בימים האחרונים פייסבוק מעלה לי כל יום זיכרונות מהשנה שעברה. כל מיני דיבורים שלי ומלא זריחות ושקיעות ושמיים.
נעלמתי מהפלטפורמה הזאת, כבר לא נשפך לכתוב.

היום ראיתי זוג זקנים עושים הליכה, היא הלכה מהר מהר, ידיים נעולות לצדדים, פסיעות גדולות של צה״ל, והוא דידה אחריה, נגרר, חשבתי לי
רק קצת רוך חסר בנעליים שלה, שתאט רגע, תושיט לו יד. אתה לא לבד. אתה לא לבד.

מאז החתונה הידיים שלי נהיו רכות,
תמיד כולם סביבי היו מתלוננים שהידיים שלי מזיעות ושסיוט וזה נכון, לא הייתי יכןלה לכתוב מרב זה, ידיים מפרישות ולחוצות וקשות. ועכשיו מלא רוך וגמישות, הליטוף מנחם אותי, אני מניחה יד שלי על הלחי פעם ביום להראות לי, דברים משתנים עם הרפואה, עם נחמת הלב.
אביתר שר לפני שבועיים, במתנ״ס מלא היפסטרים ואני,
בלב תל אביב : דיבור לוקח אותך לאן שתבקש; ואני מבקשת נחת ואני מגיעה לנחת.

כנל האוזניים.

פלא איך שהגוף יודע להרפות כשהנפש רגועה.
יש לך מקום, את לא לבד. את לא לבד.

עשיתי לרוני קיצ׳י כזה בגב והיא אמרה לי יאו, את רוקדת?
והתביישתי ואמרתי נעע לא, ואז: קצת כזה, כשאף אחד לא רואה;
כל כך נהנתי שהיא זיהתה על התנועה של הידיים שלי את תנועת הלב. הידיים רוקדות, הלב רוקד, הגוף רוקד.
כל העולם כולו רקידה אחת גדולה.
ואנחנו עולים ואנחנו יורדים ואנחנו ממשיכים לחייך ולאהוב ולבכות ולהתנחם.

פעם הייתי כןתבת כדי ליצור לי מקום של טוב
ואחכ כדי להשאיר את הטוב שקיים
ועכשיו כדי להודות וכדי לחלום וכדי לא לוותר אף פעם.
אני רוצה לרפא, אני רוצה לגעת, אני רוצה להיות בביטחון מוחלט ושלם.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם