תן לי סבלנות
ילדה בת 4 שפשוט לא מקשיבה
כל דבר איתה זה סרטטטט
לקום
להתלבש
לצחצח שיניים
לצאת לגן
ללכת לגן ולא בקצב של צב
לחזור מהגן
כל דבר סרט
נכנסת לחצרות של בתים באמצע הדרך
לא מקשיבה כשאני קוראת לה
לא שוטפת ידיים כשנכנסים הביתה
לא מורידה נעליים כשאני מבקשת
כל דבר סרטטטט
ואני מנסה להבין
אני מנסה להכיל
אבל קשה לי
קשהההה לי
אנחנו בהדרכת הורים
ועדיין לא מרגישה שעוזר
פשוט קשה לי
לא רוצה להיות אמא קשוחה ומענישה כמו שהיתה לי
אבל מרגישה שאין מנוס מלשחזר את הדפוסים האלה
אבל היי, את זוכרת שהיא בת 4?
למה יש ככ הרבה כללים?
שחררי שלא תשטוף ידיים ולא תוריד נעליים מה יקרה?
יש עוד ילדים בתמונה? איך איתם?
היא בכורה?
לדעתי זה בסיסי מבחינת הגיינה וניקיון.
יש עוד כללים רביםםםם שויתרתי עליהם ובכנות אני מנסה לא להיות קפדנית ומוגזמת.
יש דברים שחשובים לכל אחת. כמו שאצל מישהי חובה להתקלח כל יום ואצל השניה לא.
היא בכורה
עם שאר הילדים ההתמודדות שונה, מרגישה שהם פחות בהתנגדות ובלי קשר גם יותר קטנים
להילחם על להוריד נעליים סתם שואב ממך כוחות.
ללכת זה דבר מאוד מרתק בגיל הזה. הם סקרניים ומעניין אותם מה קורה בדרך.
יש לי בת בגיל הזה ואני עדיין מלבישה אותה רוב הזמן.
אני גם משתדלת להפוך הרבה דברים למשחק.. תחרות (איתי או עם אחותה הקטנה) מי מצליחה ראשונה לצחצח שיניים, מי מחכה יפה מחוץ לבית כדי לצאת לגן, מי מתלבשת ראשונה וכדו'. הופך אץ כל ההתארגנות להרבה יותר חוויתית וכייפית.
גם לדרך את יכולה לחשוב על משחק או סיפור שיכול לעניין אותה. לתת לה יד.
ולזכור שהיא ילדה קטנה.
וכן, לפעמים יכולים להיות מעצבנים בגיל הזה. אז לגמרי לבחור את המלחמות שלך.
אבל יש בזה הרבה תועלת ובעיקר חוסך הרבה מלחמות
נראה מבין הדברים שאת כל הזמן באיזשהו מאבק מול עצמך,
שבטווח נקרוב הוא עוזר לא להתפרץ נניח, אבל בטווח הרחוק הוא יוצר הרבה עומס ותסכול
המפתח להורות נינוחה הוא בללמוד להתנהל מול עצמנו קודם כל❤️
ממליצה לך להיות בהקשבה לחוויה שלך ולא לדחוק את עצמך מדי
כמו שהילד שלנו זקוק להכלה ולהקשבה ולהבנה, כך גם אנחנו.
זה טבעי להרגיש תחושות של תסכול מול ילד שמח בריא ומתוק ככל שיהיה
וכשהרצונות שלנו מתנגשים (למשל את רוצה להגיע בזמן לעבודה
והוא רוצה להריח פרח בדרך)
בדרך כלל העצות וההנחיות שנותנים להורים עוסקות
באיך ההורה יתנהל מול הילד;יגיד ככה, יכיל, ישתוק, יחבק וכו
וכל זה טוב ויפה כל עוד הסיטואציה לא מפעילה אותנו רגשית.
ברגע שזה המצב, יש כמה בעיות:
1. לא תמיד נצליח לנהוג בצורה 'המומלצת'
2. גם אם נצליח כשאנחנו מאד פגועות או כעוסות או מתוחות,
להביע הכלה כלפי הילד, בתוכנו זו לא תהיה החוויה,
והשדר הזה מורגש בסופו של דבר.
גם אם נגיד מה קרה חמוד אבל בתוכנו נהיה כעוסות או פגועות,
הילד ירגיש בתוכו שאין כאן פניות אליו.
זה כמו שאישה שרוצה לדוגמא לשתף את בעלה במשהו חשוב,
והוא לכאורה מקשיב אבל ממהר למשהו שהוא מפסיד,
או בכלל רוצה לעשות משהו אחר,
היא תרגיש שהוא לא באמת פנוי עבורה,
לא משנה עד כמה טכנית הוא ישב בשקט ויגיד שהוא מקשיב.
3. לטווח הארוך הקושי שלנו מצטבר בתוכנו,
ומבטא את עצמו במוקדם או במאוחר
לפעמים בכעס על הילד דווקא בזמן לא קשור
ובלי שעשה שום דבר חריג, לפעמים סתם בחוסר נעימות פנימית
או במריבה עם מישהו אחר
אבל אנרגיה רגשית שמודחקת לא נעלמת לשום מקום
היא רק הופכת או לקיטור שמחכה לסדק קטן לפרוץ בו,
או למשקעים שסותמים את הלב מלשמוח ורובצים עלינו.
את מתארת כאן הרבה תסכול מול הילדה מצד אחד,
ורצון שלך להבין להכיל ולהיות אמא קשובה מצד השני
שזה לכשעצמו רצון נפלא.
החוליה החסרה היא שכדי שוכלי להיות אמא קשובה,
את צריכה ללמוד להיות קודם כל קשובה לעצמך
לדעת לתת מקום לתסכול שלך מול הילדה,
להבין מה כואב לך שם
מרגיש שיש לך גם פחד מלשחזר דפוסים הוריים מורכבים
שזה גם משהו שכדאי לאוורר והוא יכול להוסיף מתח וחוסר נינוחות.
בהצלחה רבה
***המדריך: להיות אישה ואמא מוערכת שמחה ונוכחת, עכשיו להורדה במתנה>>>הורדת מדריך מתנה ***
מזה הכל מתחיל.
בא לך לשתף רשימה מה טוב בה?
לגבי שיתוף פעולה ממליצה ממש על הדרכת הורים של הבית להורות מקרבת.
ללמוד לנתח מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת, מה היא מספרת לך דרכה. נשמע שהיא ממש קוראת לך אמא תהיי איתי במצבי, תוכיחי לי שאת אוהבת אותי למרות הכל, אבל קשה לשמוע את הקריאה כשמתמקדים בהתנהגות, לכן פחות חשוב מה היא עושה אלא למה היא עושה.
אני חושבת שאפילו הוובינר החינמי שלהם יכול לעזור.
לגבי הדרך לגן ומהגן, את יוצאת בלחץ או שיש מספיק זמן להגיע בנחת?
אם יש זמן אז תנסי לדרבן אותה במשחקים: מי ראשון מוצא משהו ירוק? מי ראשון מוצא משהו בח'? מי רואה פרח? מי סופר שלושה סוגים של כלי תחבורה? מי ראשון מזהה חבר מהגן?
מי מצליח לעשות קפיצה דילוג, מכירה את השיר "מושון הגמל"? זה משחק צעדים לפי קצב השיר.
אפשר לעשות הליכה לפי חיות. (כל כמה צעדים מחליפים את שם החיה) איך הולכים כמה חיה? כיד הדמיון הטובה עליכם. נגיד נחש לא צריך לזחול, עושים נחש עם הידיים..
איך את נפרדת ממנה? בתסכול או בכיף? אולי תעשי מנהג שאת נכנסת ומכינה לה ציור/ רושמת ברכה בזמן שהילדים במשחק חופשי לפני תחילת היום..
תזכרי היא לא עושה משהו רע כדי להפריע, משהו מציק לה וצריך להבין מה, ולחשוב איך אפשר לעזור לה להתגבר.
היא ילדה מאוד עצמאית, היא יודעת להגיד מה היא רוצה, היא ילדה שמחה ומצחיקה, היא דואגת לאחים הקטנים שלה ואוהבת אותם, היא מביאה המון המון אהבה וחיבוקים
היא מתוקה, היא שובת לב, היא הבת שלי והיא כל חיי. זה ברור. זה לא סותר את זה שקשה לי איתה, באמת.
גם כי היא מזכירה לי את עצמי, כשהייתי קטנה. גם אני הייתי ילדה כזאת קצת עם ידיים שמאליות שתמיד רציתי שיגידו לי כמה אני טובה בדיוק כמו שאני ולצערי לא שמעתי את זה ועד היום, למרות שאני יודעת שההורים שלי אוהבים אותי ויורידו את הירח בשבילי - אני מרגישה שאני לא מספיק טובה בעינהם, שהם היו שמחים אם הייתי אחרת בכל מיני תחומים.
אני בדיוק לומדת תקשורת מקרבת ועושה כל כך הרבה בשביל הקשר איתה כי היא הכי חשובה לי, אבל מסתכל אותי שאני מרגישה שהיא לא רואה את זה. כל הזמן מלחמות, כל דבר לא בא לי ואל גל דבר צריך להיאבק. זה מתיש.
קודם כל חשוב לי לומר לך שזה לא גזרת גורל!! וזה בר תיקון. ממש לא מחייב שתשתחזרי את הדפוס שעליו גדלת
דבר שני, תזכרי שההתנהגות שלה היא לא נגדך. היא לומדת את העולם, מכירה איך נכון להתנהג ואיך לא וזה לוקח זמן. אם את יודעת שלצחצח שיניים ולנעול נעליים אלו דברים שדורשים ממנה זמן אז אפשר להערך לזה מראש ולתת לה יותר זמן
בגיל הזה הם מפתחים את העצמאות שלהם (עוד לפני..) וחשוב לתת לזה גם ביטוי. אם היא רוצה קצת לסטות מהדרך ולהסתכל על מה שמסביב תאפשרי לה
אם היא רוצה ללכת לאט יותר לגן כי היא מסוקרנת, תאפשרי לה
אלו דברים חשובים לבניית האישיות
בנייה של העצמאות ועניין הגבולות לפעמים באמת קצת מתנגשים, אבל פה זה לא נשמע חריג ודי תואם גיל
בסופו של יום צריך להסתכל על הילדים מתוך עין טובה וחמלה. הם קטנים, חדשים בעולם ורואים בנו חזות הכל
חיבוק על הקושי הגדול ומקווה שיסתדר לכן ♥️
של ילד להורה תלויה ביכולת הקשב, ההבנה, היישום ורמת הצייתנות שלו.
היכולות הנ״ל תלויות בתכונות מולדות ובהתפתחות שלהם לאורך השנים.
יש לי ילד עם רמת צייתנות אפסית ויכולת קשב ויישום נמוכות. רק ההבנה שלו טובה. בגיל 4 הוא לא היה מקשיב לכלום, גם בגיל 6 הוא בקושי היה מקשיב.
עם הזמן למדתי לפרק את המשימות לגורמים, לוודא הקשבה והבנה, לעזור ביישום. לצפות לאי הקשבה, להיות סבלנית אליה, להסביר שוב ושוב ושוב, לא להתייאש, לא לכעוס. לילד קשה להקשיב, הוא לא עושה דווקא.
היום הוא בן 12 והוא מקשיב חלקית, תמיד נהיה בתהליך כזה, הוא ילד זהב, הוא רוצה להקשיב, אבל לא תמיד מצליח.
שמידת ההקשבה של ילד להורה
תלויה גם הרבה בהורה עצמו.
מעבר למה שכתבת...
חשוב לזכור את זה
( במיוחד בגיל 4.. אבל גם בהמשך)
אנסה לפרט את כל מה שרלוונטי.
אני מרגישה אובדת עיצות ועל הקצה.
ב''ה היריון שני, לא בסיכון, מדדים וסקירות תקינות לאורך ההיריון.
טרימסטר ראשון סבבה לגמרי, בלי תסמינים בכלל. (ב''ה, כי זה היה תוך כדי השבועיים של אירן והייתי במקלטים ציבוריים בלי בעלי ועם ילדה בת שנתיים. כאילו שלהקיא כל בוקר עם כל השכונה מסביבי זה מה שהיה חסר לי בסיטואציה הזאת)
מתחילת הטרימסטר השני התחיל לכאוב לי האגן. כל הזמן. אני מדדה בהליכה כבר חמישה חודשים.
עם הזמן הכאב החמיר ועצם הפיוביס הצטרפה לחגיגה. כואב לי להתהפך במיטה, כואב לי ללכת, כואב לי להרים דברים אפילו טיפה כבדים. כואב לי לקום, כואב לי לשבת. הכל כואב כל הזמן.
הייתי אצל פיזיותרפיסטית רצפת אגן (בלי קשר לכאב, שאריות של רצפת אגן חלשה עוד מההריון והלידה הקודמים שאני מנסה לטפל בהם לפני הלידה הבאה), היא אבחנה סימפי והמליצה לקבל אבחנה מתועדת מאורטופד.
הייתי בקשר עם רופאת המשפחה כדי לקבל הפניה לאורטופד והיא אמרה לדבר עם רופא נשים, שלחתי הודעה לרופא שראה אותי כמה פעמים אבל לא במהלך ההיריון והוא אמר לי שנכון יותר להגיע אליו פיזית או לדבר עם מי שאני עושה אצלו מעקב היריון.
כרגע יש לי תור לרופא ''שלי'' ביום שני הזה.
בנוסף להכל - אני חולה כבר מלפני חנוכה. התחיל עם כאב גרון, התפתח לשפעת ועכשיו ''סתם'' יש צינון עקשן ושיעול.
ביומיים האחרונים כואב לי שריר עלום ברום הבטן (למעלה, קצת לצד שמאל) שמרגיש כמו שריר תפוס וכואב בטירוף כשאני מקנחת את האף. (דבר שקורה לעיתים קרובות כי אני מצוננת!!!) בשעות האחרונות הכאב החמיר ופשוט יש לי כאב חד של שריר תפוס כל הזמן!!!
מתחילת ההיריון אני עם כאב חד בשריר בבטן התחתונה בצד ימין שבא והולך, אז כשאני מתעטשת או משתעלת או מקנחת את האף גם הוא מצטרף לחגיגה.
ועכשיו כבר שבועיים שכואב לי הראש, כואבים לי הסינוסים, האף שלי סתום, אני מלאת נזלת (סליחה על התיאור, אני מתחרפנת פה) אין לי מספיק ידיים כדי להחזיק את כל מה שכואב כל הזמן ואת כל מה שכואב במיוחד כשאני מתעטשת, משתעלת או מקנחת את האף.
מה לעזאזל קורה לי בגוף? 😭
איך אני מקבלת אבחנה רשמית של סימפי? (אני במאוחדת)
מה אני עושה עם כל כאבי השרירים האלה?
מה אני עושה עם הצינון הזה?
מי אני?
מה אני?
אהההההההה!!!! 😭
ב''ה אני עדיין מרגישה תנועות ואני לא מדממת - אני נאחזת בשני הדברים האלה כדי לשכנע את עצמי ששום דבר חמור לא קורה. אבל זה פשוט מרגיש שזה לא אמור להיות ככה. זה מרגיש שמשהו לא בסדר.
הצילו.
הפעם התנועות לא נעימות, מכאיבות, מרגישות כמו בוקס בבטן וגורמות לנשימה שלי להעתק.
השילוב של הכאב התמידי וחוסר הנוחות התמידי מתחילים לגרום לי להרגשה קשה כלפי העובר ואני אוכלת את עצמי על זה.
אני כבר מפחדת שזו אני שכתבתי באמצע הלילה בלי לשים לב
כולל ההערות שהוספת אח"כ
חיבוק גדול
מזדהה מילה במילה משהו מפחיד
בכל אופן אני לא הייתי מחפשת את האבחנה הספיציפית, למה זה יעזור?
לא יודעת...
אולי שאם זה יחמיר אוכל לקבל שמירת היריון, אולי שכשאגיע ללידה ב''ה אני לא אצטרך ''לשכנע'' את הצוות אלא יהיה לי מסמך רפואי רשמי עם האבחנה.
מסיבה אחרת
אבל שמירה מקבלים רק כשלא עובדים ואם זה יותר מ30 יום. אם את לא עובדת אז מסכימה איתך שזה שווה
אבל אם לא אז הטרחה לא שווה את זה
וגם מאוד קשה בימינו לקבל שמירה לצערנו
שעלולים להחשיד לרעלת הריון
כדי לשלול כדאי לעשות עוד בדיקות כמו לחץ דם, בדיקת שתן לחלבון וכו.
צריך לגשת להיבדק.
עוד סימנים שעלולים להיות ותרגישי אותם זה טשטוש בראיה וכאב ראש חזק
כואב לי הראש קצת, אבל יותר בקטע של שפעת מאשר משהו אחר. (נראה לי...)
קודם כול, כאב ברום הבטן, ממה שאני מבינה, זה דבר די נפוץ. לפעמים זה יכול להעיד ח"ו על בעיה, אבל לפעמים זה פשוט כי כל האיברים הפנימיים נמעכים ומשנים מקום כדי לפנות מקום לרחם. זה מעצבן כואב אבל תקין.
יחד עם זה, כל השרירים הכואבים והתנועות הלא נעימות של העובר שתיארת - לפעמים זה כי יש שרירים תפוסים באיזור הבטן - אגן - מותניים. אני גם הייתי עם כאבים מטורפים, ועשיתי טיפול אקווילבריו, שזה כמו עיסוי אגן ורחם והאיזור הזה, וזה פשוט עשה לי פלאים ושחרר ברמה מדהימה!!
לא יודעת אם זה מתאים לך, אבל אולי היא מכירה מאיזור השומרון.
אביה: 0586920324
סימפי כשהוא ככה זה סיוט סיוט סיוט!!!!
וצינון בהריון זה קשוחחחח
גם לי הוא פשוט לא עבר עד הלידה,
וגם לי היה סיוט להשתעל ולהתעטש כי פשוו יצא לי פיפי כל פעם כי רצפת אגן בחודש תשיעי זה לא משהו לבנות עליו....
ושפעת בהריון שתדעי שזה לא משהו פשוט שעובר על הגוף, לשא נדע יש מקרים שזה מסתבך וב"ה שאצלך לא אבל זה ממש שהגיוני שעדיין לא חזרת לעצמך שבועיים אחרי!!! אז דבר ראשון לנוח הרבההההה ולשתות הרבה תה ואולי גם לקחת דברים מחזקים- תוספים וכזה...
לגבי הסימפי- זה סיוטטטט וטוב שהבנת שזה! ממש! איזה יופי שה' סידר את זה שתגיעי אליה והיא תגיד לך כי יש מלא שפשוט לא מכירות!!
אז ככה, לי מאודדד עזר להגיע למישהי בשם ריקי שמומחית לנושא, היא הכינה חוברת מידע שנותנת המון מידע על הנושא מכל זווית- ממה להימנע, איזה פעולות מחמירות את המצב, איזה אנשי מקצוע יכולים לעזור וכו וכו... ובנוסף היא מנהלת קבוצת מייל של 'סימפיות' שם אפשר להתייעץ על כל דבר , לקרוא הרבה מידע שמאות נשים משתפות על הנושא, להיתרם גם פרקטית וגם נפשית שם מבינות אותך ואת גם קוראת על נשים בול במצבך ועל הרבה שהרבה יותר גרוע ומתעודדת 😆
אבל באמת שפרקטית יש מלאאאאא מידע...
בהריון אין איך להעלים את הסימנים אבל אפשר ללכת לאקווליבריו/כירופרקטית/ אוסטאופטית ולטפל ובע"ה לפעמים מקל משמעותית!!! לי זה ממש עזר, אמנם לזמן קצר והייתי צריכה לעשות טיפול כל 3 שבועות אבל זה ממש נתן שפיות...
ולריקי פשוט שולחים מייל ל simfi.help@gmail.com
בהצלחה גדולה!!
ואם יש לך עוד שאלות בשמחה!!
אליה (מושלם, בתנך אליהו הנביא כתוב פעמיים כאליה)
הראל
דניאל
ינון
נעם (לא כשם של אדם בתנך אבל)
)אנונימית בהו"לפחות אוהבים את השם דביר
תודה!
הראל, יראה, שילה, כרמל.
ואולי באתר הזה תמצאי עוד רעיונות-
https://www.jerusalem.muni.il/he/city/jerusalem-names
בארי
שילה
גלעד
נועם
ניסינו לדבר איתו כמה שזה לא בריא והוא אמר שלא יכול להפסיק "כי כולם מעשנים" "אם לא אעשן מה אני אעשה כשכולם יוצאים"
וווואו אנלנו בחוסר אונים
וחשוב להשקיע מחשבה איך התגובה שלכם מעודדת אותו לבוא ולספר גם פעם הבאה...
לעניות דעתי אל תדברו איתו בכלל על לא בריא זה פשוט לא ישנה לו ורק יכול להיות שתצאו חופרים מבחינתו ויעדיף לא לשתף אתכם..
מה כן לעשות?
לעניות דעתי לפנות לאיזה שהיא הדרכת הורים ולהתייעץ... כי יכול להיות שקורים עוד דברים שאתם לא יודעים עליהם זה א. וב כי חבר'ה שמעשנים הרבה פעמים מדרדרים לעוד דברים.. וצריך לחשוב איך אפשר לעזור לו למצוא חברים יותר טובים ובעיקר למצוא דברים משמעותיים להתעסק איתם ואז כבר לא ירצה להיות עם החברה האלה....
כמובן כותבת לך את זה אבל הכי חשוב שלא תהיו שיפוטיים וביקורתיים אליו שלא "תבריחו" אותו...
בהצלחה גדולה!!!
אני מאוד מאוד לא אוהבת ומתנגדת לעישון
אבל זאת המציאות בעולם, אנשים מעשנים, ויש מצבים שמאוד קשה להיות היחיד שלא מעשן, יש לחץ חברתי חזק
זה סופר מבאס, הלוואי שאני אצליח לפתח אצל הילדים שלי חוסן שהם ידעו להיות עם החבר'ה וגם לבחור לא לעשן, אני מצידי יעשה את ההשתדלות שלי, אבל אני יודעת שבשלב מסוים זה יהיה שלהם
וזה מאוד לא בריא, אבל זה לא אומר שהוא הולך להיות מכור כבד וגם לא מחייב שהוא ימשיך לעשן כל החיים שלו, ולכן בעיני זאת לא התנהגות מסוכנת שצריך למנוע אותה בכל מחיר
גיל 15 זה קטן, אבל הם כבר ברשות עצמם
אני עובדת עם נוער, בגיל הזה כבר אין איך לשלוט בהם
יש רק איך לעבוד על הקשר ולהתפלל שהם יקשיבו וישתפו אותכם
דווקא זה שהוא סיפר לכם זה סימן טוב בעיני, לא חושבת שנכון לנקוט פה באיזשהו צעד שיכול לגרום לו לחשוב שזה לא טוב לשתף.
אני הייתי אומרת לו שאתם מאוד לא אוהבים את זה אבל הוא ילד גדול ואתם שמחים שהוא שיתף אתכם.
כן הייתי מציבה גבול שלא מעשנים בבית.
כן הייתי מדברת איתו על כמויות, זה שהוא מעשן עם החבר'ה לא אומר שהוא צריך לעשן כל יום חבילה- לנסות לדבר איתו על שליטה עצמית גם בתוך הבחירה הזאת .
בנוסף כן הייתי פותחת איתו שיחה על לחץ חברתי...
עישון היום זה באמת הפך במקומות מסוימים להיות ממש בנורמה וזה גם לא התנהגות סיכונים מובהקת, אבל נוער יכול להגיע גם למצבים אחרים שהם הרבה יותר גרועים...
אם כולם יעשנו סמים? אם כולם יאנסו בחורה? אם כולם יעשו תחרות נהיגה מסוכנת? אם כולם ישתו אלכוהול וינהגו? לא בטוחה שלפתוח את כל האופציות האלו בפניו.. אבל כן בגדול חושבת שטוב שהורים ידברו עם הילדים שלהם על לחץ חברתי, איך אפשר להיות חלק מהחבר'ה וגם לפתח עמוד שדרה פנימי. משמעותי ליצר אצל הנוער שיח על הנושאים האלו, אבל חשוב לדעת שכמה שנדבר, בסוף הם יצטרכו להיות אלו שמתמודדים בכל סיטואציה בעצמם ולפעמים הם גם יטעו, ויצטרכו ללמוד על בשרם.
מוסיפה ומדגישה שוב- זה שהוא מעשן לא אומר שאין לו עמוד שדרה, כי באמת לצערי היום עישון הפך להיות בנורמה, וכשמשהו הוא בנורמה וכולם עושים אותו, צריך הרבה יותר מעמוד שדרה בשביל לבחור להיות היחיד שלא עושה, זה באמת דורש חוסן פנימי מטורף שלרוב האנשים אין וזה ממש ממש נורמלי!
יש הרבה בני נוער המעשנים עד שהם מבינים שזה לא מגניב ומפסיקים. וממילא אין לכם מה לעשות עם זה. והוא לא באמת הולך להשתכנע מהדברים מלומדים עד כמה זה מזיק לבריאות (וזה מזיק מאוד!)
תגידו לו שמבחינתכם זה לא מגניב וחבל שהוא נגרר, וזהו, שחררו
אין לכם מה להיות בחוסר אונים בגלל זה, זה לא שלכם
כשהוא יהיה בן 18 ויוכל לעשות כל מה שהוא רוצה ובאופן חוקי?
לא כדאי להיות בחוסר אונים כשילד בן 15 עושה משהו שלא מקובל עליכם
גם בן ה15 שלי לפעמים לוקח שכטות מסגריה אלקטרונית שיש לבעלי
בגיל קטן יותר בקשתי ממנו להפחית
בגיל 15 אני כבר לא מתערבת
רק מבקשת ממנו לא לעשות את זה בישיבה (כי אסור שם)
זה לא פסגת חיי אבל אני יודעת זה כבר פחות בשליטתי
בוחרת לנסות להשפיע על מה שהכי חשוב
ולא מרגישה חוסר אונים אם זה לא עובד
כי אוטטו הוא יהיה מבוגר והוא צריך לסלול את דרכו
ועוד יותר יפה שהוא מודע שמה שמניע אותו זה הלחץ החברתי, ויכול לספר לכם את זה בכזאת בגרות.
אז הייתי מחמיאה לו על זה, ומשתפת על עניין הלחץ החברתי, אולי אפילו על איך שזה פגש / פוגש אותך גם בחיים שלך.
וכולנו מתמודדים עם לחץ חברתי גם בגילאים מבוגרים יותר, מודעות לזה (שאני לא באמת רוצה את זה, אני מתאים את עצמי לחברה) היא באמת חלק מהפיתרון.
הגדול שלי כמעט בן שנתיים מתחיל להיות מודע ליצירות שלו. שואלת את עצמי,
איך גומלים? מתי מתחילים?
האם מלמדים לעשות הכול בישיבה או קטנים בעמידה?
קיצר, כל תורת הגמילה תתקבל בברכה.
שאלת בונוס, אני ממש אינסטניטית. מפחדת שהאסלה תהיה מסריחה. מה עושים?
בונוס נוסף, החמוד נהיה פתאום בררן באוכל בקטע הזוי רוצה רק פחמימות ומסוימות מאד. מה עושים? לתת לו מה שרוצה או לא? היום לא הסכמנו לא עוד חלה. ונתתי לו לבחור מתוך המנה העיקרית מה שרוצה (וזה דברים שהוא אוהב בעיקרון) ולא הסכים ונשאר רעב. (בסוף אכל לחם אחרי הסעודה)
הרבה יותר נוח וקל. פשוט מסבירים לו איך להכניס את הפין פנימה.
למה שהאסלה תהיה מסריחה? תקני באושר עד את השפריצר הזה של החיטוי ותנגבי את האסלה/ישבנון אחרי שהילד עושה, וגם תשימי את המתלה הזה של הכדורי ג'ל לאסלה ששוטף עם חומר בכל הורדת מים. לא רואה סיבה שיסריח.
אנחנו גם התחלנו מסיר ולא מאסלה אבל זה די דוחה ההתעסקות. מה שקצת עזר לי היה שלא עשו ישר בסיר אלא זה סיר שמלבישים שקית ואז זורקים אותה. אבל זה עדיין מגעיל. אם הילד זורם על ישבנון בשירותים בעיניי עדיף.
לגבי אוכל אני זורמת. כל עוד זה במגבלות מסוימות אני משחררת. יש לי מספיק דברים אחרים להתעקש עליהם
מגיע לפעמים גם קצת מאוחר יותר
אבל מגיע הרבה פעמים.
אני אישית לא הייתי נכנסת עם הילד ל'מלחמות' סביב אוכל שמוגש על השולחן. מבחינתי חלה זה אוכל ולא יודעת אם הייתי מגבילה ילד בן שנתיים.
בגדול, אוכל זה ממש לא נושא שכדאי לריב עליו, כמו שראית את יכולה כך ורק להחליט מה הילד שלך *לא יאכל*, אין לך שום דרך להחליט עבורו מה הוא כן יאכל, וכמו שראית הילד יכול גם להחליט שהוא לא יאכל כלל, מה שישים אותך במצב בו יש לך בחירה בין שתי אפשרויות גרועות: להכנע ולתת לו מה שרצה, או להשאיר אותו רעב. עדיף בכלל לא להכנס למקום הזה מלכתחילה.
מה שכן, הייתי ממשיכה לחשוף לכל סוגי המאכלים, אם רואים שבאמת באופן עקבי הוא רוצה רק פחמימות, להשתדל לרוב להגיש דבר ראשון לשולחן את החלבונים והירקות, ורק אחרי זמן מסוים להוסיף גם את הפחמימה, בדרך הזו הרבה פעמים הם בכל זאת יסכימו לאכול מהאוכל הבריא יותר לפני שיתמלאו מהפחמימות.
זה עדיף בהרבה על פני האפשרות להגיש לשולחן הכל ואז לריב עם הילד שיקח דווקא מה שאת רוצה ולא מה שהוא רוצה.
הבן שלי בן שלוש+ ובגן לימדו אותו לעשות בעמידה. אבל שם האסלה נמוכה וזה כנראה נוח לו.
ממליצה לקרוא איזה הדרכה לגבי הגמילה כדי להגיע מוכנים לתהליך...
והכי חשוב רוגע. לשדר רגוע. להיות מבפנים ברוגע.
לגבי איך- אצלנו אחד למד בעמידה היה לו עוד והשני לימדנו בישיבה כי יש לו זווית ללמעלה והוא לא מצליח שיצא בפנים..
לגבי בררנות חד משמעית לדעתי לא כדאי ראש בראש, רק ממתקים וגם זה אני משתדלת שלא אני אמסור עליהם משהו שמול העיניים..
בבררנות נראלי יכול לא לקדם אותך ואפילו להזיק לטווח הארוך...גם אצלנו מבאס אותי שהם אוהבים פחמימות ומסרבים לירקות ופירות לא מעט פעמים..
מה שקראתי פה בפורום זה לחתוך ירקות או פיתות לצלחת בצורה מזמינה ולהגיש כשרעבים עוד לפני הארוחה, או לזמני ביניים ואז הם אוכלים יופי...
כשחוזרים מהמסגרות או לפני א. ערב וכזה...
והאמת שמבחינתי חלה זה אחלה אוכל ויאכלו כמה שרוצים, העיקר שיאכלו חח...
אם אני בת קרוב ל43
ספרדיה
ב"ה בלי רקע במשפחה
הייתי אמורה ללכת לכירורגית שד עד עכשיו?
אני דיי בחוסר מודעות לעניין
לחוצה ולא ברור כי בפרסומים מדברים על להיבדק בגיל 45 או אפילו 50…
וגם מלחיצה הבדיקה עצמה- ומביכה
וגם לא ברור לי כמה זמן ומה עושים
וגם מלחיץ אותי להתחיל להבדק כי נראה לי שמי שמחפש בסוף חס וחלילה גם מוצא דברים
אז מעדיפה להתעלם….
אבל באמת רק מפחד.
אשמח להדרכה בעניין? מה אני אמורה לעשות? ואיך נרגעים ולוקחים את זה בקלות?
גם מלחיץ שמעולם לא נבדקתי אז אולי עדיף להשאיר את זה ככה וזהו?
מדובר בבדיקה שלוקחת כ5 דקות
לגבי אם מחפשים מוצאים- זה ממש לא נכון
אם חלילה חלילה מגלים גידול בהתחלה שלו אפשר לצאת מזה ולנהל חיים תקינים ובריאים,
ואם חס ושלום מגלים מאוחר אפשר גם לא לצאת מזה
חס ושלום, הכול בע"ה בבריאות
אבל זו בדיקה לא פולשנית ולא פנימית ולא יקרה או נדירה אז חד משמעית בשביל חוסר נעימות של 5 דק זה שוה
לק"י
אני הולכת בקביעות, וב"ה הכל בסדר.
ממליצה לך ללכת לרופאה, כי להרגשתי זה נעים יותר (נשארים בלי חזיה, הרופאה ממששת את השד מכל הכיוונים, אומרת להרים ידיים. בודקים גם בישיבה וגם בשכיבה על המיטה).
מגיל מסויים שולחים גם לממוגרפיה/ אול' שד.
ויש לך רופאות מומלצות בשרשור הנעוץ.
רק בריאות!
כן, את אמורה להיבדק. בלי הסטוריה משפחתית נבדקים כל שנה מגיל 30 בדיקה ידנית (מישוש), מגיל 50 אאלט זה ממוגרפיה.
אם היה לך הסטוריה משפחתית זה היה הרבה יותר מוקדם והרבה יותר צפוף.
אגב למיטב ידיעתי רוב החולות לא נשאיות גנטיות של מוטציה קשורה אז זה לא כזה משנה המוצא שלך.
זו לא הבדיקה הכי נעימה, נכון. אבל יותר לא נעים לגלות סרטן שלב 4 שהיה אפשר לטפל בו הרבה יותר בקלות עם גילוי מוקדם.
פשוט תקבעי תור ותגיעי.. נושמים עמוק וזה עובר. הבדיקה קצרה ופשוטה
המטרה זה אם חס ושלום יהיה משהו ימצאו אותו מוקדם, ואז הטיפול יהיה מוקדם יותר ומיטבי יותר.
וההמלצה להיבדק זה מגיל 30 או 35.
מגיל 40-50 מוסיפים גם בדיקת ממוגרפיה.
שאמא שלי הלכה לבדיקה שגרתית ואז גילו לה גוש, ב"ה היא טופלה במידית ולא הייתה צריכה כמעט שום התערבות פרט לניתוח. אם לא הייתה מגיעה לבדיקה השגרתית חלילה המצב היה חמור בהרבה.
ממליצה בחום ללכת להיבדק, זה לא כיף וזה מביך אבל זו בדיקה שיכולה להציל חיים כפשוטו.
ממליצה ללכת לפי המלצות בשביל שהחוויה תהיה כמה שיותר נעימה, אם במקרה את גרה בפ"ת וחברת כללית ממליצה על ד"ר איילת גייר
מסוג הדברים שהמציאו ומצילים חיים אז הזוי לא להשתמש..
אם תקבעי לאישה ולא לגבר אז בכלל זה ממש בסדר...
מורידים חלק עליון, דקה בדיקה וזהו...
מכירה מישהי שניצלה בזכות הבדיקה השגרתית
צריכה שוב את עזרתכן,
אז ביום ראשון שעבר עברתי גרידה
ואני עדיין עם דימום בניגוב....
אני מבינה שזה נורמלי?
בנוסף, והכי חשוב. בבית חולים הנחו אותנו לא לקיים יחסים עד אחרי המחזור הראשון
שזה אומר שרק שבועיים מינימום להיטהר מהגרידה+ לחכות למחזור ראשון אחרי גרידה ואז להיטהר.
זה יקח יותר מחודש/חודש וחצי לא?
אמאלה זה אמיתי? איך בדיוק צולחים את זה?
יש לכן טיפים?
אני גם לא רוצה לטבול אחרי הגרידה ר ק בשביל חיבוק?
לא חושבת שנצליח להיות טהורים בלי לקיים יחסים
פליז עזרתכן , תחכמנה אותי
הייתי שואלת רופאת נשים, או מנסה להתייעץ עם מכון פועה
עברתי פעמיים גרידה ולא קיבלתי הנחייה כזו.
שולחת הרבה כוח, ושה' ימלא את חסרונכם.
היא כדי לראות שהרחם באמת נקיה מתוכן. ולהימנע ממצב שאין מחזור ויש בטא גבוהה שהיא בעצם שארית מההריון הקודם אבל חושבים שזה הריון חדש.
אני מכירה שעושים מעקב אחרי הבטא שהיא מתאפסת. מציעה להתייעץ לבדוק אם אפשר להחליף.
אמרו לי שרק אחרי המחזור הראשון להגיע לבדיקת רופא נשים שיבדוק שהכל נקי.
אבל נראה לי קשה מידי.
גם שאלתי אם אפשר לקחת גלולות בנתיים ) כדי שנוכל לקיים יחסים) ואמרו לי שלא ולחכות לבדיקת רופא שיאשר
מרגישה בקריסה של עייפות תשישות דיכאון
אני רק חודשיים אחרי לידה בקיסרי שעברתי ממש לא בקלות כולל הריון קשוח
חורף.. אז גם מצטרפות מחלות החורף ואני אחרי שבוע הזוי עם חוסר שינה מטורף
שהתינוק בעצמו היה חולה ועוד כמה כאן
דמעות בעיניים ועוד מנקה שהבריזה ....
בעלי התמודד ממש יפה אחרי הלידה עם הבית והילדים. הייתי מאושפזת גם קודם אז זה הוסיף לקושי
שבועיים וחצי אחרי הלידה הוא מעדכן שהבוס שלו מתכנן טיסה לחו"ל שקשורה לעבודה, אך כמובן גם פינוקים על הדרך.. רק הוא והבוס שתבינו, שזה תמוה אבל לא משנה...
הייתי כל כך מבולבלת כי הוא כל כך השתדל והראה נכונות לעזור (מה שלא היה באף לידה האמת בצורה כזו) שהרגשתי צורך לפצות אותו על כל התמיכה ואמרתי אוקיי.
הטיסה אוטוטו ואני בקריסה.. לא מסוגלת להישאר לבד שבוע.פשוט לא.
הוא כל הזמן נותן לי הרגשה כאילו הוא בכלל לא רוצה ולא יודע איך לרדת מזה (לא מאמינה)
ועוד הכי עצבן אותי שאמר שכשיחזור יקנה לי משהו שמלא זמן אני מדברת עליו
אז עניתי שכשיחזור יאסוף אותי מגהה...
אני לא מסוגלת 😭😭😭
אין אופציה של עזרה יומיומית אז פליז אל תציעו את זה,לא מההורים ולא משכנות וגם לא בתשלום.אין פשוט אין.
מה אני אמורה לעשות במצב הזה?
הקטע הוא שהילדים מרגישים את החולשה שלי מנצלים את זה בכל המובנים. ועוד להישאר לבד כך שבוע
העניין הוא שזו נסיעה לא כזו קריטית כי אין משהו שאי אפשר לעשות מרחוק היום והם עובדים מלא זמן כך אז מה הקטע???
ועכשיו הוא כועס כי התפרצתי עליו ממש כי למה הוא לא קולט ומה הוא מציע לי מתנות למההההה
אמא שלי יש כועסת עליו שהוא בכלל חושב לטוס, היא אישה לא בריאה והוא יודע שאין לה דרך לעזור לי בשום צורה ואין לי תמיכה משום כיוון
תעזרו לי חברות אני מרגישה שמשתגעתכבר
אם זה היה זמן רגיל יתכן שהייתי זורמת
אבל לא מצליחה להבין איך הוא- שהכי יודע מה אני עוברת וכמה קשה לי, מתעלם שפשוט בורח כביכול. מה הוא חושב לעצמו?!
מתנצלת ממש אם אני פוגעת ברגשות נשות המילאומיניקים ועוד מעזה להתלונן על שבוע ... אבל אני במצב נפשי לא קל בכלל וגם לא יכולה לפרט עוד למה מחשש לאאוטינג
כי את לא מסוגלת להתמודד
נכון לעכשיו את צריכה עזרה וזה אקוטי, אז זה לא בא בחשבון. ושיתמודד
פרנסה לא מעל הכל. לדעתי.
גם הבוס לא
ואם היא הייתה מאושפזת חלילה? החיים קורים, יש בלתמים
זה מה שאני הייתי עושה בכל אופן
הוא יראה כעובד מאוד לא רציני אם יבטל פתאום בלי סיבה.
לק"י
יודעת מה?
שינסה לפחות.. אולי אפשר לקחת עובד אחר?
מבאס שהוא רוצה לנסוע בזמן כזה
מצד שני
אולי יש הרבה זמני השרדות בבית וזה לא מאפשר מרווח נשימה
כדאי באופן כללי בלי קשר למקרה הספציפי הזה
לבדוק איך לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית (אולי מניעה של תקופה ארוכה עד להתייצבות)
ברור שהיא מונעת
מסכימה עם המסר הכללי לגבי ניהול אנרגיה וכוח, אבל נשמע שהיא רגע לפני קריסה רצינית. כבר הרבה זמן. זהכבר מצב נתון, תכנון קדימה מעבר לשעות הקרובות/ ליום הבא זה משהו שכנראה אין לו היתכנות כרגע
כדאי למצוא כוחות פנימיים לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית
גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך
כדאי לבקש ממנו מפורשות להישאר
אבל אם הוא מתעקש לנסוע
כדאי לשחרר
כי תלותיות כזו כנראה לא תשפר את המצב
גם אם הוא בפועל יעזור בעשיה הטכנית
לק"י
מבינה שקשה לך להגיד לו בפירוש שלא יטוס. גם לי לפעמים לא נעים להגיד לבקש מבעלי בפירוש שלא יעשה משהו מסויים. אבל לפעמים אין ברירה.
כמו שאת לא תשאירי אותו עם דלקת ריאות לשבוע עם הילדים ותסעי לבלות או לא יודעת מה.
אני ממש חושבת שאת צריכה להגיד לו שלא יטוס. בטח אם הוא אומר שהוא לא באמת רוצה. שיגיד לבוס- שאשתו לא מצליחה להתאושש מהלידה.
לא להתעצבן וא בכעס שהוא לא מבין.
'' נחום, אני יודעת שהחלטנו שתסע, המצב בבית לא מאפשר את זה ולכן אני מבקשת שתישאר בבית ולא תטוס, אני יודעת שזה קשה. אבל זה מה שאני והבית צריכים''
עם הבוס?
ואולי גם היא מרגיש צורך להתאוורר קצת.
כשאני ילדתי ואמא שלי בדיוק עברה ניתוח,
שכנה המליצה לי לבקש ממנה כסף לבייביסיטר כי היא לא יכלה לעזור.
התביישתי מאוד,
אבל אמא שלי עשתה את זה בשמחה רבה ממש.
היא גם כעסה על עצמה שלא חשבה להציע את זה מיוזמתה- אולי שייך לבקש מאמא כסף?
ואולי אם אמא לא יכולה לעזור מסיבה רפואית היא יכולה להיות איתך בבית?
עצם הנוכחות של גורם נוסף, ובמיוחד אמא,
זה דבר שממש מקל, אפילו נפשית.
היא יכולה אולי לעשות דברים כמו לקפל כביסה,
לשחק מונופול עם הילדים, להחזיק קצת את התינוק,
ואפילו סתם להיות שם להכין לך כוס תה ולהחזיק לך את היד.
אני לא יודעת אם זה רק אצלנו,
אבל הסיכוי שבעלי יגיד לבוס שלו או למישהו מהעבודה שאשתו לא מאפשרת לו משהו שהוא מאוד רוצה הוא קלוש מאוד, במיוחד אם הוא כבר אישר והבטיח.
זה לא אומר שבבית הוא לא ישאל את דעתי.
הוא ישאל את דעתי ויעשה לבקשתי.
אבל בחוץ גבר אוהב להיות קצת גבר.
בבית הם חוזרים להיות עצמם.
זה עניין שגם אם הוא היה רוצה הוא לא יכול לבטל ברגע האחרון.
אולי זו הזדמנות בשבילך למצוא מה יכול להקל עלייך כדי שהיום יום יהיה אפשרי יותר?
אני ממש מבינה את הקושי. אני חודשיים אחרי לידה בלי קיסרי ואני ממש מרגישה שהחיים בבלגן.
אבל אני חושבת שכדאי למצוא דרך. זה רק שבוע.
תגידי לו שילך וישתדל גם להנות ויחזור לעזור לך יותר ואת בנתיים תנסי למצוא כל דבר שיעזור לך לעבור בשלום את הזמן הזה.
אולי באמת כמו שמישהי. כתבה כאן כבר לא נעים לבטל טיסה ברגע האחרון ..
אם באמת אין אפשרות כזו אז הייתי משחררת מכל הבחינות , מה זה אומר ? לקנות אוכל מוכן ואם את ביישוב שאין בו אופציות כאלה אז לקנות אוכל מוכן מהסופר- צ'יפס, נקניקיות , בורקסים קנויים , פיצות דברים שרק לזרוק לתנור !
לוותר על מקלחות כל יום לילדים אם הם לא מטונפים מידי וגם התינוק כמובן אפשר לקלח בבוקר ולא להעמיס על ערב שגם ככה עמוס ,לנוח בבקרים ולא לנסות להספיק דברים כי המשימה הכי חשובה בשבוע כזה זה לאגור כוחות לקראת הזמן עם הילדים.
כמובן חד פעמי כדי לא לצבור לך כלים.
סמרטוט חד פעמי לתת הרגשה טובה רק אם חייב ובאזורים שחייב.
סרטים לילדים למקרים שצריך.
עכשיו ברור שכל הדברים האלו זה לא לכתחילה וזה דברים שאני אישית נמנעת מהם ביום יום אבל בתקופות כאלה בעיניי זה לכתחילה.
בהצלחה וחיבוק גדול גדול!!!!
הייתי מתכוננת כמה שאפשר לשהיה בלעדיו ורק לשרוד. תגידי לו שיקנה הרבה אוכל שקצר להכין כמו שניצל תירס צ'יפס וכאלה, ואם הוא יודע לבשל שיעמיד כמה סירים ותקפיאי. או לחלופין שיחליף אותך ויתן לך פנאי להעמיד סירים ולהקפיא לפני הטיסה.
שיקנה פרסים קטנים לילדים. תעשו אפילו טבלה שמי שמקשיב לאמא ואוסף/ הולך לישון/ נכנס להתקלח מקבל מדבקה ובסוף הוא יביא להם הפתעה מחו"ל.
לא חייבים לקלח את הילדים כל יום, עכשיו בחורף בכלל סבבה.
שידאג שכל הכביסה תהיה מכובסת ומקופלת כדי שהכל יהיה זמין כמה שיותר זמן. וכל דבר אחר שאת מצליחה לחשוב עליו שיחסוך לך עבודה.
אפשר לקבוע עם אמהות של חברים שיאספו את הילדים אחרי הגן ויהיו אצלם איזה שעה שעתיים כדי שתוכלי קצת לנוח.
מה שלא יהיה, גם אם יטוס וגם אם לא, אני יודעת שאת תעברי את זה כמו גדולה!!
א. זה מובן ולא פוגע ולכולן מותר להתלונן בשמחה..אין מכסה לתלונות..חח
ב. אני עונה בתור מגוייסת כי כשאני קוראת אותך אני שומעת את התחושות שלי ואולי לא רק שלי בשנתיים האחרונות -
בהלה
פתאם יש אין ברירה כזה
שמגיע בהפתעה גמורה
חוסר אונים גדול
תחושה דל אני לא מסוגלת
אין מצב.
לא יכולה
חייבת איזו תמיכה
ומלא מחשבות של-אבל איך אסתדר עם...ועם..ואם...
וברקע הכי כואב זה
אבל איך הוא מסוגל
איך הוא לא רואה כמה קשה לי
וכמה אני לא יכולה
אני בחיים לא היתי עושה לו דבר כזה
גם אם הסיבה מוצדקת
בגדול אלו הם החיים לפחות שלי בצל המילואים כבר שנתיים וחצי..
ולכן מאודדדד מבינה את ההצפה
פוגשת אותה מחדש עם כל צו שמגיע
מה המסקנה
הסיבה הרגשית העלבון תחושת השקיפות- זה הלב של הסערה
יכולה להגיד לך שעברנו טיפולים..ומלא טלטלות עד שהגענו למצב הנוכחי שב''ה שנינו חזרנו להרגיש בטוחים שרואים אותנו..
זה לא היה ככה בכלל
והרגשתי בול כמוך
אפילו שלכאורה סיבה כמו מלחמה היא אכן מוצדקת והכרחית
ועדיין..
עכשיו כשהוא מגוייס וזה בבחירה משותפת ובטוב ביננו אז הקושי הוא בעיקר ההתמודדות עם הלבד והבית והילדים והאחריות
אבל כשהלב פגוע זה הההכיי קשה ועושה הכל קשה
אז ממליצה לעבוד בעיקר על זה
יש פה הנחות יסוד של שניכם לא מדויקות ובעיקר לא מדוברות נכון בינכם..
לדבר לדבר לשקף מה זה גורם לך להרגיש
ולשמוע אותו גם
ושוב לדבר
לא להאשים לדרוש לבקר
לשתף וללבן עד שמגיעים למרחב שהלב כן מרגיש שרואים אותו
ג.
באמת המצב שלך נשמע מורכב מאוד
אני לא יודעת מה יהיה בסוף אבל אם הוא יסע רוצה להרגיע גם..כי מה שאת מרגישה עכשיו סה הבהלה הסירה הפחד העלבון העייפות והעומס בעיקר
מנסיוני תוך כדי..מתגלים בנו כוחות שלא הכרנו
באמת היו לי מצבי קצה הזויים בשנתיים האחרונות בחיים לא דמיינתי שאהיה מסוגלת להם
הם היו קשוחים גם תוך כדי אבל התגלו בי המון כוחות שלא ידעתי שישנם
זה לא משהו שיודעים מראש
וגם כשהבהלה יורדת תמיד אפשר לחשוב פרקטי יותר
ואני לא מסכימה שאין שום אופציה לשום דבר
גם אני לבד בעולם בלי מדפחה או קהילה לעז'רה..אף אחד
ומינוס ענק בבנק אז לא שיש לי תקציבים
גם אני לרוב לא נעזרת במנקה או בייביסיטר..
אבל חושבת שלחשוב מגביל זה עצת היצר
גם התוך המרחב התקוע יש איזה ברירה ובחירה
כמו שענו לך להתנהל אחרת ..
לא לקפל כביסות למיין לסלים ושיקחו משם 🫣
חד פעמי
מדיח
ג'אנק פוד
לחם עם שוקולד זה אחלה
אין לשטוף רצפה
לשים את הילדים מול סיפורים או מסך -אני אומרת כאחת שאף פעם אין אצלינו מסכים ובמצבי קצה כאלה לפעמים מצווה בעיני
לקנות ערכות יצירה או משחק חדש מעניין
ואולי לחפש שפרה ופועה או ארגון תמיכה ליולדות
או כן להשקיע בבייביסיטר או מנקה .כן גם אם אין כסף
וזה באמת רק שבוע
זה בסוף יגמר
אז לאט לאט נסי לאסוף לפרופורציה
אבל עכשיו
חיבוק לעצמך וללב הפגוע
תנסי עדיין להסביר ולשקף אולי לא יסע בסוף
אבל גם אם לא יסע
הכי חשוב ללבן בינכם
שלא ישארו משקעים גם אצלו
וגם אצלך
לא יודעת מה הייתי עושה במקומך.
נראה לי שאם הוא יישאר, הוא לא יעזור "כמו שצריך" ואולי גם יעשה פרצופים, ורגשי, ומתח...
את בטוחה שהוא יעזור לך אם הוא לא יטוס?
שלא תצאי קרחת מכאן ומכאן...
מצד שני- אם הוא יטוס ויהיה לך קשה, את בטח ממש ממש תכעסי עליו.
אני חושבת שהייתי מפרגנת לי משהו גדול, כדי לאזן.
ואני חושבת שבאמת צריך פה הרבה רגישות ועדינות בסיטואציה, כי אף אחד מכם לא רוצה לוותר....
לא לחפור בזה הרבה, כי הוא יודע את עמדתך ואת יודעת את עמדתו. כל חפירה היא מתכון לפיצוץ.
ובמקביל להכין את עצמך שאחרי תקופה שנתן הרבה, יכול להיות ששווה "לפרגן" לו בשבוע הזה שימלא מצברים להמשך...
תחשבי איך אפשר לשרוד את זה בכל זאת
כי יכול להיות שישאיר אצלו הרבה משקעים אם הוא ככ רוצה לנסוע ואת תכריחי אותו להישאר
שייסע לקניות גדולות למלא את כל הבית בדברים לפני הנסיעה
או שיכין אוכל ויקפיא אם הוא בתחום
שידאג לך לעזרה כלשהי לפי ימים או לחלק מהשבוע
תדברו איכשהו, חייבים למצוא זמן לדבר ואז לפתוח את הדברים וראות מה על אחד יכול לעשות בשביל השני
וכן לשקף לשקף לשקף שוב ושוב ושוב את המצב שלך
לא לייפות ולא להדחיק...
בהצלחההה
קודם כל, לשחרר אותו.
לשחרר אותו במחשבות, ברגשות בהכל.
הוא לא קיים.
לא כועסת, לא דואגת, לא שופטת.
הבן אדם נעלם מהרדאר.
למה זה שלב ראשון? כי זה חוסך מלא אנרגיה שהולכת לאיבוד.
אם הטיסה היא עובדה, אז היא עובדה. זהו נקסט.
אז מה שעשיתי:
אספתי את הילדים והסברתי להם שמעכשיו זה רק אני והם.
זהו.
אם הם רוצים שניצלח את זה, הם חייבים להיות חלק.
לא לריב האם החלוקה הוגנת או לא,
אלא שכל אחד יעשה את המקסימום האפשרי..
דיברתי איתם על גודל השעה והשליחות והכל,
אבל בסוף מה שהכי עזר, להבין שאנחנו במצב "מלחמה על הבית"
ואם אין אני לי, מי לי.
זהו.
שיחררתי את כל מה שהוא לא קריטי
יש לך שבוע, יש לך הרבה מה לשחרר שהןא לא קריטי.
כביסות, לא חייב
מקלחות, מי שדואג לעצמו ירוויח, מי שלא, בעיה שלו. תבהירי להם שאת מציעה פעם אחת, מי שנכנס יופיב מי שלא, הולך לישון בלי מקלחת.
תאמיני לי גם ילד בן 5 מבין מצויין את המסר בכזו סיטואציה. ומי שלא נכנס, בלי כעס רמצ בהשלמה לומר, אני מאודממבינה שאתה מתחרט שלא נכנסת להתקלח בזמן והיית מאוד רוצה לעשות זאת עכשיות לצערי אני לא פנויה לעזור לך להתקלח, נתקלח מחר. לילה טוב חמוד.
אוכל תכיני סיר מרק אחד גדול עם עוף וירקות.
שאר השבוע:
נקנקיקיות
שניצל תירס
פיצה
פסטה
לחם עם ממרח
קרונפלקס
ירקות שלמים/ חצויים.
תבקשי מבעלך שיעשה קניות לפני הנסיעה, שיהיה מספיק אוכל קנוי בשפע
שלא תצטרכי בכלל לצאת לקניות.
שיעורי בית, אסיפות הורים שחררי.
ימי הולדת, חוגים- שהילדים (יסודי ומעלה מן הסתם) ידאגו לעצמם או יוותרו שבוע אחד.
שירותים אם אין ילד משלשל או מקיא- שיתמודדו.
תנקי רק את שלך.
מצעים אין צורך להחליך דווקא בשבוע הזה..
סדר ושטיפת חדרים- גם אפשר לוותר או להסביר לילדים שמי ששומר יהיה לו נעים, ומי שלא, לא..
נראה לי הבנת את הרעיון.
הכי חשוב תיאום ציפיות עם הילדים מראש, מי שלא מתעלה על עצמו, שלא יצפה לתפקוד רגיל של הבית.
הבית יוצא לשבוע הישרדות, שיחליפו דיסקט.
מי שמתקשה לעשות זאת, הכל בסדר. אפשר לחיות בתת תנאים שבוע.
ואם יש לך שכנה שאפשר לבקש ממנה כל יום לפנות את הזבל זו הצלה..
לגהי כל ה:"מה הוא חושב לעצמו"
את כל זה אפשר אחרי החזרה לשגרה. שוב דבר לא בורח. כמובן שצריך לטפל בזה, אבל אי אפשר במקביל גם לשרוד, וגם לחפש אותו על הרדאר.
בהצלחה!!
כשהם החליטו שהוא הולך הם חשבו שהיא כבר תתאושש ויהיה בסדר.
לבטל ברגע האחרון זה ממש לא פשוט
אני לא יודעת איך אוכל להחזיק מעמד לבד
זה נשמע יותר אבל יש עוד סיבה מהותית מאוד שאני לא יכולה לפרט מחשש לאאוטינג
אני רוצה עצה איך לומר לו פשוט לא מבלי לפגוע
הבוס יודע על המגבלה ועל הסביבה עדיין החליט להתעלם
בעלי כמובן לא אמר לו שזה מגביל אותו.נאבל זה הגביל בכל כך הרבה דברים אחרים,אז איך טיסה יכולה להיות אופציה
את יודעת מה הצרכים שלך ושל הבית ואומרת לו.
אין לו סיבה להפגע (אלא אם כן, תהיי מאוד כועסת, מאשימה, תוקפנית וכו').
אם קשה לך להגיד לא בלי כל זה, אולי כדאי לכתוב.
תזכרי שהלא הזה הוא גם בשבילו, בשביל התינוק והילדים שלו, בשביל שלמות הבית שלו, בשביל בריאות הנפש של האישה שלו
יש פה צורך שלך שהוא יהיה בבית
כדאי לומר את זה בפשטות
אני צריכה אותך ואני מבקשת שלא תסע
במילים
לא בעקיפין ולא ברמיזות
זה אך שיש לי בעיה עם הרעיון אם לא היה *** אז אין בעיה שהיית נוסע אבל בגלל *** אני פשוט לא מסוגלת
זה יעזור לדעתך?
לא הוא לא יודעת שאת קורסת
כולם לא יודעים את זה חוץ ממך
להיות בקריסה זו תחושה אישית אינטימית עם עצמך
אם אין אני לי מי לי
אם את יודעת שאת קורסת תביעי רצונות באופן קונקרטי
אם מבחינתך יעזור לך שהוא לא ייסע אז תגידי לו את זה באופן ברור ולא מהסתכלות של אני מסכנה מה אתה לא רואה??
את לא מסכנה את פשוט רוצה עזרה תכל'ס, אז פשוט תגידי לו אני צריכה עזרה במה תוכל לעזור לי? ומכאן זה בידיים שלו להחליט איך לתת לך פתרון
אם היה מרגיש לי שהמילואים שלו מיותרים גם אני הייתי כועסת ומתבאסת שהוא ילך
ובמיוחד שאת בכזה מצב קשוח ורגיש, נשמע שיותר מאשר אחרי לידה רגילה.
חיבוק 🩷🩷
תשתפי אותו ברגשות.
לא בהטלת וטו אלא בבקשה שימצא לך מעגל תמיכה.
אולי סטודנטית שתבוא לגור איתכם בשבוע הזה?
ואפילו עם יש עוד קטנים שלא יכולים להשאר אצל קרובים תקחי איתך.
את תוכלי להתארגן ולהתסדר עם הנסיעה לפחות לא תהיה ממורמרת
זהעסק יקר
וגם - מה היא תעשה איתם שם בזמן שהוא עובד? מחוץ לבית זה יותר אנרגיות מאשר בפנים
נשמע לי כמו פתרון לא ריאלי למצב הספציפי הזה
את שואלת אם הוא לא רואה שאת קורסת ואני שואלת אותך האם את מצליחה לראות אותו? נשמע ששניכם כל כך בהישרדות שקשה לכם לראות אחד את השנייה. מבלי בכלל להמעיט מהקושי והמצוקה שלך (שהיא גדולה וקשה! שומעים בין המילים עד כמה) גם הוא חווה את ההריון הקשה- שמר על הילדים והבית כשהיית מאושפזת לפני הלידה, באשפוז אחרי וכשהיית במלונית ואת מתארת אותו כמתאמץ להיות חלק גם עכשיו תוך כדי שהוא עובד. אולי גם הוא מרגיש ממש קורס.
הוא שאל והסכמת שהוא ייסע- להגיד לו עכשיו, רגע לפני, לא לסוע זה לשים אותו במצב מאד מאד לא נוח מול העבודה. ואולי גם הוא זקוק רגע להפסקה הזו.
לי נשמע שהוא מבין שלא מתאים לסוע עכשיו ולכן הוא אומר שהוא לא רוצה לסוע ולכן הוא מבטיח מתנות. אבל הוא לא רוצה ויכול לבטל עכשיו.
מציעה שתגידי לו שאת היית רוצה לאפשר לו לסוע בלב שלם ובפרגון אבל ככ קשה לך לחשוב על הימים האלה לבד ושהיית רוצה שתחשבו ביחד מה יכול לעזור לך.
לדוגמא כשבן הזוג שלי היה במילואים והייתי אחרי קיסרי בחופש גדול ביישוב נידח (אבל באמת עם תנאים יותר קלים- לא משווה) עשיתי דברים שלא הייתי מעלה על דעתי בזמן אחר- קניתי כמו שהציעו מלא אוכל קפוא שרק צריך לחמם בתנור, שואב שוטף רובוטי, שילמתי לילדים שלי כסף שיישמרו על הקטנים, היה הרבה מסך.
שוב- ליבי איתך. שומעים כמה קשה לך וכמה את מתאמצת להרים את הראש מעל המים ואת בקצה. פשוט אולי צריך לראות איך כל אחד מכם מקבל אוויר. אולי שאחרי שהוא יחזור את תסעי ליומיים והידיעה הזו תקל עלייך?
טוב האמת שאני בוכה פה כבר שעה ומחפשת לפרוק, אולי זה יעזור לי גם להבין טוב יותר את הסיטואציה .אז תודה על המקום.
כמה הקדמות:
קודם כל יש לי בעל מיוחד. נשואים ארבע שנים וכל יום מחדש מגלה עד כמה זכיתי. תודה לה' אלף פעמים. הוא באמת מיוחד.
מהרגע הראשון שהם נפגשו היה ברור שהוא מאוד שונה מהמשפחה שלי במנטליות, בהשקפת עולם, באורח החיים.
בשנה הראשונה אחרי החתונה כל שבת אצל ההורים שלי הייתה הופכת לסיוט כי הוא היה סובל שם ולא מוצא את עצמו ואחכ היינו רבים.
ב"ה לאט לאט זה התאזן, למדנו להיות שם בלי לריב ולהגיע עם אפס ציפיות.
בפועל יוצא שאני מוותרת הרבה, כי כל מה שקשור למשפחה שלי מאוד רגיש אצל בעלי ואני מעדיפה לוותר על אירועים שאני יודעת שיהיו לו קשים.
תודה לה' אצל המשפחה שלו זה הפוך. אני שונה מהם מאוד בהרבה מובנים אבל אני נהנת שם, גם במשפחה המצומצמת וגם במורחבת. ברור שלא תמיד אני מוצאת את עצמי ישר אבל אני טיפוס די זורם וחברותי אז אני משתלבת.
עוד רקע חשוב: יש המון מפגשים של המשפחה שלו (המצומצמת והמורחבת). המוןןן. סביב כל חג, אזכרה, סתם יום. כמובן שנהיה ברובם (לאו דווקא בגלל בעלי, אלא בגלל חמותי). כשמגיעים לחול המועד נגיד, זה תמיד מינימום שלושה ימים. בבין הזמנים נהיה שם בטיול, שבוע אחכ ניסע לעוד יומיים ושבוע אחכ ניסע למפגש של הבני דודים.
להלן הסיפור:
מתוכננת שבת משפחתית של הצד שלי. יש לסבתא שלי יומולדת ומארגנים שבת של כל הצאצאים שלה אצלה בבית (25 איש כולל ילדים. זה לא המון אבל זה בלי עין הרע).
זה אירוע די נדיר שבת יחד כל הבני דודים, הפעם האחרונה שזה קרה היה לפני שש שנים. באופן כללי פחות יוצא להיפגש כולם יחד, אולי פעמיים בשנה לשעה - שעתיים כל פעם.
אני ממש רציתי לנסוע.
א. זו המשפחה שלי. שונה ואחרת מאיך שאני רוצה לחנך את הילדים שלי, אבל זו המשפחה. שם גדלתי.
ב. זו הזדמנות ממש נדירה. יש לי בני דודים שאני בקושי מכירה ואין ככ הזדמנויות להכיר, עכשיו סוף סוף נוכל להיות יחד שבת שלמה.
ג. נחת לסבתא שלי המתוקה.
בעלי הסכים ואמרתי שנגיע והתחלתי להתלהב ולהתחלק בבישולים והכל.
ועכשיו פתאום הוא אומר לי שהוא חשב על זה שוב אבל הוא לא רוצה להגיע.
הוא מפחד שלא יהיה לו מה לעשות שם, לא יהיה לו עם מי לדבר, לא יהיה שם נוח, שנריב מלא. הוא מסכים איתי ששבת שלמה עם אנשים שלא מכירים יכולה להיות הזדמנות מעולה אבל זה חמישים חמישים והוא ממש ממש ממש ממש מעדיף לא לנסוע.
היה לי מאוד קשה לשמוע את זה.
א. אכזבה מהתוכנית שמשתנה.
ב. לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלי.
ג. התחלתי להשוות בראש את כמות הפעמים שאני הגעתי והתגמשתי למשפחה שלו ולעומת המעט פעמים שהוא הגיע למפגשים של המשפחה שלי. אני מרגישה שזה פשוט לא הוגן לוותר! מצד שני באמת לי הרבה יותר טוב אצלם.
ד. אני לא רוצה לפספס את השבת הזו שלכו תדעו מתי תהיה עוד אחת כזאת.
ה. אני מרגישה שאני מוותרת המון לאחרונה וזה ויתור גדול בשבילי כרגע.
מצד שני- אני לא רוצה שהוא יסבול. זה באמת הימור אם יהיה טוב.
אוף. מה עושים??
ברור שהוא יותר חשוב מהבני דודים שרואים פעם בשנה.
אבל זה קשה קשה קשה לוותר.
ואני גם יודעת שאני אוותר בסוף ושזה כנראה לא יהיה בלב שלם וזה יתפוצץ בסוף.
אבל מה אפשר לעשות?
עוד דבר אחד,
ממה שאני רואה סביבי, לא להסתדר או פחות להתחבר למשפחה של הצד השני, זה לא דבר כל כך חריג.
לא שדיברתי עם המון אנשים, אבל כן מדיבור בין חברות וכו'
להרבה אנשים יש פער בינם לבין המשפחה של בן הזוג
ועדיין, הם מגיעים יחד עם בן הזוג לאירועים משפחתיים.
באיזו תדירות? לאיזה אירוע?
משתנה.
אבל זה כן משהו שקורה ועושים
ואני לא בעד לעשות דברים רק כי ככה אחרים עושים
ואני כן חושבת שכל זוג צריך לבנות דברים לפי מה שנכון ומתאים לו
אבל אני כן כותבת את זה כחיזוק נוסף בשבילך, כי אולי את צריכה גם ביטחון לאישור שאת בסדר.
אז את בסדר. והרצון שלך הוא הרבה יותר מלגיטימי
והרבה משפחות יש קושי ופער בין בן הזוג למשפחה של הצד השני
ובחלק מהמקרים זה באמת מביא לקונפליקטים
ובחלק מהמקרים לומדים להסתדר ולמצוא איזשהו פתרון
ובחלק מהמקרים גם רבים הרבה סביב העניין, ואחרי זה בסוף גם מוצאים פתרון
והפתרון לא תמיד נוח ומושלם, ולא תמיד אומר שבן הזוג שזו לא משפחת האם שלו ירגיש הכי בנוח בעולם.
אבל זה כן נושא נפוץ (ונפיץ) שהרבה זוגות באיזשהו שלב מתמודדים עם שאלות וויכוחים סביבו
ויכול להיות שעד עכשיו התאים לכם משהו מסויים (את מוותרת), ועכשיו זה כבר לא מתאים. וזה מותר ולגיטימי ולא עשית שום דבר רע.
צריך למצוא את הדרך מחדש, וזה לא תמיד כיף ונחמד
אבל אני כן חושבת שיש כאן הרבה מקום לצמוח מזה אם תצליחו.
מתפללת שכן❤️
