שמעונות הן לא בהכרח מקום בטוח לתינוקות. זו המציאות

מי שהקליטה יודעת זאת ללא ספק- אם כן או לא

מי שלא הקליטה לא באמת יכולה לדעת באיזה מקום נמצא הילד שלה

כותבת בלב שבור וכואב

במקרה של כרמל מעודה 

הסייעת התלוננה עליה במשטרה

ההורים לא חשדו 

ורק אחרי שראו את הצילומים אצלה, הובן היקף הפרשה 

שלי מהמעון. אני מבררת וחוקרת

וכן- לא היו שום סימנים להתעללות. הפוך! הורים היו רושמים אליה איך שנולד הילד. רשימות המתנה מפה ועד הודעה חדשה

כנל המקרה האחרון שהתפוצץ- אילנה קובר

אוף וזה קשה והלב שבור, אבל יש כאן הפקר גמור

התנאים של המערכת הזו, מכל הכיוונים - תקינה, שכר, תנאי קבלה, יכולת להתקדם, הכשרה ועוד ועוד ועוד גורמים שגורמים לעובדות להיות מרוצה ופרודוקטיבית במקום העבודה שלה - הם בלתי אפשריים. זו הזנחה מערכתית של ילדיי ישראל, ממש ככה. יש נשים טובות ומדהימות שמצליחות להתעלות מעל התנאים הקשים של העבודה הזו ושבורכו בסבלנות ובאהבה אמיתית לילדים.

ויש נשים שצריכות להתפרנס, אין שום קשר בינן לבין חמלה, סבלנות וילדים, והן עובדות במעונות בשכר מעליב ותקינה של עולם שלישי. את התסכול הגדול שלהן הן מוציאות על הילדים. יש הרבה אלימות במערכת הזו ויש עוד יותר הזנחה. זו המציאות. אפשר להמשיך לעצום עיניים ואפשר להתעורר. מאמינה שיש תהליך התעוררות כואב.

זאת מכה שפוגעת בכל המגזרים, בכל חלקי הארץ, בילדים של כולנו.

שגם לכרמל מעודה הם רצו..

וחיבקו,

ונשקו, וצחקו..

אבל אני מאוד מאמינה באינטואיציה אמהית

אם מרגיש לך שהכל טוב אל תכנסי לספקות. חבל על החרדות והלחץ

לא מדויק

ילדים רצו אליה בשמחה אולי

אבל לכל או כמעט כל הילדים בגן היו עיכובים התפתחותיים ברמה קיצונית

אז להגיד שלא היו סימנים זה רק לטמון את הראש בחול כדי להרגיש טוב עם עצמם (שזה מובן שזה הצורך אבל אם באמת היו מחפשים סימנים כנראה שהיו מוצאים)

מי היה מקשר עיכוב התפתחותי לגננת אלימה ?

כשהילדים עוד רצים אליה?

נראה לי הגיוני לחשוב שאין קשר בין הדברים

אף הורה לא מדמיין לעצמו שהילד מעוכב כי הוא חווה אלימות

ואל תשכחי שמעודה הייתה הפרשה הגדולה ביותר, אולי הראשונה הגדולה שנחשפה

מאז כבר אולי אפשר לחשוב על עיכוב התפתחותי כתוצאה מהתעללות חלילה, אז זה פחות היה מדובר או ידוע

עשרות מקרים של התעללויות

וגם אל תשכחי איזה דרך ארוכה ומזעזעת עובר הילד עד שהוא מגיע לעיכוב התפתחותי. כמה התעללויות בדרך, למה לא לחסוך לו את זה??

כי אני לא בקשר עם ההורים בגן של הילדים שלי

ומכירה עוד מלא אמהות שלא בקשר עם ההורים בשביל לדבר על הילדים

בטח לא בשביל לחשוף פרטים רפואיים כמו עיכובים כאלה ואחרים

וזה שיש סימנים - לא אומר שהיה ניתן לעלות על זה

כי לא חשבו על המטפלת הזו בהקשר של אלימות, אז לא קישרו את הסימנים לאלימות אלא למשהו אחר 

אני רואה אותם, מדברת איתם. רואה גם את הילדים (והבן שלי לא במעון, הוא במשפחתון קטן)

שם אלה היו עיכובים משמעותיים.

והגבתי ספציפית לזה שלא היו סימנים, שכן היו. שהיום כשיש מודעות אפשר יותר לשים לב אליהם, אז לא צריך לתת תמיד את כרמל מעודה כדוגמא למטפלת שאצלה הכל היה מושלם

דובר שם על עיכובים התפתחותיים חריגים וניכרים לעין

כשאני נכנסת אני רואה ילדים הולכים, רצים, יושבים

מתנהלים בהתאם לגיל שלהם 

לא בשביל 'להאשים' את ההורים שלא חשדו. ברור שאי אפשר להאשים.

אבל אותי למשל זה ממש הרגיע לקרוא את זה.

כי המטפלת של הילדים שלי היא באמת משהו מיוחד, ב"ה, ואנחנו ועוד הורים רשמנו אליה עוד לפני הלידה, ובאמת לא היה לי שום חדש בשום דבר שעלול להדאיג אותי.

אבל מכל הדיבורים פה בפורום, התחלתי לתהות לרגע אם יכול להיות שאפילו אצלנו יש טעם לבדוק (למרות שאני באמת באמת בטוחה ב-100% שאם היינו בודקים היינו רק שמחים אפילו יותר שאנחנו שולחים אליה).

אבל כשקראתי פה עכשיו שכן היתה השלכה שאפשר לראות - עיכובי התפתחות, אז נרגעתי לגמרי.

כי אני יודעת על דורות של ילדים שהיא טיפלה בהם, וכמעט כולם עם התפתחות תקינה או אפילו מעל הממוצע (מבחינה שפתית, אפשר לזהות ילדים שגדלו אצלה בגלל השפה היפה שהם משתמשים בה...)

וזה הולך להיות שיפוטי, אבל לא חוזרת בי:

לא מאמינה שלא ראו כלום! לא מאמינה ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת.

אולי לא היתה פניות רגשית מעומס וכו

אבל הורים, בטח אמא, יודעים מתי טוב לילד ומתי נדלקת נורה אדומה.

לפעמים מכל מיני סיבות לא נדלקות נורות אדומות שכן היו צריכות להידלק. ושווה להשקיע טיפת מחשבה בשאלה למה הן לא נדלקו.

כשאני שולחת למעון/ מטפלת אני יודעת בוודאות אם טוב לילד או לא. בוודאות!

אם כבר אנחנו נדרשות לסוגיה - אז הייתי מעצימה את האינטואיציה של האמהות ואת חשיבות פקיחת העין ותשומת לב.

לא בנוח עם מטפלת מסוימת.

הוצאתי את הילד.

אין לי צורך בהקלטה על מנת לאשש את תחושת הלב לשני לטוב ולמוטב.

בסוף אותה שנה באמת הוציאו את המטפלת מהמעון. בוודאות פיטרו אותה ולא יצאה מעצמה.

מה שאני מנסה לאמר זה תאמינו בעצמכן, תסמכו על התחושות שלכן.

אם יש חשש - בטח לבדוק ( אני הייתי מוציאה).

אבל אם מרגישים שטוב,  ויש באמת פניות רגשית ומספיק זמן ביום שנמצאים עם הילד(..) - אז הכל טוב.

לא היו לי סימנים

הלך בשמחה, חיבק את המטפלת, היא חייכה אליו, נשקה אותו

התפתח מעולה- מוטורית ושפתית

נשבעת לך לא היה לי איך לדעת

את נשמעת אמא מהממת ואחראית ועוד הלכת וטרחת ללכת ולהקליט..

אם אני זוכרת נכון - לא מצאת ממש התעללות, נכון?

מה שהתכוונתי זה לגבי מקרים כמו כרמל מעודה וכדומה. התעללות קשה מכל הבחינות שקשה לי ממש ממש להאמין שלא ראו כלום כלום על הילדים.

לגבי ה"שטח האפור". אני באמת נוטה להאמין שיש ילדים שייפגעו גם "רק" מיחס קפדני, צעקות וכו. ויש ילדים שזה ישפיע עליהם לא טוב.

ברור אלף פעמים שגם צעקות זה לא תקין. בטח ובטח שלא מוסיף לבריאות נפשית של תינוק.

אבל לא תמיד זה נתפס ומשפיע על ילד מסוים.

( לגבי צעקות, אני תמיד בוחנת טמפרמנט של מטפלת, אולי מניסיוני כעובדת מעונות בעבר. יש סגנון של מטפלות מאוד מאוד חמות שזה פשוט הולך לשני  כיוונים - חום ואהבה עם הרבה להט ומצד שני גם צעקות לפעמים..

עוד לא החלטתי מה עדיף. מטפלת "קרה" יותר שזה לא לכאן ולא לכאן. או מטפלת חמה שלפעמים זה "חום" לשני הכיוונים. ומה שבטוח זה גם תלוי ילד.

יש ילד שיהיה במצוקה גם מצעקות וקפדנות ויש ילד שלא)

אני מתנצלת ממש! לא מגיע לך לך להרגיש ככה! בטח לא בזמן רגיש כ"כ כשמצאת מה שמצאת🙏❤

אצל ההורים שלי בישוב גילו השנה על מטפלת שממש צורחת על ילדים וקללות וכו.

היא 18 שנה שם.

כולם חלו עליה וגם הילדים.. אז נכון היא לא הרביצה.

