או שסתם לא אכפת לו מה ללבוש?

כי יכול להיוץ שאם תקני לו בגדים שאת אוהבת, וגם הוא יאהב/ יהיה לו נוח, זה לא יפריע לו.

שאלתי אותו אם אוהב לפני

וזה בהחלט עזר

וגם אמרתי לו שיקנה ושזה חשוב לי

דיברתם על זה פעם?

הוא יודע את המצב, לא דיברנו ישירות ממש

אבל אמר שלי שהוא מרגיש שאני לא עפה על סגנון הלבוש שלו

כאילו למה פתחת את זה אם זה לא הולך להשתנות??

על מה שאת לא מאמינה בו

קולטים שזה מזויף

תחמיאי על דברים אחרים שהם לא ביגוד.

אני מסכימה שבסה"כ זה נושא שלגיטימי לדבר עליו

אבל

א. זה סובייקטיבי. אם ספציפית אצלו זה פוגע בו אז הכי חשוב להיות רגישה כלפיו

אולי תחכי לזמן נינוח ותנסי לשאול אותו על התחושה שלו כשאת מדברת איתו על הלבוש שלו, איך הוא תופס את זה. אולי תופתעי

ב.אישית צרם לי מאוד כל מיני תגובות פה שמעודדות אותך לנסות לשנות אותו.  כל עוד זה השדר רוב בני האדם יתנגדו לזה מאוד גם כאלה שאין להם אישיו עם בגדים

אני גם הייתי הודפת

בעיני זה לגיטימי ויפה לדבר איתו על זה אבל ממש לא ממקום של נסיון להשפיע עליו אלא נטו ממקום של לשתף, של לבקש, של להביע רצון וליידע אותו מה ישמח אותך ויעורר אצלך תשוקה ושמחה בו

אבל מתוך הבנה ברורה שזה שלו. במאה אחוז. והוא יבוא לקראתך כמה ומתי שבא לו וגם אם לא- אז זה בסדר!

אני לא חושבת שיש לנו אחריות על הלבוש על השני, גם לא הייתי מוכנה שיחליט עבורי בלבוש שלי 

לקבל את בן הזוג בלי לנסות לשנות אותו זה בסיס בזוגיות, הניסיונות לשנות גם אם הם צולחים הם פוגעים בבן הזוג ובזוגיות.

הגדרת נהדר ׳אלא נטו ממקום של לשתף, של לבקש, של להביע רצון וליידע אותו מה ישמח אותך ויעורר אצלך תשוקה ושמחה בו

אבל מתוך הבנה ברורה שזה שלו. במאה אחוז.׳

א' לא יודעת אם שמת לב, לא הייתה בכוונתי לשנות אותו. נקודה.

ב' העצה שלך דוקא נשמעת מעולה על הנייר,אבל אני מורא חוששת מזה.

הוא פתח את זה איתי פעם מיוזמתו בזמן נינוח ששנינו היינו בכיף וברוגע וזה פשוט העכיר את האוירה הוא כאילו לא מוכן לקבל את זה שיכול להיות שאני לא מתחברת ככ לסגנון שלו כל פעם שדיברנו על זה זה לא מגיע לשום מקום.

אני פשוט מעדיפה ''לסבול'' בשקט וזהו.

ולא שזה קל לי, בכלל בכלל לא יש פעמים שאנחנו יוצאים מהבית ואני פשוט מתביישת באיך שהוא לבוש. מרגישה מתוסבכת. מתסכל. 

להגיע ולבנות את הזוגיות למקום שצוכלו ליצור שיח מכבד בטוח ואוהב גם סביב נושאים רגישים כמו זה.

זאת למידה ודרך אבל אני חושבת שצריך לכוון לשם.

ולכן המקום של ''לסבול בשקט'' לא נכון.. גם אם זה עוד לא הזמן לפתוח את זה כרגע, יגיע השלב שזה יהיה נכון בשבילכם.

בעלי אדם שמאוד אבל מאוד רגיש לאסתטיקה ולסטייל והיו פעמים שהוא העיר לי שאני לבושה זרוק מדי או כמו פריקית או שצמח לי גבות / שפם וצריכה לעשות , בהתחלה הייתי נפגעת כאילו אבל עם הזמן (נשואים כ5 שנים) למדתי להבין שזה באמת בגלל שהוא אוהב אותי וחשוב לו שאראה מסודרת , ויכולה להגיד לך שהיום אני עדיין לא כמוהו במובן של הטיפוח והלבוש אבל כן נראית הרבהההה (לדעת כןלם) יותר מסודרת ו״נקייה״ מפעם. לדעתי תמצאו את השפה המשותפת שתוכלי לדבר איתו בכנות , אנחנו התרגלנו להגדיר בעולם דברים כאלה כשטחיים ודברים אחרים כלא , מי קבע שזה לא עומק לדבר גם על המראה של בן הזוג אם זה חשוב לך ?

