אם את ירושלמית, יש גם מחר את אותה תוכנית.

אם הזמנת כרטיסים להיום אפשר לחפש כרטיסים לקנייה מאנשים אחרים שיודעים שלא יגיעו. יש בפייסבוק ותנסי לשאול שכנות וחברות. 

רק בשביל לא לאכזב את הילדים אחרי שכל הערב התלהבו.

הכרטיסים כאן נחטפו תוך שנייה..

אבל תודה!!

חוששת שיתאכזבו, תמיד מכינה תרחיש לאולי, כנראה,

טוב לא תמיד, אבל רוב הזמן. לא יוצאת בהצהרות

היו פעמים שכן ציפינו למשהו, ואז משהו השתבש וזה לא קרה, והיה ממש קשה להתמודד עם האכזבה.

אז למשל כשאחים שלי באים לבקר, אני לא מספרת מראש ומשאירה כהפתעה. ואז אם בסוף התוכניות משתנות (וזה קורה מידי פעם), אז רק אני מתאכזבת. אחרי אחת האכזבות פעם הגדולה שלי ביקשה שאני אשאיר להם את זה כהפתעה. וזה באמת יותר טוב לנו ככה.

אבל דווקא בדברים שיש שינוי משמעותי מהסדר יום הרגיל, אני בדרך כלל כן עושה הכנה כמה ימים מראש. או לפחות יום מראש. אחרת עצם השינוי יכול לבלבל ולעשות להם בלגן. בעיקר לקטנים...

ואם בסוף יש שינוי ומתאכזבים, אז זה אמנם לא נעים, אבל זה גם משהו שצריך ללמוד להתמודד איתו בחיים. אז עוברים ביחד שיעור בהתמודדות עם אכזבות...

כלומר זה מאוד הגיוני ומובן

אבל לתת לזה לנהל אותנו ולמנוע מאיתנו התרגשות טובה של ציפיה

זה כבר פחות בריא

אני בעד להתרגש לצפות ולהתכונן

זה חלק נכבד מהכיף בחיים

וככה נוהגת עם ילדיי

מודה שאני מאוד מגוננת מטבעי

ואם משהו כזה יקרה

אני אעדיף לשלם כסף רב יותר ולנסוע ביום אחר נגיד.. ולהשקיע בזה מאמץ 

כדי לא לאכזב אותם כי כבר התרגשו וכו

כמובן שזה לא תמיד מתאפשר ואז לומדים להתמודד עם אכזבה

בעיקר שומרת על עצמי זו האמת.

זה מצריך המון המום סבלנות להכיל את ההתרגשות, השאלות, הציפיה, ההכנות.

הגדולה שלי גם מאוד משימתית, מתכננת לפרטי פרטים ומצפה ממני להבטיח דברים כדי שיילך איך שהיא רוצה.

הבנות שלי מאוד מאוד מתרגשות מכל דבר, מחכות, סופרות ומצפות.

זה גורם להרבה התרחשחת מסביב, לעיתים גם 'חפירה', יותר מדיי דיבורים יותר מדיי תכנונים ואם קורה ומתבטל, זה נורא מעציב ומבאס אותן ואז אני צריכה להתמודד עם ניחומים.

והייתי עושה כמוך שומרת את זה עד יום לפני, כדי לוודא כמה שיותר שזה באמת מתקיים.

כי האכזבה שלהם פי כמה משלי אם זה לא באמת יוצא לפועל..

אני משתדלת להזכיר מראש שזה יכול להשתנות, וממש מטפטפת להן שזה לא בטוח, ובעזרת ה וכו .

אבל אי אפשר גם בלי הכנה מוקדמת בכלל

אז כן חשוב לתת את הזמן לעכל דברים ולהתכונן,

מה שאפשר לדחות לרגע האחרון- עדיף. במיוחד מה שלא בטוח בכלל שיקרה..

ציפיה היא דבר בריא, שמסמל רצון לטוב ותקווה.

כשאנחנו מפחדים לצפות אנחנו בעצם מפחדים להתאכזב.

באופן כללי אני חושבת שכשאין לנו ציפיה זה מכבה בנו כח חיים בריא ומשמעותי, וזה חבל.

כמובן שהדבר הנכון זה לדעת איך לעבוד עם הפחד מאכזבה ככה

שנוכל להיות במקום בטוח רגשית,

לפעמים דווקא כשמניחים לציפיה ומכבדים את הפחד

ולפעמים, וזה דבר שיוצא לי להתקל בו הרבה כשהזוגיות מאתגרת,

נשים מדחיקות ציפיות טבעיות ובסיסיות מהקשר, וזה דבר שיוצר בסופו של דבר

ריחוק וניתוק, הן מהאיש, והן מעצמנו,

אז בזמנים כאלה אני חושבת שנכון לתת מקום לפחד ולכאב ולאכזבה

ולחשוף את הרצון האמיתי שלנו ששוכן מעבר לכל זה,

כי בסוף הרצון שלנו הוא הכלי להכיל את השפע שיש לנו בחיים.

טוב מרגישה שתימצתתי קצת מידי ודיברתי בקודים,

אם זה בכל זאת הובן או הועיל למישהי אז מעולה

***המדריך: להיות אישה ואמא מוערכת שמחה ונוכחת, עכשיו להורדה במתנה>>>

הורדת מדריך מתנה ***

לעצמי אני לא מאמינה בלא לצפות בכלל

זה סתם הדחקה ואשליה לומר שאני לא מצפה

תכלס אני כן

מה שכן

במשהו רגיש ועלול להכאיב מאוד

אני כן ממתנת אותה

מראש מכינה את עצמי ל2 אופציות

כמה שמצליחה

לילדים- משתדלת לא לעורר ציפיה מראש

זה קשה להם הציפיה

ובעיקר אכזבה אם מתבטל

אין להם מספיק בשלות וכלים לזה..

מספרת יחסית סמוך וקרוב לארוע

אי אפשר לרפד אותם מכל כיוון כי אז הםלא יתחשלו וילמדו להתמודד עם רגשות נכון

לא חייב לעמת אותם עם אכזבה בכוונה אבל לא צריך להתאמץ הרבה כדי שיחוו אכזבה בחיים. זה מצוי בהרבה תחומים מהחיים, בעיקר מול גבולות, אבל גם מול דברים שתיארת.

אבל בנוסףלמה שתיארת, יש חשיבות ללימוד שאנשים טועים. גם ההורים. זה גם מלמד אותם הרבה 

כשהם ילדים קל יותר להתמודד, יש תמיכה, ויש מספיק "פיצויים" אחרים

זה הזמן ללמוד איך להתמודד

כמה שלא נעטוף אותם בצמר גפן בסוף הם ייצאו לעולם ויחטפו לא מעט אכזבות

המעט שאנחנו יכולים זה להרגיל אותם איך להתמודד עם תסכולים ואכזבות כדי שהכאפה לא תהיה חזקה מדי ותשבור אותם

(וכמו שכתבת- לא צריך חלילה לייצר אותם בכוונה,  רק לא להתאמץ לברוח מהם)

ואני גם חושבת שההכנה והציפיה עצמם חשובות לילדים. וגם לנו למען האמת

שאני אחכה לפני שאודיע עליהם שמא יתבטל, או שאומר "אולי...", "כנראה, אם לא יהיו שינויים...". זה בדברים כמו ביקורים של\אצל קרובים או חברים שהרבה מאוד פעמים מתבטלים\נדחים מכל מיני סיבות.

דברים יותר ברורים כמו למשל פגישה שבדיוק היתה לבת שלי בבית-הספר (עולה ל-א' ) - זה משהו שהודעתי לה הרבה זמן מראש ולא ראיתי צורך לסייג (וכמובן נרשמה התרגשות-שיא)

''הרגע המאושר ביותר בחיים הוא הרגע שלפני אכילת הדבש. זו השניה שאין שניה לה''.

בעיני הציפייה היא חלק מרכזי מהחוויה, לפעמים יותר מהחוויה עצמה.

חבל לפספס אותה.

ועם אכזבות לומדים לחיות. 

בזה...

בעצם, עולה לי , שכשאני לא נותנת להם את בכמה ימים של התרגשות, יכול להיות שאני בעצם שומרת על עצמי?

שלא אצטרך להתמודד עם הקושי של האכזבה?

או שלא אצטרך לעשות מאמצים גדולים אם פתאום יהיה קשה ללכת? (ילד חולה, הוצאה יותר גדולה מהצפוי על האירוע, חוסר כוחות, )

הבנתן את השאלה שלי?

