גם בתור קלינאית תקשורת - אמנם לא עסקתי בזה בפועל, אבל כן יש לי קצת ידע מהלימודים. וגם בתור אמא לשני ילדים שהיתה להם תקופה של גמגום סביב גיל 2-3 (ב"ה עבר אחר כך).
קודם כל, נשמע שאת הדברים החשובים את יודעת - לא להילחץ, לא להלחיץ אותו, לא להשלים לו מילים, פשוט לחכות בסבלנות עד שהוא יסיים לדבר.
זה ממש חשוב, וטוב שאת יודעת וגם הדרכת את בעלך להגיב ככה.
חוץ מזה, אני מצטרפת להמלצה לפנות לקלינאיות תקשורת. ממש עדיף למישהי שעוסקת בתחום הגמגום, ולא סתם דרך הקופה. התורים לרוב ארוכים, אז עדיף שכבר יהיה לך תור, מקסימום אם עד אז הגמגום יעבור אז כבר תוכלי לבטל.
לגבי מה שכתבת על זה שהוא נמנע מדיבור לפעמים - נשמע שהוא מודע לגמגום וזה מתסכל אותו, וזה חלק מהגורם להימנעות.
יצא לך פעם לדבר איתו בצורה ישירה על הגמגום?
פעם הגישה היתה לא לדבר על זה. אבל היום אומרים אחרת, ועם הילדים שלי גם ראיתי שזה היה משמעותי. ברגע שנראה שהילד מודע לגמגום, חשוב דווקא כן לדבר איתו על זה, ולא להשאיר אותו לבד עם הקושי, באופן שהוא ירגיש שזה כל כך מפחיד שאסור לדבר על זה.
לא צריך לעשות שיחת עומק. מספיק להגיד משהו כמו - 'לפעמים כשאתה רוצה לדבר המילים קצת נתקעות לך, וקשה להם לצאת מהפה, זה בסדר וזה קורה לעוד ילדים, אנחנו תמיד מקשיבים לך ומחכים בסבלנות עד שאתה תסיים להגיד את כל מה שרצית'.
וחוץ מזה, מה שאת יכולה עוד לעשות כדי לעזור לו, זה לדבר איתו בדיבור איטי ורך. לא כל הזמן כי זה די קשה, אבל לפחות בחלק מהזמן ביום. לי היה הכי קל כשהקראתי סיפורים - כל יום הייתי מקריאה סיפור בדיבור איטי, ולפעמים היינו עושים אחר כך קצת משחקי דיבור עם הדמויות בסיפור, עדיין באותו דיבור איטי, ואז כך הילד מצטרף ומתנסה בדיבור כזה, וזה ממש יכול לעזור לו לסגל צורת דיבור שתפחית לו את הגמגום.
זה קצת קשה להבין איך לעשות את זה נכון, אני יכולה לשלוח לך הקלטה בשיחה אישית, אם תרצי.
ומצרפת פה חוברת עם עוד מידע וטיפים חשובים להורים לילדים עם גמגום.