אצל אחר זה החיים.

לפעמים יש פתרונות,

לפעמים פחות.

אין מנוס מלהתמודד. אי אפשר לברוח מלהיישיר מבט למציאות

ולהתסתכל לה בעיניים.

וככל שנלמד לעשות את זה sooner, 

טוב יותר

אבל להיפגש יום יום במציאויות המורכבות האלה, ולהבין את חוסר האונים האנושי והממסדי מול טרגדיות,

זה מפרק בסוף.

(סתם מחשבות על הסבה. זה לגיטימי?)

את מסוגלת לרחם על האנשים שלא שפר עליהם מזלם...

זה עושה אותך טובה יותר מאלו שחיים באפילה בבועה שלהם.

מניסיון חיי הדל...

לא שמחה יותר, אבל מוסרית יותר.

אני לא מכיר אותך, אין לי מושג במה את עוסקת ועם מה את נפגשת.

אני מכיר סבל ואנשים סובלים, כואבים. וזה מה שמאפשר לי לפצות פה בכלל.

אבל לגבי הסבה? מי אני שאדבר.

זאת החלטה משמעותית שצריכה להיעשות בכובד ראש.

ראיתי אנשים נשחקים בעבודה,

שמצצה מהם כל טיפת חיות.

וזה נורא.

אל תגיעי למקום הזה.

מצד שני, לפעמים יש כורח מהמציאות להחזיק במה שאנחנו יכולים,

התנאים והנוחות שטמונים בה לא מבוטלים,

גם על ידי התפרקות גדולה מאוד.

יש כל מיני גורמים שצריך להתחשב בהם... לשקול...

תתייעצי ותפעלי לפי השכל הישר שלך, אין לך כלי אחר.

רציונליות, ולא אימפולסיביות...

הרבה בהצלחה. אני לא יודע למה את מסוגלת,

אולי גם את לא...

תנאים ונוחות... 

מי מדבר עליהם?

אולי אם הם היו קיימים השיקולים שלי היו אחרים.

אבל גם המפגש הקשה הזה, וגם התנאים הגשמיים הלא נוחים...

זה קצת יותר מדי.

משכורת? פרמטר לא קטן.

עבודה שאת טובה בה? הסביבה המוכרת? הבוס, הקוליגות, נסבלים?

סיפוק או שליחות לצד הקושי?

אפס תחושת מסוגלות עצמית בתפקיד הספציפי ודרישותיו, ובקורלציה ישירה, גם תחושת סיפוק נמוכה מאד.

שאר הפרמטרים חיוביים.

אולי כדאי לשקול להחליף עבודה?

(וכן, הסבה זה ממש לגיטימי, מכיר כמה וכמה שעשו הסבה)

להתחיל לחשוב עכשיו על מקצוע אחר.... לא יודעת מאיפה בכלל.

וגם איך מתפרנסים תו"כ...

ואלה קשיים אמיתיים שצריכים לבחון.

ממליץ לחשוב האם העבודה מעיקה עד כדי כך או שלא וגם לנסות לברר איך אפשר להתפרנס במקביל.

מוזמנת לאישי או לכתוב בפורום סטודנטים שאלות בנושא, מזכיר שניתן שם לפתוח שרשורים מאנונימי.

יש לך סביבת עבודה תומכת? יש אפשרות לנסות אולי לקבל עזרה ממקום העבודה?

כשאתה בתפקיד התומך אף אחד לא חושב שאתה צריך תמיכה.

וכן, יש לי ליווי של הדרכה, אבל עדיין הוא מתמקד נטו במתן מענה לסיטואציות שאני פוגשת, ולא לתחושת חוסר האונים שלי ולמקומות שאיתם זה מפגיש אותי.

במקצות טיפוליים שיש הדרכה זה גם חלק מהתפקיד, 

אם את מרגישה שיש צד מסויים שהמדריכה שלך יכולה להבין אותך ואולי אפילו לנסות לעזור לך בקצת אז אולי כדאי לחשוב על כך.

לא דומה עובדת סוציאלית בכלא לעבודה עם ילדים וכו'. לא דומה מוסד זה למשנהו.

אולי כדאי לשקול מעבר בין מקומות\תחומים?

וכן,גם הסבה באה בחשבון אם ממש לא רואים מוצא. בסוף חשוב שהנפש שלך תמצא מקום שמתאים לה. 

או שחייבים לעשות הסבה.

בכל מקרה - לא מילה גסה. גם בגיל מבוגר. 

אומרים שלכל מטפלת יש מטפלת

אולי לא בהכרח בצורה הזאת אבל משהו שנותן לך כוח

לדעתי את צריכה להתייעץ עם מישהי עם ניסיון בתחום שלך

גם אני מהתחום

מה שעשיתי זה צמצום היקף המשרה לחצי

ובשאר הימים עובדת בדבר אחר ,לא מהתחום, ככה אני מאווררת את הנפש,שומרת על שפיות.

בהצלחה!

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל