ואחרי המעשים נמשכים הלבבות

לחבק יותר,להשתמש במילות חיבה, לרקוד ביחד, לשחק יחד ועוד

מחשיכים את כל הבית

שמים מוזיקה במערכת על ההכי גבוה

ורוקדים עם פנסים בשלל צבעים

הכי כיף

בעיניי החיים הם לא אוסף של משימות שצריך להספיק, אלא אוסף משימות שצריכות לעשות אותנו מאושרים.

הם עליזים ויצירתיים, וזה כבר מספיק

עושים הרבה הצגות, מרימים הופעות מוזיקליות (קנינו לאחרונה במסגרת פרסים ומתנות יום הולדת כמה כלי נגינה וגם רמקול - הם פורחים עם זה. אני קצת פחות נהנית ), משחקים במשחקים עתירי דמיון...

אני, כשאני מסוגלת, משתדלת ליהנות מההופעות שלהם, לפעמים קצת להצטרף (תכל'ס גם אני אוהבת להציג ולנגן), להפעיל שירים לפעמים, ליזום יצירות וכדומה... (מודה שלא תמיד אני מסוגלת)

ואפשר גם את הדברים השגרתיים ש"צריך" לעשות להפוך למהנים ושמחים - אבל שוב, זה דורש פניות נפשית... למשל:

לתת לתינוקת להשתעשע באמבטיה או להלביש אותה בדיבורים או משחקים (היום למשל הסברתי לה למה אני שמה לה טיטול ).

להשכיב לישון בצורה אטרקטיבית (כשהייתי נערה עשיתי פעם הצגה שלמה לאחים שלי שאני המכשפה שבאה למי שלא הולך לישון, וברגע שהם נשכבים אני הופכת לפיה טובה... לצערי כיום כאמא יש לי פחות סבלנות לזה) - אפשר לספר סיפור לפני השינה או לשיר שירים.

וכן הלאה... צריך להפעיל את הדמיון, ובעיקר להיות בפניות נפשית בשביל זה...

פעם הייתי הופכת ל'מפלצת אמא' בכל השכבה, והייתי רודפת אחריהם ואוכלת אותם עד שהם שכבו במיטה והתכסו בשמיכה- כי זאת מפלצת שמפחדת משמיכות...

ובעלי עדיין לוקח ב'מטוס' את מי שמאורגן לשינה מהסלון למיטה. ובדרך מחפשים איפה ללכת לישון- אולי הלילה נישן במקרר? אולי בעגלה של הקטנטן? והילדים מתגלגלים מצחוק.

אני מאמינה ממש שברגע שאת שואלת את עצמך את השאלה הזאת, כבר תמצאי איך להכניס שמחה וכיף לרגעי היום-יום. כי הרבה מזה היא באמת מודעות (כמה שזה נשמע אולי פרדטקסלי 😅) וברגע ששואלים את עצמינו איך להפוך זמנים טריוויאליים לחגיגה, גם זוכים ומוצאים את הדרכים. (גם אנחנו עצרנו לפני כמה שנים כדי לשאול את עצמינו את השאלה הזאת אז עונה כמשהי שלגמרי מתחברת למחשבות האלה).

ולהתפלל על זה!!!!!!

בהצלחה 💕💕

ולא חושבת על כל מה שעוד צריך לקרות

אני מרגישה שאני מצליחה להכניס שמחה וחיות בבית.

לצערי, ממש לא תמיד מצליחה בזה..

אבל עוזר לי לזכור שהחיים הם עכשיו, לא אחרי שהילדים יישנו, ולא אחרי ארוחת ערב וכו'..

זה קצת טריקי הרבה פעמים

כי אם אני בנחת אני הרבה פעמים נופלת עם ארוחת הערב 😏

שהקטנטונת עייפה ועצבנית וכבר מאוחר והיא עוד לא אכלה ואני צריכה להכין אוכל עם תינוקת שלא יורדת לי מהידיים.. ואז מה עשיתי בזה.

אבל נגיד כן לאחרונה שמתי לב שמאוד חשוב להם שנצא אחרי צהריים וגם לי זה מוסיף שמחה לצאת..

אז משקיעה בלצאת ולא משקיעה אח''כ בארוחת ערב ומקלחות,

למשל אם מתעכבים בחוץ אז ישר שחוזרים נכנסים למיטה (לפעמים מקלחת קצרה בטוש) אוכלים שם ארוחת ערב בצלחת תוך כדי ששומעים סיפור של אמיתי המספר ואז חושך והולכים לישון.. בלי להשקיע ולהנות ככ מהחלק הזה..

אבל זה באמת שאלה שמתעוררת כל יום מחדש..🤷🏻‍♀️

באמת פעם לא הייתי ככה

כל הזמן רק רציתי להיות ברגע הזה שאחרי.. שקט בבית ואני לעצמי

הילדים קצת גדלו ואני מרגישה שהם צריכים אותי רגועה ופנויה ולא רק נותנת פקודות ומתקתקת עניינים.

יוצאת איתם לפעמים אחרי צהריים לגינה יותר מרוחקת ומעניינת

אז זה נכון שהשקט שלי לא מתחיל ב8

אלא יותר זז לכיוון ה9:30-10 בלילה

אבל זה שווה

ואני לא נשארת עם טעם חמוץ אחרי שהם נרדמים של אוף למה לא יותר הקשבתי להם

למה ככה זרזתי אותם לאכול

או לסיים רגע משחק יפה ששיחקו 

ברקע, אצלנו זה ממש מרים.

בבוקר, אחרי צהריים.

בזמני לחץ בבקרים, לקום ולהעיר קצת לפני, רבע שעה, עוזר לאוויריה רגועה יותר ופחות לחץ.

כשיש לי סבלנות, מנסה לשחרר, מסכימה לקפוץ על המיטות, זאת אטרקציה אצלנו (טוב, כי זה כיף גם לי🤤),

לעשות בלאגן, לרקוד, מלחמת כריות.

אם התכוונת גם לבילוי עם הילדים - לשחק ולעשות איתם דברים שכיף גם לך.

אני נגיד שונאת משחקי דמיון, מנסה לנתב את המשחקים שאני  מעורבת בהם לדברים שכייפים גם לי, רק ככה מצליחה באמת להיות איתם.

כיף לי לצבוע - צובעים יחד יצירה ענקית וכו׳

לנסות לא לעשות מטלות בית אחרי צהריים כשהילדים חוזרים.

מקלחות זה תמיד זמן משחק אצלנו ( הרצפה מתרטבת בהתאם)

והלוואי שהיתה לי יותר סבלנות..

להעלות על זה פוסט!

ממש מבינה את התחושה

תוך כדי שחשבתי על זה עלתה לי השאלה איך להיות אישה שמחה? כי אני באמת חושבת שזה הבסיס לבית שמח...

ואני בכלליות טיפוס שמח ואופטימי אבל עדיין בשגרה מול הבית זאת עבודה ..

בעלך שמח?

אני חושבת ששם זה מתחיל.

שמחה היא דבר פנימי ולא מאולץ דבר ראשון.

מעבר לזה אפשרלעות דברים משמחים כמו לשמוע מוזיקה, משחקים, נגינה ופשוט דברים משמחים

מרגישה שכצעירה- הרגשתי שמחה בקלות

היתי הרבה יותר נוכחת בכאן ועכשיו

כמובן גם להפך- כשעצוב היה לי ממש עצוב

עם הזמן משהו קצת התכהה ברגש

יש לי פי אלף סיבות לשמוח

יש לי בית ובעל טוב וילדים מתוקים וב''ה

ובתודעה אני שמחה!ובתודה!

אבל ברגש- לא כל כך מרגישה שמחה ביום יום..

לא יודעת למה

איך מרגישים יותר חיוניות? שמחה? התרגשות? התלהבות? בחיי היום יום

טרדות החיים, שכמבוגרת גברו.

עול החיים - האחריות מביאה לרצינות והרצינות לפעמים מביאה להתכהות הרגש...

וגם - הורמונים... של היריונות, הנקות, גלולות, גיל המעבר... לפעמים הם פוגעים ברגשות שלנו, בעיקר ברגשות החיוביים...

איך מתגברים על כל זה? זו כבר שאלה אחרת.

אחת התשובות היא אולי ללמוד מהילדים שלנו איך לשמוח...

בנוסף לכל הדברים החכמים ש @תהילה 3> כתבה,

אני מרגישה על עצמי שכשטוב לי, אני שמחה והבית שמח. כשאני מרגישה מוצפת ובעומס של דברים, חנוק לי, אני ממש לא שמחה וגם לא משדרת שמחה למשפחה שלי. הכל נהיה יותר טכני וחסר רגש.

מה שעוזר לי להיות במוד יותר שמח זה לפנות זמן לעשות דברים שאני אוהבת ומשמחים אותי (הליכה, כתיבה, יצירה, להיפגש עם חברות או לדבר בטלפון, להתקשקש במטבח, מקלחת מפנקת, כל אחת ומה שעושה לה טוב) ולהיות מחוברת לרגשות שלי בלי להדחיק אותם. אם אני עצובה או מרגישה חנוקה, אני מנסה לתת מקום לרגש ולהבין ממה שהוא מגיע, ואז לחפש דרכים לשחרר אותו.

אני מרגישה שהדברים האלה עוזרים לי להיות במצב רוח חיובי יותר, וכשיש מענה לצרכים הפיזיים ונפשיים שלי כל היום יום מרגיש יותר קליל ושמח 

חלק מהתשובה בעצמך

בטבע שלנו, אנחנו שמחות וטובות, זו האמת

נולדנו כאלה, רק שככל שעוברות השנים יש דברים שמכהים לנו את השמחה- בעיקר משקעים רגשיים שמצטברים בתוכנו וגורמים לנו לכהות

גם בכך שכדי להדחיק רגשות מסויימים- הפחות פוטוגניים- כל הרגשות שלנו מודחקים ברמה מסויימת, כולל השמחה וההתרגשות והאושר,

וגם בכך שבסוף כן נערמים לנו על הלב תחושות קשות וחוויות קשות.

אפשר לראות שילדים קטנים, גם כשקורה להם משהו מצער הם נותנים פורקן לקושי, נגיד שהם קיבלו מכה,

בכו קצת קיבלו מאמא חיבוק ונשיקה וחוזרים לשחק כאילו לא קרה כלום.

לצערנו זה מנגנון שעם השנים נדחק.

גם כי הרבה פעמים הסביבה לא מסוגלת להכיל את הכאב שלנו ומכוונת אותנו להדחיק אותו

מ"לא נורא", "תתגבר", "קח סוכריה תחזור לשחק", ואפילו "אל תתייחס אליו הוא סתם אומר"

ועד לשלבים יותר מתקדמים שבהם פשוט נקבל שדר כזה

שרוצים לראות אותנו תמיד נחמדים שמחים מרוצים ומצליחים, 

ופחות מסוגלים ופחות יודעים גם מה לעשות כשמשהו לא הולך...

ועם הזמן אנחנו מאבדים את היכולת הטבעית והבריאה שלנו להשאר בנוכחות אמיתית,

ולדעת לפרוק תחושות קשות ולחזור למצב הטבעי שלנו.

חוץ מחוסר שמחה יש לזה תופעות לוואי של חוסר בטחון עצמי, כי יש בי חלקים ראויים שיש להם מקום ויש כאלה שלא, והם לא מעטים

יש תופעות לוואי של התנהגות קשה ומחשבות קשות

כי כשהכאב נשאר בתוכנו הוא הרבה פעמים מוציא אדים רעילים

ופתאום נרגיש קנאה ושנאה וביקורת ומרירות ועוד.

בקיצור, הבעיה שלך משותפת למרבה הצער לרוב הנשים

החלק הטוב הוא שזה לא מאד מסובך לפתור אותה, פשוט צריך ללמוד לחיות בצורה נכונה מבחינה רגשית כדי לחזור לעצמנו

המחנכת שלי באולפנה שאלה איך אני תמיד שמחה?..  

היום ב"ה אני ממש לא עצובה אבל אין את החיוניות והקרנה כלפי חוץ כבעבר. מאוד מזדהה עם מה שכתבת. 

החיבור לה', לערכי הנצח מאד מרומם ומשמח.

חשבתי על זה בהלוויות של רבנים.

המשפטים- היו שמחים,תמיד חיוך על פניהם וכו' חזרו בהרבה הספדים על רבנים מכל המגזרים שנפטרו בשנים האחרונות.

כמו שכתבת- אנחנו עושים הרבה דברים שגרתיים.

אם כל פעם שנעשה אותם נכוון לשם שמיים, ונזכור את המטרה הגדולה שלשמה אנחנו עושים אותם,

הם לא יהיו שגרתיים ומשעממים אלא בעלי ערך!

וכשעושים מעשים בעלי ערך- גם אם הם שגרתיים הם משמחים!

צחוק לא בהכרח מעיד על שמחה.

ושגרה ורצינות הם לא דברים שליליים.

השאיפה לא צריכה להיות שנצליח להצחיק, לבדר, להיות וועדת תרבות וגיוון של הילדים שלנו.

השאיפה שיהיה טוב ונעשה טוב ונשפיע טוב בעולם.

כשאני בטוב, את גם מסביבי מרגישים בטוב הזה.

לא תמיד המציאות כזאת באידיליה אבל מבחינתי זה המצפן, זה מה שהכי משפיע על ההחלטות שלי בחיים בקשר לכמעט כל דבר בחיים.

אם אני בתקופה שלא טוב לי, למשל יש עומס לא טוב או שעמום לא טוב, אז אני אשנה משהו בהתנהלות.

ואם אי אפשר מיידי, אז אבדוק איך אפשר הכי להגיע למצב שטוב לי, ומה יעזור לי להקדים את הגעת התקופה הטובה, ומה אפשר לעשות לבינתיים.

כשאני מוצאת משהו שהוא חצי חצי כזה, אני מסתכלת בכל הכוח על מה שיש ולא על מה שאין, וזה משפיע הרבה מאוד טוב.

אתן דוגמה יש מישהו אצלנו בעבודה שמגיע אותו מרחק כמוני. הוא כל היום מתלונן על הפקקים. אני שומעת פודקאסטים מרתקים. ממש אוהבת. לפעמים גם נשארת כמה רגעים באוטו לסיים לשמוע קטע.

הוא חווה את הנסיעה כסיוט, אני נהנית ממנה. והחוויה האובייקטיבית שלנו זהה.

אבל כל עוד אני בשלב שכרגע נכון לי לעשות את הנסיעות האלה, אני אסתכל ואנסה לראות ההכל חיובי כמה שאפשר.

וכשלי טוב, אז גם לסביבה שלי טוב.

אני לא חובבת מטבח במיוחד, אבל כשיש לי כוח ומצב רוח, והילדים מבקשים אנחנו מבשלים/ אופים יחד. אני לא עושה להם טובה, אנחנו לא מתכננים את זה, זה פשוט קורה.

וגם מלא דברים אחרים. טיולים, יצירות, למידה, ואפילו הכנות לשבת.

הכל פשוט כיף כשלי כיף.

אם מרגיש לך שאת לא שם, מציעה לך קודם לבדוק אם החיים שלך בטוב או שיש מקום לעשות דברים אחרת. אם טוב לך, אז תחשבי מה את אוהבת ומה הילדים שלך אוהבים, ולאט לאט תגלו את הקסם המיוחד שלכם כמשפחה.

בית עם אמא שמחה לאו דווקא במובן שכל היום היא שרה ורוקדת אלא שפשוט טוב לה והיא מחאה שמחה פנימית וסיפוק.

אז כשאני קראתי את השאלה פירשתי את זה ככה,ובתשובה שלך ענית בדיוק על זה

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק