נטו שנאה.

אבל נראה לי שהפחד הוא שקצב הגדילה של האוכלוסיה הדתית והחרדית הוא גבוה מאוד, וזה יותר ויותר יהיה ניכר גם דמוגרפית וגם ככוח פוליטי, והשמאל החילוני מאוד מפחד להיות מופלה לרעה ושישללו ממנו זכויות. בגדול אני כן מבינה מאיזה מקום הפחד הזה מגיע, למרות שלעיתים הוא נראה מוגזם ולא הגיוני..

לפחות לא רק.

יותר תחושה של ניצול.

של אוכלוסיה שלטענתם לא נותנת יד למדינה, אחוזי תעסוקה נמוכים, אחוזי ילודה גבוהים שמביאים לניצול גבוה של משאבים.

לא מתגייסים כשאחרים שולחים את הילדים שלהם להגן בגופם ובנפשם על המדינה.

לוקחים עוד ועוד תקציבים.

ועוד מנסים בכח להפוך את המדינה למדינת הלכה.

בהחלט סיבות טובות לכעס.

לא מסכימה עם הכל.

אבל לדעתי זה לא אנטי דת, מסורת ויהדות.

יותר אנטי ממה שנהיה היום דת ויהדות ואנטי ממי שלקח בעלות על היהדות.

מצב מבאס האמת. 

שמעתי את הרב לאו אומר שאנחנו יודעים מצויין למות ביחד, השואה, כל האסונות, אבל עוד לא התחלנו ללמוד איך לחיות יחד ):

מדברת עליה.. ברור שהפחד הדמוגרפי בא גם ממקום של פחד מניצול, אבל בעיני יותר פחד מהכוח הפוליטי ומאפלייה של המיעוט השמאלני-חילוני בעתיד..

לא שאני מצדיק אותם.

אבל כשאדם מרגיש מאוים הוא אוטומטית יפתח סלידה. ומכאן מגיע כל האנטי נגדנו. 

הראשונה. הפחד והפוביה מהדת, שטפו להם את המוח שדתיים בם ככה וככה, ופעם הם היו נחמדי  היום הם חשוכים. הם לא מכירים 

השניה,הצורך הקיומי להילחם בעבור משהו, החיפוש אחר משמעות והחלום להיות גיבורים שנלחמים בחושך. מלחמות מול מצרים וסוריה זמנן עבר, המלחמה במנדט ובביצות גם עבר. אז עכשיו הם מוצאים פורקן גדול במלחמה מול החושך הדתי ..

מדובר על גרעין קטן אך נוקשה של אנשים שסולדים מכל דבר שקשור ליהדות לצערנו ואוחזים בנקודות כוח.

בעז"ה גם את הקליפה הזאת נזכה לברר. אין צורך להצטדק...

כאלה מהצד שלהם, גם אלה שהם מאוד שמאל.

איזה שילוב מוזר בין חרדים לייטים ושמאלנים, כשברור מה גובר אצלם.

כאלה.

דיברת פעם עם אנשים שבאופן מעשי חייהם נפגעים מהכפייה הדתית שיש במדינה?

אני לא מדבר על אנשים שמפריע להם כשיש הופעה נפרדת של זמר חרדי בעפולה בזמן שהם בכלל גרים בתל אביב, או אנשים שמזדעזים מזה שיש תפילה עם מחיצה בכיכר דיזנגוף.

אני מתכוון לאנשים שבאמת באמת נפגעים מהכפייה הדתית.

את יודעת מה? 

להתעלם מהכאב של הצד השני, להכחיש אותו וכו' - לפעמים זה מכאיב לא פחות מהפגיעה המקורית.

לא מכירה מקרוב. האמת כל מה שאני שומעת זה מהתקשורת והעיתונות...

מסכימה איתך שצריך לשמוע גם את הצד השני.

אין לי פתרון מוחלט, הבעיה באמת קיימת. אבל צריך להכיר בקושי.

שנים אסרו הכנסת כל אוכל לבתי החולים, גם אם הוא לא חמץ. בפעל, גם לחולים עצמם מאוד לא פשוט להסתדר רק עם האוכל של בית החולים (בפסח!) ולמלווים, שהרבה פעמים נמצאים שם ימים ולילות ואינם זכאים לאוכל מבי"ח - זה בלתי אפשרי.

עמדתי פעם, בשעת לילה מאוחרת בכניסה לבי"ח, כשמאבטחת רוסיה, מנסה להסביר בעברית רצוצה, לערביה שהביאה איזה אוכל, שליהודים יש איזה חג ולכן אי אפשר...

(אגב, בגלל פסח, גם הקפיטריות לא עבדו...)

קובי נחשוני כתב על זה בבשבע לפני כמה זמן. יתכן שאם היו מסכימים למצוא פתרון ביניים - למשל שכל האוכל יוגש בח"פ, העסק היה הרבה יותר פשוט..

כלומר החשש מהכנסת חמץ לבית חולים לא נובע מחשש שמא יווצרו בעיות כשרות (ואז באמת אפשר לחשוב על פתרונות רבים), אלא חשש מעצם זה שאדם שומר כשרות יהיה במבנה אחד עם לחמניה, בגלל "פגיעה ברגשות הדתיים".

הבעיה עם הטיעון הזה היא שהצד השני למד להשתמש בו יפה מאוד: פוגע ברגשות שלהם לראות מחיצה באמצע התפילה בכיכר העיר, פוגע ברגשות שלהם לראות פרסומות של כללית לאוכלוסייה החרדית בלי תמונות נשים.

לכן הכי טוב שכל צד יתעסק במה ש*באמת* יפגע בו בצורה קיצונית (למשל אם אדם כלשהו לא יוכל לאכול דבר בבית החולים בגלל בעיות כשרות אז זאת בעיה אמיתית), ומי שהרגשות שלו נפגעים מהתנהגות של אנשים אחרים - שיישאר בבית.

רק כמי שעמד שם (וגם היה רעב,ע"כ אווטינג) אני מאוד מבין את הבעייתיות משני הצדדים

ואינם יכולים לעשות זאת בגלל שמדינת ישראל מכירה רק בנישואין שאושרו ובוצעו אנשי דת?

(מלבד מי שהתחתן במדינה זרה).

לא מכירה באופן אישי, אבל האמת שלענ''ד עם האנשים שאתה מזכיר כן יש אפשרות מסוימת לדבר, והם לא בהכרח אותם האנשים שמפגינים נגד זה.

ורק אומרת מנגד, שגם בצד השני יש חוסר הבנה (וחוסר רצון להבין) את אותם אנשים שנפגעים מכפיה חילונית שקיימת היום.

זה נשמע מתנער, אבל זאת לא המטרה.. העלית כאן נקודה חשובה, שאין ספק שהרבה מהמורכבות של התקופה נוגעת לה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?