמה שפחות ולנוח כמה שיותר? פשוט מנוחה כמטרה? מרגיש לי כזה עלוב, זה מבאס אותי. אני צעירה, בתחילת דרכי, בלי שאיפות או חלומות בטח שאני לא אגיע לשום מקום.
ובכלל, איך למען ה' נשים מצליחות גם לעבוד בעבודה משמעותית בחוץ, גם לנהל את הבית-כביסות, בישולים, ילדים וגם לתת את התשומת לב לבעל שכל כך מחכה לזה בלילה(אבל אז אני משקמת את הבית וזה בערך השעות הכי פרודוקטיביות בכל היום), נשגב מבינתי כרגע.
כיף לקרוא אותך כמו תמיד