ובעקבות המחשבה הזאת, הבנתי שנגיד לקראת משהו של הגן אתן להם להתרגש כי הגננות ידאגו שבסוף זה יקרה.. ומשהו בבית אני לא בטוחה שיהיה לי כח להילחם עליו אם לא ילך בקלות..

אז החלטתי לעשות השתדלות לחפש בכל זאת כרטיסים ובסיעתא דשמיא איכשהוא נשלחו אלי..

כמובן שזה שונה עם מהשו מאוד גדול

כמו טיול לצפון או נסיעה רחוקה שאני אעדיף לא להכין אותם הרבה מראש כי לפעמים יש בלתמים שאני לא אוכל לפצות עליהם ואכזבה ענקית מדי זה באמת פחות לגילם....

שורה תחתונה,

חידדתם לי שזה לא בריא לא להתרגש, זה איפה 'הוא לוותר ולחיות החיים על עוצמה נמוכה "ליתר ביטחון"

למרות שאני עדיין בסימני שאלה, כי אכזבה גדולה זה משהו שזוכרים הרבה זמן ויכול להיצרב קשה מאוד אצל הילדים...

לדעתי, כשאומרים שאין צורך לייצר בכוח אכזבות, חלק מזה זה לא לבנות ציפיות גדולות מידי לקראת משהו שעלול להשתבש.

כשאחותי אומרת לי שאולי היא תגיע היום לביקור, אם אני אגיד לילדים, הם יחכו כל הזמן בציפייה, ויתאכזבו מאוד אם זה יתבטל. מכיוון שזה עלול בסבירות גבוהה להתבטל, אז לא נכון לי ולהם להכניס אותם לרכבת הרים הרגשית הזו.

והאמת שלפעמים כשדודה דופקת בדלת בהפתעה, זו התרגשות הרבה יותר גדולה בשבילכם מאשר הציפיה שמונעת מהם ליהנות בינתיים עד שהיא מגיעה.

מצד שני, יש דברים שבאמת חלק מהכיף זה הציפייה. וזה גם איזושהי הכנה רגשית לקראת שינוי שעומד להיות, שלהנחית אותו בהפתעה גם לא תמיד יהיה נכון.

ובמקרים כאלו, אני כן חושבת שיש מקום להכין מראש, ולקחת בחשבון גם את האפשרות של שינוי ברגע האחרון.

ולדעתי החיים מזמנים מספיק הזדמנויות לאכזבות ולהתמודדות עם אכזבות, כך שאיפה שלנו האימהות נכון לחסוך את האפשרות הזו, זה ממש בסדר...

אני מאלה שמספרות לילדים יחסית קרוב לאותו האירוע. פשוט כי ילדים זה עם של בלת״מים, בהגדרה. אפילו מהסיבה הפשוטה שהם נותנים לחלות הרבה יותר ממבוגרים.

אבל היה לי בהחלט מעניין לקרוא גם את הגישה השנייה! ואני מאמינה שיש אמת בשתיהן ושזה בסוף עניין פשוט של אופי, כשאין ״נכון״ או ״לא נכון״.

אני לא בטוחה שזה בהכרח לחיות בעוצמה יותר נמוכה. בסוף הם גם יחוו התרגשות והתלהבות (וגם אנחנו)! לרוב הרי כן נודיע פרק זמן מסוים מראש, ויש גם את הזמן של ההכנה או של הנסיעה וכו׳ . חוץ מזה שלחיות בעוצמה גבוהה, זה לא רק לצפות ולהתרגש לקראת. זה גם להינות מההווה בעוצמה גדולה. יש מלא דרכים לחיות בפול ווליום ❤️

לי נראה מאד הגיוני שנרצה גם לשמור על עצמינו כמו שאת כותבת וכמו שחגבגה הסבירה יפה. אם אני מעריכה שאני לא אוכל לצאת מגדרי כדי לפצות על מה שהתבטל, כי זה משהו שלא מתאפשר לי (כלכלית לדוגמה. כמו לדוגמה מה שהוצע למעלה - לקנות כרטיסים במחיר מלא ביום אחר), או שאין לי כוח למסע ניחומים, בעיניי ממש סביר לקחת את זה בחשבון ולהשהות את זמן ההודעה המשמחת עד שיהיה יותר קרוב למועד האירוע.