אבל תינוק קטן שנכנס למעון בגיל 3 חודשים לא באמת מראה סימנים הוא גדל למציאות כזו (שם זה מקום מ7 עד 4 אז בכלל) 

אצלה היתה אינטואציה טובה ושום ספק

והנה

כי פחות רגועה עם צוות רחב מתחלף ולא מוכר..אפילו שבהגדרה זה מפוקח

אבל גם העומס עבודה שיש להן הוא גדול ומתיש מדי

מעדיפה משפחתון פרטי עם מטפלת קבועה שאני מכירה ובררתי עליה

ומאוד קשובה לתחושות של הילד

כשהולת ממש בשמחה

ובעיקר- חוזר חיוני ושמח

היה לי ילד אחד שהיה במשפחתון

ווהיה חוזר כל יום עייף

עייף

קצת כבוי כזה מותש

היתי אמא צעירה

חשבתי שזה כי לא רגיל לא לישון במהלך היום

למפרע הבנתי שלא היה לו טוב שם

בנפש

לא התעללות.לא שידוע לי לפחות

אבל כן גישה נוקשה וקפדנית ולחוצה על הסדר ונקיון ולא מספיק חום ואהבה

אחרי שנה העברתי למשפחתון אחר

שמיים וארץ

כאילו קבלתי ילד חדש

שמח נמרץ חיוני .גם בהלוך וקם בחזור

הבדל ענק

זה כן נתן לי אמון שאם אהיה קשובה אזהה

ונכון אז לא זיהיתי..כי לא היתי מנוסה מסםיק וגם אז לא היתה מודעות כמו היום

אני לא מתחברת להקלטות וללחץ תמידי

לא רוצה לחיות בעולם כזה שהפחד 'ולט על הכל

בכל תחום

אני מבינה את המורכבות

אבל אגב בראיונות עם ההורים במקרים המוכרים זה לא נכון שלא היו סימנים

היו

רק שההורים לא חשבו על זה כאופציה, לא יכלו להאמין ישיש סיכוי אז לא התיחסו

ולא מאשימה בכלל ..עובדה שגם לי זה קרה

חושבת שיש איזשהו מרחב

בין שאננות לחרדתיות

ולי נח לתפוס שם פינה ממוצעת יותר..

מצד אחד קשובה וערנית מצד שני מאמינה באנשים.

הילדים זה הדבר הכי יקר לנו לאין הרבה בררות בשלב מסויים הם נכנסים למעון או מטפלת

אני יכולה לומר לך שאני פעם הלכתי לראות מעון שאגב נחשב טוב והמטפלות מקסימות וחשכו עייני.

יכולה להיות מטפלת מקסימה אבל כשעובדים ככ קשה בתנאים לא תנאים אין סבלנות לילדים.

גם אם אין התעללות יש לצערינו חוסר יחס וחוסר התייחסות רגשית פשוט כי אין להן ברירה.

אצל מטפלת זה כבר שונה לרוב זה מספר מועט של ילדים והיא מקבלת הרבה כסף ועדיין גם אם סומכים במאה אחוז צריך תמיד להיות עם היד על הדופק

זה שהזילות בטיפול בפעוטות ותינווקת יצאה מפרופורציה

וזה לא רק במעונות 

זה גם במעונות

וגם אצל מטפלות פרטיות

בינינו, מטפלת היא לא סופר וומן. היא אישה כמוני כמוך. חלקן עם תחושת שליחות, חלקן באו לעבודה כי זה מה שיש 

את, או כל אחת, מסוגלת לטפל ב6 תינוקות בו זמנית בגילאים 3 חודשים - שנה באופן יומיומי 9 שעות בלי להישחק? לאבד סבלנות?

שיימאס לך ותרצי לברוח?

או ב11 פעוטות בגילאים גדולים יותר?

בואי, התקינה הזויה. הזויה. ומי שאין לה לאין לברוח - מפנה את האש כלפי הילדים בכל מיני דרכים לצערנו

להשכיב אותם בנחת ובליטופים כל יום? כשאת יודעת שהזמן בו הם ישנים זה הזמן היחיד שיש לך בו הפסקה בערך, ומספיק שילד אחד

לא יישן - אז אין לך הפסקה?

אפילו בלי לדבר על העניין של התגמול המזערי שהן מקבלות

בלי לדבר על זה שיש ילדים שיותר קשה להם, והם קצת יותר בכיינים

בעיניי, ככל שאני חושבת על זה - זה פחות סביר שהטיפול והיחס יהיה טוב, ולא הפוך. וכן, יש גם כאלה טובים. ברור 

אבל לדעתי, היום, כבר אין ככ הרבה טובים. אולי במקומות שיש בהם הרבה כח אדם זה יכול להיות טוב. כי לעובדות יש אוויר

ובעיניי, זה לא האמון באנשים שנשחק

זה ש- עבדו עלינו! פשוט ככה, בעיניי

גרמו לנשים להאמין שהן יכולות לצאת לעבוד ולהשתכר ולהיכנס לשוק העבודה ולהשאיר את התינוקות והפעוטות שלהן

ב'ראש שקט'

ותכל'ס - זה לא ככה. 

קצת מזכיר לי מה שהיה עם הילדים של הקיבוץ בבתי הילדים.

זה לא דומה, ברור, אבל זו סיטואציה שבה מנסים ליצור מציאות אידאלית, שהיא למעשה - רחוקה מלהיות כזו 

ו

רק בגלל שמנסים ליצור אידאל שלא קיים

ובעיניי, מטפלת שתיתן טיפול טוב, סבלני, מכבד - על 6 תינוקות / 11 פעוטות כל יום, 6 ימים בשבוע הוא אידאל שלא קיים

בדיוק כמו שילדים שלא גרים עם ההורים שלהם זה אידאל שלא קיים

אבל אם זה קיים בתנאים הנוכחיים = זה לא מובן מאליו בעיניי

בחיים לא ראיתי דבר שמתקרב לאלימות או צעקות וקללות. ועבדתי שם כמעט בכל הקבוצות, מהקטנים עד הגדולים, יחס מהמם לילדים, המון אהבה בעדינות יחד עם זה שכמובן עמוס ולא בכל שניה אפשר לתת את כל היחס לכל ילד. המון ניסיון לחשוב מה ישמח את הילדים ומה יעסיק אותם. הייתה מטפלת אחת שפגשתי שהייתה קצת קשוחה בעיני, אבל לא צעקה על הילדים או קיללה אותם, יותר החזיקה קצר.

כותבת כדי לומר שזה קיים,יש מעונות מצויינים.

בהתחשב בעובדה שיש גם מעונות נוראיים.

ואגב מה שאת מתארת גם לא אידאלי להתפתחות רגשית של תינוקות. בשביל ליצור התקשרות טובה עם המבוגר המטפל שהיא בסיס להתפתחות הרגשית בכלל תינוק צריך הענות עקבית ורגישה לצרכים שלו. גם מטפלת מוכשרת עם לב זהב לא יכולה לתת את זה בו זמנית לשישה תינוקות, ככה שבכל מקרה התנאים במעונות רחוקים מלהיות אידאליים. 

כשמטפלת היא יראת שמיים באמת וזה ניכר בדיבור ובמעשים רוב הפעמים אפשר לסמוך עליה לחלוטין.

זה מניסיוני.

כי הרי יש הקב''ה בשמיים שצופה בך ואם את מאמינה בו לא תזיקי לחסרי ישע.

זו הדעה שלי

ולכן לי תמיד היה חשוב לחפש נשים יראות שמיים.

ואגב- אני מטפלת בתינוקות בבית כבר כמה שנים והשיח הזה נגד מטפלות באמת לא נעים .....חחח

ובכל תחום אחר אני מנסה עוד לעבוד על זה ולתת לסובבים אותי להנות מהספק

אבל עד הילדים שלי.

לתת אמון עיוור באנשים סביבם זה בעיני הסרת אחריות

לילדים אין את היכולת לשפוט סיטואציות.

אין להם בחירה איפה להיות... זה אני מכתיבה את המציאות.

לא תמיד אפילו יש להם את היכולת לספר או לאותת מצוקה.

הכל זה אחריות שלי לדאוג שהם מוגנים!

לא של חברי הכנסת, לא של המשטרה. ולא של המנהלת מעון...

וכשכזו אחריות מונחת על הכתפיים שלי

זה התפקיד שלי לחשוד ולבדוק אלף פעם.

אם בשוטף כל אדם חף מפשע עד שהוכח אחרת.

עם הילדים שלי- כל אדם הוא בגדר חשוד עד שבדקתי וביררתי ועשיתי את המקסימום לדעת אודותיו שהוא יכול להיות בסביבת הילדים שלי

אני שולחת את הילדים שלי לגנים שלהם כל בוקר  בלי מצפון או חרדה.

אני יודעת שאני עם יד על הדופק.

בדקתי טוב טוב על כל אחת מהמסגרות

אני נמצאת בקשר רציף עם המטפלות

אני מדברת מפעם לפעם עם הורים אחרים.

אני לא חיה בחרדה כי זה לא בריא לא לי ולא לילדים שלי

אבל אני כן הולכת לישון כל לילה בידיעה שעשיתי את המקסימום

וכל כמה זמן אני עושה הערכת מצב מחודשת

אחרת. הלחץ ממה שקורה במעונות מלחיץ ומשפיע על כל מערכת החינוך. הורים נכנסו ללחץ והפכו לחשדנים וזה כבר חרדה מסכימה.

אבל במעון- תינוקות חסרי ישע+ כמות גדולה על מטפלת אחת+ חוסר הכשרה+ חוסר סינון

כל אחת יכולה להיות המטפלת של הילד שלך

למה כבר אפשר לצפות??

זו החובה שלנו ההורים לבדוק, לוודא, לפקוח עין. שכל אחד יימצא לעצמו את הדרך לעשות את זה. מי שלא עושה זאת מועל בתפקידו כהורה(ומפנה אצבע כזו גם אלי. גם אני סמכתי בעיינים עצומות והפקרתי את הילד שלי)

ולא, לשאול הורים אחרים זו לא דרך טובה. אםילו גרועה

שכל אחת שרוצה יכולה להיות מטפלת, ממש ממש לא.

מבחינתי מנהלת טובה, שזה אומר מטפלת שיודעת להביא כח אדם איכותי זה בסיסי קודם כל. וכן אני סומכת על ה"עין" שלי,

עובדה שחברות שלי שאני אוהבת אותן אבל לא הייתי רוצה שהן יהיו מטפלות, לא התקבלו

ואילו שכן- רואים שהן מוכשרות.

וברור שזה רק ההתחלה של ההליך.

תמיד תמיד להפתיע, לשלוח את ההורים/ דודים לפעמים ולתשאל אותם מה הם ראו. כי כשמכירים בע"פ את ההורים של הילד זה כבר לא משקף הרבה. תמיד נשארת לראות איך מתייחסים *לאחרים* בזמן שאני משתהה לארגן את הילד שלי ליציאה.

לשאול הורים אחרים זאת דרך מצויינת, אבל צריך לדעת לתחקר. לא סתם מה אתה חושב על המעון? שהוא טוב.

זה לא נקרא לתחקר.

לתחקר זה לשאול את השאלות הכואבות, שלא נעים תמיד לדבר עליהם. הורה שמתחמק מתשובה זה סופר נורה אדומה.

הורים שמשתפים בשמחה גם בדברים הפחות נעימים ולא שוקלים כל מילה שלהם- זאת המלצה רלוונטית מבחינתי.

בעיני חובה להגיע להורים שלא היו מרוצים ולהבין למה. וגם במהלך התחקור פשוט רואים מי מעורב ומי הכל עובר לידו.

