סתם, עוזר לי לפרק את הסיטואציה,
לשאול את עצמי מה בעצם מרגיז אותי. עצם המשא ומתן על המילה שלי? הרעש? אולי זה מעכב אותי במשהו? נניח אני רוצה להתלבש והם חופרים לי על משהו שכבר אמרתי לא? אולי מפריעה לי צורת החשיבה השונה של הילד ממני?
אולי אני חוששת מההמשך אם אשנה את דעתי (אולי אם ארשה אחד הוא יבקש שתיים, אולי אם ארשה לראשון גם הילד השני ירצה, אולי אם ביום ארשה הוא ירצה גם מחר)
אני מנסה להבין למה הילד רוצה/ מתעקש/ מנדנד על הדבר?
הוא נהנה מהתמשכות הנושא?
הוא רוצה לצאת צודק?
הוא התביית על הבקשה שלו וקשה לו לרדת מזה?
אולי הוא צריך משהו אחר בכלל והוא לא יודע להסביר את עצמו?
זה נקרא תקשורת מקרבת.
להבין את הצרכים שלי ולהבין את הצרכים של האדם שמולי. להפריד בין ההתנהגות כפי שהיא מתבטאת באופן חיצוני לבין הצורך שעומד מאחוריה.
כשלומדים להפריד ולדייק את הצרכים, באורח פלא עולים על פתרונות שיספקו גם את הצורך של ההורה וגם את הצורך של הילד.
נגיד ההורה רוצה רק שקט הילד רוצה התייחסות, אפשר להזמין את הילד לעשות לו נעים בגב ללא דיבורים.
דוגמה אמיתית מהבוקר הזה- הבאתי לגדולה שלי שניצל תירס לצהריים,
הקטן ראה ביקש גם.
ההתנגדות הראשונה שלי הייתה: מה קשור עכשיו? הוא אוכל במעון ובכלל מי אוכל שניצל תירס בבוקר וגם מי צריך עכשיו פירורים וגם אולי מסוכן לתת לו תירס צריך להיות בהשגחה עליו ויש לי עוד דברים לעשות הבוקר.
אבל לפני שהגבתי לקחתי שניה נשימה וניסיתי להבין אותו. הוא בס"כ בשלב של התנסות בעולם. הוא מחקה כל דבר שהוא רואה. הוא ראה שאחותו קיבלה משהו עגול עם פירורים הוא רוצה גם. אני חושבת שהוא לא מכיר את המאכל הזה, בספק בכלל אם הוא מבין שאוכלים את זה.
פשוט אחותו קיבלה משהו שנראה כמו שניצל בשקית זה אומר שבבוקר מקבלים משהו כמו שניצל בשקית, אז הוא גם צריך לקבל משהו כמו שניצל בשקית אז הוא בא לקבל משהו שנראה כמו שניצל בשקית 🤔🤔
בסה"כ ממש תמים והגיוני מבחינתו, לא ניסה להרגיז.
אז הבאתי לו שניצל תירס בשקית, ליתר ביטחון שמתי בשקית נוספת (לפני כן שמתי את השניצל תירס של הגדולה בתוך שקית נוספת שידע שזה הקונספט)
וזהו. המשכנו להתארגן. הוא החזיק את השקית כאילו זה משחק בכלל לא חשב לפתוח (גם אחותו לא פתחה)
בשלב מסויים הוא עזב את השקית וניסיתי להרחיק שלא ייזכר בה
באנו לצאת מהבית אבל הוא כן נזכר בשקית והתחיל לבכות במדרגות של הבניין.
אז בתמימות מעושה אני אומרת לו אה... רצית לשים את השקית במקרר, בטח. בו מחזור לשים את השקית במקרר ותקבל ביסקוויט לדרך.
בהתחלה הוא כזה לא, לא.. (חח לא טיפש) אבל לאט לאט הוא הבין שאני החלטית שזה מה שעושים הוא קיבל את זה.
רץ לשים את השקית במקרר ואני מוחאת לו כפיים ומביאה לו ביסקוויט לדרך.
עכשיו יכול להיות שהייתה תפנית אחרת לסיפור.
יכול להיות שהיה מוציא את השניצל תירס מהשקית ומפורר פירורים. דמיינתי את הסיטואציה ושאלתי את עצמי רגע איפה זה מפריע לי?
והגעתי למסקנה שזה סתם פסיכולוגי בגלל ההכנות לפסח, תכלס הבית בשבועות הקרובים יקבל עוד המון פירורי חמץ, זה לא שהבית כבר כשר לפסח.. אז שיחררתי אצלי את הנקודה הזאת.
וגם כשכבר יצאנו מהבית ועלה לי לראש הקטע עם המקרר לקחתי בחשבון שאולי הוא לא יסכים וירצה את השקית ביד.
אמרתי אוקי הוא מקסימום יתחיל לאכול ייקח ביס או שניים והשאר יתפרק לו בדרך וייזרק..
חבל אבל כפרת עוונות.
חשבתי שאולי השניצל תירס הזה יהווה טריגר לבעיות בדרך לגן, לקחתי איתי את המפתחות של האוטו כדי להימנע מראש מסצנות בדרך אם נצטרך אבל בסוף הסתדר.
לא לכל תרחיש אפשר להיערך מראש, אבל יש דברים שאני מכירה את עצמי ויודעת איפה נקודות התורפה שלי, ויודעת לדייק את הצרכים שלי בסיטואציות האלו (זה הרבה עניין של תרגול אבל אח"כ זה מחשבות של שברירי שניות)
והחוכמה לדעת איפה לשחרר את ההתנגדות הראשונית שגורמת לי לתחושת הרוגז אצלי.
הדרך הזאת עוזרת להפחית המון המון סיטואציות של התנגדויות בבית של תחושה שכל הזמן יש על המאזניים הצרכים של מי קודמים? שלי לשתות כוס קפה בנחת או של הילד שבדיוק עכשיו חייב לספר לי בדיוקי דיוקים מי שיחק עם מי בגן?
(סיטואציה אמיתית פעם אמרתי לאחד הילדים שיתאר לי עם הבובות מה בדיוק קרה בגן ואני אסריט אותו כי פשוט לא היה לי טיפת כח לעקוב אחרי השתלשלות האירועים, ומאירוע מרגיז של ילד חופררר בשכל לאמא שרוצה רק חצי דקת שקט, זה הפך למשעשע ביותר.
וענה על הצורך שלו לספר ולשתף אותי לפרטי פרטים, וענה גם על הצורך שלי לתת למחשבות להתפזר ולהיות לא מרוכזת בגרוש בסיפור שלו בלי לפגוע בו.
