צודק שהתכלית בדיוק הוא לקיחת האמת, המסקנה, טעות שלי שלא חידדתי את זה. אבל מה שרציתי להגיד שזה יכול לבוא דווקא ע"י שיש חידוד והפרדה בין הדעות, דווקא ע"י המלחמה וההבנה ששני הדברים מנוגדים לחלוטין, ולא אמורים להשתנות, דווקא זה יכול להביא למסקנה האמיתית, ולא שאחד צריך להתקפל בפני השני לגמרי. (אגב, שכחתי להדגיש שזה לא בכל דבר. אם יש מחלוקת מה קרה אתמול, האם יוסי אכל במבה או בסלי, פה וודאי שאין סתירה סובייקטיבית, אבל באובייקטיב יש אמת אחת. פה וודאי שיש סתירה, ואחד מהם צודק. אבל זה בדברים אנושיים שמושגים בחושים שלנו, אבל כשמדובר על השגת אמיתות רוחניות, בזה יש מקום להבין את דעת הרב קוק זצ"ל....).
אם אתה רואה בבריאת העולם דיעבד, אין מה להגיד. בסופו של דבר האידיאל גם לא נשאר עם בריאת העולם איך שהוא, העולם צריך לשאוף לשלום הנכסף, אבל כשתתבהר האמת איך היא כוללת את כל הגוונים, אחרי שכל גוון קיבל את המקום המיוחד שלו, בזה מתבטאת השלימות. איך מצד אחד יש תמונה כוללת אחת, האמת הגדולה, ומנגד, יש התפרטות של דעות וגוונים שונים. ואכן, הגוונים השונים מראים את היופי והגדולה של התורה, של האינסוף. לגבי עצם השאלה, תלוי איך אתה מגדיר מחלוקת. אם מדובר על המצב שבו חושבים שיש סתירה מוחלטת ולא מבינים שהכל משלים ומביא למטרה אחת גדולה, המצב הזה אינו אידיאלי. אבל אם מדובר על כך שכל אחד חי לפי האמת הנשמתית שלו, ולא חושב שהוא כל התמונה כולה, ומבין שיש מקום לעוד דעות, זה מצב מבורך. הבכי שהיה זה משום שיש מחשבה שהשמים והארץ, התחתונים והעליונים, החול והקודש, הם מנוגדים לחלוטין. אבל כשיגיע המצב השלם ובו נראה שהכל מביא לתכלית אחת, אז אז זו השלימות, אע"פ שלעתיד לבוא החול יישאר חול ולא יהפוך להיות רוח לגמרי. השלימות מגיעה מהחול ומהרוח גם יחד, והאחד לא צריך להיות השני.
היו מחלוקות כבר לפני כן. המחלוקות שמתארים חז"ל שכביכול התחילו רק בזמן מסויים, הכוונה היא למחלוקות שלא הייתה ברורה האמת הכללית. מחלוקות על מה האמת, וכל אחד חשב שהשני טועה. לפני כן האמת הייתה ברורה, אלא שכל אחד נהג לפי האמת הפנימית שלו, הזווית המסויימת שכלולה באמת הגדולה, ופיתח אותה. אבל כולם ידעו שהכל מגיע לתכלית אחת, לאידיאל אחד. לאחר מכן, האידיאל הזה התמסמס, וכבר לא היה ברורה אותה מטרה ותכלית.
התועלת של הדיון משום שבסופו של דבר חלק מהאמת הפנימית של כל אדם מסתתרת אצל אחרים. "איזהו חכם הלומד מכל אדם". ובסוף הדרך הפרטית של האדם נובעת מהדרך הכללית, וכדי להכיר את אותה דרך כללית עליו להסתכל על עוד גוונים, כדי שיוכל יותר לכוון את הדרך שלו לאותה מטרה כללית, ולהגדיל אותה בכל מיני מובנים. (כמו שלפי רש"י שר המשקים חלם את הפתרון של שר האופים וההיפך....). אבל בעולם הבא לדוגמא, לכל אחד יש מדור משלו. לעתיד לבוא, אף אחד לא יצטרך ליזון מאחרים, הוא יזון מעצמו, פירמידת המזון תתבטל. מדוע? כי האדם כבר לא יצטרך השלמה מאחרים, הוא יהיה שלם בעצמו, ויתחבר לה' דרך המקום שלו. (המקום שלו בסופו של דבר יעבור דרך הכלל, אבל זה יהיה לפי הנופך שלו, לפי השער והצינור שלו....). לצערינו, משום שעדיין איננו במצב האידיאלי, האדם לא יכול לסמוך על עצמו שהשיג את האמת, וחייב להדיין ולשמוע עוד דעות. אבל באופן תיאורטי, וודאי שיש מקום לשתי אמיתות. ועובדה, יש זמנים שפוסקים כבית שמאי, ויש זמנים שפוסקים כבית הלל. איך זה הגיוני? מה שאנחנו עושים היום, לפי בית הלל, זה שקר וזו אינה הלכה? איך התלמוד אומר שבזמן מסויים ינהגו כך ובזמן מסויים ינהגו אחרת? וודאי שזה משום ששניהם אמת, אלא שיש זמנים שונים שצריך לנהוג בהם לפי אמיתות שונות. ברור שהלימוד הרגיל אינו יכול להיות בצורה הזאת, כי מדובר בסוף על אידיאל, ואנחנו אנושיים. אבל במצב האידיאלי, אכן עלינו מוטל לראות איך "אלו ואלו דברי א-לוקים חיים", ואיך אותם דיונים בסופו של דבר אינם כאלו מהותיים. המחלוקת הרבה פעמים היא, לפי מי נקבע הלכה? אכן לכל אמורא ואמורא, לכל תנא ותנא, יש את האמת שלו שלפיה הוא נוהג וכך ראוי לו. אבל מה ראוי לכל העם? האם לפי רבי שמעון או לפי רבי יהודה? בעצם זו הצגת המחלוקת, לפי מי ראוי לנהוג?
אכן, אין בזה הוכחה, אני מסכים. אבל כמו שכתבתי, האובייקטיב שהאדם צריך להיות זה האובייקטיב שלו, לא מוטל עליו ולא מצופה ממנו להגיע לאמת המוחלטת שמעל השגתו. אני דווקא חושב שזה המפגש האידיאלי. אולי הוא פחות נוח ופחות כיף, אבל הוא הרבה יותר מצמיח, בונה, מוליד חיים. ניתן לראות שמפגשים רגילים, לא צומחים מהם דברים כ"כ גדולים. אבל דווקא מפגש בין דברים קיצוניים, שבסופו של דבר משלימים, בכך יש הפרייה הדדית והצמחת כוחות הרבה יותר גדולה. לדוגמא, בנישואין. דווקא כשמדובר על בני שני מינים שונים, יש יצירת חיים, יש הולדה. כי הכוחות שנבנים דווקא מפגישה של שני כוחות שבנגלה הם מפורדים ושונים, אך באמת הם לא סותרים זה את זה, דווקא שם צומחים הכוחות הכי גדולים, הבניינים הכי שלמים. אין שלם יותר מלב שבור.
אם אתה רואה בבריאת העולם דיעבד, אין מה להגיד. בסופו של דבר האידיאל גם לא נשאר עם בריאת העולם איך שהוא, העולם צריך לשאוף לשלום הנכסף, אבל כשתתבהר האמת איך היא כוללת את כל הגוונים, אחרי שכל גוון קיבל את המקום המיוחד שלו, בזה מתבטאת השלימות. איך מצד אחד יש תמונה כוללת אחת, האמת הגדולה, ומנגד, יש התפרטות של דעות וגוונים שונים. ואכן, הגוונים השונים מראים את היופי והגדולה של התורה, של האינסוף.
היו מחלוקות כבר לפני כן. המחלוקות שמתארים חז"ל שכביכול התחילו רק בזמן מסויים, הכוונה היא למחלוקות שלא הייתה ברורה האמת הכללית. מחלוקות על מה האמת, וכל אחד חשב שהשני טועה. לפני כן האמת הייתה ברורה, אלא שכל אחד נהג לפי האמת הפנימית שלו, הזווית המסויימת שכלולה באמת הגדולה, ופיתח אותה. אבל כולם ידעו שהכל מגיע לתכלית אחת, לאידיאל אחד. לאחר מכן, האידיאל הזה התמסמס, וכבר לא היה ברורה אותה מטרה ותכלית.
התועלת של הדיון משום שבסופו של דבר חלק מהאמת הפנימית של כל אדם מסתתרת אצל אחרים. "איזהו חכם הלומד מכל אדם". ובסוף הדרך הפרטית של האדם נובעת מהדרך הכללית, וכדי להכיר את אותה דרך כללית עליו להסתכל על עוד גוונים, כדי שיוכל יותר לכוון את הדרך שלו לאותה מטרה כללית, ולהגדיל אותה בכל מיני מובנים. (כמו שלפי רש"י שר המשקים חלם את הפתרון של שר האופים וההיפך....). אבל בעולם הבא לדוגמא, לכל אחד יש מדור משלו. לעתיד לבוא, אף אחד לא יצטרך ליזון מאחרים, הוא יזון מעצמו, פירמידת המזון תתבטל. מדוע? כי האדם כבר לא יצטרך השלמה מאחרים, הוא יהיה שלם בעצמו, ויתחבר לה' דרך המקום שלו. (המקום שלו בסופו של דבר יעבור דרך הכלל, אבל זה יהיה לפי הנופך שלו, לפי השער והצינור שלו....). לצערינו, משום שעדיין איננו במצב האידיאלי, האדם לא יכול לסמוך על עצמו שהשיג את האמת, וחייב להדיין ולשמוע עוד דעות. אבל באופן תיאורטי, וודאי שיש מקום לשתי אמיתות. ועובדה, יש זמנים שפוסקים כבית שמאי, ויש זמנים שפוסקים כבית הלל. איך זה הגיוני? מה שאנחנו עושים היום, לפי בית הלל, זה שקר וזו אינה הלכה? איך התלמוד אומר שבזמן מסויים ינהגו כך ובזמן מסויים ינהגו אחרת? וודאי שזה משום ששניהם אמת, אלא שיש זמנים שונים שצריך לנהוג בהם לפי אמיתות שונות. ברור שהלימוד הרגיל אינו יכול להיות בצורה הזאת, כי מדובר בסוף על אידיאל, ואנחנו אנושיים. אבל במצב האידיאלי, אכן עלינו מוטל לראות איך "אלו ואלו דברי א-לוקים חיים", ואיך אותם דיונים בסופו של דבר אינם כאלו מהותיים. המחלוקת הרבה פעמים היא, לפי מי נקבע הלכה? אכן לכל אמורא ואמורא, לכל תנא ותנא, יש את האמת שלו שלפיה הוא נוהג וכך ראוי לו. אבל מה ראוי לכל העם? האם לפי רבי שמעון או לפי רבי יהודה? בעצם זו הצגת המחלוקת, לפי מי ראוי לנהוג?
אכן, אין בזה הוכחה, אני מסכים. אבל כמו שכתבתי, האובייקטיב שהאדם צריך להיות זה האובייקטיב שלו, לא מוטל עליו ולא מצופה ממנו להגיע לאמת המוחלטת שמעל השגתו. אני דווקא חושב שזה המפגש האידיאלי. אולי הוא פחות נוח ופחות כיף, אבל הוא הרבה יותר מצמיח, בונה, מוליד חיים. ניתן לראות שמפגשים רגילים, לא צומחים מהם דברים כ"כ גדולים. אבל דווקא מפגש בין דברים קיצוניים, שבסופו של דבר משלימים, בכך יש הפרייה הדדית והצמחת כוחות הרבה יותר גדולה. לדוגמא, בנישואין. דווקא כשמדובר על בני שני מינים שונים, יש יצירת חיים, יש הולדה. כי הכוחות שנבנים דווקא מפגישה של שני כוחות שבנגלה הם מפורדים ושונים, אך באמת הם לא סותרים זה את זה, דווקא שם צומחים הכוחות הכי גדולים, הבניינים הכי שלמים. אין שלם יותר מלב שבור.
).