ולבחון מקרי קצה. הם קורים. צריך להגיע אליהם ולהבין מה קרה ומי תפקד. במקרי קצה מאוד קשה לייפות את המציאות.

ועוד כלי, זה להעביר ביקורת. עניינית ונעימה אבל להעביר ביקורת ולבחון לא את ההתייחסות לנושא עצמו אלא איך המטפלת/ מנהלת מתייחסת לביקורת.

למשל כשדאלתי חמה לא סיפרו לי שהילד ננשך בגן. את רואה מי ישר מתגונן, מי מנסה להפיל את זה עלייך (אולי זה לא קרה במעון?) ומי יודע לקחת אחריות ולהגיב בענייניות.

אני אף פעם לא עוצמת עיניים אני יודעת שיש מקומות איכותיים ויש את אלה שפחות, ולכן מחפשת את מה שאני רוצה.

אני גם לא מקבלת שאין שום סימנים.

יש מי שיודעת לבדוק בעצמה ויש מי שתשים מקליט. (אצלנו אגב יש מצלמות)

בעיני הרצון לשקיפות הוא בסיסי ומנהלת שלא מקבלת את זה- להתראות.

אז ברור שהורים לא צריכים לעצום עיניים, אבל זה גם לא שיש דבר כזה שאי אפשר לדעת חוץ ממקליט ומי שלא שמה מקליט מחר בבוקר שתיקח בחשבון שםוגעחם בילד שלה,

זה ממש לא ככה.

באמת שואלת מה זה נקרא לבדוק.

יש אצלנו גן אחד (אפילו כמה כאלה שאני מכירה) שההורים מרוצים עד הגג. הרישום לגן נסגר חצי שעה אחרי שנפתח. ביקוש מטורף.

אני אישית, מתכננת לעבור דירה כשהבת שלי תגיע לגיל שתצטרך להיכנס לגן של הגננת הזאת.

ולמה אני ככה והן ככה?

כי אני עבדתי שם. וגם אם לא תהיה לי שום אופציה אחרת- אצלה הבת שלי לא תהיה.

ככה אני בוחנת את המוכנות והיכולת שלה לתפקד, כי מי שמסוגלת לתפקד, יודעת לענות בשטף על השאלות ומי שלא יודעת לענות, לא תהיה מסוגלת לתפקד.

אם השיחה נעימה לי והתשובות מוצאות חן בעיניי אני אבחר במטפלת/ גן הזה. ככה מצאתי מטפלת לילד ואח״כ גן פרטי. 

2. יש לך עזרה? זה לא קשה לך?

3. מתי אוכלים בבוקר? מתי בצהרים? מה אוכלים? איפה אוכלים?

4. מתי ישנים? אם הילד לא נרדם? איפה ישנים? כמה בדרך כלל נרדמים וכמה לא? מה עושים הילדים שלא נרדמים?

רק למטפלת פרטית שיש לה בחירה והיא המחליטה

רק שאלה 3 מתאימה, על סדר יום

הבן שלך לא אוהב את המטפלת שלו והוא שם לא מעט זמן.

זהו זה מספיק.

היא לא צריכה להיות נוראית או שתשמעי דברים במקליט.

אם הוא לא אוהב אותה= לא נוצרה כימיה אז לא מתאים.

איך מבררים על גן לשנה הבאה, עולנ לגן עירייה

ומה זה לא מתאים? אם ילד לא אוהב את המטפלת או הגננת זאת סיבה להוציא אותו מהגן? 🤔

הגיוני שיהיו קשיים בהתחלה,

אבל לא יכול להיות שילד לא אוהב את המטפלת/ גננת שנה שלמה.

גם מורה מחנכת בכיתות נמוכות.

עד סוף ג' ילד צריך להתחבר למבוגר הדומיננטי שמטפל בו במסגרת.

היתה לי ילדה בגיל 3 שלא התחברה לגגנת המובילה אבל מאוד מאוד אהבה את כל הסייעות ואת הגננת המשלימה (הגיעה פעמיים בשבוע) אז זה הספיק לי לאותה שנה. והגננת הייתה מקסימה, אני דווקא כן התחברתי והבת שלי לא, אבל אין קשר למה שאני הרגשתי.

אם לבת שלי לא טוב, אז לא.

במקרה הזה השארתי כי האהבה והקשר עם הסייעות כולן פיצו על חוסר הכימיה עם הגננת.

אותו דבר עם קלינאית תקשורת, אפילו רופאת שיניים העברתי כי לבת שלי לא היה טוב עם הרופאה (הייתה צריכה סדרת טיפולים לא ביקורת חד פעמית)

זה מאוד חשוב שלילד יהיה ביטחון במקום או במבוגר שמטפל בו.

עדיף תמיד שהילד יתחבר למחנך,

אבל בכיתה ג' הייתי מעבירה לכיתה מקבילה אם לא הייתה כימיה עם המחנך, ובכיתה ד' כבר לא, כי יש כבר יותר בשלות רגשית להתמודד עם החוסר חיבור הזה.

כמובן תלוי ילד ותלוי מצב, רק הסברתי מה הכוונה שמבחינתי ילד צריך להתחבר למבוגר הדומיננטי במסגרת שלו.

מכירה הורים ש"סחבו" שנה עם חוסר חיבור ובדיעבד הם אומרים שחבל שלא העבירו מוקדם יותר. שנה לילד קטן זה המון.

בטוחה שהיו לך את נסיבות הנכונות לשלוח אותו ולהאמין שטוב לו במסגרת.

את מתארת שהוא ביקש ללכת למעון, כנראה שהיה לו טוב בכללי.

בכל מקרה שהיה היה, הכל לטובה.

ואיך אמרת פעם, בואו נשאיר לה' את חלקו בניהול העולם.. כנראה שהילד שלך קיבל במעון את הצרכים שהוא זקוק לו בהמשך החיים אם ככה הדברים התגלגלו.

נראה לי שחוץ מהקטני שלך גם את זקוקה עכשיו לחיבוק חזק 🤗🤗

עכשיו מבינה למה אומרים שעל הילד הראשון עושים את כל הטעויות 😐

אין סיכוי שבילד הבא זה יקרה...

זה שהוא לא אוהב את המטפלת שלו גם ממש מדליק נורה אדומה בעייני

ומעבר לזה, גם אם זה רק קצר בכימיה ביניהם

בגיל הזה אין יכולת להכיל פער כזה יום אחר יום שעות ארוכות כ"כ

בגיל יסודי וכו זה כבר אחרת

הוא איתי בבית כבר שבוע, והוא מבקש ללכת למעון ומתבאס שאני אומרת לו שאי אפשר.

כייף לו עם החברים כנראה

@אמאשוני 

בגיל הזה הצורך בחברים לא כזה משמעותי שהוא יבקש ללכת בגלל זה למעון.

אולי עכשיו הוא זקוק לשגרה לכן מבקש ללכת.

אבל במהלך השגרה,זה מוזר האמת.

וכשיש דברים מוזרים אז כדאי לברר אותם.

אם את מתכוונת עוד להחזיר אותו השנה שימי מקליט ותהיי רגועה.

אם את לא רוצה להחזיר תגידי לילד שהתחיל החופש. (בשבילו באמת התחיל החופש אם הוא לא חוזר השנה)

אולי תנסי להסביר איך זה נראה שהוא לא אוהב את המטפלת?

מה הוא עושה דבר ראשון איך שאת מביאה אותו? יש עוד מטפלות בכיתה שלו? איך הוא מגיב למטפלת שלו כשהוא פוגש אותה מחוץ למעון? את לא מביאה אותו כמה ימים, מישהו התקשר לשאול עליו?

יש שמות מסויימים או מצבים או מילים שהוא חוזר עליהם הרבה?

הבן שלך קצת גדול. אם הוא מתבטא יפה תנסי אולי לדובב אותו בבית. תני לו תפקיד גננת מול בובות ותצוטטי להדגמה. אולי גם תסריטי אותו. כדי לנתח שוב ושוב מה הוא עושה. תנסי "להתמרד" לכללים שהוא אומר ותראי איך הוא מגיב.

בכל מקרה זה כבר ממש סוף השנה, לא יודעת כמה שווה להשקיע בזה אנרגיה כרגע.

מה יקרה אם תדברי עם המנהלת ותגידי לה שאת ממש לא רגועה מהמצב?

אצלנו נותנים להורים לעמוד ולהתסכל מה קורה. זה לגיטימי.

אם את חוששת להעלות את הנושא מולה, צריך להבין למה.

כמובן לא להגיד אני חוששת שמתעללים בו, אלא להגיד הילד לא רגוע, אני רוצה לראות איך הוא מתנהג במעון. רוצה לראות אם יש לו ביטחון וכו'.

את יכולה להגיד אני רוצה להיות בטוחה שהוא בשל לגן עיריה, רוצה לראות אם הוא משחק עצמאי, אם הוא יוזם או נגרר אפשר להמציא מלא דברים מה את רוצה לראות. שואה תחתונה לראות אותו בלי שהוא יודע. גם אם המטפלת יודעת, זה עדיין המקום הטבעי שלו.

תראי אם הוא נמנע מלעשות דברים או משתף פעולה וכד'. אם הוא יוצר איתה אינטראקציה או שהיא "אוויר" מבחינתו.

לא הבנתי למה זה מוזר שהוא רוצה ללכת למעון, נשמע לי טבעי לגמרי שילד רוצה ללכת. כנראה כייף לו שם בכל זאת.

כשאנחנו מגיעים למעון הוא לא אומר כלום למטפלת, מיד רץ לחברים.

לא אומר לה שלום, לא מוכן חיבוק ולא כלום.

מה שכן, לאחרונה שמתי לב שיש מטפלת אחרת בכיתה כשהמטפלת שלו לא נמצאת היא מקבלת אותו ועליה הוא מניח ראש ומתרפק.

מאז אני לא שקטה בכלל. ולא כי אני חושבת שעושים לו משהו אלא כי אני לא רגעה שלא התעקשתי שיעבור מטפלת בתחילת שנה, שמתי לב שלא התחבר אליה והמנהלת אמרה שזה תחילת שנה ובטח בהמשך זה ישתנה.

מעניין, אני לא יודעת אם יתנו לי להסתכל עליו במהלך היום.

אני מרגישה כל כך מטומטמת.

כל כך הרבה חששות ודאגות יש לי מתחילת שנה, והאמנתי לכל מי שסביבי שאמר שזה יעבור ותחילת שנה ואופי של ילד.

