תן לי סבלנות
ילדה בת 4 שפשוט לא מקשיבה
כל דבר איתה זה סרטטטט
לקום
להתלבש
לצחצח שיניים
לצאת לגן
ללכת לגן ולא בקצב של צב
לחזור מהגן
כל דבר סרט
נכנסת לחצרות של בתים באמצע הדרך
לא מקשיבה כשאני קוראת לה
לא שוטפת ידיים כשנכנסים הביתה
לא מורידה נעליים כשאני מבקשת
כל דבר סרטטטט
ואני מנסה להבין
אני מנסה להכיל
אבל קשה לי
קשהההה לי
אנחנו בהדרכת הורים
ועדיין לא מרגישה שעוזר
פשוט קשה לי
לא רוצה להיות אמא קשוחה ומענישה כמו שהיתה לי
אבל מרגישה שאין מנוס מלשחזר את הדפוסים האלה
אבל היי, את זוכרת שהיא בת 4?
למה יש ככ הרבה כללים?
שחררי שלא תשטוף ידיים ולא תוריד נעליים מה יקרה?
יש עוד ילדים בתמונה? איך איתם?
היא בכורה?
לדעתי זה בסיסי מבחינת הגיינה וניקיון.
יש עוד כללים רביםםםם שויתרתי עליהם ובכנות אני מנסה לא להיות קפדנית ומוגזמת.
יש דברים שחשובים לכל אחת. כמו שאצל מישהי חובה להתקלח כל יום ואצל השניה לא.
היא בכורה
עם שאר הילדים ההתמודדות שונה, מרגישה שהם פחות בהתנגדות ובלי קשר גם יותר קטנים
להילחם על להוריד נעליים סתם שואב ממך כוחות.
ללכת זה דבר מאוד מרתק בגיל הזה. הם סקרניים ומעניין אותם מה קורה בדרך.
יש לי בת בגיל הזה ואני עדיין מלבישה אותה רוב הזמן.
אני גם משתדלת להפוך הרבה דברים למשחק.. תחרות (איתי או עם אחותה הקטנה) מי מצליחה ראשונה לצחצח שיניים, מי מחכה יפה מחוץ לבית כדי לצאת לגן, מי מתלבשת ראשונה וכדו'. הופך אץ כל ההתארגנות להרבה יותר חוויתית וכייפית.
גם לדרך את יכולה לחשוב על משחק או סיפור שיכול לעניין אותה. לתת לה יד.
ולזכור שהיא ילדה קטנה.
וכן, לפעמים יכולים להיות מעצבנים בגיל הזה. אז לגמרי לבחור את המלחמות שלך.
אבל יש בזה הרבה תועלת ובעיקר חוסך הרבה מלחמות
נראה מבין הדברים שאת כל הזמן באיזשהו מאבק מול עצמך,
שבטווח נקרוב הוא עוזר לא להתפרץ נניח, אבל בטווח הרחוק הוא יוצר הרבה עומס ותסכול
המפתח להורות נינוחה הוא בללמוד להתנהל מול עצמנו קודם כל❤️
ממליצה לך להיות בהקשבה לחוויה שלך ולא לדחוק את עצמך מדי
כמו שהילד שלנו זקוק להכלה ולהקשבה ולהבנה, כך גם אנחנו.
זה טבעי להרגיש תחושות של תסכול מול ילד שמח בריא ומתוק ככל שיהיה
וכשהרצונות שלנו מתנגשים (למשל את רוצה להגיע בזמן לעבודה
והוא רוצה להריח פרח בדרך)
בדרך כלל העצות וההנחיות שנותנים להורים עוסקות
באיך ההורה יתנהל מול הילד;יגיד ככה, יכיל, ישתוק, יחבק וכו
וכל זה טוב ויפה כל עוד הסיטואציה לא מפעילה אותנו רגשית.
ברגע שזה המצב, יש כמה בעיות:
1. לא תמיד נצליח לנהוג בצורה 'המומלצת'
2. גם אם נצליח כשאנחנו מאד פגועות או כעוסות או מתוחות,
להביע הכלה כלפי הילד, בתוכנו זו לא תהיה החוויה,
והשדר הזה מורגש בסופו של דבר.
גם אם נגיד מה קרה חמוד אבל בתוכנו נהיה כעוסות או פגועות,
הילד ירגיש בתוכו שאין כאן פניות אליו.
זה כמו שאישה שרוצה לדוגמא לשתף את בעלה במשהו חשוב,
והוא לכאורה מקשיב אבל ממהר למשהו שהוא מפסיד,
או בכלל רוצה לעשות משהו אחר,
היא תרגיש שהוא לא באמת פנוי עבורה,
לא משנה עד כמה טכנית הוא ישב בשקט ויגיד שהוא מקשיב.
3. לטווח הארוך הקושי שלנו מצטבר בתוכנו,
ומבטא את עצמו במוקדם או במאוחר
לפעמים בכעס על הילד דווקא בזמן לא קשור
ובלי שעשה שום דבר חריג, לפעמים סתם בחוסר נעימות פנימית
או במריבה עם מישהו אחר
אבל אנרגיה רגשית שמודחקת לא נעלמת לשום מקום
היא רק הופכת או לקיטור שמחכה לסדק קטן לפרוץ בו,
או למשקעים שסותמים את הלב מלשמוח ורובצים עלינו.
את מתארת כאן הרבה תסכול מול הילדה מצד אחד,
ורצון שלך להבין להכיל ולהיות אמא קשובה מצד השני
שזה לכשעצמו רצון נפלא.
החוליה החסרה היא שכדי שוכלי להיות אמא קשובה,
את צריכה ללמוד להיות קודם כל קשובה לעצמך
לדעת לתת מקום לתסכול שלך מול הילדה,
להבין מה כואב לך שם
מרגיש שיש לך גם פחד מלשחזר דפוסים הוריים מורכבים
שזה גם משהו שכדאי לאוורר והוא יכול להוסיף מתח וחוסר נינוחות.
בהצלחה רבה
***המדריך: להיות אישה ואמא מוערכת שמחה ונוכחת, עכשיו להורדה במתנה>>>הורדת מדריך מתנה ***
מזה הכל מתחיל.
בא לך לשתף רשימה מה טוב בה?
לגבי שיתוף פעולה ממליצה ממש על הדרכת הורים של הבית להורות מקרבת.
ללמוד לנתח מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת, מה היא מספרת לך דרכה. נשמע שהיא ממש קוראת לך אמא תהיי איתי במצבי, תוכיחי לי שאת אוהבת אותי למרות הכל, אבל קשה לשמוע את הקריאה כשמתמקדים בהתנהגות, לכן פחות חשוב מה היא עושה אלא למה היא עושה.
אני חושבת שאפילו הוובינר החינמי שלהם יכול לעזור.
לגבי הדרך לגן ומהגן, את יוצאת בלחץ או שיש מספיק זמן להגיע בנחת?
אם יש זמן אז תנסי לדרבן אותה במשחקים: מי ראשון מוצא משהו ירוק? מי ראשון מוצא משהו בח'? מי רואה פרח? מי סופר שלושה סוגים של כלי תחבורה? מי ראשון מזהה חבר מהגן?
מי מצליח לעשות קפיצה דילוג, מכירה את השיר "מושון הגמל"? זה משחק צעדים לפי קצב השיר.
אפשר לעשות הליכה לפי חיות. (כל כמה צעדים מחליפים את שם החיה) איך הולכים כמה חיה? כיד הדמיון הטובה עליכם. נגיד נחש לא צריך לזחול, עושים נחש עם הידיים..
איך את נפרדת ממנה? בתסכול או בכיף? אולי תעשי מנהג שאת נכנסת ומכינה לה ציור/ רושמת ברכה בזמן שהילדים במשחק חופשי לפני תחילת היום..
תזכרי היא לא עושה משהו רע כדי להפריע, משהו מציק לה וצריך להבין מה, ולחשוב איך אפשר לעזור לה להתגבר.
היא ילדה מאוד עצמאית, היא יודעת להגיד מה היא רוצה, היא ילדה שמחה ומצחיקה, היא דואגת לאחים הקטנים שלה ואוהבת אותם, היא מביאה המון המון אהבה וחיבוקים
היא מתוקה, היא שובת לב, היא הבת שלי והיא כל חיי. זה ברור. זה לא סותר את זה שקשה לי איתה, באמת.
גם כי היא מזכירה לי את עצמי, כשהייתי קטנה. גם אני הייתי ילדה כזאת קצת עם ידיים שמאליות שתמיד רציתי שיגידו לי כמה אני טובה בדיוק כמו שאני ולצערי לא שמעתי את זה ועד היום, למרות שאני יודעת שההורים שלי אוהבים אותי ויורידו את הירח בשבילי - אני מרגישה שאני לא מספיק טובה בעינהם, שהם היו שמחים אם הייתי אחרת בכל מיני תחומים.
אני בדיוק לומדת תקשורת מקרבת ועושה כל כך הרבה בשביל הקשר איתה כי היא הכי חשובה לי, אבל מסתכל אותי שאני מרגישה שהיא לא רואה את זה. כל הזמן מלחמות, כל דבר לא בא לי ואל גל דבר צריך להיאבק. זה מתיש.
קודם כל חשוב לי לומר לך שזה לא גזרת גורל!! וזה בר תיקון. ממש לא מחייב שתשתחזרי את הדפוס שעליו גדלת
דבר שני, תזכרי שההתנהגות שלה היא לא נגדך. היא לומדת את העולם, מכירה איך נכון להתנהג ואיך לא וזה לוקח זמן. אם את יודעת שלצחצח שיניים ולנעול נעליים אלו דברים שדורשים ממנה זמן אז אפשר להערך לזה מראש ולתת לה יותר זמן
בגיל הזה הם מפתחים את העצמאות שלהם (עוד לפני..) וחשוב לתת לזה גם ביטוי. אם היא רוצה קצת לסטות מהדרך ולהסתכל על מה שמסביב תאפשרי לה
אם היא רוצה ללכת לאט יותר לגן כי היא מסוקרנת, תאפשרי לה
אלו דברים חשובים לבניית האישיות
בנייה של העצמאות ועניין הגבולות לפעמים באמת קצת מתנגשים, אבל פה זה לא נשמע חריג ודי תואם גיל
בסופו של יום צריך להסתכל על הילדים מתוך עין טובה וחמלה. הם קטנים, חדשים בעולם ורואים בנו חזות הכל
חיבוק על הקושי הגדול ומקווה שיסתדר לכן ♥️
של ילד להורה תלויה ביכולת הקשב, ההבנה, היישום ורמת הצייתנות שלו.
היכולות הנ״ל תלויות בתכונות מולדות ובהתפתחות שלהם לאורך השנים.
יש לי ילד עם רמת צייתנות אפסית ויכולת קשב ויישום נמוכות. רק ההבנה שלו טובה. בגיל 4 הוא לא היה מקשיב לכלום, גם בגיל 6 הוא בקושי היה מקשיב.
עם הזמן למדתי לפרק את המשימות לגורמים, לוודא הקשבה והבנה, לעזור ביישום. לצפות לאי הקשבה, להיות סבלנית אליה, להסביר שוב ושוב ושוב, לא להתייאש, לא לכעוס. לילד קשה להקשיב, הוא לא עושה דווקא.
היום הוא בן 12 והוא מקשיב חלקית, תמיד נהיה בתהליך כזה, הוא ילד זהב, הוא רוצה להקשיב, אבל לא תמיד מצליח.
שמידת ההקשבה של ילד להורה
תלויה גם הרבה בהורה עצמו.
מעבר למה שכתבת...
חשוב לזכור את זה
( במיוחד בגיל 4.. אבל גם בהמשך)
לא ברור לי מה סבבה ומה נקרא מאמץ מידי.
אני שבועיים אחרי לידה ב"ה.
ה'בעיה' שזה לא לפי ההרגשה שלי. כלומר אני יכולה להרגיש יחסית בסדר ושיש לי כוח לעשות משהו, אבל זה לא אומר שטוב לעשות את זה.
אז מה אתן עושות שבועיים אחרי?
נגיד דברים כמו-
לשטוף קצת כלים,
להכין ארוחת ערב/ צהריים
לחתוך סלט
לקלח את הילדים (שזה כולל להרים את הקטנים מהמקלחת לשידה כדי להלביש אותם)
יש דברים שאין ברירה אבל לפעמים יש ברירה כמו להשאיר את זה לבעלי, אבל גם לו כבר די נגמרת הסבלנות אחרי שבועיים ואני לא רוצה למתוח את החבל מידי וגם לא סתם להתפנק יותר מידי כשאני יכולה להתאמץ קצת.. גם ככה הוא מפזר את כולם בבקרים ומארגן אותם לבד.
זה סבבה.
עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.
(רצפת אגן וכו)
כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).
אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...
ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.
לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!
(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה
זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.
לשטוף כלים ולקחת ילדים
שבועיים אחרי לידה
זה ממש לא סבבה
להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.
כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.
לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.
סותרות אחת את השניה
כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...
ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...
אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...
בבצלחה ומזל טוב!
אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה
ומרגישה מעולה ממש ממש!
מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה
אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..
עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.
הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..
שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.
המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.
ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:
לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:
משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.
בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.
כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.
אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.
עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.
את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.
שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.
אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.
אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?
אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.
עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.
הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.
דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.
חוץ מ:
לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה
להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)
אני אוסיף
שמשתמשים בכלים חד פעמיים
כביסות בעלי ממלא
והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד
לא מכניסים לארונות
הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת
לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.
חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.
שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)
עושה כלום...
אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'
בהריון תאומים שבוע 32.
התחיל לי כמין כאב בלתי נסבל רק בצד אחד מתחת החזה בצד ימין. כמין כאב בעור. ברגע שחולצה נוגעת לי בעור או כל מגע אחר בעור באזור הספציפי הזה מרגיש כמו סכינים בעור.
משהי נתקלה בדבר כזה. אני לא יכולה לעשות כלום כל שניה קופצת מכאב שהחולצה נוגעת שם. גם בלי חןלצה יש תחושת אי נוחות אבל כאב של סכין זה רם משהו נוגע בי.
הצילו
תודה רבה
הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.
לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד
התרחבות של הרחם.
זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).
אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.
חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ
תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא
זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...
וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊
אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.
😍😍
מגיעה על לחשוב על אחרי
תודה לך
כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..
פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר
תודה לך. זה ממש כאב לא נעים
ממש ממש ממליצה על טיפול אקוויליבריו. זה יקר (סביב ה600 ש"ח לפחות) אבל מכירה המון שזה ממש הציל אותן, ואצלי גם אם לא פתר את הבעיה עצמה עדיין ממש הקל עלי.
שבוע טוב,
מוזר לי לכתוב פה... הייתי פעילה לפני כמה זמן ומאז אני קוראת שקטה...
בקיצר- אני כבר כמה שנים עם התקן לא הורמונלי (נובה טי).
אני רגילה כבר שהוא מכביד קצת תא הדימום בוסת, אבל עכשיו אני כבר שבוע וחצי והדימום לא מפסיק!
כמובן לא ברמה של למלא את הפד, אבל כן ברמה של דימום...
מה יכול לגרום לזה? זה מתסכל שכ"כ הרבה זמן לוקח להיטהר...
אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...
בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...
יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.
לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..
מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..
להחליף התקן.
חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן
והעיצות הרגילות להפסקת דימום.
נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.
כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית
לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד
ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.
במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת
הלכתי לקוסמטיקאית השבוע, הורידה לי את השפם בשעווה, תוך יומיים שלוש הכלללללל חזר!!! טונות שערות.. בשפם וגם בגבות.. פשוט סיוט!!
מה אתן עושות?????
צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע
לא
ולא
עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.
הורדתי באפילציה ךפני שנים.
בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...
יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.
זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?
לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.
בלי פער בגובה.
היתה לי מעץ והיה יותר קשה לנייד אותה בחדר
והיתה גם מבד אבל זה לא קו אפס ואז בלילה יוצא קשה להרים.
יש משהו שהוא גם וגם?
אחרי שהורדתי חלק שמושחל (מין פוליגל כזה), לא היה מפרידים, והיא נהייתה באותו גובה.
היה מין פוליגל מושחל.
הוצאתי אותו ואז נפתח יותר טוב.
שאחפש לך את הקישור שלה?
מעץ עם גלגלים, עלה לי מחיר רגיל כמו בחנויות
אפשר לכוונן את הגובה שלה לפי הגובה של המיטה.
זאת מהמשנת יוסף
אבל לא חושבת שיותר קל לנייד אותה מאשר של עץ, בסוף הבסיס מתכת...
אבל היא מעולה
אני לא רוצה להוסיף ימים בהם לא אהיה בבית עם הילדים רק להחליף את ה2 לילות של האישפוז אחרי הלידה בחדר פרטי בלי הפרעות של אחיות בלילה ואוכל נורמאלי. השאלה אם זה אפשרי? צריך אישור שיחרור מוקדם? אפשר לעשות את כל הבדיקות שעושים לתינוק כשנמצאים שם (משקל/צהבת/pku/שמיעה)?
זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.
מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.
יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......
אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....
(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)
שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות
לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?
בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.
ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.
אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...
אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.
משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)
אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?
האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).
מפחדת ממש
צריכה המלצה על רופא סופר מקצועי
בעקרון בכללית אבל מוכנה גם לשלם פרטי (כמובן שאם יש מישהו טוב שבהסדר עם כללית אז עדיף..)
ובכללי אשמח להרגעות על הבדיקה ממי שחוותה, פעם ראשונה שאצטרך לעשות..
מדהימה
לא עשיתי, אבל יודעת שהיא מומלצת מאד מאד
עדיפות לאזור המרכז
אבל יכולה גם לנסוע לירושלים בשביל מישהו מאוד מומלץ. תודה!
