מראש מבקשת סליחה שאם מה שאכתוב זה לא רלוונטי לך -בבקשה אל תיקחי ללב ותעברי הלאה, כתבתי רק מנסיון שלי,לא חייב להתאים לך.
כשיש ילד עם פער בהתפתחות לעומת ילדים אחרים ( ולא משנה באיזה תחום) - יחסית מגיעים לאיזושהי השלמה וחיים עם זה בשלום. אבל כשיוצאים מאזור הנוחות הרגיל, ופוגשים הרבה אנשים אחרים שלא רואים ביום יום, המקום בנפש שמגיעים כלפי הילד הזה מתערער - בין אם זה בגלל הערות של אנשים ש"מתפלאים" לראות את הפערים , ובין אם זה הלב של ההורים עצמם - שרואה את הפערים בולטים יותר. נגיד ילד קטן ממנו שעושה בקלות דברים שהוא עדיין לא עושה, או עושה לבד פעולות שאת משקיעה המון כדי שיקרו.ואז המקום בנפש כלפי הילד הזה מתערער, ומתחילות המחשבות - למה דווקא הוא כזה, למה הוא "מעורר" לי כל כך הרבה קושי, ואני צריכה להשקיע אצלו כל כך הרבה יחסית לאמהות אחרות לילדים שלהם.
כשמכירים במקום הזה בנפש, אפשר לעבוד עליו, ולהתחזק באמונה בה' שבורא את יצוריו, ומנהיג את בריותיו, ובטחון באמת שה' יודע מה עושה ואין אצלו טעות, והילד הזה נברא כך כי ה' ברא אותו ולא בגלל טעות, והוא לא היה יכול להיוולד אחרת.
כשבאמת בטוחים בזה כבר הרבה יותר קל לקבל את הילד ואז ממילא יש אליו יותר סבלנות, כי כשהנפש לא רגועה גם לכוחות הגוף אין סבלנות, ואז מרגישים נורא בכל המישורים.
ייסורי מצפון על ההרגשה הזו הם דווקא טובים כי הם יכולים לעורר אותנו להבין שעלינו לעבוד על עצמנו כדי להרגיש אחרת.
הרבה כוחות גוף ונפש יקרה♥♥♥
(במיוחד שתכננתי להיניק שנתיים לפחות, אבל הקטנה הנוכחית וגם זו שלפניה לא השתתפו איתי ברצון הזה
)