אוף.

שיש סתירה מצד אחד הוא לא אוהב את המטפלת ומצד שני הוא מבקש מיוזמתו ללכת.

ממה שאת מתארת נשמע שסה"כ טוב לו.

אם המטפלת שהוא מתרפק עליה נמצאת שם קבוע אז אולי מבחינת הילד שלך היא המבוגר הדומיננטי והוא לא מרגיש צורך או חוסר במטפלת השניה.

לפעמים זה עניין של אופי. אני לא פוסלת את האמירה הזאת, אבל ילד שלא אוהב להתרפק לא ירגיש צורך להתרפק גם על אחרים.

יש ילדים שלא זקוקים למגע, אבל כשהם צריכים את המבוגר הם יפנו אליו בבטחה. זה גם בסדר, אבל אם ההורים מרגישים שהילד אהוב ועם ביטחון.

אם ילד יושב במפגש חסר ביטחון, נמנע, מתעלם מהנוכחות של הגננת/ מטפלת,

וההורה מגדיר זאת כ"לא אוהב אותה"

אז זה לא בסדר..

דווקא במקרה שלך אני חושבת שיעזור לך לצפות ללא ידיעת הילד.

לראות איך הוא מתמודד עם סיטואציות שונות. אולי כן היה לו טוב שם. זה שהוא רץ ישר לחברים זה סימן אחד, אבל לא בהכרח שזה כל הסיפור.

לא הייתי קובעת רק על סמך זה שהוא לא אוהב את המטפלת. צריך לראות מעבר. הוא עונה תשובות מפגש? יוצר איתה קשר עין בהמשך היום? מחייך אליה? פונה אליה כשהוא צריך משהו? מזכיר אותה בבית? נגיד עכשיו כשהוא מבקש לחזור למעון, תשאלי אותו אתה מתגעגע ל..

תראי לו תמונה שלה ותגידי לו בוא נביא נשיקה ל.. ותתני נשיקה לתמונה, ותבחני איך הוא מגיב.

את פוגשת אותה לפעמים מחוץ לגן? הוא מגיב אליה במבוכה או התעלמות? היא פונה אליו בכלל?

יש לי ילד שבזמן הצהרון לא היה פונה לגננת והסייעת.

נגיד הייתי אוספת אותו בסוף יום הוא היה צריך דחוף לשירותים וצמא נורא.

ביקשתי ממנו לבקש מהגננת צהרון שתמלא לו מים בבקבוק והוא הגיב בזמן תגובה מכונסת כזאת בעצמו.

אח"כ היו עוד כמה סימנים קטנים אז הבנתי שזה לא סתם שהוא לא נפרד ממנה בחיבוק, זה יותר מזה.

לכן את כאמא יכולה להגיד אם זה אופי או לא.

וגם אני מסכימה שבתחילת שנה הכל יותר קשה.

אבל אם מנסים לחבר בין הילד לגננת, מדברים עם הגננת שהוא זקוק ליחס אישי, משבחים אותה ומרימים לה כדי שתאהב אותו, מכינים לה ציורים כדי לפתוח את הילד אליה, מנסים לדבר איתה שתיפתח אליו, ועדיין אין שיפור משמעותי עד בערך חודש אחרי תום החגים זה הזמן לדעתי לחשוב מה הלאה ולשקול ברצינות מעבר.

אבל באמת חשוב לי להבין מה היה לא נכון אז עונה לך על הכל.

מקודם אמרתי לבעלי ליד הילד "איזה כייף שאיקס איתנו בבית, יותר הוא לא הולך למעון" הילד הביע התנגדות קלה והמשכנו הלאה.

אפסיק לדבר על המעון ונראה אם הוא מבקש ללכת, כי כשאני שואלת הוא אומר שכן.

הכיתה מחולקת ל3 קבוצות, לכל קבוצה מטפלת.

המטפלת שהוא מתרפק עליה נמצאת בכיתה אבל רוב היום הוא לא איתה אלא עם המטפלת שלו.

לפי הסדר יום הם ביחד רק בתחילת היום ובסוף היום, שאר הזמן גם אם יש פעילות משותפת (לדוגמא אוכל) אז כל קבוצה בשולחן משלה עם המטפלת.

שבוע שעבר הוא אמר לי שהוא רוצה להיות אבא של שבת.

אמרתי לו שנגיע למעון ונגיד למטפלת שהוא רוצה להיות אבא של שבת. אמר לי בסדר.

הגענו למעוו הוא רק ישר לחברים אז אמרתי לו היי שכחת שרצית לבקש מהמטפלת משהו? אז הוא הסתכל עליי והמשיך ללכת לילדים....

האכלתי אותו היום אז שאלתי אותו "מי מאכיל אותך במעון?" אז הוא אמר לי "אני לא רוצה לדבר איתך" שזאת התשובה על כל שאלה שקשורה למעון.

לא פוגשים אותה מחוץ לגן.

פעם הוא עשה ציור למטפלת, למנקה ולמטפלת המחליפה.

אחת מהמטפלות שמו את הציור במגירה והוא חזר עם זה ביום שישי ואומר לי "היא לא לקחה את הציור, היא החזירה לי". כל כך התבאסתי בשבילו אבל שכחתי מזה עד יום ראשון כדי להעיר על זה.

יש פעמים שהוא מנדב לה בבוקר איזה משפט "עשיתי בשירותים" "עשיתי בדיקת דם" אבל לא יותר מידי.

מתלבטת אם שווה להחזיר אותו כדי לבדוק את העניין או לשחרר....

תגידי לו איזה כיף אתה גדול סיימת מעון, אחרי החופש הולכים לגן של גדולים.

אם יש ילדים שעולים איתו אז להזכיר את זה.

הגיוני שעכשיו הוא לא משתף פעולה איתך בשאלות על המעון, הוא בטח מרגיש את הלחץ שלך מהמצב. הוא מבין שאת לא אוהבת שהוא הולך.

להבא פשוט היה אפשר לבוא לצפות מה קורה במהלך היום. זה עדיף מהקלטה.

גם כשיש קבוצות הרבה פעמים המטפלות מתייחסות גם לילדים אחרים, אז יכול להיות שהוא היה צריך משהו היא פנה למטפלת אחרת.

במקרה כזה הייתי אומרת למטפלת וואי איך הוא אוהב את המעון תראי איך הוא רץ ישר לחברים, כולם ככה? או שקודם באים אליך ואז הולכים לשחק?

זאת שאלה מתקילה. כי מצד אחד היא כאילו מחמיאה מצד שני היא שמה על השולחן שהילד לא בא אליה.

אפשר גם לשאול אותה למשל: הוא אומר לך אולי לאחרונה שהוא רעב בבוקר? כי אני מתלבטת אם לתת לו משהו לדרך או שזה מיותר.

ואז אם היא אומרת שכן, אז הוא פונה אליה כשצריך. אם היא אומרת שלא- אז אפשר להמשיך לשאול: אבל כשהוא רעב הוא אומר לך נכון? כי בבית הוא יודע לומר שהוא רעב. אבל לא לכולם. אז מעניין אותי איך הוא במעון.

או לא יודעת ילדים אחרים כבר אומרים בגיל הזה?

ככה את לא מפילה את האשמה עליה, ואפילו סומכת על שיקול דעתה, מתייעצת איתה על ההתפתחות התקינה של הגיל, אבל תוך כדי שואלת גם על אחרים כדי להבין אם זה משהו גורף או ייחודי לילד שלך, וגם את מנסה להבין אם יש בכלל תקשורת ביניהם.

למשל אני שאלתי את המטפלת כשהתחלפו העונות אם חם לילד עם שרוול ארוך, והיא מיד ידעה להגיד לי. היא לא התחילה כזה לנסות להיזכר אם הילד מרגיש שחם לו.

או למשל שהתלבטת איזה נעליים לקנות, יכלת להגיד לה שאת מתלבטת מה לקנות ולשאול אותה אם נוח לו עם נעליים בגן, איך הוא מסתדר עם לנעול ולהוריד. (לא משנה אם יודעת בבירור את התשובה, אפילו זה עדיף) העיקר לשים לב אם היא "בעניינים" איתו או צריכה לחשוב ולהיזכר.

אפשר גם להגיד שאת רוצה לקנות ספרים ולשאול איזה ספרים הוא אוהב במיוחד, עם מה הוא אוהב לשחק. נגיד היא עונה מגנטים.

אז להגיד טוב זה גם בבית הוא אוהב, אבל קשה לו כשמפרקים לו, ואז לשאול: תגידי איך הוא מגיב במעון? זה קורה? הוא לא נמנע בגלל זה מלבנות? הוא מתלונן לפעמים כשמפרקים לו? הוא בונה מחדש או עובר למשחק אחר? הוא מפרק לאחרים? כולם מפרקים לכולם או שלא? הם בונים יחד? יש ילד שהוא אוהב לבנות איתו במיוחד? הוא מדבר תוך כדי הבניה? כמה זמן הוא מרוכז בבניה? הוא אוסף את הצעצועים? הוא זורק? כי לפעמים בבית הוא אוסף ולפעמים זורק...

אפשר לפתח שיח שלם על מה הילד עושה ואיך זה עובד.

לא בשביל התשובות, זה לא מעניין. (כאילו זה כן, אבל זאת לא המטרה)

אלא כדי לראות כה זן לוקח לה לענות, לבדוק אם התשובות קצרות ומתחמקות או מפורטות ורואים שהיא יודעת על מה היא מדברת.

וגם לשאול איך זה עם אחרים, במסווה שאת רוצה לדעת "מה מקובל" בגיל הזה, אבל באמת את רוצה לדעת אם לגבי אחרים היא עונה ביותר ביטחון או לא.

מתוך זה את יכולה להסיק על הקשר שלה בכללי עם הילדים האחרים וספציפית עם הבן שלך.

או לדוגמה אם הוא משתף אותה "אתמול היינו בים" אז להגיב וואי איזה חמוד שהוא מספר לך.. הוא משתף הרבה. במה שאנחנו עושים בבית? אם היא אומרת כן אז לצחוק ולהגיד זהו אין יותר סודות.. אנחנו צריכים להתרגל שהכל גלוי וידוע.. מה עוד הוא סיפר? הוא סיפר על הכותל גם? כי הוא ממש התרגש ללכת.

גם ילדים אחרים מספרים? נגיד התשובה כן. מספרים ממש או רק אומרים איפה היו? כמה הם יודעים לתאר את החוויה (לא במילים האלו אבל העיקרון הזה)

את יודעת, סבתא שאלה אותו איך היה בכותל הוא ידע לענות רק במילה אחת, איזה יופי שפה הוא נפתח יותר.