ולגבי מה שעוד נכתב בשרשור על כך שאכזבות הן חלק מהחיים ושצריך ללמוד להתמודד איתן - זה בהחלט נכון אבל זה מימלא קורה גם בלי קשר לאירוע כזה או אחר. החיים מלאים באכזבות גם ככה 🤷🏻‍♀️. גם כשנודיע רק באותו יום הדברים עלולים להתבטל (קורה בהחלט), וזה עוד בנוסף לכל מיני אכזבות אחרות שאפשר לפגוש ביום-יום...

כתבת מהמם..

תודה על המילים!!

זה באמת חשוב..

אני מדברת על מה שמעבר למינימליות כדי להיערך רגשית..

הציפייה וההתרגשות...

כן אוהבת לפתח ציפיות, ציפייה זה דבר נעים וכיף. אבל צריך במקביל ללמוד להתמודד עם שינויים, בלתמים ואכזבות, להבין ששום דבר לא מובן מאליו, יש דברים שיתממשו ויש שפחות. אם משהו השתבש, לקחת כמה דקות לאכזבה והתאוששות ואז לחשב מסלול מחדש.

שלה אני פורקת הכל, פחות שייך לפעמים מול הבעל ואני חייבת לשתף, החברה הזו לא מכירה בכלל את הנפשות הפועלות אז מרגיש לי שזה פחות גרוע.

לפעמים אני פשוט חייבת כדי לא להתפוצץ

היא תפגוש את חמותי או משהו...

כלומר אם מארחים אצלנו אז היא יכולה לפגוש את השכנות שלי.

וחברות טובות ממעגלים אחרים מכירות אותה...

אבל שמחה שמצאת לעצמך כתובת🩷

יומן, אולי פה...

הפריקה היא חשובה ממש ממש

לתת לעצמך להרגיש הכל...

ואז לחשןב איך את מתקדמת... לי זה עזר לפני כמה ימים... ואז חשבתי עם עצמי איך אני מתקדמת עם הרגשות שלי...

(בנושא אחר) 

זה לא נעים לי לכתוב שאני לא סובלת את חמותי.

אבל זה המצב.

ומכיוון שאני יכולה רק לשנות את עצמי, אני מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להתקדם.

מנסה להיות בעין טובה. מנסה ללמד זכות.

אבל אפילו בלי קשר לדברים המורכבים ומטענים שיושבים שם שנים....

בכללי אני שונאת ליסוע אליהם. לא נוח שם בכלל, לא נקי, האוכל על הפנים, וגם.... זה קצת הזוי לומר- חמותי פשוט מריחה נורא. אני לא חושבת שהיא שמה דאודורנט מימיה. ואני סופר רגישה לריחות. היא אמרה פעם לגיסתי "אני לא מזיעה אז לא צריך לכבס את הבגדים שלי".

חברות- היא לא מכבסת את הבגדים שלה!!

ואתן לא מבינות כמה קשה לי לחבק אותה לפני שבת ואחרי. אני לפעמים יוצאת כדי לנשום אוויר כי רק להיות לידה זה טו מאצ' לעיתים.

בשבתות קיץ- ה' ירחם כי הם גם לא בקטע של מזגן.

וואי תקשיבו בחיים לא חשבתי שאני אכתוב את הדברים האלה

שהקושי נובע מכל מיני דברים.

א. איך הגעתי למצב שאני לא סובלת בן אדם ככה? ועוד משפחה? לפעמים יוצאים ממני רגשות מפלצתיים על כל דבר שזז בהקשר של חמותי

ב. הניפוץ חלום. תמיד חלמתי שחמותי תהיה חמות כמו אמא שלי... זורמת, כייפית, שיח פתוח ומחכים. אין את הדברים האלה בשוםםםם צורה. אין לה חוש הומור, אין לה אינטליגנציה רגשית בכלל- למשל היא לא מבינה את כל השיח הזה של תיקוף רגשות. אז כשהילדה שלי נופלת ובוכה ואני אומרת "אוי מתוקה שלי זה באמת כאב" אז היא אומרת "לא לא, לא קרה שום דבר".

או שבכללי בעלי אמר שאין עניין להסביר לה שנפגעתי או שהוא נפגע כי היא לא מסוגלת לדבר על רגשות. השיח איתה מאוד שטחי כזה.. אז מתוך נימוס אני מפתחת איתה שיחה אבל אי אפשר לנהל איתה שיחות אינטלגנטיות או משהו כי היא לא מבינה (היא גם אומרת את זה). אז זה יכול להיות מאוד מעייף לקשקש סמול טוק שבת שלימה. ב"ה יש גיסים וגיסות מהממים שאפשר לדבר נורמאלי איתם

ג. הם באמת בסופו של דבר אנשים טובים. אני מבינה את זה היטב בראש. וזה עצוב לי שאני לא מסוגלת לעשות סוויצ' בלב כי הם לא עושים שום דבר מרוע. אז למרות שקשה לי, אני לא מעוניינת לפגוע בהם

וואוו...

חיבוק לך.

במיוחד שאחד הדברים שנפגענו ממנה זה שהיא לא מעוניינת לעזור לנו כלכלית לעומת האחיות של בעלי כי הם בונים על ההורים שלי לעזור לנו.

ונכוןןןןן שהם לא חייבים לנו כלום כלום כלום. ואפשר לזרוק עליי עגבניות שאני חצופה וכפויית טובה וכו

אבל בואו, אפשר גם להבין למה זה יכול להעליב היחס המבדיל הזה

הרבה

לא יראו כלום תלכי לרפואה אלטרנטיבית.

בדרכ לא מתלהבת מדברים כאלה, אבל לפני כמה שנים הבת שלי היתה חולה המון פעמים, בקופח לא ראו משהו מיוחד והרגשתי שזה לא תקין. לקחתי אותה לרפואה בתדרים וגילו מה הבעיה, עשיתי מה שאמרו לי וב"ה עבר לה עם תזונה ועוד כמה דברים טבעיים כאלה ... 

צריך לעשות לו? אני די מיואשת וחסרת אונים כבר

אנסה לבדוק על רפואה משלימה אם כי אני לא מאמינה בכלום חוץ מדיקור סיני

לא יודעת מה כבר בדקו.

כדאי לבדוק ברזל (לא רק המוגלובין), בי 12, לבדוק צליאק, אולי רגישויות למאכלים.

איך הוא אוכל?

יכול להיות שכדאי לפנות לרופא אחר, גם אם את סומכת על הרופאה.

כי אולי לרופא אחר יהיה פתאום כיוון חדש לבדוק.

אבל מצד שני, רופא קבוע מכיר את ההיסטוריה של הילד.

יכול להיות גם מהשקד השלישי וכל זה. לא ישן טוב אין לגוף אנרגיה לגדול. פלוס אסטמה פלוס מחלות. נשמע הגיוני שהוא לא גדל. אבל באמת מאודדדד קשוח.

תבקשי כמובן מהרופאה בירור עמוק. 

איך הוא אוכל בכללי? תזונה טובה? אוכל ארוחות מלאות או בלי תאבון?

אולי לבדוק גם תזונאית בשבילו? 

היה אוכל טוב הכל, לא בררן בכלל אבל עכשיו הוא בלי תיאבון, אוכל כפית -2 ואומר "לא בא לי" ככה על הכל. לקראת הערב נפתח קצת התיאבון אוכל חביתה ופרי וזהו

זה היה הרבה לפני המלחמה ככה שאין קשר ועכשיו זה ממש נראה שהוא רזה וירד במשקל

קודם כל חיבוק♥️

לגבי האוכל - אפשר בעיקרון ביצים ירקות עוף בשר דגים למי שלא אוכל קטניות

למי שכן יש עוד הרבה אופציות. אם תרצי אכתוב לך כל מיני דברים שהכנו פה (עם קטניות ובלי)

לגבי הילדה - הייתי מעמידה אותה במקום האמת

לא כי התחושות שלה לא במקום, אלא על הדרך

ואגב,ילדה בכיתה ט יכולה לתפעל יופי דברים שהיא צריכה

במקביל לזה הייתי שואלת מה הקושי עם המצב הנוכחי מבחינתה. ז"א, למתן את הדיבור הלא המכבד ולשים לו גבול ומצד שני לתת מקום לתחושות שלה

לדעתי תעמידי אותה במקום.

גם אם אמא לא כמו שתכננתי לא מדברים ככה על הורים!

חיבוק, זה ממש יכול לרסק המילים האלה ❤️

אל תזלזלי בכבוד שלך, גם כאדם וקל וחומר באמא אסור שידברו אלייך כך . 

ממש מילים מרסקות מה שהיא אומרת לך

מסכימה שזה לא צריך להיות וכדאי להבהיר לה איך מדברים

אבל לא יודעת איך הייתי ניגשת לזה, אז פשוט חיבוק.

תאכלי בשר, לא עוף, והרבה טחינה (אם את לא אוכל קטניות אז אחרי החג), זה מלא ברזל.

ותנוחי הרבה. החולשה הפיזית גם מחלישה נפשית מאד

נסי ספטון-ברזל נוזלי שלרבים מםחית ממש את תופעת הלואי של עצירות.

בחג-מלא מים, תשלבי פירות.

לגבי המתבגרת.... אין לי עצה טובה לתגובה וחינוך, פרקטית:

שימו בטטות כמו שהם בתנור וזו תוספת ב0 מאמץ.

יוגורט עם פירות ושקדים ואגוזים זו אחלה ארוחה בחול המועד

שקית סנדפרוסט תערובת ירקות למרק גם יהיה טוב לך וגם אוכל מבושל

היא מודעת לזה שאת בהריון ומצבך הבריאותי גורם לך לעייפות?

היא מדברת לא יפה אבל היא נוגעת בנקודה, אמא שלה שוכבת ונחה בעוד היא נאלצת לעזור. אולי אם היא תבין מה הסיבה זה קצת ירגיע את הכעס והביקורת שלה?

אני חושבת שהייתי מנסה כן להראות לה שהכעס שלה מובן ולהסביר לה

בקשר לברזל - תנסי אקטיפרין (תשאלי קודם את הרב שלכם אם מותר לפי הפסיקה שלו), לי הוא היה ממש טוב גם מבחינת העלאת הברזל וגם מבחינת העצירות.

בקשר למזון - אם אתם ספרדים אז תאכלי בעיקר קטניות. אם לא - אז אולי תנסו לחפש לחמניות מקמח תפו"א, יכול להיות שהן יהיו קלות יותר... והרבה ירקות.

ובקשר לבת שלך - זה נושא גדול ורחב, ולא בטוח שעכשיו כשאת חלשה זה הזמן המתאים לטפל בזה... אבל אולי כדאי שבעלך ייקח אותה לשיחה, ויאמר לה שבתור בת גדולה מצופה ממנה לעזור במצב הנתון, ובשום פנים לא להעביר ביקורת על אמא שנתנה לה חיים ונתנה לה המון במהלך השנים. ואת כל ההחלטות שלה לעתיד היא יכולה לכתוב לעצמה ביומן או משהו, ולראות אם היא רוצה עדיין לקיים אותן כשתגיע לגיל...

ובטווח הארוך - אולי לחשוב על טיפול בשבילה...

ובקשר לך עצמך מולה - זה באמת ממש פוגע ומעליב, אבל תזכרי שעם כל זה שהיא הבת שלך והדברים שהיא אמרה הם מולך - זה שלה ושייך לה, ולא קשור אלייך.

זה גיל שבו יש הרבה בחינה של האישיות שלי מול האישיות של ההורים, וזה גיל נהנים לגבש בו דעה עצמית על העולם - אבל זה רק הגיל, ובהמשך בע"ה היא תתאזן.

ואת באמת במצב רגיש גם ככה, אז הגיוני שזה יוצר לך פצע, אבל שוב - זה לא קשור אלייך. את טובה ועושה את כל המאמצים להיות אמא טובה בנתונים הקשים האלה❤️

כי היא ממש ילדה טובה טובה.

פתאום נופחת עליי עם יציאות כ"כ מפחידות,שאני מאמינה לה-את סיעודית,זה טראומה לילדים שלך ועוד...

אח"כ עובר לה ,חוזרת להתנהג יפה.

ואני נשארת עם המילים והפחד שאני עושה לכולם צלקות...

ואשכנזים אין מה לאכול לא בארוחה מבושלת...

עכשיו היא מתוקה ומכינה לי ארוחת לילה כי אני מתה מרעב...לא יודעת איך להתנהל עם הקצוות האלו שלה...

אל תיבהלי ממה שהיא אומרת.

תעשי את השתדלותך, בכלים ובכוחות שלך.

ואל תדאגי, להרבה יש תקופות כאלו והילדים גדלים בסדר גמור, לא צריך לקחת ללב כל משפט שלה

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

הגדולה לקחה אותה ל"טיול" ברחבת הבניין, ואחרי כמה סירובים היא הסכימה ללכת ואפילו לרוץ

אז @שושנושי הגיוני שזה יקרה בקרוב אצלכם

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

קודם כל - ברכות על ההיריון!!

ב"ה יש הריון!

וכל הכבוד שטיפלת עצמך ולקחת תרופות הרגעה.

בתכל'ס :

דברי עם המכון הטרטולוגי בחיפה, הם נתונים ייעוץ לזה. יש כדורים שאפשר בהריון.

מניסיון אישי - אני כידוע מתמודדת ocd (הפרעה טורדנית כפייתית) וגם היו לי דיכאונות בעבר.

לוקחת באופן קבוע "בריכת כדורים"...

ו- ההריון של הבן שלי (בן 4) היה בהפתעה

וגם אני דאגתי מה יהיה...

המכון הטרטולוגי אמר שזה בסדר, במקרה שלי ההמלצה היתה גם לקחת חומצה פולית במינון מוגבר בשליש הראשון. אם לא עשית את זה - בלי לחץ!

ב"ה היום הבן שלי בן 4, מהמם וחכם מאוד.

שורה תחתונה

את הכי חשובה!

מעולה שטיפלת בעצמך!

וגם העובר יהיה בעז"ה בסדר.

מזל טוב!

המשך הריון רגוע ובריא.

מציינת שהמשכתי לקחת את התרופות לאורך כל ההריון.

ב"ה ילדון מתוק וחכם ממש.

אבל תלוי איפה אתם גרים ומה בדיוק מחפשים 

עושים על האש

מתנפחים שהמועצה ארגנה בקרבת מקלט

חבל לקחת סיכונים מיותרים

תקשיבי אין דבר כזה מכרנו את הבית.

לא מוכרים בית, מוכרים חמץ.

מכרתם את החמץ בבית, הבית עדיין שלכם ואפשר להכנס אליו.

החמץ לא ברשותכם ולכן אפשר לראות אותו.

המטבח לא מוכשר, אבל אפשר שאחד מכם יסע לבית יארגן יסדר (מה שאסור זה כזית חמץ. אפשר להגיע לזה בסידור נורמטיבי של בית. להתמקד בצעצועים), יכסה ויכניס את החמץ, יסגור את הארונות מטבח, יכשיר את השיש והכיורים, ותהיו שם ותאכלו אוכל לא מבושל או שתקנו טוסטר אובן/כיריים חשמליות וכלים זולים לעכשיו.

לא להיט לא לכתחילה אבל זה כבר לא שלב בחיים שהגיוני לעבור מה שאת מתארת שאתם עוברים

נשמע באמת ממש לא קל. תודה ששיתפת בפורום!

עצות שחושבת עכשיו -

מה עם אוכל קנוי? לארוחת בוקר/ערב

אפשר לקנות חבילת מצות, ממרחים, שימורים, מוצרי חלב וכלים חד"פ. זה מתאים?

(מניסיון של כמה שנים שנסענו לליל הסדר

וניקינו את המטבח בלי להכשיר, ואכלנו ככה בוקר/ערב והיה סבבה.

לצהרים אפשר פסטרמה וקטשופ....

ואולי אתם יכולים לצאת לפיקניק/טיול קטן/גן משחקים נחמד?

ולגבי הכותרת

שוב חיבוק גדול!

נשמע שכן עשיתם החלטה נכונה - לסגור את הבית בגלל שלא היה זמן וכח להכשיר.

אל תאכלי את עצמך על זה.

עכשיו חשוב שתשמרי אנרגיה.

אולי אפשר להתקלח אצל חמותך?

אבל הולכים רק פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב, ואולי מחר יקפיצו אותנו ברכב או שניקח מונית לכיוון אחד.

אפשרי אצלכם להישאר אצל חמותך יום שלם?

אנחנו כן מתקלחים בדירה, אבל אם היה צריך הייתי לוקחת שקית או תיק עם כמה בגדים ומתקלחים אצלה. לילדים אני גם ככה לוקחת בתיק עגלה טיטולים ובגדי החלפה.

בדירה יש לנו קצת מאכלים שלא דורשים הכנה וכלים כדי לאכול בבוקר כזה עד שזזים, או אם בעלי יקום מוקדם לתפילה ונהיה רעבים עד שיחזור. ושאר היום אוכלים אצלה אבל בלי לחזור באמצע לדירה.