היא -- ''החלטתי שלא משנה מה אני מכינה לו א. ערב מוצלחת'

כשמצדו זה- ''לא היית צריכה'

אל תתני מעל הכח!

למה ''לא משנה מה'? ודאי שמשנה

את חולה -- תנוחי. את רואה, הוא מסתדר יופי עם קורנפלקס וחלב, ואת לא מקבלת ציון על ארוחת ערב

גם עכשיו, למה מצפון? הילדים נהנים יופי עם אבא שלהם. את לא מרגישה טוב וצריכה לנוח.

תני לעצמך להיות באותו רגע.

חיבוק❤️

לא עובד לי

אני יודעת שהם נהנים עם אבא שלהם והוא מדהים איתם כך שאיתי לא יהיה להם יותר משום כיוון

מבחינת הלא היית צריכה 

צודקת, לא הייתי צריכה לקבוע בראש שצריכה שיהיה ארוחת ערב והוא באמת מסתדר מצוין עם קורנפלקס

אבל איכשהו תמיד אני עם מצפון כשאין ארוחת ערב מוכנה וזה לא שתמיד יש ולא תמיד מלאה

אבל עכשיו שתכננתי וכן הכנתי וזה באמת הדבר היחיד שהייתי מסוגלת אליו היום 

לשמוע לא צריך מבאס ברמות קשות

וראומ שיתייחס בהערכה רבה להשקעה שלך

ועם זאת, אני מאמינה שזה סוג של מראה.. כמה שתכבדי את עצמך כמכלול, כך יכבדו אותך חזרה

כשאת גומרת את עצמך וקמה חולה בחודש שמיני בשארית כוחותייך להכין ארוחה מושקעת ו'לא יהיה פה אחרת, בכל מחיר' ולא מכבדת את הכח שלך ומעריכה את עצמך מספיק כדי לנוח- אז איך הוא יעריך אותך חזרה?

זה באמת מתחיל אצלנו בעיניי. כשאת תהיי לעצמך יותר, תרגישי שזה מגיע הרבה יותר גם מבחוץ. 

המצפון הוא האויב הכי גדול של הערך העצמי שלנו 

ואני מאמינה לגמרי שהוא לא התכוון לרע

רק שאותי זה ביאס ממש

לדעתי רוב העצבים בגלל שאני לא מעריכה את עצמי כשאני שוכבת חולה יומיים שלמים במיטה

מרגישה סמרטוט ולא יעילה והבית רק נהיה יותר ויותר מבולגן והכביסות אוטוטו יראו סימנים בארונות שאין מה ללבוש וכו

ואחרי המחלה הזאת חוזרים לעבוד אז יומיים הייתי בבית אבל לא עשיתי כלום

שמגדירה אותך כטובה או לא

לעניין של בגדים יש פתרון נקודתי, השאלה היא אם את תוקפת רק את הצורך המיידי כמו בגדים ללבוש או שזה או הכל או כלום -- אם זה 'רק' הבגדים ולא כל השאר, אז זה לא שווה

את מבינה? 

איך מעלים את הערך העצמי? 

אני יודעת בתוך תוכי שזה מגיע דבר ראשון ממני ומאיך שאני רואה ומעריכה את עצמי 

ועדיין לא מצליחה לתת לעצמי טפיחה על השכם

בלי שזה מגיע מבחוץ שגם אז אני מתרצת לעצמי שאומרים בשביל לתת לי הרגשה טובה ותו לא

על שלל מעלותייך (שאני בטוחה שיש מהן המון המון) וכן, גם על חסרונותייך

מי שאין לו ערך עצמי גבוה מסתכל על דברים כ- כשלון או הצלחה בדרכ, זה די שחור ולבן, וכשהוא בצד שלא עומד ביעדים שהוא הציב לעצמו בראש (אף שהם יכולים להיות לא ישימים או הגיוניים בחשיבה מציאותית) -- הוא נכשל וצובר תסכולים.

כשלמעשה, בעל הערך העצמי מתחיל מלהיות קשוב לעצמו ולגעת בתחום האפור.

אני לא חייבת להיות הכי טובה בהכל

הבית לא חייב להיות מסודר כל יום, בטח לא בחודש שמיני

אני לא יכולה לצפות מעצמי להתנהל אותו דבר עכשיו בחודש שמיני כמו שהייתי ללא הריון כי אני *מכירה* את עצמי ואין לי יכולת לעמוד בסטנדרטים הללו. והאמת? חוץ ממני אף אחד לא מצפה להם באמת

אני לא חייבת להכין ארוחה מושקעת כל ערב

אני לא חייבת מעל הכח

ואני עדין בסדר

אם הייתי מסכמת את זה ב2 משפטים בעיניי ערך עצמי הוא כמו לחיות על אי בודד, אין אף אחד שרואה ויצביע עליי שאני לא בסדר (גם לא אני)

ערך עצמי הוא לשבור את המוסכמות שבניתי לעצמי בראש וקיבלתי מהסביבה ולהתחיל לחיות בצורה שמתאימה לחיים העכשווים שלי וכמובן שבהתאמה גם לנסיבות שמשתנות

אולי יש מי שתסכם את זה יותר טוב, כמו @oo 

לפחות ניסיתי

מתחיל מלדעת שאת (וכולנו) טובים מעצם היותנו

חלק אלוק ממעל, ובכל יום כשה' מחיה אותנו הוא מאמין בנו ובמה שאנחנו מעניקים לעולם בעצם קיומנו 

מעבר לזה, ערך עצמי מגיע כשאנחנו לומדים לאהוב את עצמנו בלי תנאי

לא רק אם הצלחנו והכנו ארוחה מעולה, או כשהבית מתוקתק או כשאנחנו אמהות חייכניות

אלא עם כל המכלול שלנו, כשלפעמים אנחנו מי שהיינו רוצות להיות ולפעמים פחות

לדעת שאנחנו לא נמדדות ברשימת ההספקים שלנו❤️

ולשמוח וליקר כל דבר שכן עשינו והועלנו.

זה דורש שינוי פאזה קצת בכל מיני דפוסי חשיבה ומדדים שהתרגלנו אליהם

אבל אלה חיים אחרים וטובים❤️

את הערך עצמי:

1. להכיר היתרונות והחסרונות

2. לאהוב את האני השלם עם היתרונות והחסרונות

3. לא לנסות לתקן את החסרונות, אפשר לנסות לשפר אותם בצורה מעצימה ולא מורידה.

4. לא להתנצל על חסרונות 

5. ללמוד לקבל מחמאות ותודות, לא להדוף אותם ולא להיות במבוכה

6. בכל פעם שעולות מחשבות עם ביקורת עצמית, להביא ממולן מחשבות על היתרונות.

7. בלי חרטות והלקאה עצמית, קורה שטועים וזה גם טוב כי אפשר ללמוד לפעם הבאה.

8. להתרחק מאנשים שפוגעים בערך העצמי

9. להתקרב לאנשים שמעריכים ומפרגנים

קודם כל רפואה שלמה ותרגישי טוב❣️

לא הבנתי מה בדיוק הנקודה שהפריעה לך כאן, האם עצם זה שהשקעת כי רצית לשמח אותו והוא לא העריך- שאז הייתי משתפת אותו בנעימות

היום השתדלתי ממש להכין לך אוכל מושקע שיהיה לך טעים וביאס אותי שאמרת שלא צריך

או אולי שהרגשת שיש איזשהי ציפיה ממך להכין, ואז למרות שלא היה לך כוח ויכולת

התאמצת והכנת, ובעצם הוא אומר לך שזה היה לשוא.

על זה יקרה חשוב לדעת 2 דברים;

קודם כל אנחנו חושבות שהבעלים שלנו מתנהלים כמו נשים

אם בעלי היה לו קשה והייתי רוצה ארוחה שווה ואז רוכה שהוא מתאמץ ואומרת לו לא צריך (או לא משנה, או הכל בסדר, כשבסאבטקסט אני מתכוונת שלא ממש)

בסתר ליבי הייתי שמחה אם למרות זאת הוא היה קם ומשתדל עבורי.

לפעמים אנחנו מדברות מתוך מחשבה שגם אצלם זה הולך ככה, כשבעצם אצלם בדרך כלל כן זה כן,

לא זה לא, כשלא רוצים לא עושים כשחולים פשוט חולים...

ולכן הרבה נשים משתדלות ומתאמצות מעבר ליכולתן אבל בצד השני זה ההיפך

דברים שנעשים נתפסים כפשוטם- אם קמתי לתפקד למרות שקשה לי ואני ממוטטת- כנראה שזה ממש סבבה מבחינתי

אם אני עושה את זה 

ולרוב גם אין להם ציפיה או רצון שנתחיל לעשות דברים שמעל לבריאותנו וכוחנו.

ולכן -בעוד אישה שקמה ממיטת חוליה בשיניים להכין ארוחה ובטוחה שהיא ראויה לתואר אשת החיל המחוזית,

בעלה אומר בפשטות שאין צורך והוא יסתדר, ובמקום ההערכה שהיא ציפתה לקבל (וזה לגמרי בסדר!) קורה בדיוק הפוך.

זה דבר ראשון בדבר הבדלים שיש בינינו שיוצרים הרבה פעמים מורכבויות שכאלה

הדבר השני הוא בינך לבין עצמך, גם עם וגם בלי קשר למה שכתבתי כאן.

תלמדי לתת מקום לעצמך ולצרכייך❤️

את חולה והגוף שלך מבקש לנוח? תקשיבי לו.

את זקוקה לשינה או לאוכל מיוחד שיתאים למצבך הבריאותי? תבקשי מבעלך שיעזור לך

תלמדי להסתכל על הצרכים שלך, לתת מקום וכבוד למי שאת ולהתייחס אל עצמך כראוי

ובע"ה גם הסביבה תכבד אותך ותתייחס אלייך כך בחזרה.

הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.

לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד

התרחבות של הרחם.

זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).

אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.

חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ

תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא

זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...

וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊

אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.

😍😍

מגיעה על לחשוב על אחרי🫩

תודה לך

כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..

פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר

תודה לך. זה ממש כאב לא נעים

Google Search

מניחה שסתום לא העבירו לחורף. נקווה...

מזל טוב!!!! תרגישי טוב והרבה נחת!!!!!

1. בדיוק בדיוק ככה היה לי, בשניות הראשונות של ההנקה, פשוט כאב מפלח. עבר אחרי שבוע/שבועיים... תחזיקי מעמד

2. תקין לגמרי היובש, העור מתקלף ותיכף יחזור להיות עור בייבי חלק ונעים

3. איזה סוג הפרשות? הייתי שואלת את המוהל...

זה היה בסדר, אבל אני מציקה לו מלא אז חשבתי להתייעץ אתכן, נשמע שתקין ב"ה

2. לעשות לו אמבטיה עם שמן תינוקות לאמבט, בלנאום או של ד"ר שיפר. זה עוזר במיידי! גם למרוח בקרם (אני מעדיפה טבעי או שמן שקדים אבל אפשר גם של ד"ר פישר למשל)

3. ההפרשות אחרי הברית עדיין תקינות, ממה שזכור לי עד שבועיים זה יורד בהדרגה..

   כמובן להמשיך לשטוף ושהאיזור יהיה תמיד נקי

ולגבי 2

זה עובר לבד

אם ממש מפריע לך אפשר למרוח בפנים (או בכל הגוף אם תרצי...) חלב שלך.

לגבי 3 תמיד כדאי לשאול את המוהל,

אבל ממה שזכור לי לקח איזה שבועיים עד שהיה נראה רגיל לגמרי

1. כן, זה כאבי תופת, אבל משתפר אחרי שבועיים בע"ה, ואחרי חודש כבר לא כואב כמה שאני זוכרת. מה שאת עושה זה מצוין.

2. זה בסדר גמור, מחליף את העור לעור של תינוק נעים ורך 😌

3. האמת לא זוכרת. אבל הייתי תמיד שולחת תמונות למוהל עוד מלא זמן אחרי הברית 🫣

לגבי פ2?

נסי לכבס בלי

ואולי חומר כביסה עדין

לפעמים הבישום עושה להם קילופי עור

רק גל תינוקות?

משתדלת לא לשים יותר מדי

ובלי מרכך בכלל

1. היה לי גם ככה. לנשום עמוק זה עבר אחרי כמה ימים.

בהמשך ל1

יש לי כאב חד בשד אחד. לא בפטמה, כמו דקירות כאלה פנימיות. כואב מאודדד ולא יודעת ממה זה יכול להיות?

לא יודעת בדיוק מה זה אומר..

יש לך יועצת הנקה להתייעץ איתה אפילו טלפונית?

אצלי עם כאבים שונים הרפידות הטיפוליות של ארדו מאוד עזרו

צריך לעסות בעדינות איפה שכואב , אפשר תוך כדי שהוא יונק

גם מקלחת חמה יכולה לעזור אם זה באמת גודש

תשאלי בגיפיטי. אם לא ישתפר עד אחרי שבת תנסי משחה של פטריה.

חשבתי בפטמה, אם זהלא שם אז לא יודעת מה זה,

אלא אם זה התמלאות בחלב.

לק"י

או שזה כואב מידי?

(לא יודעת אם זה אמור לכאוב עד כדי כך).

ומזל טוב!! הרבה נחת ושמחה!!

שאז זה הזרימה של החלב שמתחילה

או כל הזמן?

אם כל הזמן זה יכול להיות סתימה, וכדאי שתטפלי בהקדם. אצלי הנקת פוטבול שחררה סתימות

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

אני כל כך אוהת להיות בהריון....

תמיד מרחמת על מי שכבר ילדה חחח.

הכי מושלם כשהם בפנים שמורים ומוגנים.

ואני כל כך יפה וסקסית...

לא כי כ"כ כיף לי להיות בהריון פשוט כי אני *מפחדת* להגיע לרגע הזה, אז כמה שאני סובלת וכאובה בהריון, אני לא מחכה להגיע לרגע הלידה, אבל מי שואל אותי? כשזה מגיע זה מגיע.

תמיד אני אומרת לעצמי שאיזה מזל שיש 9 חודשים מאז שנכנסת להריון עד הלידה, אם זה היה קצר לא הייתי מעיזה להכנס להריון.

אבל להיות אחרי זה כ"כ כיף לדעת שעברתי את זה!

אני לא מחכה ללדת

אני מחכה להיות אחרי

חחחח

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…

היא קבעה קיסרי לשבוע 39 כשאני הייתי אמורה להיות 38+4.

ולפני הלידה הזו ילדתי בסוף 39 עם זירוזים!!!!

הפלא ופלא הבן שלי החליט לצאת ב38+1😅😅😅😅

כולנו עד היום מופתעים שהוא גדול מהבת שלה חחחח

את אומרת להם בפנייה/ וואטסאפ מה חשוב לך ולפי זה מתאימים לך.

למכון רותם גם יש שירות דומה, אבל אצלם עושים את זה בפגישה בתשלום ויש פחות מטפלות דתיות.

@נגמרו לי השמות

אני חושבת שאפשר לסמוך על ההמלצות שלה.

בלי לחץ בכלל. פשוט לומר שוב ושוב שאת לא מרשה ולתת לו חיבוק במקום

זה חשוב גם כדי שילמד לא לגעת שם לנשים אחרות כמו המטפלת במעון או סבתא.

ובכללי חשוב שהמגע יהיה בגבולות שנעימים לך.

שהילדים שלי נוגעים לי בחזה, כמו שלא מפריע לי שהם נוגעים לי בבטן או בידיים, בטח ילד קטן ותמים

הוא עוד ינק, ככה שזה ממש כמו שהוא ייגע בבקבוק

כלומר אם את מרגישה חוסר נעימות שהוא יגע בך שם זה הכי נורמלי בעולם (גם אני הייתי מרגישה ככה) ואפשר פשוט להזיז לו את היד בנעימות ולהגיד לו איך החיבוק נעים לך.

ואם זה לא מפריע לך ורק רצית לוודא שזה תקין אז תתעלמי ממני 😂

בעיני, אם זה מפריע לך תזיזי לו את הידיים באלגנטיות,

אם זה לא מפריע לך, נראה לי עזבי, הוא קטן ותמים.

אני כבר הרבה אחרי השלב הזה

אבל באופן כללי

פחד זה לא דבר שמנהל את חיי

כי פחד יכול להיות המחסום הכי גדול להגשמת חלומות ורצונות

כלומר, הרצון להבאת ילדים לא יושב על ההיגיון הפשוט, אלא על הלב ועל יצר החיים.

זה טבע העולם.

ואם אדם לא מרגיש את זה באופן טבעי, אז אני חושבת שכדאי לטפל בזה, לבדוק מה יושב שם בעומק, למה הפחד משתלט על יצר החיים הטבעי.

בכל אופן, תפילות הן הפתרון הכי טוב לכל דבר שלא תלוי רק בידיים שלנו

ואני מאוד רוצה, זה מרגיש כבר צורך מרוב שאני רוצה.

אבל הפחד כן קיים ואני מנסה להבין מה עושים עם זה. כי תכלס, אנחנו מביאים ילדים לעולם רע. כן, יש אנשים טובים. אבל גם הרבה אנשים רעים, שפוגעים באחרים, ומפחיד להביא אותם למקום כזה. מעבר באמת לזה שמי אמר שיצאו מחונכים כמו שצריך?

ולא לחשוב יותר מדי. כלומר, לחשוב רק על האושר שבהבאת ילדים לעולם, על האמונה שבע"ה הגאולה קרובה והילדים שלך יגדלו בעולם טוב ושלם, על זה שהם ואתם מושגחים בידיו של הקב"ה...

ואם לא מצליחים לעשות זאת לבד - אז הולכים לטיפול...

יש בו המון דברים קשים, וזאת כן התמודדות בשבילי. אבל במהותו הוא טוב. הוא גילוי של ה'.

שהמחשבות האלה הן דרך של הנפש לאותת לנו שאנחנו לא בנויים כרגע לילד או לעוד ילד.

אם את כבר רוצה אולי יעזור לך טיפול סביב הנושא אבל מאמינה שכשתוכלי נפשית את פשוט לא תהיי מוטרדת מזה

שלמרות כל הטעויות שההורים שלי עשו בגידו שלי

ולמרות הקשיים שעברתי בחיים

אני שמחה שהם בחרו להביא אותי לעולם...

מאמינה שכל אחד שתשאלי יגיד לך ככה

גם כאלה שעברו דברים יותר קשים ממני

אני משתדלת להחזיק בראש שאני עושה את ההשתדלות שלי ומתפללת לה' שיעזור, ובסופו של דבר מה יקרה זה בידיים שלו.

אבל אחרי שיש לי אני יכולה להבין על מה את מדברת

וזה לא פשוט. בכלל

אבל זה ממלא אותי באושר גדול.

אבל הזכרת לי מאד את החששות שהיו לי.

בסוף, אצלי, רק כשהרגשתי שאני מוכנה גם לתרחיש תיאורטי שבו הילד הופך למבוגר בעייתי מוקצן, נניח חלילה מתמכר לסמים קשים ובמובן מסויים אני מאבדת אותו, והשלמתי עם תרחיש כזה, הסכמתי להתחיל.

כן היה לנו ברור שאם אחד אז שניים כי לא פייר לגדול לבד.

שאביא ילדים לעולם כזה

מאז יש לנו עוד שתיים.. ברוך ה'

מה שאני מנסה לומר- שבסוף יצר החיים גובר על ההישרדותיות

בסוף רוב העולם הוא טוב, ולתת חיים זו מתנה

לי גם עזר שקראתי איפשהוא שהנשמה מחכה לרדת לעולם. היא מחכה ואת גואלת אותה

לא עושה לה רע שהורדת אותה לעולם, אלא הטבת איתה

לא זוכרת מקור, אולי מישהי כאן תדע

מפחיד אותי דברים אחרים כמו שמשהו יקרה להם וכזה, אבל לא מפחיד אותי שהם יהפכו לאנשים רעים או שהחינוך שלהם לא יצא טוב.

אני משתדלת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, ולחנך אותם למה שאני מאמינה בו. אני מכירה בזה שחינוך והורות טובה זה תהליכים שקורים לאורך כל החיים, ואני משתדלת להתקדם ולהשתפר כל הזמן.

ואם כשהם יגדלו הם יבחרו אחרת, בחירות שאני לא מאמינה בהם או חושבת שהם פוגעות בהם, אני מקווה שאני יצליח להכיר בזה שהם בני אדם נפרדים ממני ויכולים לבחור אחרת, ולהמשיך לאהוב אותם ולתמוך בהם בכל מצב.

"להביא ילד לעולם זו החלטה משמעותית. זה לבחור בכך שלנצח הלב שלך יתהלך מחוץ לגוף שלך"

(אליזבת סטון, סופרת אמריקאית)

אני מרגישה שזה ממש נכון, ורק תכפילי את התחושה במספר הילדים. ואני לא אמא חרדתית בכלל, אני מקבלת את זה שזה הטבע, ככה ה' התכוון, שנאהב את הילדים שלנו כ"כ, והוא נותן לנו כוחות-

לסמוך עליהם שילכו בדרך טובה

ולסמוך על עצמנו שאנחנו נותנים להם כלים טובים ונכונים שמאפשרים להם להתמודד,

ולסמוך עליו כמובן, שהוא שומר עליהם ואוהב אותם. לי עוזר לזכור ברגעים של פחד שהילדים שלי הם גם הילדים שלו ואנחנו בעצם בהורות משותפת. זה נותן לי הרבה ביטחון ורוגע ומזכיר לי שהם מושגחים ושהוא משגיח גם עלי שלא אעשה יותר מדי שטויות ושאהיה אמא מדויקת לילדיי.

אבל כן זה בהחלט מפחיד וקיים ונוכח

גם אחרי שהילדים נולדים כמובן אבל אצלי יש פחד מאוד גדול גם מהתהליך עד הלידה כולל..

בכל מקרה, מה שגורם לי בסופו של דבר כן להפסיק מניעה/לעשות פעולות שבע"ה יובילו להריון ולתינוק

זה כשהרצון גובר על הפחד.

אני לא מחפשת לא לפחד. זו לא אופציה שקיימת מבחינתי ולא משהו שאני שואפת אליו, הפחדים הם חלק מהסל שיש לי בחיים ואיתם אני עובדת.

אבל בשלב שבו הפחדים לא מוחקים את הרצון, אני מבינה שאני בשלה להריון נוסף..

ממש כעסתי על עצמי שאני כ"כ אגואיסטית שמביאה את הילד לעולם שכולו עבודה קשה, ושאפילו הלידה שהיא תחילת החיים מתחילה בכזה קושי פיזי (כי אני לא יודעת מה תינוק מרגיש בכל התהליך הזה של הלידה, גם פיזית וגם רגשית הכל מבלבל וחדש)

אבל אני חושבת שטוב לילדים שלי, ברור שיש קשיים וגם יהיו להם בעתיד כי זה העולם, אבל ברוב הזמן טוב להם, והם שמחים. וגם לי עם כל הקשיים שהיו לי בילדות (והיו הרבה, וב"ה שהילדים שלי לא עוברים אותם) עדיין טוב לי ואני שמחה שנולדתי.

הם גם מרחיבים לי את הלב כל יום מחדש שאחרי תקופה בלי תינוק הרצון פשוט משתיק לי את כל הפחדים והופ מגיע עוד ילד....

אבל אני תמיד זוכרת שתפקיד של אישה יהודיה זה להביא ילדים והשותף השלישי מלווה אותי ואותם בכל התהליך הזה.

במצרים הנשים ידעו שהילדים שלהם יישלכו ליאור והן עדיין הביאו ילדים.

התפקיד שלי זה להביא אותם ולסמוך על הקב"ה שיעזור לגדל אותם בנחת, בשלום, ברווחה.

באמת עמרם היה מאוד רציונלי והגיוני כשגירש את יוכבד אשתו, כי באמת איך אפשר להביא ילדים לעולם של עבדות ואובדן?

אבל נשות ישראל במקורן ניחנו ביכולת להתעלות מעל השכל, ולהמשיך להביא ילדים לעולם.

והנה - בזכותן אנחנו קיימים היום