או להיפך: מה מוזר, הוא לא סיפר לכם על הדרך ועל הטרקטור? וואי הוא חפר לכולם על זה, קטעים איתו..

אגב כל זה רלוונטי גם לגן. 

ולא סומכת על התשובות שלה 😐

ולגבי הילד, הוא אף פעם לא משתף לגבי המעון. מתחילת שנה. זה לא משהו חדש אז לא נראה לי שקשור לדאגה שלי עכשיו דווקא.

מתבאסת להבין שפשוט התעלמתי מדברים כי לא ידעתי מה לעשות.

כל מי שהתייעצתי איתו אמר לי ככנ זה, שנה ראשונה, ילד ראשון, עייף וכו וכו. והאמנתי 🤦‍♀️

הבן שלי נכנס למעון מדבר שוטף.

אחרי חודשיים שלוש (לא היה ברצף אבל היה מספיק זמן מתוכם) במעון אמרתי להם שהוא מתלונן על כאבי גב ואני מתלבטת אם לבדוק את זה אז אחרי שהם יצאו מההלם שהילד מדבר הם אמרו שכנראה שומע את אחת המטפלןת (זאת שהוא אוהב) מספרת על זה לקבוצה שלה ומחקה אותה.

כל כך התאכזבתי לשמוע שהוא לא מדבר בכלל במעון, אבל חברות שלי אמרו לי שכנראה לוקח לו זמן להיפתח ואם הוא רוצה ללכת למעון אז טוב לו.

ועדיין, הילד מתעקש ללכת למעון.

באמת לא יודעת מה נכון לעשות.

היום שלחתי אותו בלב כבד.

ניסיתי לשכנע אותו שישאר מחר אבל הוא לא רוצה, נראה מה יהיה בבוקר.

אז לא יודעת אם שוב להחזיר זה ממש יגרום לבלבול אצל הילד.

תעשי מה שאת מרגישה.

התוכן של התשובות לא מעניין אותי, אלא יכולת השליטה, ההתלהבות, השיתוף, רמת הבקיאות בפרטים הקטנים, זה מה שמעניין.

מטפלת אמורה להיות מסוגלת לנהל שיחה כזאת עם הורים. זה לא שכל יום חופרים, כן? אבל מדי פעם להיפתח יותר ולשתף.

את את ממשיכה לשלוח תבקשי מהמנהלת לתצפת.

תגידי לה שזה חשוב לך לקראת גן עירייה להבין איך הוא מתנהל במסגרת ושאת רוצה לבוא בזמנים שונים.

אם זה לא מסתדר תבקשי לצלם עם רשות. אפילו שהמנהלת בעצמה תשים את המצלמה.

גם אם המטפלת והמנהלת יהיו צבועות, התגובות של הילדים אוטנטיות.

את יכולה גם לבקש במפורש שאת רוצה צילומים מזמנים רגילים ולא מזמנים שהמטפלת מעסיקה אותם אקטיבית.

ואז זה מסנדל אותם מלעשות מאמץ עילאי שהילדים יהיו מבסוטים.

אם המנהלת לא מסכימה להצעות תשאלי אותה אם יש לה רעיון אחר איך את יכולה להתרשם ישירות.

אם היא בכלל לא מבינה מה את רוצה ממנה ומסרבת לשתף פעולה זה סימן בוהק לבעיה. לא בהכרח למשהו קיצוני, אבל מנהלת צריכה להבין את הצורך של ההורים להבין מה קורה בגן. ואם היא לא כזאת אז זה אומר דרשני.

אם את חושבת שאין סיכוי לשיתוף פעולה, אל תגידי כלום. פשוט תבואי מתי שמתאים לך בתואנות שונות של בדיקת רופא   ואז תגידי טוב, קודם שיסיים לאכול ואז אני אקח אותו. ולבנתיים את בסביבת המקום.

או אחרי שאת מביאה אותו בבוקר, אחרי רבע שעה לבוא להביא בגדי החלפה. 

במציאות של ימינו

השתדלות נורמלית זה להקליט

אם היינו מדברות לפני עשור, זו לא הייתה השתדלות נורמלית. מאז המידע שנחשפנו אליו בשנים האחרונות -

התמונה השתנתה וזה לדעתי חלק מהתפקיד של ההורים, מאחר ולא ניתן לסמוך על מערכת החינוך לגיל הרך 

אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שזו פשוט מגיפה לצערנו

וכרגע עד שיוכח אחרת, נראה שאין דרך וודאית לדעת מה קורה עם היקרים לנו מכל ללא מצלמה או מקליט..

עבדתי במעון שלושה ימים ופרשתי, זאת עבודה קשוחה ממש! גם מטפלת בבית... אבל כן ראיתי את הצוות ואת האוירה מבפנים ובוא נגיד שאני הייתי הכי פחות נחמדה שם לילדים ואני תופסת את עצמי בן אדם רגוע, סבלני עם גישה נהדרת לקטנטנים, אז כל המטפלות הותיקות והמנוסות היו יותר סבלניות ממני

השלמתי ימים במעון אחר כשהייתי בשירות לאומי וגם שם ראיתי רק יחס מדהים ואוהב של המטפלות לילדים.

הבת שלי נמצאת במעון פרטי, בבית של מישי, אבל יש 3 מטפלות. ו2 קבוצות של ילדים- קטנים, בערך חצי שנה עד שנה ובוגרים של שנתיים כזה.

בעקרון אין לי שום סיבה לחשוד. הילדה שלי בת עוד לא 10 חודשים וכבר מנסה לפתוח את הדלת של המטפלת כשאנחנו מגיעים בבוקר, המטפלות נראות מקסימות והכל.

ואמרתי לבעלי, הנה, תראה, היו מקרים שלא היה שום חשד והתגלו דברים...

הוא אמר לי שאם אכנס לזה זה לא ייגמר. כי זה לא להקליט פעם אחת, זה כמה יומים, ותחשבי על הנזק שזה יכול ליצור אם היא תגלה שהקלטת, ועל זה שפתאום כל הרמת קול קטנה (שלפעמים קוראת וזה בסדר יחסית) נשמעת כמו שאגה כי אין לך סיטואציה...

וגם הוא וגם אמא שלי גרמו לי להבין שאם באים לפעמים בהפתעה, מוקדם או מאחור או באמצע יום, ומקשיבים מחוץ לדלת קצת, ומתפללים!! בנות אני מרגישה שזה כמעט לא עלה בכל השירשורים פה!! תפילות תפילות תפילות על הילדים!!

אז יש מקום גם לתת אמון. להאמין שיהיה טוב, שאוהבים ושמחים...

הילד שלך חשוב יותר ממנה

ואין לך דרך אחרת אין!

בגן זה שונה- הילד מדבר, משתף ויש לו דרכים להביע את זה

לתינוק אין

ואין סיבה שהיא תגלה אם זה נעשה בצורה טובה

אבל נניח שניה שמדברים על תינוק. כשאני עבדתי תקופה במעון (חודש וחצי) היה ילד מתוק שהיה סרבן בקבוקים וגם סרבן טחון. בן 7 חודשים.. בדיוק נכנס למעון כי אמא שלו חזרה לעבודה כי הייתה חייבת והוא היה פשוט אומלל! כמה הוא בכה.. באמת. לא הסכים בקבוק שאוב, בכלל! בקושי הסכים לאכול, לא היה נינוח, בכה המון, היה מאוד מאוד קשה להרגיע אותו.. באמת שליבי יצא אליו. התקשרנו להורים הרבה, ובאמת הם השתדלו להגיע מוקדם כמה שיכלו.. אבל תחשבי אולי איך זה היה נשמע בהקלטה.. את כל היום מחבקת ועוטפת ומרגיעה את הילד, והוא בצרחות קורעות לב עד השמים.. אולי ההרגעות נשמעות בהקלטה כמו מטפלת שלא ניגשת לילד ורק זורקת לו משפטים כדי שישתוק? זה קשה כשלא חווים ורואים את הסיטואציה. וספציפית זו הייתה ממש סיטואציה של חוסר אונים. באמת. גם למטפלות וגם למתוק הקטן..

שלא רוצה לאכול ונשאר במעון רעב - סביר להניח שיבכה 

את קראת קצת תיאורים בכתבות על התעללויות?

כי הדברים שהוקלטו והגיעו לידי כתבי אישום/ מעצרים וכו/ זה לא תינוק שבוכה כי הוא סרבן בקבוקים 

זה ילדים שאיימו עליהם

שצעקו עליהם

שקיללו אותם

השפילו אותם

הרביצו להם, הטיחו את ראשם בכל מיני מקומות

ששומעים בבירור שמונעים מהם לאכול

זה התעללות ויחס לא ראוי 

לא תינוק שבוכה כי הוא רעב

אמא ששולחת ילד סרבן בקבוקים ומוצצים למעון, וודאי צריכה לדעת שהוא יבכה שם. אין אפס. 

אם היא מצפה למשהו אחר - היא טועה 

אז שתגיד

אמא שלו החליטה להשאיר אותו במעון על אף הבכי שלו - וזה מה שיש 

זה לא משהו שלא ניתן לברר אותו באמת..

אבל זה לא מוריד בעיניי מהצורך במקליט עבור רווחתם הנפשית והפיזית של הילדים

מטפלת שצועקת ומקללת ילד בוכה - ישמ דרך אחרת להבין את הסיטואציה??

אם אמהות יוצאות מנקודת הנחה שמעון זה בית, ומצפות מהמטפלות שיינתנו לילדים יחס יותר טוב אפילו ממה שנותנים אצלן בבית 

כמו אפס חוסר סבלנות למשל  ועל כך הן מתרעמות - זה ברור שהבעיה היא בהן. ושומעים את זה בהקלטה, גם אם האמא חרדה וגם אם לא.

אבל כל זמן שהיא אוהבת אוצי, היא מתייחסת יותר לילד שלי.

זה למה אני גם מביאה את הילדה יפיפייה לגם, ומידי פעם שולחת עוגיות לגננת, כן אני משקיעה בה!

ואני חושבת שזה עוזר.

ויש לי איך, אני גרה קרוב, באה באמצע היום, מקשיבה מעבר לדלת, מגיעה מוקדם/ מאוחר יותר כדי לראות, אבל לא רודפת אחרי זה כי לא יהיה לזה סוף...

אבל אם היא תגלה את עניין המקליט (ונניח שהכל סבבה ואני רוצה להמשיך איתה) אז יש 2 אופציות:

1. שהיא לא תגיד לי שהיא גילתה אבל אין לי ספק שהיחס אלי ולילד שלי ישתנה לגמרי!! מבחינתה אני לא סמכתי עליה, ערערתי עליה ועל כל מי שהיא.

ואז מה אני אעשה? יחס קר ומגעיל (ודי בצדק) לילד שלי זה מה שאני אקבל.

2. היא תגיד לי וסביר להניח שלא תרצה שאמשיך שם.

זה כבר לא שיקול של כן/לא לפגוע ברגשות המטפלת. זה שיקול של לפגוע בילד שלי או בי.

ואני מבינה שאולי זה נצרך, אבל אני בהחלט מבינה גם את כל מי שלא רצה לעשות את זה.

וגם אם זה נהיה מקובל ולגיטימי אני חושבת שעדיין זה פוגע במטפלת אם היא תדע מזה. לך היה נחמד שהיו מקליטים אותך בלא ידיעתך? גם אם זה צודק וגם אם לא?

בדיוק שמעתי על מקום עבודה שמידי פעם מקרינים על מסך גדול את אחד המסכים של העובדים ואז כל המשרד רואה אם הוא עובד או סתם גולש להנאתו.

בי זה היה פוגע התנהלות כזאת גם אם היא צודקת מצד המעסיק.

נכון, תפקידנו להתעלות מעל זה ועדיין אם מטפלת לא עושה את זה אני אראה בה אנושית ולא אכעס עליה.

ולכן אישית אני משתדלת להחמיא להן, להגיד תודה, להיות נחמדה, להתעניין בהן.

לא התנסיתי בצד השני של העניין (כלומר בליצור יחס שלילי כמו איבוד אמון אם אשים מכשיר הקלטה) אבל אני כן לוקחת בחשבון שאם ארגיש צורך כזה, יש מחיר שאני עלולה לשלם וזה לגמרי לגיטימי בעיני 

הורים שמו מכשיר הקלטה, והמטפלות מצאו אותו.

הן נפגעו מאוד מאוד, המנהלת שלחה מכתב כועס ופגוע להורים (לא אצלנו, רק ראיתי את המכתב) ויום למחרת לא היה מעון.

אני כן חושבת שהתגובה שלה הייתה קצת מוגזמת, אבל מצד שני, זה באמת ממש פוגע אם מטפלת היא מסורה וטובה ומגלה מכשיר הקלטה.

לגבי השאלה שלך, אני חושבת שבאופן כללי הנושאים שדנים בהם קצת יוצאים מפרופורציות ומשקפים תמונה שהיא לא בהכרח נכונה. רק אתמול מישהי כתבה על מקליט, עוד מישהי כתבה שהיא שומעת צעקות (לכאורה ממקום אחר) ובסוף זה כנראה אותו מקום. אבל כשזה נכתב ככה, זה נשמע כאילו זה ככה בכל מקום. במיוחד שנפתח שרשור כשמשהו לא תקין, לא כמשהו תקין.

אז זה לא שזה לא קיים, רק לקחת בחשבון באופן כללי לגבי הפורום, שהתמונה כאן לא באמת משקפת את הדברים כמו שהם, בכל נושא.

תובנה נוספת, באופן כללי כדאי להיות פחות נחרצים. וזה נכון לכאן ולכאן. לדוגמה: בעיניי להקליט בכל מצב זה מוגזם, באינסטינקט הראשוני שלי זה נראה לי הזוי שאני אגלה משהו עם השקיפות שיש אצלנו. מצד שני, אני משאירה מקום לספק, כי אני מבינה שעד שזה לא קורה לך אתה לא באמת מבין.

אז אני עדיין חושב שלא צריך להקליט אם אין משהו חריג, ואם המנהלת מעורבת, ויש עם מי לדבר. אבל מודעת שזה נאמר מתוך נקודת המבט שלי וממה שראיתי עד עכשיו, וזה עוד יכול להשתנות.

אגב, זה נכון גם לצד השני. זה בסדר להגיד אני חוויתי ככה ולכן אני ממליצה להקליט. ועדיין הייתי שמחה שבתוך ההחלטיות יהיה קול *שמבין* שזו לא הדרך היחידה

שלשים מקליט זה להכניס אותו אליה הביתה ואין מנהלת שתתווך!

אם היא מצאה את זה זה את מולה.

זו הציפייה שלי.

אותי בודקים בעבודה שלי ונותנים בי אמון על סמך זה, לא על סמך החיוך היפה שלי והעובדה שאני נראית אישה נחמדה. ואני עובדת בתחום הרבה הרבה פחות חשוב מטיפוח נשמות רכות של ילדים 

הייתי עוקבת יותר מה הולך שם

אבל אלו שאני מכירה, אינם מקום טוב עבור תינוקות, למרות שהם נחשבים מקום טוב והם מפוקחים.

לכן הסיכוי לשמוע בהקלטה דברים חריגים, גבוה.

כתבתי בשרשור הראשון שהורים עוצמים עינים וקבלתי ביקורת. חלק מעצימת עינים זו האמונה שהמקומות הללו טובים, למרות תנאי העסקה ירודים, רק בגלל שהם מפוקחים. מקום לא יכול להיות טוב לתינוקות אם המטפלת שלו זקוקה לפיקוח.

שום דבר לא יצא מפרופורציה, יש בהלה אצל אמהות והיא מוצדקת וחבל ששנים חיים בחוסר מודעות.

בתי ספר וגנים שונים ממעונות, כי מדובר בילדים שיכולים לשתף וגם העבודה פחות קשה ממעונות.

גם לבתי הספר ולגנים לא כדאי לשלוח את הילדים.

מערכת החינוך במדינת ישראל רחוקה מלהיות אידיאלית. 

השאלה מה עושים עם זה

האם אנחנו מחליטים לצבוע את הכל בצבעים השחורים האלו

או מבינים שהמציאות יותר מורכבת

ומקבלים את ההחלטות לפי הנתונים הקיימים, ומבינים של*כל* אחד מהצדדים יש מחיר.

ושזה שמישהו בוחר בצד שהוא אחר, לא אומר שהוא עיוור או מתעלם, אלא שסדר העדיפויות שלו הוא אחר

ממש לא

גננות ומורים לומדים 4 שנים, יש להם סטאג' וסינון.

וגם ילדים מגיל 3 ומעלה זה אחרת לגמרי! הם מבינים, מדברים, משתפים. אפשר לגמרי להבין ולדעת אם קורה משהו חריג

יותר. לא תלויים 100%בגננת

זה ממש אחרת

יכולים להיות לא מקצועיים, גם אם יש להם הכשרה.

ובמצב של היום הסטנדרט להתקבל הוא הרבה יותר נמוך, בגלל המחסור בצוותים.

מורה לא מקצועי, יכול לפגוע בילדים מאוד, גם אם לא בצורה מכוונת. ואיש צוות לא מקצועי הרבה יותר קשה לזהות מאשר כזה שמרביץ.

זה לא נעשה מכוונה רעה, אלא פשוט מחוסר מקצועיות. ומערכת החינוך מלאה בכאלו.

ועדיין אתן לא אומרות שהמצב במערכת החינול מזעזע, שזה לא מקום מייטיב עם הילדים והיה עדיף שהם לא ילכו לשם, נכון?

זה שיש כשלים, ויש, לא אומר שצריך לשרוף הכל. ובעיניי הגישה שלכן היא חד מימדית, ששופטת לחומרה את הכללל, מייצרת פחד אצל ההורים ולא באמת עוזרת

אבל עדיין, זה חתיכת סיפור

גם אני עברתי 12 שנים במערכת החינוך, ולא נתקלתי בכאלה.

גם בגן וגם עם המורות..

אבל אדרבה את לא חושבת שזה מצדיק עוד יותר את ההקלטות?

אם מורים וגננות מתנהגים בצורה כזו והילדים יכולים לדבר ולא תמיד עושים את זה (ממגוון סיבות), אז לא קל וחומר לבדוק את מי שמטפל בתינוקות שלא יודעים לדבר?

אני גם חושבת שמול ילדים גדולים יותר זו אמנם התנהגות מזעזעת אבל יש להם טיפה וותר חוסן, טיפה יותר חשיפה לעולם כדי להבין שהמורה הספציפית הזאת בעייתית וזה לא אמור להיות ככה.

תינוקות שגדלים באווירה נוראית אולי חושבים שככה זה וגם מתקבע אצלם איזשהו יחס לא תקין לעולם.

לוקחת את ההפתעה מאותו ילד ושמה בצד לילד השני.. משהו הזיה! רק בשנה של אחי, שצעיר ממני ב4 שנים, ההורים שלי קלטו את הבנאדם. אבל הוא היה איתה רק שנה אחת ואז היא יצאה לפנסיה מוקדמת ובאה גננת מהממת ממש במקומה.. ביני לבין אחי יש עוד אחות, שהייתה בגן אחר, כי היא שנתון אחרי (יש בינינו שנה וחודשיים) אז שמו אותה בגן אחר כי לא הסכימו שנהיה שתינו ביחד (זה היה טרום חובה וחובה יחד)..

אבל ככלל- במערכת החינוך רוב הבעיות מתרכזות לשכבת הגיל 0-3

דופן, זה לא כולם. ממש לא

אבל זה שיש מורים לא מקצועיים במערכת, זו לא תופעה שולית. הלוואי

במקרה הטוב מורה לא מקצועי לא מזיק

מה שאני מנסה להגיד, זה לא שאין בעיות במערכת.

יש, והרבה.

ויש מקרים שזה גם קיצוני

אבל אני מתנגדת לניסיון לצבוע הכלללל באותו הצבע.

לא חושבת שזה נכון, וגם לא חושבת שזה  מקדם אותנו

לכן הם יותר מתאימים לתפקיד שלהם והרבה מהם עושים אותו טוב.

מערכת החינוך שאני שולחת אליה היא פרטית, אנשי החינוך שם ברמה סבירה עד טובה.

הבן שלי היה בגן שלא אהבתי את הגישה, לא חלילה הזנחה או התעללות, בסוף השנה העברתי אותו לרשת גנים אחרת.

אני בהחלט מפקחת על מוסדות החינוך שהילדים הגדולים שלי נמצאים בהם וגם מעירה כשצריך.

בכל מקרה מקומות לתינוקות שונים בהחלט ממוסדות חינוך לילדים גדולים וצריכים לבדוק אותם הרבה יותר לפני שמכניסים לשם תינוק.

תודה על השרשור הזה

לדעתי עולם הרשתות החברתיות לגמרי מעצים קיטוב ותחושת סלידה אנושית.... (נכון לא רק בפוליטיקה...)

מעבר למסר עצמו של "כבדהו וחשדהו" ולא לעצום עיניים - יש כאן מסרים נלווים סמויים?

תרגישו חופשי

אני מרגישה שזה כחלק מהאג'נדה של כאוס חברתי, של לשסות אחד בשני ומגזר במגזר

זה עוד ווריאציה של זה

ולפני שתשאלו, אומר שוב שנכון שהיו מקרים והיו דברים מעולם

אבל למישהו (ולפני שתקפצו לא מתכוונת אישית לאף אחת אלא לישות רחבה יותר) יש אינטרס לגרום לכולם לפחד אחד מהשני ולראות את זה כאילו זה בכל מקום

שיש בזה משהו, אבל הגילוי של הדברים עכשיו הוא במטרה לעשות כאוס, לא ההתעללויות

הן לדעתי היו קיימות כבר קודם

השורש שבגללו הגיעו ההתעללויות זה שהיה מאוד חשוב לתומכי הפמיניזים

להוציא את הנשים לשוק העבודה (בישראל אחוז הנשים העובדות הגבוה ביותר מבין מדינות OECD)

בכל מחיר

וזה מה שיצא 

בפמיניזים מיש גן טוב כמובן, אבל גם פחות

ספציפית בנושא מעונות הבור הרבה יותר גדול ממה שגילו ויגלו, כי כל הנתונים מובילים למצב לא טוב.

לא משנה איך מסתכלים, המצב לא טוב, גם אם מאד רוצים לראות אחרת.

אני אישית ממש נמנעת מלהתעסק בפגמים חברתיים, פה זה לא פגם חברתי, זו פגיעה בחסרי ישע, פגיעה אמיתית.

סליחה אם כך קראת אותי, חבל שאין טון בכתיבה כאן.

אני חושבת שאת צודקת ויש ממש בכך שיש בעלי אינטרסים שמעוניינים להעמיק פערים ומחלוקות ולשסע את החברה כמו שאת אומרת.

אבל מסכימה גם עם המקורית לגבי מידת הרלוונטיות של הנ"ל עבור הורים בנושא הזה.

הגבת בסדר גמור

שרשרתי אלייך ועניתי לכולן

כי מעדיפה פרטי ולבחור את המטפלות

ואני גם חושבת שילד לא צריך להיות ככ הרבה שעות מחוץ לבית

ובכל זאת נראה לי שיש כאן טירוף ויש כאן אג'נדה. מזכיר לי את המי טו וזאנרים נוספים.. 

אלא רק חשדהו

אם זה גם וגם אז אני הכי בעד שיש

אצלנו בעיר בשבועיים האחרונים כמעט כל יום מתגלה גן/מעון חדש של מקרה אלימות. מילולית או פיזית.

אתמול בערב פורסם על אחד, הבוקר על עוד גן.

ואיך זה מתגלה? רק בזכות המקליטים. בלעדיהם לא היה לנו שום דרך לדעת.

בבוקר כולן נחמדות ונעימות ומקבלות את הילדים שלנו בחיוך וחיבוק ואהבה אבל כנראה שיש מקומות שבהם כשהדלת נסגרת מורידים מסיכה ואז מתגלים דברים פחות טובים.

אז כן, אני איבדתי אמון. בכולם.

וכואב לי לכתוב את זה אבל אני רועדת מפחד לשחרר את הילד שלי.

הוא כרגע איתי בבית כי לא החלטתי מה לעשות אם לשים מקליט או לסמוך עליהם.

ולא יודעת איך אמשיך מכאן ומה אעשה עם הילדים הבאים....

עצוב לי קצת שזה הפך ללגיטימי ה"ריגול" הזה.

אני מבינה את הדאגה והחשש של האמהות. לא מאשימה אף אחת.

אולח אני תמימה אבל אני רוצה להאמין שרוב המעונות והמטפלות הן טובות ואנחנו שומעים על מקרי הקצה. גם אם הם מתרבים לצערנו אני חושבת שהם עדיין לא הרוב.

עבדתי כמה חודשים במעון תמת גדול בזמן הלימודים, ובתור מטפלת מחליפה עבדתי עם כמה מטפלות.. כל פעם בקבוצה אחרת. חוץ ממטפלת אחת שהייתה נוראית ובאמת העזיבו אותה כל המטפלות היו אחלה.

אולי לא כולן הכי חמות ועוטפות ומחבקות אבל אף אחת לא צעקה, קיללה, או פגעה בילדים.

ואני חושבת גם על עצמי כאמא-

ברור שאני עושה הכל כדי לא להגיע למצבים כאלה, אבל כן, היו לי פעמים שאיבדתי עשתונות וצעקתי על הבת שלי.

אני לא חושבת שאני אמא מתעללת בגלל זה. כל עוד ברגע שאחרי ידעתי לחבק אותה, להתנצל, ולהרגיע.

אני כמובן לא אומרת שזה סבבה שזה יקרה (עם אמא או מטפלת) אבל אם הייתי יודעת שזה קרה באופן חד פעמי לא הייתי ממהרת לשפוט את המטפלת. 

מסכימה עם כל מי שכתבה שהתקינה במעון לא מאפשרת מענה תקין. אבל מכאן ועד התעללות יש דרך ארוכה. לא מסכימה שכל המטפלות לא טובות. הילדים שלי לא היו המון במעון. כי לא הכנסתי לפני גיל שנה פלוס פלוס. אגב היו לי המון סרטים עד ההכנסה למעון. ככה שאני לא סגורה על מה נכון בכלל. כולל תינוק שהשארתי בלית ברירה עם אישה כי הסידור הרגיל כל פעם התבטל עם בלתמים וחזרתי למצוא אותו צורח בעגלה בחדר מרוחק והיא במחשב בלימודים שלה. עם בקבוק מוזר ומדולל שנשפך עליו. אומלל ברמות שאני בוכה עד היום שאני נזכרת. והוא כבר ממש גדול. ועוד עם אותו ילד שהצטרף בצהריים למטפלת של אחותו ועבר אירוע מאוד משפיל. שניהם הוצאו משם. ועוד סתם חוסר תשומת לב. ועוד דברים. והייתה אחת מושלמת. נס משמיים.

במעון דווקא לא היו לי שום סרטים כאלה. באמת. ב''ה. היה טיפול לא אידאלי לדעתי רגשית או פיזית. וזה ממש אני מאשימה את המערכת. אבל לא היו מטפלות גרועות.

כן הייתה מטפלת בלתי נעימה בכתה של הבן שלי. ב''ה לא שלו. ולא נעים לי לומר אבל זה היה מאוד ברור שהיא הייתה לא נעימה לילדים גם כשנכנסתי בבוקר ובצהריים. ככה שכן ניתן למצוא סימנים אם שומרים על ערנות לדעתי. היא הועזבה בסוף השנה. אבל כן שמעתי מחברה על נזקים לא פשוטים. לא אלימות פיזית. אבל הערות והתנהלות שבהחלט מצלקות ילד קטן.  

אני לא יודעת מה דעתי בנידון ההקלטות. חושבת יותר בכיוון של שמירה על ערנות והקלטה אם יש חשש. כל התחום הזה של מסגרת 0-3 עושה לי כאב בטן ברמה של שיקול בתכנון הילודה. עד כדי כך. ביחד עם מצב כלכלי כמובן שמשפיע על היכולת למצוא מסגרת מיטיבה וחוסר במסגרות כאלה באופן כללי.

יום אחד היא באה והיא רואה אותו שוכב לבד מחוץ לדלת, הדלת סגורה, והוא לבד בחוץ!! תינוק בן חצי שנה!! והמטפלת אמרה ששמה אותו שם כי הוא בכה!!!

כמו שכתבו

זוועה

לא משהו שחושבים פעם ופעמיים מתי להתלונן

ואם לא אני אגיד לה שתלך למשטרה.

זה באמת מסוכן נורא!

אבל זה טבעם של נושאים שהיו מושתקים והם מתפרצים לכל עבר ובכח הרסני.

כרגע זה נראה שיש גם התעוררות בנושא שיביא איתו ניקוי אורוות,

ואח"כ הכל יירגע ויצא את הפרופורציות המתאימה.

אותו דבר הרגשתי עם "מי טו של הדתיים"

היו כמה פרשיות שהתפוצצו בקול רעש גדול, מקרה עורר אצל הנפגעות רצון להתלונן,

הפוגעים היו אנשים שלא היית מעלה על דעתך,

כן, נוצר איזה משבר אמון, אבל בסוף יוצאים מרווחים מזה. כי אחרי שהכל נרגע יש אמון באנשים אבל ללא עצימת עיניים.

כלומר זה כמו ששמירת ייחוד אינה מתפרשת כחוסר אמון אלא כצעד מניעתי לגיטימי,

אז ככה גם ביקורי פתע, בירורים וכד'. וזה טוב שהם יהיו.

במעונות שאני עבדתי היו מצלמות בכל הכיתות.

המצלמות היו מחוברות לסמארטפון של המנהלות.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

רק מה שרלוונטי לך, ואולי סתם מפורטים שם דברים שמבחינתך הם חלק מובנה ממקלחת ולא צריך שיהיו מפורטים בכלל.

או שתוותרי על הרשימה ופשוט תעברי לעצמך על הגוף.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

שאני אומרת לעצמי כשאני מתחילה להיכנס ללופ של ו'מה אם איך שאני עושה לא מספיק' (אצלי זה קורה סביב ניקיון לפסח).

ברגע שעשית מאמץ סביר (פירטו לך פה בכמה הודעות מה זה נחשב), אין שום סיבה שתצוץ לך חציצה יש מאין שתפסול יותר מאשר אם היית טובלת במים לא צלולים- וזו אופציה קיימת וכשרה.

מזל טוב! 🥳 כלה בשנה ראשונה זה שלב מרגש (וכן, יש בו גם דברים מלחיצים שצריך ללמוד לנהל)🤍

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

אז זה המסר שחשוב לי להעביר לילדים שלי- את הילד הזה ההורים שלו יחנכו, בבית שלנו עושים ככה נקודה. מה קורה בבתים אחרים- לא אכפת לי.

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

לגבי היחס של הילדים למשפחה הגדולה שלהם-

כותבת מהחוויה שלי:

בסוף, כל אחד צריך להרגיש שיש לו מקום.

כל אחד צריך להרגיש שרואים אותו.

ואצל כל אחד הצורך הזה בא לידי ביטוי בצורה אחרת.

אני באמת מאמינה שכשילד מקבל את המקום הזה לפי הצורך שלו,

זה יהיה רפואה ללב שלו.

וצריך חכמת הלב לעניין.

לדוג'-

נניח משפחה שהבנות רגילות להיות בשותף בבגדים, להחליף ולקחת אחת מהשניה,

ויש בת אחת שזה לא מתאים לה.

היחס יכול להיות: צריך לחנך אותה לחלוק, היא צריכה לעבוד על המידות (ואז להכריח/ לעשות מצפון/ לשכנע וכו')

והיחס יכול להיות: צריך לכבד את הצורך שלה ברכוש אישי משלה, בנפרדות (ואז לתת לה את המקום הזה ולאפשר לה בגדים רק שלה).

מאמינה שכאשר ילד מקבל את המקום,

שהוא מרגיש שרואים אותו (גם את הטוב והמיוחד שבו וגם את הצרכים שלו)

הוא לא יהיה בעמדה מתריסה מול המציאות.

זו אמת שנכונה לכל ילד בכל גיל ובכל משפחה.

במשפחה גדולה, יש התכנות קצת יותר גדולה שהמקום האישי יכול לפעמים להתפספס (בגלל גודל, בגלל אחים אחרים שדורשים יותר תשומת לב)

ויכול להיות שילד יוציא תסכול בצורת קיטורים על המשפחה כשבעצם זו דרך שלו לומר שהוא מחפש שיראו אותו בתוך המרחב המשפחתי.

וכשהצורך הזה יתמלא, גם בתוך משפחה קטנטנה וגם בתוך משפחה ענקית-יהיה לו טוב.

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

לא הייתי חלילה שפחת הבית(;

היו תחביבים, חברות (באתי והזמנתי), הייתי פעילה מאוד בתנועת נוער, היו כמה שנים גם של חוגים..

ההורים שלי השקיעו בנו

ונתנו לנו הרבה.

ויש לי הכרת הטוב והערכה על הרבה דברים.

הבית שלנו היה גם מלא בצחוק וביצירתיות, בדמיון ובפיתוח כשרונות,

כן קבלנו הערכה ומילים טובות על מידות ועל הצלחות.. היה לנו המון הווי משפחתי והרבה השקעה בכל מיני תחומים.
 

אני חושבת שהבעיה בכל מה שתיארתי נוגעת בתחומים הבאים:

- מינון (רמת העזרה של הילדים בבית)

- מי אחראי (על הבית..)

- הכרת תודה

- היכולת של הילד לסרב (ועדיין להחשב ילד טוב)

- והוגנות- כשזה תחום מאוד דק ומאוד עדין וצריך להיות כנים ועם אצבע על הדופק.

לדוג'-: הבן מגיע לשבת הביתה. ההורים רוצים לפנק אותו אחרי שהיה בפנימייה של הישיבה שבועיים ולכן כשהוא מגיע הוא לא עוזר כלום. אחותו שבכל השבועיים נמצאת בתורנויות הקבועות  רק מחכה שהוא יגיע ויעשה סופסוף את אחד ממטלות יום שישי, נניח שירותים ומקלחת. ואז מגלה שהוא על תקן אורח נח והיא ממשיכה לעבוד.

או למשל דוג' אחרת באותו הקשר- אחד הילדים שהוא על תקן המרדן, עושה בית ספר להורים והם מחליטים להמנע מעימותים איתו ולאוורר את העזרה שלו בבית.

בעקבות כך התפקיד שלו נופל על אח אחר.

באמת תוהה האם זה פייר. האם ההשפעה של החלטת ההורים צריכה לגבות מחיר מהילדים.

וגם מה הגבול?

אם אמא רוצה ששולחן שבת יפואר בכלים יפים ולא להשתמש בחד'פ גם לא בתבניות וההשלכה של זה-אלו ערימות בלתי נגמרות של כלים שהילדים שוטפים..

לגיטימי? לא לגיטימי?

יש לפעמים פתרונות פשוטים כמו מדיח(;

אבל השאלה במקומה עומדת-עד איפה ועד כמה נכון לקבל את ההחלטות שלנו כהורים, שהשלכותיהן נוגעות באופן ישיר בילדים..

אני חושבת שזה קורה לפעמים באופן טבעי (יצא לי לתפוס את עצמי פונה שוב ושוב לעזרה לילד שנענה בשמחה במקום לזה שעושה פרצופים ומוציא ת'נשמה עד שזז. אבל כשתפסתי את עצמי עושה את זה-השתדלתי לתקן)

מה שאני באה לומר זה

שיש עלינו כהורים הרבה אחריות עדינה ורגישה

וגם מקום לטעות כי אנחנו בני אדם

אבל כל עוד אנחנו כנים והוגנים ומשתדלים להיות ללכת עם האמת ועם הטוב ולתקן-

אז בע'ה נפעל טוב

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

היינו גם נוסעים לטייל ולנפוש כמשפחה

והיו לנו הרבה חוויות משפחתיות.

אבל כשהם נסעו לבד ומגיל מסויים אני שמרתי זה היה סיוט.

התחתנתי מאוחר אז שמרתי באמת המון שנים.

אפילו אחרי החתונה..

חושבת שאחד מהדברים שהכי קשה לי זה שלא כ''כ חוויתי הדדיות (בכל מיני מצבי עזרה שביקשתי ולא נענתי. אפשר כמובן לומר שהם נתנו לי את החיים שלי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כל ותמיד בעלת חוב כלפיהם..

ועם זאת, בהקשר של העזרה הייתי בטוחה שיום יבוא ואקבל בחזרה בתחומים מסוימים והתבדתי.)

מאמינה שהעניין קשור גם למבנה נפשי ויכולת רגשית.

באזני שמעתי את אחותי אומרת לאבא שלי אחרי שארחה את הרווקים כשההורים נפשו-שהיא תשמח לשמוע ממנו ומאמא שלי תודה..

אני לא הייתי מעזה, כשניסיתי פעם לגעת בנושא- זה היה נפיץ. היא, עושה את זה בקלילות ובחצי צחוק וזה עובר..

לגבי ההצפה של העניין-היו פעמים שזה היה מתפוצץ בינינו. אף פעם לא הצלחנו לפתוח את זה רגוע ומרפא.

עם השנים הבנתי שאמא שלי ישר לוקחת את זה למקום של האשמה ולא מסוגלת להתמודד מול זה.

בכלל להבין שגם לה יש את הפצעים שלה שכנראה גרמו לה לפעול כפי שפעלה, לראות אותה כאדם ולא כאמא זה היה חתיכת לימוד.

עם השנים גם למדתי לא לצפות ולא להתאכזב.

ואז הקשר שלנו יחסית על מי מנוחות.

כשמוצף לי מדי (הרבה פעמים שהצרכים שלי נדחים מפני צרכים זהים של אחים שלי. כבר זיהינו איזשהו דפוס שכבכורה איכשהו אני נתפסת כלא צריכה תמיכה)

אז טיפה מתרחקת עד שיותר רגוע לי..

מה שעברתי קודם כל הוציא אותי לחיים בלבוסטע חבל על הזמן

בכל תחומי תפעול הבית

כמעט כולנו בלע'הר יודעים לבשל, לנקות, לגהץ, לתקן, לצבוע.. גם הבנים וגם הבנות.

שזה גם לזכות ההורים שלנו.

המצחיק הוא שבעלי מגיע גם ממשפחה ברוכה. אבל שם הילדים לא נקפו אצבע.

כשהתחתנו הוא לא ידע לעשות כלום ושוב מצאתי את עצמי עם העול עלי..

עם השנים וההריונות המצב תוקן והרבה מאוד עליו.

היום יש בי איזשהו מקום תגובתי של אין לי כח לעזור ולא בא לי להושיט יד כאילו שבעתי מזה בחיים שלי.

מאמינה ומקווה שאחרי שאקבל את זה אותן לזה מקום- זה יתאזן בע'ה.

מה שעברתי בנה בי הרבה את ההורות שלי

וגם יצר בי פצע גדול שאני מתמודדת איתו בכל מיני הקשרים.

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

זה המצב שיש לך כרגע ויש לך ילד מדהים שעוזר לך,

פשוט תתני לו תחושה שאת מעריכה את זה מאד.

בסוף לא באמת משנה אם ילד גדל במשפחה ברוכה, או קטנה, או עזר או לא.

משנה אם העריכו את מה שהוא כן עשה ושיקפו לו את זה.

בטוחה שיכול להיות ילד שעזר ממש מינימום ויצא עם אותה תחושה של 'שמים עלי פס'.

זה לא באמת קשור לכמות העזרה.

אם תשקפי לו את ההערכה שלך בצורות שלך, יציאה או צ'יפור או מלא מילות תודה הוא רק יגדל מיזה ויעריך אותך.

חיבוק ❤️ הרגשתי את הכאב שלך מהמילים. וזה בסדר שילד עוזר. לא צריך לכאוב על זה. ❤️

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

מעדיפה דברים טבעיים ,

לא אלתוש וכאלו

ויש לערוגות ספריי שמיועד לזה (יש בו ציטרונלה ועוד כמה שמנים)

בדיוק קניתי, מקווה שיהיה מוצלח

גם כשהייתי מקיאה קבוע בנסיעות. ותמיד היה לי מוזר שלא עלו עליי לפני שסיפרתי.

בהריונות האחרונים לוקחת בונג'סטה אז מתפקדת רגיל ללא הקאות.

אם יש חום ואז זה כן עדיף להוריד.

לגבי הכדורים לבחילות באמת לא חפרתי כי לא הייתי צריכה ב''ה. אבל תבדקי על זה קצת, אולי תופתעי שזה לא דרמטי (שוב, אין לי מושג). וגם לסבל ולהקאות יש משמעות, בסופו של דבר הכל משפיע. תרגישי טוב!! 

זה תגובה נורמלית וטבעית של הגוף

הרופא של הילדים שלנו אומר לתת אקמול רק אם כואב ומתלוננים

אם למשל זה חום והילד לא סובל אז לא לתת

כמה שמנסה להעביר תבחילות..

לא מסוגלת לשתות מים ועוד

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

אצלנו חופשי מכניסים גם בין לבין, ואני יודעת שבהרבה מרפאות זה ככה

ככה זה אנשים מגיעים לרופא ילדים בלחץ לפעמים... זה לא שאת תמיד יודעת יום מראש. ממש מוזר ומבאס שהתעצבנו עלייך

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...