איך אתן גורמות לבית\למשפחה שלכם להיות כזו בתוך השגרה האפורה?
לפעמים התחושה היא שאנחנו רציניים מדי\שגרתיים מדי ויש הרבה דברים שפשוט צריך לעשות- להתארגן לגן, למקלחת וכו', זמן לישון ולא בטוחה שמשקיעה מספיק בסתם לדגדג, להצחיק, להראות מעבר.
איך אתן גורמות לבית\למשפחה שלכם להיות כזו בתוך השגרה האפורה?
לפעמים התחושה היא שאנחנו רציניים מדי\שגרתיים מדי ויש הרבה דברים שפשוט צריך לעשות- להתארגן לגן, למקלחת וכו', זמן לישון ולא בטוחה שמשקיעה מספיק בסתם לדגדג, להצחיק, להראות מעבר.
ואחרי המעשים נמשכים הלבבות
לחבק יותר,להשתמש במילות חיבה, לרקוד ביחד, לשחק יחד ועוד
מחשיכים את כל הבית
שמים מוזיקה במערכת על ההכי גבוה
ורוקדים עם פנסים בשלל צבעים
הכי כיף
בעיניי החיים הם לא אוסף של משימות שצריך להספיק, אלא אוסף משימות שצריכות לעשות אותנו מאושרים.
הם עליזים ויצירתיים, וזה כבר מספיק 
עושים הרבה הצגות, מרימים הופעות מוזיקליות (קנינו לאחרונה במסגרת פרסים ומתנות יום הולדת כמה כלי נגינה וגם רמקול - הם פורחים עם זה. אני קצת פחות נהנית
), משחקים במשחקים עתירי דמיון...
אני, כשאני מסוגלת, משתדלת ליהנות מההופעות שלהם, לפעמים קצת להצטרף (תכל'ס גם אני אוהבת להציג ולנגן), להפעיל שירים לפעמים, ליזום יצירות וכדומה... (מודה שלא תמיד אני מסוגלת)
ואפשר גם את הדברים השגרתיים ש"צריך" לעשות להפוך למהנים ושמחים - אבל שוב, זה דורש פניות נפשית... למשל:
לתת לתינוקת להשתעשע באמבטיה או להלביש אותה בדיבורים או משחקים (היום למשל הסברתי לה למה אני שמה לה טיטול
).
להשכיב לישון בצורה אטרקטיבית (כשהייתי נערה עשיתי פעם הצגה שלמה לאחים שלי שאני המכשפה שבאה למי שלא הולך לישון, וברגע שהם נשכבים אני הופכת לפיה טובה... לצערי כיום כאמא יש לי פחות סבלנות לזה) - אפשר לספר סיפור לפני השינה או לשיר שירים.
וכן הלאה... צריך להפעיל את הדמיון, ובעיקר להיות בפניות נפשית בשביל זה... 
פעם הייתי הופכת ל'מפלצת אמא' בכל השכבה, והייתי רודפת אחריהם ואוכלת אותם עד שהם שכבו במיטה והתכסו בשמיכה- כי זאת מפלצת שמפחדת משמיכות...
ובעלי עדיין לוקח ב'מטוס' את מי שמאורגן לשינה מהסלון למיטה. ובדרך מחפשים איפה ללכת לישון- אולי הלילה נישן במקרר? אולי בעגלה של הקטנטן? והילדים מתגלגלים מצחוק.

אני מאמינה ממש שברגע שאת שואלת את עצמך את השאלה הזאת, כבר תמצאי איך להכניס שמחה וכיף לרגעי היום-יום. כי הרבה מזה היא באמת מודעות (כמה שזה נשמע אולי פרדטקסלי 😅) וברגע ששואלים את עצמינו איך להפוך זמנים טריוויאליים לחגיגה, גם זוכים ומוצאים את הדרכים. (גם אנחנו עצרנו לפני כמה שנים כדי לשאול את עצמינו את השאלה הזאת אז עונה כמשהי שלגמרי מתחברת למחשבות האלה).
ולהתפלל על זה!!!!!!
בהצלחה 💕💕
ולא חושבת על כל מה שעוד צריך לקרות
אני מרגישה שאני מצליחה להכניס שמחה וחיות בבית.
לצערי, ממש לא תמיד מצליחה בזה..
אבל עוזר לי לזכור שהחיים הם עכשיו, לא אחרי שהילדים יישנו, ולא אחרי ארוחת ערב וכו'..
זה קצת טריקי הרבה פעמים
כי אם אני בנחת אני הרבה פעמים נופלת עם ארוחת הערב 😏
שהקטנטונת עייפה ועצבנית וכבר מאוחר והיא עוד לא אכלה ואני צריכה להכין אוכל עם תינוקת שלא יורדת לי מהידיים.. ואז מה עשיתי בזה.
אבל נגיד כן לאחרונה שמתי לב שמאוד חשוב להם שנצא אחרי צהריים וגם לי זה מוסיף שמחה לצאת..
אז משקיעה בלצאת ולא משקיעה אח''כ בארוחת ערב ומקלחות,
למשל אם מתעכבים בחוץ אז ישר שחוזרים נכנסים למיטה (לפעמים מקלחת קצרה בטוש) אוכלים שם ארוחת ערב בצלחת תוך כדי ששומעים סיפור של אמיתי המספר ואז חושך והולכים לישון.. בלי להשקיע ולהנות ככ מהחלק הזה..
אבל זה באמת שאלה שמתעוררת כל יום מחדש..🤷🏻♀️
באמת פעם לא הייתי ככה
כל הזמן רק רציתי להיות ברגע הזה שאחרי.. שקט בבית ואני לעצמי
הילדים קצת גדלו ואני מרגישה שהם צריכים אותי רגועה ופנויה ולא רק נותנת פקודות ומתקתקת עניינים.
יוצאת איתם לפעמים אחרי צהריים לגינה יותר מרוחקת ומעניינת
אז זה נכון שהשקט שלי לא מתחיל ב8
אלא יותר זז לכיוון ה9:30-10 בלילה
אבל זה שווה
ואני לא נשארת עם טעם חמוץ אחרי שהם נרדמים של אוף למה לא יותר הקשבתי להם
למה ככה זרזתי אותם לאכול
או לסיים רגע משחק יפה ששיחקו
ברקע, אצלנו זה ממש מרים.
בבוקר, אחרי צהריים.
בזמני לחץ בבקרים, לקום ולהעיר קצת לפני, רבע שעה, עוזר לאוויריה רגועה יותר ופחות לחץ.
כשיש לי סבלנות, מנסה לשחרר, מסכימה לקפוץ על המיטות, זאת אטרקציה אצלנו (טוב, כי זה כיף גם לי🤤),
לעשות בלאגן, לרקוד, מלחמת כריות.
אם התכוונת גם לבילוי עם הילדים - לשחק ולעשות איתם דברים שכיף גם לך.
אני נגיד שונאת משחקי דמיון, מנסה לנתב את המשחקים שאני מעורבת בהם לדברים שכייפים גם לי, רק ככה מצליחה באמת להיות איתם.
כיף לי לצבוע - צובעים יחד יצירה ענקית וכו׳
לנסות לא לעשות מטלות בית אחרי צהריים כשהילדים חוזרים.
מקלחות זה תמיד זמן משחק אצלנו ( הרצפה מתרטבת בהתאם)
והלוואי שהיתה לי יותר סבלנות..
להעלות על זה פוסט!
ממש מבינה את התחושה
תוך כדי שחשבתי על זה עלתה לי השאלה איך להיות אישה שמחה? כי אני באמת חושבת שזה הבסיס לבית שמח...
ואני בכלליות טיפוס שמח ואופטימי אבל עדיין בשגרה מול הבית זאת עבודה ..
בעלך שמח?
אני חושבת ששם זה מתחיל.
שמחה היא דבר פנימי ולא מאולץ דבר ראשון.
מעבר לזה אפשרלעות דברים משמחים כמו לשמוע מוזיקה, משחקים, נגינה ופשוט דברים משמחים 
מרגישה שכצעירה- הרגשתי שמחה בקלות
היתי הרבה יותר נוכחת בכאן ועכשיו
כמובן גם להפך- כשעצוב היה לי ממש עצוב
עם הזמן משהו קצת התכהה ברגש
יש לי פי אלף סיבות לשמוח
יש לי בית ובעל טוב וילדים מתוקים וב''ה
ובתודעה אני שמחה!ובתודה!
אבל ברגש- לא כל כך מרגישה שמחה ביום יום..
לא יודעת למה
איך מרגישים יותר חיוניות? שמחה? התרגשות? התלהבות? בחיי היום יום
טרדות החיים, שכמבוגרת גברו.
עול החיים - האחריות מביאה לרצינות והרצינות לפעמים מביאה להתכהות הרגש...
וגם - הורמונים... של היריונות, הנקות, גלולות, גיל המעבר... לפעמים הם פוגעים ברגשות שלנו, בעיקר ברגשות החיוביים...
איך מתגברים על כל זה? זו כבר שאלה אחרת.
אחת התשובות היא אולי ללמוד מהילדים שלנו איך לשמוח...
מחיבנוסף לכל הדברים החכמים ש @תהילה 3> כתבה,
אני מרגישה על עצמי שכשטוב לי, אני שמחה והבית שמח. כשאני מרגישה מוצפת ובעומס של דברים, חנוק לי, אני ממש לא שמחה וגם לא משדרת שמחה למשפחה שלי. הכל נהיה יותר טכני וחסר רגש.
מה שעוזר לי להיות במוד יותר שמח זה לפנות זמן לעשות דברים שאני אוהבת ומשמחים אותי (הליכה, כתיבה, יצירה, להיפגש עם חברות או לדבר בטלפון, להתקשקש במטבח, מקלחת מפנקת, כל אחת ומה שעושה לה טוב) ולהיות מחוברת לרגשות שלי בלי להדחיק אותם. אם אני עצובה או מרגישה חנוקה, אני מנסה לתת מקום לרגש ולהבין ממה שהוא מגיע, ואז לחפש דרכים לשחרר אותו.
אני מרגישה שהדברים האלה עוזרים לי להיות במצב רוח חיובי יותר, וכשיש מענה לצרכים הפיזיים ונפשיים שלי כל היום יום מרגיש יותר קליל ושמח
חלק מהתשובה בעצמך 
בטבע שלנו, אנחנו שמחות וטובות, זו האמת 
נולדנו כאלה, רק שככל שעוברות השנים יש דברים שמכהים לנו את השמחה- בעיקר משקעים רגשיים שמצטברים בתוכנו וגורמים לנו לכהות
גם בכך שכדי להדחיק רגשות מסויימים- הפחות פוטוגניים- כל הרגשות שלנו מודחקים ברמה מסויימת, כולל השמחה וההתרגשות והאושר,
וגם בכך שבסוף כן נערמים לנו על הלב תחושות קשות וחוויות קשות.
אפשר לראות שילדים קטנים, גם כשקורה להם משהו מצער הם נותנים פורקן לקושי, נגיד שהם קיבלו מכה,
בכו קצת קיבלו מאמא חיבוק ונשיקה וחוזרים לשחק כאילו לא קרה כלום.
לצערנו זה מנגנון שעם השנים נדחק.
גם כי הרבה פעמים הסביבה לא מסוגלת להכיל את הכאב שלנו ומכוונת אותנו להדחיק אותו
מ"לא נורא", "תתגבר", "קח סוכריה תחזור לשחק", ואפילו "אל תתייחס אליו הוא סתם אומר"
ועד לשלבים יותר מתקדמים שבהם פשוט נקבל שדר כזה
שרוצים לראות אותנו תמיד נחמדים שמחים מרוצים ומצליחים,
ופחות מסוגלים ופחות יודעים גם מה לעשות כשמשהו לא הולך...
ועם הזמן אנחנו מאבדים את היכולת הטבעית והבריאה שלנו להשאר בנוכחות אמיתית,
ולדעת לפרוק תחושות קשות ולחזור למצב הטבעי שלנו.
חוץ מחוסר שמחה יש לזה תופעות לוואי של חוסר בטחון עצמי, כי יש בי חלקים ראויים שיש להם מקום ויש כאלה שלא, והם לא מעטים
יש תופעות לוואי של התנהגות קשה ומחשבות קשות
כי כשהכאב נשאר בתוכנו הוא הרבה פעמים מוציא אדים רעילים
ופתאום נרגיש קנאה ושנאה וביקורת ומרירות ועוד.
בקיצור, הבעיה שלך משותפת למרבה הצער לרוב הנשים 
החלק הטוב הוא שזה לא מאד מסובך לפתור אותה, פשוט צריך ללמוד לחיות בצורה נכונה מבחינה רגשית כדי לחזור לעצמנו 
המחנכת שלי באולפנה שאלה איך אני תמיד שמחה?..
היום ב"ה אני ממש לא עצובה אבל אין את החיוניות והקרנה כלפי חוץ כבעבר. מאוד מזדהה עם מה שכתבת.
החיבור לה', לערכי הנצח מאד מרומם ומשמח.
חשבתי על זה בהלוויות של רבנים.
המשפטים- היו שמחים,תמיד חיוך על פניהם וכו' חזרו בהרבה הספדים על רבנים מכל המגזרים שנפטרו בשנים האחרונות.
כמו שכתבת- אנחנו עושים הרבה דברים שגרתיים.
אם כל פעם שנעשה אותם נכוון לשם שמיים, ונזכור את המטרה הגדולה שלשמה אנחנו עושים אותם,
הם לא יהיו שגרתיים ומשעממים אלא בעלי ערך!
וכשעושים מעשים בעלי ערך- גם אם הם שגרתיים הם משמחים!
צחוק לא בהכרח מעיד על שמחה.
ושגרה ורצינות הם לא דברים שליליים.
השאיפה לא צריכה להיות שנצליח להצחיק, לבדר, להיות וועדת תרבות וגיוון של הילדים שלנו.
השאיפה שיהיה טוב ונעשה טוב ונשפיע טוב בעולם.
כשאני בטוב, את גם מסביבי מרגישים בטוב הזה.
לא תמיד המציאות כזאת באידיליה אבל מבחינתי זה המצפן, זה מה שהכי משפיע על ההחלטות שלי בחיים בקשר לכמעט כל דבר בחיים.
אם אני בתקופה שלא טוב לי, למשל יש עומס לא טוב או שעמום לא טוב, אז אני אשנה משהו בהתנהלות.
ואם אי אפשר מיידי, אז אבדוק איך אפשר הכי להגיע למצב שטוב לי, ומה יעזור לי להקדים את הגעת התקופה הטובה, ומה אפשר לעשות לבינתיים.
כשאני מוצאת משהו שהוא חצי חצי כזה, אני מסתכלת בכל הכוח על מה שיש ולא על מה שאין, וזה משפיע הרבה מאוד טוב.
אתן דוגמה יש מישהו אצלנו בעבודה שמגיע אותו מרחק כמוני. הוא כל היום מתלונן על הפקקים. אני שומעת פודקאסטים מרתקים. ממש אוהבת. לפעמים גם נשארת כמה רגעים באוטו לסיים לשמוע קטע.
הוא חווה את הנסיעה כסיוט, אני נהנית ממנה. והחוויה האובייקטיבית שלנו זהה.
אבל כל עוד אני בשלב שכרגע נכון לי לעשות את הנסיעות האלה, אני אסתכל ואנסה לראות ההכל חיובי כמה שאפשר.
וכשלי טוב, אז גם לסביבה שלי טוב.
אני לא חובבת מטבח במיוחד, אבל כשיש לי כוח ומצב רוח, והילדים מבקשים אנחנו מבשלים/ אופים יחד. אני לא עושה להם טובה, אנחנו לא מתכננים את זה, זה פשוט קורה.
וגם מלא דברים אחרים. טיולים, יצירות, למידה, ואפילו הכנות לשבת.
הכל פשוט כיף כשלי כיף.
אם מרגיש לך שאת לא שם, מציעה לך קודם לבדוק אם החיים שלך בטוב או שיש מקום לעשות דברים אחרת. אם טוב לך, אז תחשבי מה את אוהבת ומה הילדים שלך אוהבים, ולאט לאט תגלו את הקסם המיוחד שלכם כמשפחה.
בית עם אמא שמחה לאו דווקא במובן שכל היום היא שרה ורוקדת אלא שפשוט טוב לה והיא מחאה שמחה פנימית וסיפוק.
אז כשאני קראתי את השאלה פירשתי את זה ככה,ובתשובה שלך ענית בדיוק על זה
לא ברור לי מה סבבה ומה נקרא מאמץ מידי.
אני שבועיים אחרי לידה ב"ה.
ה'בעיה' שזה לא לפי ההרגשה שלי. כלומר אני יכולה להרגיש יחסית בסדר ושיש לי כוח לעשות משהו, אבל זה לא אומר שטוב לעשות את זה.
אז מה אתן עושות שבועיים אחרי?
נגיד דברים כמו-
לשטוף קצת כלים,
להכין ארוחת ערב/ צהריים
לחתוך סלט
לקלח את הילדים (שזה כולל להרים את הקטנים מהמקלחת לשידה כדי להלביש אותם)
יש דברים שאין ברירה אבל לפעמים יש ברירה כמו להשאיר את זה לבעלי, אבל גם לו כבר די נגמרת הסבלנות אחרי שבועיים ואני לא רוצה למתוח את החבל מידי וגם לא סתם להתפנק יותר מידי כשאני יכולה להתאמץ קצת.. גם ככה הוא מפזר את כולם בבקרים ומארגן אותם לבד.
זה סבבה.
עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.
(רצפת אגן וכו)
כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).
אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...
לק"י
להשען על הרגל כזה.
ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.
לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!
(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה
זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.
לשטוף כלים ולקחת ילדים
שבועיים אחרי לידה
זה ממש לא סבבה
להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.
כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.
לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.
סותרות אחת את השניה
להלביש על מיטה או על הספה שהם יעלו לבד...
כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...
ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...
אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...
בבצלחה ומזל טוב!
אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה
ומרגישה מעולה ממש ממש!
מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה
אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..
עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.
הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..
שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.
המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.
ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:
לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:
משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.
בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.
כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.
אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.
עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.
את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.
שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.
אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.
אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?
אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.
עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.
הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.
דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.
חוץ מ:
לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה
להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)
אני אוסיף
שמשתמשים בכלים חד פעמיים
כביסות בעלי ממלא
והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד
לא מכניסים לארונות
הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת
לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.
חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.
שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד
ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)
מתואמתשאת ילדת בניתוח ומוריה לא?
אבל עשיתי גם פרוצדורה רפואית שגם בגללה אמרו לי לא להרים יותר משתיהן יחד.
אבל את ההנחיה לא להרים יותר ממשקל התינוק קיבלתי גם בלידות הרגילות שלי...
אז יותר מסתבר שההוראה משתנה ממקום למקום (מה שפוגע קצת באמינותה, אבל מילא
).
הרי דקה לפני כן הגוף שלך סחב כפול ממשקל התינוק או יותר, עם מי השפיר השיליה וכו. ברור שהריון ואחרי לידה זה שונה אבל עדיין 7 קילו זה די מעט.
גם יש תינוקות שנולדים 2.5 ויש שנולדים 4.5, אז עד איזה משקל מותר להרים? בקיצור נראה לי שפשוט מחמירים כדי שלא יחפפו, אבל זה כנראה לא כזה גרוע להרים קצת
הגוף לא היה אחרי לידה...
זה משמעותי
כורסא ירוקה.אחרונהעושה כלום...
אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'
כן מבשלת דברים פשוטים.
אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?
אני גם מקלחת את הילדים.
אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.
אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.
לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.
אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.
היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.
וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.
מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.
לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.
כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...
כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...
כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו
שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח
אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה
שהוא בבית תקלחי אותם
כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה
לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.
אפשר.
למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.
להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.
גם לא לשטוף כלים
כרגע בהריון עם הבת החמישית ב"ה...
מלאי השמות של הבנות הולך ואוזל חחחחח
יש לי שם שמאז שהייתי ילדה מאוד מאוד אהבתי... וכמעט קראנו בעבר בשם הזה..
אממה.. זה ישמע מוזר מאוד אני יודעת.
לבת של השכנה קוראים ככה ואני ממש לא מחבבת אותה. הבנות שלי לא סובלות אותה כי היא מציקה ברמווות. בהתחלה ממש ניסיתי להרגיע את הרוחות, לעודד את הבנות שלי להתפייס איתה. אבל וואלה... עם הזמן גיליתי שיש הרבה ילדים שסובלים ממנה בשכונה וגם למבוגרים היא מתחצפת בקטע הזוי, מנבלת את הפה וכו'. אז אני יכולה להבין את התחושות כלפיה.
כולה ילדה בת 8 אגב.
וזה מבאס אותי בטירוף כי הייתי כל כך מחוברת לשם הזה. וזה מרגיש לי כזה דבילי לא לקרוא בגללה. כאילו, גם אם נהיה שכנות לנצח, למה זה גזירה על שם שילווה את הבת שלי עד 120? מצד שני אני ממש רואה את הבנות שלי מחרימות את התינוקת אם זה יהיה השם שלה חחחח
וגם לי זה מורכב כי הילדה הזו היא הקונוטציה היחידה שעולה לי עם השם ואני רוצה לחשוב על מידות טובות כשאני קוראת בשם. זה מוציא את החשק כי ממש לא בא לי להיזכר בילדה ההיא כל פעם שאגיד את השם.
בקיצור אם מישהי חוותה משהו דומה אשמח לשיתוף♥️
הזה. חחחח😅🫣
שיעשה לי ובעיקר לא לילדים שלי קונוטציה שלילית
שם שממש אהבתי עושה לשנינו קונוטציה שלילית למישהו שהוא אומנם לא שכן, אבל אנחנו נפגשים איתו על בסיס דיי קבוע... אנחנו הוספנו שם שני קוראים בשני השמות, אז זה לא נשמע אותו דבר
חשבנו על כמה שמות אבל סביב הלידה בדיוק היו לי כמה תלמידים עם השם הזה...
ובא נאמר, לא ממש התחשק לי לקרוא ככה...
החלפנו שם בגלל זה 😉
אגב
היום אין לי מושג איזה שם זה היה 🤣🤣🤣
שעשה לי את המוות, ואמא שלו עוד יותר...
אמרתי לעצמי אין מצב שאני אקרא לתינוק בשם הזה, זה כל הזמן הזכיר לי אותו ועשה לי רע.
יום לפני הברית, אני ובעלי יושבים, מנסים להיסגר על שם ושום דבר לא 'מתלבש' על הילד! רק השם של התלמיד ההוא.. בסוף קראנו לו בשם התלמיד ו-אלף אני כבר סלחתי לו ואמא שלו, ובית, זה כבר בכלל לא מזכיר לי אותו כי כבר יש לי אותו משלי. הילד הזה אחד הילדים המדהימים והחכמים והמתוקים שאני מכירה וזה לא בגלל שאני אמא שלו!!! 🤣 באמת!
מה שאני מציעה שתחכי ללידה ותראי איך את מרגישה עם השם, זה יכול להשתנות לכאן ולכאן.
אני לא רוצה להוסיף ימים בהם לא אהיה בבית עם הילדים רק להחליף את ה2 לילות של האישפוז אחרי הלידה בחדר פרטי בלי הפרעות של אחיות בלילה ואוכל נורמאלי. השאלה אם זה אפשרי? צריך אישור שיחרור מוקדם? אפשר לעשות את כל הבדיקות שעושים לתינוק כשנמצאים שם (משקל/צהבת/pku/שמיעה)?
זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.
מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.
יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......
אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....
(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)
שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות
לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?
בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.
של 2 אבל עם מלא מקום וכשאני הייתי יצא שברוב החדרים בעצם היתה רק מישהי אחת
והיה מעולה
ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.
אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...
אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.
משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)
אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?
האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).
הייתי בכמה בתי חולים, תמיד בוחרת ביות מלא, גם כדי לישון כמה שיותר טוב בלי שיעירו אותי.. וכל פעם התחרפנתי מהיציאה המוזרה הזו להעיר יולדת בשביל לחץ דם. הלווווו, מה הקטע?!?!
בפעם האחרונה הייתי במעייני הישועה. בביות. הייתי רוב הזמן בחדר לבד, מחלקה שקטהההה ונהניתי מזה שלא מעירים אותי סתם והם מבינים שיולדת צריכה לישון
לא מצליחה להבין את זה שמעירים יולדת, עד שמצליחים לישון טיפה באים למדוד לחץ דם וחום. או להביא משככי כאבים (איפה שילדתי לפחות זה היה ככה) כשלא ביקשתי. אז מה שעברו 6 שעות, למה להעיר?! חוסר הבנה בסיסי בחשיבות השינה בשביל ההתאוששות.
גם כשהייתי מאושפזת פעם מסיבה אחרת, הייתי במיון מ8 בערב, אחרי שהתישו אותי עם כל בדיקה אפשרית, ב1 בלילה סוף סוף העלו למחלקה, רציתי לישון בצורה נואשת, ואז נכנסת אחות ומתחילה לשאול גובה, משקל, אלרגיה לתרופות, כתובת, ביטוח ועוד מלא שאלות. למזלי בעלי היה איתי וענה לה בתוקף "ענינו על השאלות האלה כבר 5 פעמים היום לכל אחות/רופא חדש שפוגש אותנו. זה לא בעיה שלנו שאתם לא מסונכרנים ביניכם ואין לכם את המידע מסודר במחשב. עכשיו אשתי צריכה לישון, תצאו בבקשה ובבוקר נענה לכם על הכל".
להפתעתי היא יצאה וסוף סוף הצלחתי לעצום עיניים... והם חזרו בבוקר לסיים למלא את כל הטפסים.
ועד עד ואם בכלל מצליחה להניח אותם לרגע בעריסה ואז מעירים אותי ואיכשהו גם את התינוק כי יש להם מחשבה שקטנים לא מתעוררים מרעש והם כןןןןןן
קיצר זה משגע
אבל באמת מחלקה שקטה ברמות מטורפות ממש לא מרגישים שבי"ח כמעט..
אבל כן העירו אותי בלילות כמה פעמים חח אז כנראה סתם היה לך מזל מוצלח
שהן לא מעירות.
רק בלילה האחרון.
אבל ניצלתי, כי חתכתי יום קודם
;)
יש הבדל בין מחלקה של ביות לאפס הפרדה? או שזה אותו הדבר?
במחלקה ג'
מאוד רציתי ד' ולא היה מקום
אבל דווקא היה ממש בסדר
מי שהייתה איתי בחדר שמרה על שקט כל הזמן
האחיות גם כשהגיעו לבדיקות אם ישנתי או הנקתי הלכו וחזרו מאוחר יותר
בדקו כשהייתי ערה
הבעיה יותר זה עם הבדיקות של הרופאים שעושים סבב רק בזמן מאוד ספציפי אבל זה בדר"כ בשעות היום
אפשר להשלים בטיפת חלב כמה ימים מאוחר יותר.
אני לא זוכרת שאחיות הפריעו בלילה, אבל זה ממש משתנה...
אני בלידה אחת הייתי בחדר צפוף במחלקה ג עם שכנה מהממת שכל פעם שהתינוקת שלה צייצה יצאה החוצה (בעיניי ממש אקסטרה אני לא הקפדתי) ולעומת זאת בלידה שאחריה הייתי בחדר מהמם בד כאשר לשכנה הייתה תינוקת בכיינית במיוחד ועם בעיה רפואית שגרמה לה לבכות יותר ולא יכולתי לנוח בכלל...
לגבי אוכל אל תצפי האוכל בהדסה הרבה יותר טוב והרבה יותר מפנק מאשר במלונית.
במלונית החדר אוכל משותף לכל מי ששוהה שם לא רק יולדות ובכלליות לא משהו.
אם לא השתנה יש תינוקיה קטנה עם אחות אחת לא נראה לי שמגיע לשם רופא או משהו.
זה בעיקר נחמד אם רוצים לילה נוסף לנוח בשקט
מוסיפה עוד משהו לגבי הדסה
כמו שכתבתי לך, הבייבי שלי היה מאושפז, עם תמיכה נשימתית ומנוטר במשך 5 ימים
אני אושפזתי במשך 4 ימים ואז שחררו אותי (הלכתי להדסה בייבי כדי להיות קרובה אליו)
כל ה4 ימים האלו לא בדקו אותי בכלל!!!!
לא לחץ דם, ולא כלום
רק בוקר אחרי הלידה נתנו לי זריקה אנטי די והוציאו את העירוי
מאז ועד ששוחררתי לא נבדקתי
ולמה?
כי הייתי צמודה לבייבי בפגייה או בתינוקיה
והם לא טרחו לחפש אותי כדי לבדוק מה קורה אותי
למרות שהיה בהחלט רשום להם שהבייבי מאושפז
כשבאו לשחרר אותי פתאום האחות שאלה למה אין פה שום בדיקות שלך.....
היה הזוי....
הלכתי לקוסמטיקאית השבוע, הורידה לי את השפם בשעווה, תוך יומיים שלוש הכלללללל חזר!!! טונות שערות.. בשפם וגם בגבות.. פשוט סיוט!!
מה אתן עושות?????
צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע
לא
ולא
עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.
הורדתי באפילציה ךפני שנים.
בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...
יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.
זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?
זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.
לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.
במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)
ואני יודעת ששיער פנים זה הורמונלי.
זה לא נעלם לתמיד.
לכן קניתי מנוי לכל החיים.
פיאות לחיים סנטר ושפם
בפיאות לחיים ובסנטר חזר לי קצת
בשפם כלום מלבד 2-3 פעם בפעם.
וניסיתי מה שאת רוצה. כולל אפילציה.
לייזר הדבר היחיד שעזר לי.
אני עם שחלות פוליציסטיות
לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...
זה מכל שיטה שמשתמשים בה או שיש שיטות שזה קורה איתן?
מעצבן כן,
פעם בחודש שעווה וכשרואה שיש צורך אז פינצטה פה ושם
אני מכירה כמה טובות בכמה איזורים אם תרצי לשמוע
בשבת הייתי עם ילדי בגן השעשועים בישוב.
יש שתי נדנדות והרבה ילדים שאוהבים להתנדנד. הילדים שלי רצו להתנדנד ועודדתי אותם ללכת לחכות ליד ולהגיד לילדים שעל הנדנדה שהם גם מחכים. אלו ילדים שהיו עם הגדולה בגן שנה שעברה.
הגדולה באה בוכה אחרי רגע, מספרת שיש ילד שרודף אחרי כל בת שמתקרבת. הלכתי איתה לבדוק מה הסיפור. זה אחד מהילדים בגילה, ברגע שהגעתי הוא הפסיק וחזר לפטפט עם החברים שעל הנדנדה.
נשארתי איתה לחכות לתורה וילדים נוספים הצטרפו כשראו שעכשיו אפשר להתקרב לנדנדות בלי שיציקו להם.
הילדים על הנדנדה נשארו שם זמן רב ולא פינו אותה גם כשהזכרתי להם שיש ילדים נוספים שמחכים ושהם כבר יותר מ10 דקות. הגדיל לעשות אחד מהם כשאמר לי "בבקשה תחזרי לשבת ושx תחכה פה לבד. אנחנו רוצים להיות פה כל הזמן וזה מפריע לנו שאמא מסתכלת".
בסוף אחות של אחד הילדים באה ודגדגה אותו עד שירד וכך התפנתה נדנדה.
אני תוהה איך היה הכי נכון לנהל את האירוע. מה אתן עושות במצבים כאלו?
או מציבה עובדה שנגמר התור שלהם ועכשיו ילדים אחרים.
אין לי עניין לחנך ילדים של אחרים.
בבית אפשר להסביר למה בחרנו ככה במקום לעמוד על שלנו כמו שמגיע לנו, אבל בסוף אני אישית לא מעוניינת בויכוחים מיותרים.
אומרת לילדים שלי שזה ממש מבאס שאחרים לא נותנים להם תור ונעשה משהו אחר
בדרכ גורם לבכי אצל הקטנה יחסית
וגם גרם לזה שהילד שלי יחסית גדול לא הסכים לפנות את הנדנדה כשהיה תורו ביום אחר ופה כבר לא ידעתי איך להתמודד
ואומרת לילדים שלי שפעם אחרת נגיע לנדנדות, שמחה שאצלינו רוב האמהות בשטח וזה קל יותר
אני תמיד באה ואומרת בהומור: אז אתם פה עד מחר? עד החגים? לא פשוט שאדע...וכו וכו הם מבינים, עוד קצת הומור ואז הם קמים.
לגבי המציקים- הייתי מיידעת את האמא, או מעירה להם בעדינות. לא לעניין
ילדים אחרים לא צריכים לפחד לחכות בתור לנדנדה.
(הערה- אני מהאימהות המתערבות, יצא לי להפריד ילדים באמצע מריבה, להסביר לילד שלא מקללים או שיש פה ילדה שמחכה שעות בתור ועוד כהנא וכהנא.
בד"כ ההורים בטלפון לצערי ולא שמים לב לילדים שלהם, ולא אכפת להם מה קורה לילד (וקרה לי שילד בא אליי ולא לאמא שלו ואמר לי את יכולה להגיד לו לקום הוא מתנדנד הרבה זמן ועכשיו תורי...
אז אני מרשה לעצמי...
איזה קשה זה שהורים שולחים את הילדים לבד,
ואז ההורים האחרים בבעיה. אלה שכן היו אחראים מספיק כדי לבוא בעצמם.
אבל חושבת שהיתי מבהירה לילד טוב מאד שהוא סיים וזהו.
אם לא היה עוזר והיתי רואה שהוא ממש חצוף ושם עלי פס,
היתי מסבירה לילד שלי, שיש ילדים שלא יודעים לכבד ולהקשיב, ואין לנו מה לעשות כי אנחנו לא מלמדים אותם במקום ההורים שלהם.
פעם אחרת כשאמא שלו תהיה פה אני אדבר איתה על זה.
אז בא נבחר משהו אחר בגינה לשחק בו עכשיו.
סיטואציה שאני שונאת אותה אבל, כי זה מציב אותך בתור מבוגר במצב חסר אונים.
כי את לא יכולה להוריד פיזית את הילד מהנדנדה.
למרות שכשהיה לי סיטואציה כזו עם ילד ממש קטן כן הורדתי אותו.
הוא היה בן שנתיים אולי שלוש, ועלה על המגלשה מלמטה ולא נתן לשאר הילדים להתגלש מלמעלה.
וכולם יושבים ומחכים כולל הבת שלי.
אמרתי לו בהתחלה יפה, אתה יכול לעלות מהסולם אבל לא עולים מיפה. יש פה ילדים שמתגלשים.
הסתכל עלי ואמר שלא.
הזזתי אותו.
הסיטואציה היתה של הורה באמת מנותק כנראה כי זה גם גיל ממש קטן, והילד ממש שם עלי פס והוא פיציי.
הרמתי הזזתי. אמרתי לו, אם אתה רוצה תעלה משם מהסולם.
איך קשה לי עם הורים שלא משגיחים יו.
יש אצלנו מלא הורים ששולחים ילדים בני שמונה כזה לבד (פעם היה גם ילד שהיה ברור שיש לו בעיות והוא ניסה לדפוקי את הנדנדה בראש של הבת שלי..)לצערי אני לא מספיק מפחידה כנראה.. אבל האמת שזה מחזיר אותי לימים שטני הייתי ילדה בת עשר וחשבתי לעצמי שאם אני אהיה מבוגרת הם בטח יתייחסו אלי..
אם לא- אז מבהירה להם שהתור נגמר. ואם צריך עוצרת את הנדנדה בעצמי.
אם ההורים בסביבה אפנה אליהם, אם לא- אדאג בנעימות אבל באסרטיביות שהילדים ירדו..
וכמובן שהמשפט שלו חצוף מאד
יש מצב שהייתי פשוט מחזיקה את הנדנדה ומודיעה להם שירדו
גדולים יותר כנראה הייתי מעירה להם והולכת משם אם לא עוזר
לא בקטע רע
אבל אם יש ילדים שתופסים מתקן כבר הרבה זמן והילדים שלי רוצים גם, אני באה ואומרת להם לרדת.
בדכ הם מתיישרים מיד ואם לא והם עם הורה שם אני דואגת לערב אותו.
זה עובד גם לכיוון השני, אם הילדים שלי על מתקן ויש ילד אחר שרוצה, אני אומרת להם לרדת כי זו אחריות שלי שלילדים שלי יהיה טוב ושיהיה טוב לילדים אחרים בסביבתם.
אבל בדרך כלל אחרי שהורה מגיע הם מתקפלים.
האמירות אלייך זה כבר חוצפה מסוג אחר.. וגם לא לרדת אחרי שהורה מבקש כמה פעמים זה לא בסדר..
לחנך אי אפשר , כנראה שלא הייתי מנסה מולם.
אני הייתי מלמדת את הילדים שלי שאם הם רואים חבורת ילדים שליליים שלא מעוניינים לוותר - שהילדים שלי פשוט יתרחקו לאיזור אחר..
הוא התנדנד מלא זמן.. והתחיל להיווצר תור ארוך... אמרתי לן שמעון (שם בדוי) תרד.. יש עוד ילדים. אמר לי רגע אמא עוד מעט. עכשיו חיכו שם גם ילדים ערסים כאלה.. אנחנו גרים בשכונת פיתוח. הוא כולו היה עם פיאות כיפה ענקית קטנצ'יק...חששתי בשבילו כבר. באיזשהו שלב אחד הילדים שאל אותו ילד נו מתי אתה יורד?... והבן 5 שלי עונה. עוד אלף דקות...
ונקרע מצחוק. והאמת גם הילדים האחרים צחקו ממנו ומהאומץ שלו.. . בסוף הוא ירד כמובן כי הכרחתי אותו. הוא לא בכה הוא הקשיב לי כי סך הכל הוא היה ילד ממושמע.. אבל הקטע עם הנדנדות זה כל כך משהו נפוץ והייתי בכל כך הרבה סיטואציות ולמדתי לקחת את הרגלים וללכת... כי יש אימהות שנכנסות לאירוע כאילו מקסימום גנבו לילד שלהם את הבימבה. . . לשחרר וללכת לדעתי הפתרון הכי טוב...
גם להיות הרבה..
אם האמהות בטח נעשה תור וכזה..
אם לא וילדים לא מפנים אז אני אגיד לילדים שלי שהנדנדה תפוסה וזהו...
ילדים נגיד שמטפסים על המגלשה מלמטה ומפריעים אני יותר אעיר אבל גם בגבול הטעם הטוב מספיק לי הילדים שלי אין לי כח לחנך ילדים אחרים...
לא נתקלת במקרה כזה:
ילד אחד על הנדנדה
אחרי 5 דקות מוריד מהירות, האמא מגיעה קוראת לעוד שלושה ילדים אחד אחרי השני כדי שיעלו אחריו.
בשלב מסוים שאלתי את האמא כמה ילדים יש לה כדי לדעת עוד כמה זמן זה ייקח, היא פחות התחברה..
כל עוד לא נתקלת בחוצפה כזאת, כבר טוב.
לגבי המקרה שלך - יש ילדים חצופים, אני לרוב כשמגיעה אם הילדים לא מבינים את הרמז הראשוני, אני ממשיכה הלאה.
למישהי יש המלצה למשחקי קופסא לילדים שאפשר לשחק בשבת?
רוצה לקנות משחק טוב שיוכל לכנס אותנו לזמן משפחתי בשבתות אבל גם שיהיה מותר מבחינה הלכתית בשבת..
למשל קטאן זה נחמד אבל בעייתי בשבת (בגלל סחר..)
תודה!
סביב גיל 8 ומעלה אליאס
10-12 ומעלה סיכון
סיכון
רמי
טיקט טו רייד
שרלוק זה גם חמוד מאוד
ביג דיל
אלוף החמין
מלך הפלאפל
אונו וסט זה גם נורא כיף
אנחנו ממש אוהבים.
השועל החמקמק
טאקי
רמי
חתחתול
גילאי 4-6
זה משחק שיתופי- לכל אחד יש שחקן, וכולם צריכים לשתף פעולה כדי לצאת מהמדבר בחיים.
וגם טיקט טו רייד של אירופה, ראיתי שכבר המליצו.
ורק בקשר ל''סיכון'' - לדעתי זה משחק נוראי
ארוךךך ועם מלא חיילים פיצקים
אולי יש בנים שאוהבים את זה, אבל למבוגרים זה בלתי נסבל לדעתי...
שהילדים יכולים להתחיל לשחק במשחקי קופסה יותר בוגרים.
במיוחד כשחברה של הבת שלי מגיעה אליה.
לא זוכרת מאיזה גיל, היה ממש ממש כיף
גם אותו מאוד אוהבים אצלינו אני לא מסתדרת עם זה אז רק צופה בהם 
שבוע טוב,
מוזר לי לכתוב פה... הייתי פעילה לפני כמה זמן ומאז אני קוראת שקטה...
בקיצר- אני כבר כמה שנים עם התקן לא הורמונלי (נובה טי).
אני רגילה כבר שהוא מכביד קצת תא הדימום בוסת, אבל עכשיו אני כבר שבוע וחצי והדימום לא מפסיק!
כמובן לא ברמה של למלא את הפד, אבל כן ברמה של דימום...
מה יכול לגרום לזה? זה מתסכל שכ"כ הרבה זמן לוקח להיטהר...
אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...
בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...
יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.
לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..
מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..
אני לא מצליחה לקבוע תור בטלפון או באתר (כללית)...
השאלה אם זה משהו שכדאי ללכת בשבילו למיון נשים? (לא בבית חולים... במרפאה...)
או שצריך לחכות לתור שיהיה בעוד מלא זמן?
להחליף התקן.
חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן
והעיצות הרגילות להפסקת דימום.
מעניין מה שאת אומרת, בדיוק רציתי להוציא אותו... אז זה רק מחזק את זה.
השאלה אם התור לרופא זה דחוף או שאפשר לחכות?
ועוד משהו אחרון- מה העצות להפסקת דימום? אף פעם לא התנסיתי...
נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.
כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית
לא חשבתי שמישהו זוכרת... תודה!
לקחתי ממך כלכך הרבה השראה ולגיטימציה לא לשטוף כלים.. 

ולא רק את זה (איך עושים אימוג'ים??? חח)
ברוכה השבה!
אני עדיין קוראת אותך ומחכימה המון...
אל תאחלי לי לשוב, אני לא רוצה להתמכר...
לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד
ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.
במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת
והכל היה בסדר
בלי פער בגובה.
היתה לי מעץ והיה יותר קשה לנייד אותה בחדר
והיתה גם מבד אבל זה לא קו אפס ואז בלילה יוצא קשה להרים.
יש משהו שהוא גם וגם?
אחרי שהורדתי חלק שמושחל (מין פוליגל כזה), לא היה מפרידים, והיא נהייתה באותו גובה.
היה מין פוליגל מושחל.
הוצאתי אותו ואז נפתח יותר טוב.
ואין חתיכת בד שמפריע
שאחפש לך את הקישור שלה?
מעץ עם גלגלים, עלה לי מחיר רגיל כמו בחנויות
אפשר לכוונן את הגובה שלה לפי הגובה של המיטה.
לצערי לא זוכרת את השם של העריסה😬
זאת מהמשנת יוסף
אבל לא חושבת שיותר קל לנייד אותה מאשר של עץ, בסוף הבסיס מתכת...
אבל היא מעולה
עד כמה שזכור לי (כרגע לא בשימוש כי אין לי קטנטן)