בעיניי שיחה כנה ונעימה תוביל לתוצאות , היום כבר לא מסתובבת עם שפם (בדרכ) ולבושה יותר יפה מפעם וזה גרם לי להרגיש טוב בזכות עצמי למרות שהתחלתי את זה כתהליך מחלק ממשהו שהפריע לבעלי

ותגדי לו עברתי וראיתי מדהו יפםה

היה באלי לקנות לך..

באלך למדוד?

יאהב סבבה

לא יאהב תשחררי..

עוד כשיצאנו זה הפריע לי, הייתי בטוחה שזה חוסר מודעות שלו ושאחרי החתונה אשנה את זה.

הסתבר שזה לא היה חוסר מודעות, והוא במודע התעקש להתלבש בצורה הזאת🤣

לי זה מאד הפריע וגם התווכחנו על זה לא מעט.

מה שכן עשינו:

במסגרת הסגנון שהוא כן אוהב - דייקנו, פחות מרושל, משהו ששנינו אוהבים.

דייקתי עם עצמי - האם זה מפריע לי אישית גם כשאנחנו אחד על אחד, או שמפריע לי איךשזה נראה מבחוץ, מה אנשים חושבים.

אצלי באמת חלק מהשיקול היה מה אנשים חושבים ובנקודה הזאת עבדתי יותר על עצמי.

השנים מאד מאד עוזרות.

השנים הראשונות באמת עדיין מטלטלות,

יכול להיות שעם הזמן לך פחות יפריע או שלו פחות יפריע להשתנות.

כיום הוא מתלבש באותו סגנון שלו, אבל עם טאצ׳ שלי.

בשביל שנינו זה כבר לא אישיו.

וזה ממש מובן ולא שיטחי בעיניי❤️

היי.. קוראת את התגובה שלך ויש לי דמעות.. ממש מחזק, אני כבר מרגישה ממש מתוסבכת עם עצמי ואומרת לעצמי מסכן מה אני רוצה ממנו.

אני כאילו מרגישה שאני לא יכולה לבוא אליו כמו לילד בן 3 ולהגיד לו מה ללבוש זה נראה לי מוזר אולי עם השנים אני פשוט אתרגל שזה מה יש וזהו זה. אולי אני פשוט צריכה להפנים עם זה, למרות שיש פעמים שאני ממש מתביישת.

כאילו מה שאמרת על אם זה אכפת לך או כי מה אנשים חושבים, מה זה לא? אנחנו זוג ונראה לי שבאיזשהו אופן אנחנו מייצגים אחד את השנייה ואחת את השני אם נרצה ואם לא.

אנחנו ידועים כבני זוג אנחנו יוצאים ביחד למסעדה/סידורים או אפילו סתם לסיבוב בערב ואין מה לעשות זה משליך טחד על השני אז אולי גם המה אנשים חושבים בסוף משפיע על ההרגשה שלי מולו.

מה גם שלי באופן אישי זה קשה בלי קשר לאנשים.

סורי על הכתיבה המפוזרת אני פשוט מוצפת רגשית

שיניתי את זה עוד בהתחלה והוא זרם..

לא נגד רצונו..

אולי תנסי לדבר איתו על זה? 

תתחילי מחולצה ותראי איך זה מתקבל.

אני קניתי לבעלי כמה דברים כי ראיתי שהוא לא קונה לעצמו. כמעט אף פעם לא קונה לעצמו, אמא שלו תמיד היתה קונה לו. אבל דווקא יש לה טעם טוב בבגדים

1. הלבוש שלו

2. זה שאת מרגישה שטחית

הייתי מתחילה מהנקודה השניה, כי אשה שמרגישה עוצמתית, שגאה בזה שהיא רוצה שבעלה יראה טוב,

גם תצליח לגרום לזה לקרות בצורה חיובית.

כל עוד את מרגישה שטחית את מהוססת בנושא.

ניסית לשחרר ולא הצלחת, זה אומר שיש פה משהו מעבר. תנסי לגלות מהו.

תנסי לחשוב באופן עמוק, למה זה חשוב לך.

זה ממש מקסים! מי אמר שצריך לשחרר? זה ממש בסדר לגרום לבעלך להשתנות למענך. לרוב אם לא יושב שם משהו בצורה נכונה בלי ביקורת הוא יעשה את שה ובשימחה אם הוא ירגיש שהוא נותן לך משהו. וזה יקרב בינכם.

ניסת לדבר איתו? ללכת לסיבוב קניות למדוד בגד. להגיד וואי אתה יודע שאני ממש אוהבת את סגנון x איך זה ישמח אותי עם תלבש כזה. תכלס שאתה לובש את זה אתה חתיך בעיני זה ממש גורם לי להמשך אליך...

בהצלחה!

אני חושבת שהכי חשוב שכל אדם יהנה ויאהב את הלבוש שלו, הרבה יותר מבן/ בת הזוג. לכן חשוב לנסות להתרגל ללבוש של בן הזוג ולא לנסות לשנות אותו.

יש כאלה שפשוט לא איכפת להם. ואז ללכת יחד לקניות פשוט יפתור את העניין.

אם כן איכפת לו אז ממליצה לא לחפש לשנות סגנון. כי זה מי שהוא. אלא בתוך הסגנון למצוא את מה שאת ממש לא אוהבת ומה שכן. בעלי למשל היה גם בסגנון שונה ממני. יותר פנסי דווקא. מכופתר והכל. לא אהבתי אבל לא יכולתי לשנות. אבל כן קנינו חולצות חדשות מבד שיותר אהבתי, צבעים, מידה (סתם לבש גדול עליו וחולצות ישנות), מכנסיים בגזרה קצת יותר מוצלחת (בלי פנסים קדמיים, שונאת את זה). לא היה לו איכפת כי זה ממש לא שינה לו את הסגנון אבל השינויים הקטנים האלה כן עשו את ההבדל מבחינתי. בסוף שנינו נשארנו אנחנו אבל כן עם שינויים קצת אחד לקראת השני והסגנון מאוד התקרב עם השנים. אגב, די דומה גם בשמות הילדים. באנו משני צדדים (שמות הכי תנ''ך וכבד שיש מול קצר וקליל) ומצאנו את סגנון האמצע שמתאים לנו ובסוף גם הטעם עצמו השתנה והתקרב.

אל תזלזלי בעצמך. את לא שטחית. את אנושית. קחי את זה כמנוף לתקשורת שלכם. זו הזדמנות מעולה.

תחמיאי על הדברים הקטנים שאת כן אוהבת, גזרה, צבע, לכו יחד לקנות ובתוך הסגנון תשתפי מה כן ומה פחות, תבקשי את דעתו גם על בגדים שלך מה יותר ומה פחות.

בהצלחה

עוד משהו לעבוד עליו בזוגיות...

אצלינו- היה סבבה כשיצאנו, אבל כשתחתנו- בום!-

חליפות בשבת!!! אוךך מאיפה זה נפל לי.

עם עניבה!!! בני ברקי לחלוטין,ואני מהשומרון...

לא הסטייל שלי לחלוטין..!!

אז עניבות בלעתי בלעתי עד שמתישהו הבין שזה ממש מזעזע בעיניי, (לא בסטייל, התלבש כמו בני ברקי בן 70)

נשארו החליפות, נשארו המכנסיים..

לפחות החליף סופסוף לנעליי הרים ולא לנעל שבת בני ברקית...

וחלק מהמכנסיים שלו יותר מגניבות עכשיו..

חולצות- יאבבה. לא מסכים לשנות סטייל. רק מכופתר ארוך מקופל 3/4..

הבנתי שזה מה יש..

ככל שאשב עליו יותר הוא נפגע שאני לא מקבלת אותו.

לכל זמן ועת.

כרגע יכול להיות שמה שהכי נכון לכם זה להניח לזה. זה לא אומר שעכשיו עד 120 הדברים יראו ככה. החיים מתקדמים ואנחנו משתנים, יכול להיות שאת תתרגלי יותר לסגנון שלו, יכול להיות שהוא יאהב יותר סגנון אחר או יחליט להתגמש לקראתך.

שנה זה ממש מעט זמן. תראי מה מתאים לכם בנקודת הזמן הנוכחית, ובהמשך תראי אם יש מקום לשנות את ההתנהלות.

(משתפת על עצמי, נשואים 7 שנים, בהתחלה ממש לא אהבתי את סגנון הלבוש של בעלי. זרקתי לו על זה כמה פעמים, הוא הבהיר שזה מה יש ועזבנו את זה, לפעמים צחקנו על זה.. אחרי בערך שנתיים הוא "אישר" לי לקנות לו סריגים לחורף. והשנה קנינו לו לקיץ משהו שאני יותר אוהבת, עדיין לא מאה אחוז אבל יותר נאה בעיני ממה שהיה. לקח לי זמן אבל למדתי לשחרר, להבין שזה שלו, לא להתבייש בזה מול המשפחה שלי אבל מאז ששיחררתי הכל הרבה יותר נעים).

לפעמים בתחילת הנישואים יש הרגשה שזהו יש דברים שנתקעתי איתם לנצח.. אבל זה ממש לא ככה

את תשתני, הוא ישתנה

צריך להיות יותר בכאן ועכשו ופחות לחשוב רחוק, זה הפחד שמדבר

מה קורה כשבגד מתרפט וצריך להחליף? אולי זו הזדמנות לקנות בגדים קצת אחרים? ושאלה כללית, איך את מגיבה כלפיו לביקורת שלו?

עד כמה שאני אובייקטיבית לומר את זה אני בדכ מגיבה לביקורת שלו בצורה נעימה, מקשיבה למה שיש לו לומר ומנסה ליישם מה שאפשר.

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות