לא הגבתי בשרשור שהיה בנושא, כי אנחנו במצב נורא מתסכל בנושא הזה.
את הצורך אני מרגישה מאוד. ברור לי שזה יתן להם הרבה.
אבל לא מצליחה ליצור מסגרת לעשות את זה בצורה שלא גורמת לבלגן.
פעם הקושי היה שהיה קשה מידי להשאיר שני ילדים בלי שאני אהיה בסביבה, הם היו רבים הרבה (לקראת הלידה, מן הסתם קשור...) ובמיוחד כשאני לא נמצאת. אז קבענו שבעלי יישאר אחרי ארוחת צהריים עוד רבע שעה (וננסה לסיים אותה מספיק מוקדם שזה יהיה בתוך הזמן שמוגדר להפסקת צהריים), וכל יום יהיה תור של ילד אחר (והוא יבחר אם זה יהיה עם אמא או עם אבא).
הם מאוד אהבו את זה. אבל לקטן (בן 4) היה קשה מידי להתמודד עם הפעמים שזה לא היה תורו. היינו צריכים לקרוא לילד שזה התור שלו בשקט בלי שום ישים לב, אחרת הוא היה מתעצבן מידי.
אחרי הלידה זה כבר לא המשיך. היה קשה ומסתכל מידי.
אבל אז כן יצא שהיה לי זמן אישי שבועי עם כל ילד, באופן טבעי לפי הלו"ז השבועי (יום אחד שילד אחד מסיים ב1:30, לשני יש יום ארוך, והקטן מסיים בגן ב-2. יום אחר הפוך, ועוד יום שניהם מסיימים מאוחר אז אני עם הקטן לבד בארוחת צהריים).
ועכשיו יצאנו לחופש גדול. ואני עם כולם כל היום.
וסה"כ הולך לנו די טוב. אבל הם כן צריכים את הזמן האישי. הם גם ביקשו במפורש, וגם אני הרגשתי את הצורך.
אז ניסינו לקבוע שכל יום יהיה סבב, וככה יוצא שכולם מקבלים כל יום זמן אישי קצר (כ-7 דקות). באותו פרק זמן, הילדים האחרים אמורים להעסיק את עצמם, לפעמים זה במקביל לזמן לימוד של בעלי עם הילדים, גם לפי תור.
אבל שוב לקטן זה שוב קשה מידי. מריבות על מי ראשון (הוא רוצה להיות ראשון כל פעם והאחים לא מסכימים), מריבות על אורך הזמן (בשבילו זה תמיד מרגיש קצר מידי, אבל הזמן עם האחים הוא ארוך מידי), וזה פשוט מוציא כבר את כל החשק והכוח...
היום היתה להם מריבה ממש גדולה מי יהיה ראשון ואף אחד לא הסכים לוותר, ואני התעצבנתי וכבר באמת לא היה לי כוח.
ואז בסוף בעלי שכנע את הבן הגדול יותר שבינתיים ילמד איתו, אז לקחתי את הקטן, אבל הוא עוד היה עצבני ובכה. אז השקעתי מלא זמן בשיחה איתו, לדבר איתו על מה שהיה, להרגיע, לעזור לו להבין מה היה ואיך להרגיש יותר טוב. זה היה הרבה יותר ארוך מ-7 דקות אבל הרגשתי שהוא צריך את זה ולא עצרתי באמצע.
וסיימנו בהרגשה טובה. אבל אז כשאמרתי שאני אעשה עם אח שלו עכשיו זמן אישי, אז הוא התעצבן כי הוא לא רצה רק לדבר בזמן האישי שלו, אלא הוא תכנן שאני אעזור לו לבנות משהו במשחק שלו.
אז בעלי היה צריך לשמור עליו שלא יבוא להפריע לנו בזמן האישי עם הגדול. וכשיצאתי הוא המשיך להתעצבן עלי...
בקיצור, ברחתי לחדר כדי להירגע ולא להוציא עליו את כל העצבים.
ואני באמת נואשת. לא יודעת איך אפשר לעשות את זה בצורה שבאמת תמלא אותם וגם אותי, ולא תגרום למריבות ובלגן כל יום מחדש...
אולי למישהי יש עצה?
או רק חיבוק...
(לפחות בינתיים אני שומעת אותם קצת יותר שמחים...)
לכן אולי באמת עדיף לא להעצים מולו את ענייין הזמן האישי, אלא פשוט לקיים אותו. שוב- תוך כדי תנועה ולא באופן "רשמי"
)