כשאתם כל כך מנסים ומשתדלים "להפוך את העולם" בשביל הילדים, ולא תמיד מסתדר / יש שיתוף פעולה/ אין הערכה...

איתך בסירה הזו. אז אין לי עצה.

רק חיבוק...!

רק צריך בראש להחזיק שזה קורה עם כל אחד ולא שתמיד יוצא עם אותו אחד

גם לנו להכריז גרם לבלגנים

ככה זה עם קטנים

פשוט כל הזדמנות שיש -חוטפים

אפילו טם לקצת

העיקר שיהיה חלק מהשגרה

כשא י רואה נגיד שהקטנים משחקים יפה ושקועים במשחק והתינוקת רגועה אני קוראת לגדולה שלי ומציעה לה לשחק יחד משהו

או להכין יחד עוגה

ואפשר נגיד כשאת או בעלך קופצים רגע למכולת או אפילו לזרוק את הזבל לקחת מישהו

גם 5 דקות זה נכס

העיקר שיחוו את זה כחלק מהחיים

זה כיוון שגם אני חשבתי עליו.

אבל עוד לא בטוחה איך ליישם.

במהלך הבוקר אנחנו בפעילות משותפת, זה לא שכל אחד בענייניו.

אחר כך יש איזה זמן חופשי, אבל אני מנצלת אותו לאפס קצת את הבית, או לארגן ארוחת צהריים, או לנוח רגע.

ואחה"צ לרוב אני יוצאת עם הקטנים החוצה פי האופניים, והגדולה עם חברה בד"כ.

בכלל גם יש להם נטיה שאם אני הולכת לחדר אחר, כשאני מנסה לתפוס כמה דקות לשיחה עם בעלי או לנוח קצת, תוך כמה דקות כולם אחרי. אני צוחקת איתם שאמא היא כמו מגנט, כל הזמן הם נמשכים אחרי...

אז זה לא עובד ללכת הצידה עם ילד בלי להכריז שעכשיו אני רק איתו. ולהכריז שאני רק איתו גם גורם לקושי, כמו שכתבתי...

לא יודעת אם זה הכיוון שמתאים לכם.

למה מפריע לך שהקטן מתעצבן מזה?

אולי צריך לתת לו להתמודד עם התסכול הזה, במקום למצוא פתרון אחר?

בזמן רגוע להסביר לו מראש, שכמו שהוא אוהב זמן אישי, ככה גם אחים שלו. ולכן, בזמן שלאחים שלו יש זמן אישי, הוא עושה משהו אחר (אפשר גם לתת רעיונות ספציפיים, או לחשוב ביחד איתו, לא חייב לתת לו להתמודד עם זה לגמרי לבד). אפשר גם לשאול אותו למה זה כל כך מפריע לו, אפשר לפתח סביב זה קצת שיח על מה הוא מרגיש. אבל מתוך הובלה לנקודה שכמו שהוא מקבל זמן אישי, ככה גם אחים שלו. אפשר גם לשאול אותו, מה הוא היה רוצה לעשות בזמן האישי? ולתת לו לבחור.

אחרי שעושים כזה שיח בזמן רגוע, כשמגיע הזמן האישי עומדים על זה שזה יתקיים לפי מה שדיברתם.

ואם הוא בוכה? לא נורא. זה בסדר, מותר להיות מתוסכלים. מזכירים ברוגע את מה שסיכמתם, ונותנים לו להחליט מה הוא עושה עכשיו.

מאוד יכול להיות, שאחרי פעם - פעמיים - שלוש, הוא כבר יבין איך זה עובד, וישחרר מעצמו. 

בסבב הקודם שניסינו לעשות זמן אישי למישהו אחד כך יום. דיברנו הרבה, בזמן אמת זה לא עבד. וזו היתה תקופה לא קצרה שניסינו, הוא עדיין לא הפנים (היו כמה ימים יותר טובים, אבל גם הרבה שלא).

וכל הבכי הזה כבר מתיש וגורם לי לאבד את הסבלנות והכוח לזמן האישי.

וזה גם לא שאני יכולה לעשות זמן אישי עם מישהו אחר כשהוא בוכה.

הוא בא אחרי וצורח. ואם נעלתי את הדלת הוא יהיה מאחוריה וידפוק עליה תוך כדי בכי וצעקות. ואחר כך יקח המון זמן עד שכבר ירגע.

זה לא בדיוק סיטואציה שמתאים לי להמשיך איתה לאורך זמן.

בן 4 קשה לפעמים לוותר ברצון על השהות עם אמא שלו.

בן ה3 שלי גם מתקשה בזה. את הזמנים הפרטניים עם הגדולים אני עושה לרוב כשהוא ישן או כשמישהו מוציא אותו החוצה.

לפעמים כשהבן שלי מתקשר מהישיבה, הקטן ממש מפריע לי לדבר איתו.

זו התנהגות תואמת גיל עד אולי גיל 5-6.

כמה שהוא חכם (בלעה"ר), הוא עדיין עם בשלות רגשית של ילד בן 4. אז הסברים שכליים זה לא באמת עוזר בגיל הזה...

כשהוא ישן זה פחות רלוונטי לי. אני צריכה את הזמן הזה לעצמי. ואחיות שמעליו הולך לישון איתו בכל מקרה.

להוציא אותו החוצה לא באמת יתאפשר באופן קבוע. אבל אולי לפעמים נוכל לעשות את זה.

תודה על ההבנה ועל הרעיונות.

תגדירו זמן כמו חוג.

כל יום שלישי בשעה 17:00 אבא/ בייביסיטר/ אח גדול לוקח אותו לספריה ובדרך קונה לו ארטיק.

בלי לספר לו מה קורה בהיעדרו.

שירגיש שזה בשבילו ולוטובתו.

מן הסתם יהיו ימי שלישי לפעמים מחוץ לבית אז תעבירו ליום אחר. אבל תשמרו על מסגרת

קבועה זה יעזור לכם ממש.

ומסכימה שזאת לא ציפייה תואמת גיל שילד בן 4 אמור להתאפק כ"כ  הרבה זמן.

צריך לפרק לו את זה למנות קטנות והכי טוב כשהוא לא בשטח.

אולי בבוקר יהיה לו יותר קל? אולי אפשר לעשות תורנות בין שני גדולים גדול עם בן 4, ואמא עם גדול שני, ואז הפוך- גדול שני עם בן ארבע ואמא עם גדול ראשון.

אפשר לקנות במקסטוק יצירות מיוחדות לזמן הזה ולבנות בהמשכים.

כלומר זה יהיה פרוייקט של זוג אחים כשהגדול מלמד את הקטן מה עושים.

(רעיונות: חרוזים מתגהצים, דמויות אצבע לבד, פסיפס וכד')

הרעיון הראשון נשמע לי מאתגר מידי כרגע בנתונים שלנו. גם לחוג שצריך לקחת ולהחזיר מאתגר לי לשלוח. הגדולים לא כאלו גדולים, ואבא נמצא בבית להפסקת צהריים לא כזו ארוכה ואז חוזר ללמוד עד הערב שזה כבר זמן השכבות. ובייביסיטר גם לא אופציה אצלנו.

הרעיון השני נשמע לי שגם פחות יעבוד. הוא יותר מידי דורש אותי בשביל לא לשים לב שאני לא בסביבה.

וקשה לו כשאחים שלו נותנים לו הוראות. גם כשאני איתם אני צריכה לא פעם לתווך את התקשורת ביניהם, שההערות או ההוראות שלהם לא יעצבנו אותו.

אבל נמשיך לחשוב. את גורמת לי לנסות לחשוב יצירתי. אולי נצליח למצוא משהו שכן יעבוד.

להסביר לגדולים שכרגע לא מתאפשר בלי שבן הארבע נמצא איתם.

אפשר גם להוביל אותם למסקנה הזאת- איך הרגשת אתמול כשחמודי דפק על הדלת וצרח? היית רוצה שאתן לו להיכנס?

אבל אז מה זה אומר על הזמן שלנו?

אולי אפשר למצוא פתרון שגם הוא לא ירגיש בחוץ וגם אתה כן תרגיש שזה הזמן שלך..

ככל שיש יותר פער בגיל זה יכול יותר לעבוד.

אבל גם אם לא, לקבוע כללים שאפשר לעמוד בהם. למשל הילד שזה הזמן שלו בוחר את המשחק (פעילות)

אולי הוא בוחר את צבע החיילים וזה יספק אותו.

אולי יספיק לתת מגע לבן 4 תוך כדי והוא לא יצטרך להתערב ממש בפעילות. (ממשי לי מתאדר ממש בהתחשב בעובדה שיש גם תינוקת, אבל אולי יסתדר לכם)

אולי לתת תפקיד לבן ה4 לשמור על התינוקת (לידך) בזמן שאת עם הגדול, וזה התנאי לשהייה שלו.

אולי אני סתם מבלבלת בשכל, אבל אצלנו אני ראיתי שכשמובילים לפתרון ביניים הקטנים והגדולים כן מנסים להפיק את המיטב האפשרי והם מעלים רעיונות מוצלחים.

כלומר הם מבינים שזה או כלום או משהו לא 100% ומקבלים זאת בשמחה.

כיוון נוסף, זה לתת תשומת לב דרך משפחה מורחבת. למשל זום עם סבא וסבתא רבע שעה יכול לעבוד? (להכין את ההורים מראש שהם צריכים להיות יצירתיים ולמשוך את השיחה כמה שיותר)

אני קוראת לזה בייביסיטר טלפוני וזה כלי מדהים.

לא כל יום, אבל פעם פעמיים בשבוע...

אולי אפילו עם בני דודים, ככה טוב לשני הצדדים. אגב לגדולים יותר יש אפשרות לשחק ככה משחקים כמו משחק זיכרון או שחמט. זה ממש נחמד. כי יש דיבור ספונטני ברקע. זה לא ממש "זמן מסך" בהגדרה.

וזה עוד רעיון לתעסוקה שמפנה זמן.

ונקודה אחרונה, אם הגדולים שלך לא ממש גדולים (לא בגיל שהם יכולים להוציא בן 4 עם אופניים נגיד או לקחת אותו למכולת)

ואת גם עם גיל ביניים וגם עם תינוקת,

אז זה השלב לדעתי הכי מאתגר של ההורות.

כמה ששילוב מתבגרים קשה מנטלית,

פיזית קשה כשהגדולים לא באמת גדולים.

אז אולי פשוט להנמיך ציפיות מהתקופה. ובע"ה בהמשך החיים תוכלי גם לנהל קייטנה וגם להקדיש זמנים אישיים וכל זה במקביל עם פעוטות ותינוקות.

כרגע זה לא ממש אפשרי וזה הגיוני והכל בסדר.

כן הייתי חושבת איך ניתן להעצים את הגדולים יותר שירגישו שרואים אותם בתור גדולים. (יציאה חד פעמית בערב לאיזה פסטיבל, שבת שהם הולכים לבד לסבא וסבתא, לנסוע עם דודים לבריכה, להזמין חברים למסיבת פיג'מות וכד')

אם למשל הוא רוצה עזרה לבנות במשחק - למה זה צריך להיות דווקא בזמן אישי?

לא יודעת אם אצליח להתבטא מספיק ברור,

אבל אולי אפשר למלא את הצרכים שלו בלי מסגרת של זמן אישי,

גם לשוחח על רגשות אפשר על הספה, כשהגדולים עסוקים במשהו אחר.

ואת הזמן האישי פחות להדגיש ולהעצים מול הקטן.

סתם הצעה קטנה, לגבי התור - אולי הגרלה תהיה מוצלחת בשבילם?

הבעיה היום היתה שהוא תכנן את זה דווקא לזמן האישי.

כשאמרתי לו שאחרי התור של אחיו אני אבנה איתו, אבל בסלון (כשגם אח שלו איתנו) הוא התעצבן שוב.

הגרלה בדיוק ניסינו היום בהקשר אחר, לפני ההגרלה היה נראה שכולם מסכימים לרעיון, אבל כשהוא לא יצא בהגרלה, הוא לא הצליח להתמודד עם זה, מצאנו בסוף פתרון אחר. אבל למדתי מזה שזה לא יכול להיות פתרון טוב בשבילו...

תודה על הרעיונות...

אני חושבת שתמיד ימצאו על מה לריב

כרגע הנושא הזה זמין אז רבים על זה...

אבל בכללי אולי זה קיבל קצת מימד רישמי מדי וזה מה שגורם לעומס.

אפשר שהזמנים יהיו פחות רשמיים ואז יהיו פחות סיבות לתלונות על מי ראשון ומי עכשיו וכו'

אבל עדיין לא ברור לי איך לעשות אחרת.

כתבתי בתגובה למעלה למה לעשות את זה בלי כותרת זה גם מורכב לי.

תודה לשתיכן - הריון ולידה

מציעה כיון חשיבה אחר.

אולי לא לעשות את זה "רשמי".

החיים הם דינמיים וזמן אישי יכול להיות גם תוך כדי תנועה:

בשיח תוך כדי הכנת ש.ב,

בשיחה קצרה תוך כדי הכנת אוכל,

תוך כדי הנקה,

בזמן מקלחת,

בזמן נסיעה לקייטנה/ גן/ ביהס

לטעמי ברגע שמשחררים את הזמן האישי מהגדרות וכותרות

ומבצעים את זה כך, הרבה יותר קל.

הילדים זקוקים להורים זמינים וקשובים בשגרה ופחות להגדרות

לגבי הקטן נשמע לי ממש תואם גיל, הם רוצים את אמא סביבם כל הזמן לכן אולי באמת עדיף לא להעצים מולו את ענייין הזמן האישי, אלא פשוט לקיים אותו. שוב- תוך כדי תנועה ולא באופן "רשמי"

כתבת כבר למעלה למה זה מאתגר אותי לעשות את זה תוך כדי.

תודה לשתיכן - הריון ולידה

תוך כדי מקלחת היה פעם הזמן האישי איתם.

אבל הגדולה כבר גדלה וזה לא התאים (אז התחלנו את הזמנים אישיים בסבב הראשון). ועכשיו לרוב בעלי עוזר לי עם המקלחות בזמן שאני מארגנת ארוחת ערב.

והבעיה גם שכשעשינו את זה אז, הם מאוד אהבו את הכותרת (כשזה על עצמם), ומאז הם כל הזמן מזכירים שהם רוצים זמנים אישיים.

זמנים שאני בכל זאת מצליחה קצת להיות איתם אחד על אחד לא מספיק נחשב מבחינתם (וכמו שכתבתי, זה יותר נדיר כרגע, וקשה לי ליצור את זה בהתנהלות הנוכחית).

מקסימה שאת משקיעה בזה כל כך הרבה מאמצים

את באמת אמא משקיענית ונפלאה!♥️♥️

לטעמי, אם כך אפשר *אחרי מעשה* להגדיר זמנים מסוימים כזמן אישי. כלומר אם הצלחת למצוא זמן משותף עם אחד הילדים, ואת מרגישה שמתאפשר לדבר/ להקשיב/ לשתף וכו, אז להכריז בפני שאר הילדים שזה זמן אישי

כך זה מאפשר לך גמישות עם המציאות, ומצד שני לא מבטל את הרצון בזמן אישי לכל אחד

נשמע לי שאולי כדאי לתת פחות "משקל" לזמנים האישיים, פחות להפוך אותם למשהו נחשק עד כדי כך.

אני יודעת, זה נשמע הפוך על הפוך...

אבל אצלנו ככה זה עובד, אם אני מתבוננת כל זה לעומק - שהזמן האישי קורה כדרך אגב, בלי שאני מודיעה לכולם ש"עכשיו הזמן האישי של איקס". רק אם מישהו בא ו"מפריע" באמצע אני אומרת שמדובר בזמן אישי.

עדיין - בהחלט יכול להיות שהקטנים (בעיקר בת הארבע) יתרגזו אם הם לא קיבלו באותו יום/באותו רגע את הזמן האישי שלהם... אבל לרוב אני מצליחה להרגיע אותם בהבטחות לזמן אישי בזמן המתאים להם.

ויכול להיות גם שהקונספט הזה של זמנים אישיים פשוט לא מתאים לכם, ויותר מתאים לכם שיחות אישיות ספונטניות בלי הגדרה... אפשר לשמר את הרעיון הזה לימי כיף מתוכננים מראש, שאמנם לא קורים בתכיפות גדולה, אבל הם באמת יותר אטרקטיביים ונחשקים. (הכוונה ליום שבו רק ילד אחד נשאר בבית ואז עושים איתו משהו מיוחד בבית או יוצאים איתו למשהו מיוחד/לקניות בחוץ. בחופש הגדול זה מתאים כמובן רק כשיוצאים מהבית...)

בהצלחה! את אמא נהדרת ומשקיענית!

כפעמיים-שלוש לכל ילד במהלך השנה.

אבל זה לא באמת מספק את הצורך שהם רוצים.

איך שכתבת בהתחלה שקורה אצלכם, נשמע ממש אידאלי. כרגע אני לא רואה את זה קורה אצלנו ככה.

הסברתי למעלה למה זה מאתגר בהתנהלות הנוכחית....

תודה לשתיכן - הריון ולידה

בכל מקרה תודה על ההבנה והכיווני חשיבה.

כי יש הרבה זמנים שאני לא עושה דברים עם הילדים...

את פשוט אמא אלופה!

את אמא מדהימה והילדים שלך זכו!

כתבתי פה לסליל למה זה קשה מידי להמשיך כשהוא לוקח את זה ככה...

זה בהחלט מה שניסיתי לעשות - הריון ולידה

זה יותר מדי זמן בשבילו ש"אסור" לו להיות עם אמא.

זה נורא מתסכל.

לדעתי תחזרו ל7 דקות, כל פעם ילד אחר.

או שלגדולים לעשות כשהקטנים ישנים.

וגם זה לא חייב להיות משהו "הרמטי"

לפעמים קורה שאני לוקחת ילד בן 8-9 עם תינוק ועם פעוט.

מתחילים סיבוב הגדול עוזר לעייף את הפעוט בזמן שהתינוק נרדם. אח"כ עותרים בדם שעשועים הפעוט משתולל לו להנאתו ואני חושבת לשחנש עם הגדול. זה לא הרמטי כי יכולות להיות הפרעות, אבל זה בהחלט עדיף מכלום.

לפעמים אני לוקחת רק תינוק וגדול.

אפשר בגלל שאתם כולם כל היום בבית, להוציא את הקטנים עם בייביסיטר לפעילות במתנ"ס/ ספריה/ גם שעשועים פעמיים בשבוע בשעות אחר"צ, שיצאו לקנות ארטיקים במכולת ויעבירו את הזמן

ולבנתיים את והגדולים מטפסים את הבית ויושבים לשתות משקה של גדולים עם עוגיות ופינוקים של גדולים.

זה לא אחד על אחד בהכרח, אבל זה בלי קטנים ברקע- שכפי שציינת הם מאוד מקשים על הזמן על הגדולים.

אפשר גם לפעמים לשלוח גדול לעזור לבייביסטר או משהו כזה.

הכי חשוב ועל זה אל תוותרי- זמן לעצמך.

בהצלחה!

זה מה שניסינו לאחרונה.

סה"כ הוא צריך להיות בלעדי כרבע שעה, כשחלק מזה הוא לומד עם אבא.

אבל כנראה שזה באמת עדיין קשה לו... בעיקר כשזה משהו רשמי.

בחוץ זה גם פחות מתאפשר. זה יותר הזמן שלי לעצמי - עם חברות שאני פוגשת בחוץ.

הבנים לרוב מעסיקים את עצמם יפה, והגדולה עם חברה בד"כ.

בייביסיטר זו לא אופציה, מכל מיני סיבות.

תודה על העזרה בחשיבה ועל כל הכיוונים שאת מעלה.

זה הרבה בשבילו בזמן שהוא בבית ו*יודע* שאת עכשיו עם ילד אחר.

אם תעשו 7 דקות ביום, פעם אחת ביום זה יקל עליו.

תראי אני עם ילד בן שנתיים אז בחלומות הלילה הוא יתן לי דקה בלעדיו כשהוא יודע שאני בלעדיו.

אבל אפשר למצוא פתרונות ביניים.

נשמע שהשאיפה לזמן של 1*1 קבוע גוזל יותר מדי כוחות ולא ריאלי כרגע.

תחשבי מה את מעדיפה- לצמצם את הזמנים או או לעשות שני ילדים ביחד או כל פתרון שהוא אולי לא מושלם בפני עצמו, אבל בהתחשב בנסיבות הוא עדיף.

אצלנו היינו צריכים פעם לשבת עם אחת הבנות 5 דקות ביום, שלוש פעמים בשבוע, כל אחד מההורים לתרגול שהקלינאית נתנה לנו

וזה היה קשה ממש.

ניסית את שעות הבוקר? אצלנו זה שעות יחסית ממש רגועות. אולי יעזור.

אפשר גם להתחיל בהדרגה. 5 דקות ביום, אח"כ 6, אח"כ 7 ולהגיע ל10 ואפילו אולי תצליחו 15 אם בן הארבע יתרגל שאמא לא נעלמת לשום מקום וששווה לו להתגבר.

או לפצל 7 דקות בבוקר, 7 דקות בצהריים בזמן שהוא אוכל.

ואם לא עובד, אז לא. יותר חשוב לנצל את הזמנים הספונטניים שנוצרים מאשר לקבוע זמן קבוע.

את נמצאת המון עם הילדים בחופש, אני בטוחה שהם יספגו ממך מספיק גם בלי זמנים מיוחדים. הכל בסדר.

בן ה4 זקוק לך יותר מהאחרים. את אמא, לא יועצת בבית ספר, ולכן אל תספרי 7 דקות על השעון ותעברי לילד הבא.

תחשבי איך זה מרגיש לבוא לרופא, לפתוח את הלב ואז אחרי 7 דקות הוא אומר לך לצאת כי יש לו עוד פציינט. זה פוגע. זה מעליב. זה אומר שהוא לא רואה אותך כבן אדם אלא הוא מסתכל על השעון.

זמן אישי זה לפי הצורך של הילד. ולא חייבים לסיים בו ביום את הסבב.

תתחילי בבן הארבע, נשמע שיש לו חסך. אז תשחקי איתו חצי שעה. מה קרה? אחר כך כבר תזהי את המתלונן הבא. ותתני לו גם חצי שעה. והשאר תגידי להם שמחר, מחרתיים. עדיין בימים שלהם תני לבן הארבע יותר תשומת לב אישית.

גם אם יש תינוק על הידיים, עדיין תשומת הלב שלך יכולה להיות לילד אחר. ואפשר לשבת לשחק עם התינוק על הברכיים ולהכניס את המוח והלב במשחק של בן הארבע.

רק שהם מסוגלים להבין שגם האחרים מקבלים את הזמן הזה.

ההגדרה של הזמן זה כדי שלא יהיה קשה מידי לאחרים לחכות יותר מידי.

כמובן שאם אנחנו באמצע משפט או משהו אני כן נותנת לסיים ומאריכה עוד קצת.

אבל אני לא באמת יכולה לתת בלי גבול, כי אז זה בכלל לא יעבוד. אם אני אתן לו יותר, הגדולים גם ירצו יותר, והוא לא מסוגל לתת לי גם את הזמן הזה...

והתינוקת בהחלט לא מפריעה. היא איתנו בזמנים האישיים עם כולם. איתה דווקא אין קושי כרגע..

הגדולים הייתה להם יותר אמא זמינה כשהיו קטנים.

בן הארבע בחסך.

מבינה שנוח לך להקציב כמה דק' ולהרגיע את המצפון אבל לדעתי זמן אישי לא עובד ככה. זה רק יוצר מריבות, בלגן ותסכול. תשאלי את עצמך למה קשה לך לתת תשומת לב חצי שעה לכל ילד פעם בשבוע. אולי כי גדלת בבית שהיית בו אחת מקבוצה וככה הדגם נוצר. מכל מקום בן הארבע מאד זקוק לתשומת הלב שלך, וכל ילד זקוק לתשומת לב אחרת בהתאם לגילו.

קשה להבין באמת מה הולך אצלנו רק מתוך הודעה בפורום.

אבל המסקנות שאת מגיעה אליהם מאוד רחוקות מהמציאות, וזה נכתב בנימה קצת מעליבה ('נוח לך להקציב כמה דקות ולהרגיע את המצפון').

זה ממש לא עניין של נוחות. אני משקיעה את כל הבוקר שלי בלעשות איתם דברים משפחתיים ביחד, במקום לשלוח אותם לקייטנות. ומנסה בנוסף למצוא את המסגרת שתאפשר לי לתת גם לכל אחד מהם זמן אישי רק איתי. ומתקשה בזה בגלל קטנצ'יק מתוק שקשה לו לאפשר לי את הזמן עם האחים שלו.

אין פה שום עניין של 'הרגעת המצפון'.

אני בטוחה שאת מנסה לעזור ולא מתכוונת לפגוע, ומעריכה את הרצון. אבל קשה לי ממש עם התגובה שלך.

וכביסות ועוד אלף מטלות גוזלות את הזמן, אז אני לקחתי עוזרת גם כשהייתי בבית כי הכל ביחד באמת אין מספיק שעות ביממה. אבל 7 דק' לילד זה מלאכותי. אחד מביע את עצמו בשטף. אחד לא. אחד רוצה משחק. אחד שואל שאלות. זה אמור להיות מותאם אישית לילד ולא תור אחרי תור. אבל כל בית וצורת ההתארגנות שלו. וסליחה על הניסוח אני עייפה ועובדת מחר ורק ניסיתי לתת כיוון למחשבה שונה.

ברור שאת אמא משקיעה

דווקא עם ארגון הבית בעלי מאוד שותף ועוזר. אני בעיקר מכינה אוכל, השאר עליו או ביחד.

הקושי שלי הוא לא בלתת להם זמן.

כל הזמן שלי כרגע מוקדש אליהם. הזמן שלי לעצמי זה בגינה כשאני פוגשת חברות (וכמובן גם משגיחה עליהם כשהם משחקים לידי), ובערב כשהם ישנים.

מבחינתי הייתי נותנת לכל ילד גם שעתיים אישיות. באמת שזה לא הקושי.

הקושי הוא להיות אחראית גם על הילדים שלא איתי בזמן האישי, ולעזור להם לא להרגיש לבד בזמן הזה.

הגדרתי זמן קצר, כי היה נראה לי שיהיה יותר קל כשכל אחד יודע שכל יום מחדש יש לו זמן אישי עם אמא. והוא לא צריך לחכות כמה ימים עד התור שלו (שזה מה שהיה פעם ולא עבד לנו טוב).

והקושי שלהם הוא דווקא לא עם זה שזה קצר מידי, אלא שלקטן קשה מידי לחכות את ה-15-20 דקות של שני האחים שלו (כמובן שאני לא עוצרת בדיוק בסוף 7 דקות. זה רק בשביל לתת מסגרת שלא תהיה ארוכה מידי, אבל זה כן גמיש ולרוב קצת מתארך). וגם שקשה לו להסכים להיות לפעמים השני או השלישי.

ונכון, זה זמן מלאכותי.

כי כל הבוקר אנחנו עושים דברים ביחד, אז זה עוד יותר מלאכותי להשאיר אותם לבד כדי ללכת הצידה עם ילד אחד.

ומאוחר יותר יוצאים החוצה, וזה גם לא מתאפשר.

אז בחרתי חלון זמן באמצע, אחרי ארוחת צהריים ולפני שיוצאים, כדי להכניס באופן מלאכותי זמן עם כל אחד.

איך את היית עושה את זה מותאם אישית לילד בתוך לו"ז כזה?

או שעדיף לוותר על פעילויות ביחד, לתת להם יותר זמן חופשי בבוקר ובתוכו למצוא הזדמנויות טבעיות יותר להיות עם כל אחד באופן אישי יותר?

מבחינתי זה ויתור על דברים אחרים מאוד משמעותיים שאנחנו מרוויחים בבקרים האלו.

אבל אולי לפעמים בהמשך החופש זה גם כיוון שאפשר לחשוב עליו.

כרגע אני מרגישה שהפעילויות המשפחתיות שאנחנו עושים מאוד תורמות לקשר ביניהם ולא נכון לוותר עליהן.

בבוקר לתת זמן חופשי ובתוכו למצוא הזדמנויות טבעיות.

הם מאד כמהים לקרבה שלך.

אני לא יודעת מה הדברים המשמעותיים שאתם עושים בבוקר, אבל הייתי מוותרת עליהם אם כולם כל כך רוצים זמנים אישיים. בסוף מה שיוצר אהבה בין האחים זה לא גיבוש משפחתי, אלא הרגשת השובע, של צרכים מסופקים. בכל אופן ככה אני רואה את זה. זה כמו לתת אוכל לילד רעב. נותנים עד שהוא שבע, גם אם זה בא על חשבון ניקיון הבית. זו רק דוגמא, אני מתכוונת שיש להם צורך חזק בפרטיות איתך וזה המקסימום שאפשר להפיק מקייטנת אמא.

לילה טוב ובהצלחה בכל מה שתחליטי לנכון.❤❤

לי הרבה פעמים קל לנצל יציאות מהבית:

להזמין ילד אחת ללכת איתי לקניה השבועית

לצאת  להליכה על יחד

לנסוע לסידור כלשהו/תור לרופאה

קניית ציוד לימודי

וכן הלאה...

בבית גם אצלי מאוד קשה לתפוס רק ילד אחד..

לפעמים מזמינה מישהו לעזור לי לבשל

לפעמים מארחת ילד בשעת קיפול כביסה

שבת תתני לגדולים פעילות "של גדולים" וקחי את הקטן למנה גדושה של "זמן אישי"

ואז מאוחר יותר בהמשך היום תמצאי זמנים לשבת עם הגדולים, ואם הקטן יתלונן - תזכירי לו כמה הרבה זמן אישי היה לו בבוקר..

סוג של "תשביעי אותי לפני שהוא נהיה רעב.."

ואני מצטערת שנעלבת. זאת ממש לא הייתה הכוונה. הניסוח היה לא מוצלח אז אני אנסה שוב.

קודם כל אמא שעושה קייטנת אמא כשהיא שניה אחרת לידה וקמה בלילה לתינוקת, והיא גם עייפה, זה באמת ראוי לצל"ש. 💯

בכלל לא הייתי מעלה בדעתי לעשות את זה בלי עזרה של עוזרת או בייביסטר. כמו שבגן, או בקייטנה, לגננת יש סייעת.

עם יד על הלב? מכיוון שאני ובעלי עובדים ממש קשה, והרבה, הייתי שולחת את הגדולים לקייטנות בלי שום נקיפות מצפון. שישתוללו שם ויוציאו אנרגיה, שישפריצו מים, שיסעו ליום כיף. שישאירו אותי לישון בבוקר קצת ולשחק עם קטנצ'יק בן ה4. אחהצ זה הזמן לתת תשומת לב אישית לגדולים יותר. קטנציק יקבל את סה, כי הוא שבע.

אבל אלו לא התנאים של הפותחת והיא בחרה אורח חיים שמתאים להם, אז ברור שהצורך בלו"ז הוא צורך כדי לשרוד.

כי אם לא יהיה לו"ז בוקר, ויהיה זמן אישי, הבית יהיה בלגן גדול.  אחת תעשה הדבקות, שניה תצבע בגואש, שלישי ימלא אמבטיה להשיט בה את ברווזי הגומי ובסוף אמא אחת תשושה או אבא אחד שחוזר מלימוד תורה עם מעט זמן ימצאו את עצמם עובדים מאד מאד קשה עבור החצי שעה תשומת לב אישית שכל ילד מנסה להשיג לעצמו.

לכן הצעתי להתחיל מהילד שהיה מביע מצוקה. וזה בן הארבע, שמוצא את עצמו עם אמא שהפניות שלה לתינוקת החדשה, ומנסה לעשות צדק ולחלק זמן בין כל הילדים. והוא צריך אותה. בכל דרכי ההבעה שלו הוא אומר, אמא אני צריך אותך.

וגם הגדולים, שהם לא גדולים בכלל, צריכים אותה.

ולנהל גן רב גילאי כשלכל ילד רמת הפתחות שונה זה כבר מאד מסובך.

אז יחד עם כל ההבנה למגבלות שמציבה המציאות, ויחד עם הערכה רבה לבית השמח שהפותחת מייצרת, עדיין לדעתי נכון יותר לשחרר את הלו"ז, לתת לכל ילד מה שהוא צריך באמת, שזה תשומת לב של אמא, אישית, והמחיר יהיה בית שנראה כמו שבית נראה בחופש הגדול. מבולגן.

ובעיני עדיף אמא ששוכבת במיטה עם התינוקת עליה והילדים נכנסים לחדר מדי פעם לשוחח איתה וחוזרים לעיסוקים שלהם מאשר לנסות לארגן קייטנה עם פעילות משפחתית שגם גוזלת אנרגיה מאמא וגם לא מספקת את הצורך האמיתי שכל הילדים ביקשו.

אני מבינה שהפותחת לא יכולה לצאת לסידורים עם כל ילד בנפרד ולנצל את זמן הסידורים לתשומת לב אישית. אפילו לחוג קשה לה. בטח שקשה עם פצפונת. אז אם לשלם מחיר. בעיני עדיף שישולם המחיר בנראות של הבית.

אגב לנו הייתה מרפסת גדולה וסגורה בטיחותית ששם עשו את הפעילות היצירתית והזמן החופשי וסגרנו עיניים על הבלגן שהלך שם. בכלל לא ניסינו להשליט שם סדר עד לתחילת הלימודים. ולא היה לו"ז. זרמנו. יש ימים שיש יותר כוח, אז עושים איזו פעילות נחמדה יחד, ויש ימים שפחות, שבהם רק האוזניים והעיניים של אמא פנויות. להקשבה

והזרועות. לחיבוק.

וכמובן מי שלא מתאים לה, לא מתאים לה, וזו זכותה. סה"כ הבעתי את דעתי.

הרבה פעמים כשכטתבים בפורום ווירטואלי זה יכול לקרות כי שוכחים טיפה לרכך את המילים

שוכחים שניה להגיד רגע אבל כל הכבוד וכו'

שבאמת מגיע,לא מאולץ..

אני גם קראתי אתמול את הניסוח שלך וצרם לי אבל חשבתי לעצמי שזה לא מימשאת אבל יצא ממש צורם...

סתם נקודות למחשבה שעלו כאן בפורום בעבר, כי צריך להיות מודעים לנקודות חולשה של פורום מקוון..

לכן השקעתי זמן הבוקר בלהתנסח מחדש, ונכון יותר.

האמת? התאפקתי לא לכתוב מה שאני חושבת ויצא ממש פרומיל ממה שהייתי רוצה לכתוב בלי כחל וסרק.

רק מהכבוד לפותחת אני לא אכתוב את זה בשרשור שלה.

כי אני מעריכה את הפותחת.

אבל ההבנה שכולן חוץ מאמאשוני חיות במציאות כזו,  מפתיעה אותי. 

מקווה שהבנת. אותי. 

לא כולם חושבים כמוני,

לא כולם מתנהלים כמוני,

ובכל זאת אני באמת מעריכה גם נשים שחיות אחרת ממני.

אני לא אתקוף מי שחיה אחרת ממני!

אני לא אחשוב עליה שהיא פוגעת בילדים שלה.

ובפרט ברוח היום- להיזהר לא להיגרר לשיח פוגע.

כי ה' ברא אותנו עם טעמים שונים ואופיים שונים וילדים שונים,

ואין אמת אחת! 

כולן פועלות מתוך מחשבה טובה על בני ביתן!

חס וחלילה.

נא לא להכניס לפה שלי מילים שלא אמרתי.

בכללי, באמת מפתיעה אותי הנכונות של כל כך הרבה נשים לקרוע את עצמן מכל הכיוונים. זו מציאות כל כך תובענית.

יחד עם זאת, כתבתי מאד מפורט בשרשור שבו הפותחת לא הגיבה, את דעתי על הנושא. כתבתי בלי שיפוטיות ובלי ביקורת. שרשור ארוך על זמן אישי לילדים, ואיך עושים את זה.

ולא נכון בעיני לשלוח כאן קישור לשם, כי הפותחת כל כך מתאמצת בחופשת לידה, שזה לא נכון בעיני לעשות את הדיון שהיה על הגב הפרטי  שלה. כאן בשרשור שהיא פתחה. זה היה יוצא כאלו אני מתנשאת או שופטת אותה, ואני לא. 

אני רק אומרת, ילד בן 4 שבוכה מתסכול יום אחרי יום, זו סיבה מספיק טובה לשנות התנהלות. וכיוון שהילדים הגדולים גם רוצים, ואבא ואמא לא צריכים לשלם את המחיר, הפיתרון הכי סביר הוא שהסדר בבית ירד לעדיפות נמוכה יותר עד שהמקום הרגשי של הילד בן ה4 יתחזק

בחברה שבה גודל המשפחה זוכה להערכה, 7 דקות לילד זמן אישי ביום, נחשב בסדר.

בחברה שבה מגדלים 3 ילדים וכל אחד מלטשים כמו יהלום, זה מאד לא מקובל.

לא חושבת שסודית *תקפה* את הפותחת,  אני חושבת שהפותחת בעצמה ענתה לעצמה שיש מקום לשנות את הלו"ז. ויותר מזה, וגם כתבה איך זה מתאפשר לה רק אחרי הדיון שהיה לה עם *סודית*.

ככה שלטעמי, יש קצת מקום גם להודות למי שאכפת לה מבכי של ילד בן 4,

ומקדישה זמן ללבן את הנושא,

גם אם הניסוח בהחלט טעון שיפור.

של 3 ילדים זה מקובל לתת יחס אישי ארוך יותר.

ברוב המשפחות לדעתי אין זמן אישי מוגדר עד כדי כך.

אז אולי עם פחות ילדים קל יותר לתמרן בין הצרכים. מצד שני לא בטוח שבאמת זה נראה אחרת. תלוי באופי ההורים

לגבי הורים ל3 ילדים, כן, חד משמעית.

לגבי משפחות ברוכות ילדים אני מניחה שזה תלוי בהרבה פרמטרים

כמובן משפיע הדוגמא האישית מהבית

אבל בגדול, כשיש פחות ילדים, יותר קל לתת תשומת לב אישית לכל ילד.

כמובן משפיע האופי של ההורים עצמם.

יש כמובן גם יתרונות למשפחה ברוכת ילדים שמפצים על הקושי לחלק קשב וריכוז הורי, ככה שזה לא קובע את מדד האושר.

אך, כמובן, אם יש בעיה שחוזרת על עצמה באופן יומיומי וניתן לפתור אותה, זה תמיד עדיף, אינך חושבת?

אלא לפניות שההורים מחליטים להקדיש לזה.

יכולה להיות משפחה עם ילד יחיד שההורים עובדים כל היום והילד עובר מצהרון לבייביסיטר וכו', ויכולה להיות משפחה עם עשרה ילדים שבה ההורים באופן מודע מחליטים להקדיש זמנים אישיים לילדים.

העיקרון הוא לא הכמות, אלא האיכות. בשבע דקות אפשר לספק צורך אישי שבמקרה אחר גם שעה לא תספיק לו.

(ואני לא בטוחה שהשקעה בילדים מתבטאת דווקא בשליחה לחוגים ובנסיעה אליהם, שלרוב מגרדת את העצבים של הנהג ולא משאירה לו פנאי לילד... כך נראה לי, לפחות.)

אני כואבת מאד את הרצח שהיה עכשיו בקדומים, ולא רוצה להמשיך את הדיון, שהפך מענייני לשנאת חינם. לא מתאים לי.

אני בטוחה שכל האמהות היהודיות רוצות בטובת הילדים. רק בשורות טובות לעם ישראל💞

כל אמא רוצה בטובת ילדיה, וכל אמא מממשת את זה אחרת. דיברתי רק על נקודה אחת, של כמות מול איכות. לא טענתי שאימהות למעט ילדים משקיעות פחות בילדים שלהם, אלא שפשוט זה לא קשור למספר הילדים אלא לאופי של ההורים.

אנחנו לא מתווכחות, רק משלימות זו את זו

(ואין קשר בכלל לפיגוע העצוב שהיה היום, שפוגע בלבם של כל היהודים באשר הם...)

קשור לגודל, עם כל הרצון הזמן מוגבל ל24 שעות ביממה אם הוא יתחלק  במספר הילדים, הוא יהיה יותר נמוך ככל שיש יותר ילדים.

זמן פרטני עם ילד הוא פונקציה של איכות אבל גם של כמות.

אבל עדיין חשובה יותר האיכות.

(ואני אומרת את זה בעיקר לעצמי - שאם אני מקדישה זמן לילד, כדאי שאהיה בו כל-כולי, כדי שגם אם הוא לא יהיה ארוך - עדיין הוא יהיה משמעותי...)

כותבת לא רק לך. פשוט כי את האחרונה שהגיבה).

בטוחה שכל אמא כאן, לא משנה מה הנתונים שלה, משקיעה ורוצה לעשות טוב לילדים. כל אחת בדרכה ולפי המצב המשפחתי והיכולות שלה.

לא חושבת שזה מוסיף למישהי לדון עכשיו איך 'נכון' יותר לחיות, או מי משקיע יותר בילדים שלו.

(ואם מדברים על סגנון משפחות שלא נמצאות פה, אז בכלל לא חושבת שזה מוסיף משהו למישהי פה שנמשיך בדיון הזה...)

מתנצלת שנסחפתי וסחפתי לתת הדיון כאן...

מעריכה אותך מאוד!♥️

שזו פונקציה של מספר שעות עבודה של ההורים.

עם כל הרצון הטוב, הזמן מוגבל ל24 שעות ביממה, אם חלק ממנו מוקדש לעבודה, זמן האיכות עם הילדים יהיה נמוך יותר ככל שזמן העבודה (או עבודה + נסיעות) יהיה גדול יותר.

אני לא אומרת שזה השיקול היחידי, או המשמעותי ביותר בזמן בחירת עבודה. ממש לא.

אבל ישנם הרבה נתונים שמשפיע על היכולת ועל מידת האפשרות לתת זמן אישי לכל ילד.

לדעתי זה לא נכון לומר שכמות הזמן הזו מושפעת ממספר הילדים במשפחה ולהתעלם מכל הגורמים הנוספים במשוואה, שסביר להניח שהם משפיעים לא פחות.

הגורמים המשמעותיים הם אלו שמשפיעים על רצון, פניות, זמן וסבלנות של ההורים.

כמות ילדים היא גורם שיכול להשפיע באופן משמעותי על פניות, זמן וסבלנות, כמו גורמים נוספים כמו שעות עבודה ממושכות או עבודה תובענית של הורים.

אני חיה בחברה כזו.

וכן, אני בטוחה.

אבל גם חילונית.

תלוי באופי ההורים. ללא ספק.

במשפחות מרובות ילדים יש יותר אינטאקציה חברותית בין הילדים לבין עצמם.

חיה בשכונה מעורבת. לא רואה את זה שמשפחות קטנות משקיעות יותר. יש חוגים במתנ''ס, כולם הולכים לשם בלי קשר לגודל משפחה. מגיל עשר מתחילים לנסוע לבד. חילונים מקללים בלי הפסקה. גם תכנים שהם חשופים להם בטיק טוק די נוראיים.

חברות של בת שלי מאולפנה ממשפחות קטנות לא שמחות לחזור הביתה כי אין שם אף אחד. הורים לא באמת מתקשרים כי הם חושבים שעם כמות קטנה של ילדים קשר בא אוטומטי

(כותבת לא רק לך. פשוט כי את האחרונה שהגיבה).

בטוחה שכל אמא כאן, לא משנה מה הנתונים שלה, משקיעה ורוצה לעשות טוב לילדים. כל אחת בדרכה ולפי המצב המשפחתי והיכולות שלה.

לא חושבת שזה מוסיף למישהי לדון עכשיו איך 'נכון' יותר לחיות, או מי משקיע יותר בילדים שלו.

(ואם מדברים על סגנון משפחות שלא נמצאות פה, אז בכלל לא חושבת שזה מוסיף משהו למישהי פה שנמשיך בדיון הזה...)

מצטערת

אבל אותי אמירות האלו מעליבות. 

ואז אפשר לשלוף אחד אחד לזמן אישי.

באמת וואו וואו וואו

תצליחי ותראי נחת

את מדהימהההההההה

אין לי ממש עיצות..

אני בדיוק בשלב שאני מתוסכלת מזה שלא שאין זמנים אישיים

אלא לפעמים שאני רק מתייחסת ונשאבת קצת יותר לילד שצריך אותי האחרים מתעצבנים ורוצים ממני גם..

אז אין לי ככ עצה...

בכל מקרה אם זה יוצר מתח

אני חושבת שאולי הייתי שוקלת

לכנס את כולם לישיבה או בעצם בדרך אגב דווקא

ולהודיע שבגלל שעכשיו חופש גדול ויש קייטנת אמא עושים הפסקה עם הזמנים האישיים

ותחזרו לזה בע"ה כשיגיע בין הזמנים או מועד אחר..

ואז לנסות לחשוב אם יש דרך אחרת פחות הצהרתית

ליצור את הזמנים האלה...

כי בתכלס המתח והתסכול גוזלים הרבה אנרגיה

ויכול להיות שיוצא "שכרו בהפסדו"

מקווה שלא בלבלתי את המוח

..

ובכל מקרה חיבוק גדול גדול גדול!!!

איזה אמא אלופה את!!

את שנייה אחרי לידה וכבר מארגנת קייטנת אמא..

אני באופן אישי 10 חודשים אחרי ולא מסוגלת לדמיין את זה...

ומתפללת שיסכימו להמשיך ללכת כי אחרת אני באמת יהיה בסיטואציה שגדולה עלי...

את כזו מחזקת עם הפרגונים שלך!

ב"ה עם הקייטנת אמא הולך טוב, דווקא מרגישה שזה שהגעתי מתוך חופשת לידה עם תינוקת רגועה ממש אפשר לי להתכונן לזה נפשית וגם טכנית. מקווה שימשיך ככה כי אנחנו רק בהתחלה...

ובהצלחה גם לך. מקווה שכן ימשיכו ללכת אצלכם בשמחה...

האמת שהם באמת מקבלים המון זמן אמא מושקע מאוד בתקופה הזו.

אבל הם ממש ביקשו שיהיה גם זמנים אישיים.

אז אני לא חושבת שזה יעבוד להודיע שאין יותר בכלל.

אבל אולי לעשות איתם ישיבה ולחשוב על זה ביחד יכול איכשהו לעבוד.

זה תלוי מאוד במצב רוח של הקטן, הוא לפעמים ממש בוגר ואפשר לגמרי לדבר איתו, ולפעמים הוא מתעצבן על כל דבר ורוצה שהכל יהיה רק כמו שהוא רוצה, בלי הבנה של הצורך של האחרים.

והוא גם ילד רגיש וקצת קשה לו עם מעברים, אז יכול להיות שלכן התקופה הזו טיפה יותר קשה איתו, במעבר מהגן לחופש הגדול.

בס״ד

(רגע. לפני ה״מצד אחד״. אני רוצה ממש להגיד לך שוב, כמו שכבר כתבו לך לפניי, שאת אמא נהדרת ונדירה!!! משקיעה, שמה לב, חושבת ומה לא. וזה הכי הכי הכי חשוב לזכור, תמיד. הפתרונות כבר יגיעו לך. אבל קודם כל להתחזק עוד ועוד באמת הזאת, גם כשמשהו לא הולך לנו כרגע).

אז מצד אחד, ממש טבעי שאנחנו ״ממגנטים״ את הילדים שלנו. כמו הדוגמה הקלאסית שאבא ואמא מתחבקים רגע (סתם חיבוק), וכל הילדים נדבקים אליהם 😅.

מצד שני, אני חושבת שטוב ובריא להרגיל אותם שיש זמנים שאמא עכשיו לבד בחדר או שאבא ואמא כרגע מדברים לבד וכו׳. כמובן שזה תהליך של למידה וככל שהם גדולים יותר, יותר קל להם ליישם את זה, ולהיפך אצלנו לקטנה בהחלט יותר קשה מאשר לאחרים (אז אותה כן מכניסים לפעמים נגיד כשבעלי ואני מדברים). אבל שווה לא לוותר (לפחות ברוב הפעמים), כי זה מלמד אותם משהו חשוב וכי זה מאפשר גם לנו ההורים לנשום או להיפגש קצת.

אני חושבת שהזמן של החופש הגדול הוא מאד מאתגר מבחינת זמנים אישיים. אז דבר ראשון, הייתי פשוט מקבלת את העובדה שזה אולי פחות ישים כעת - ובהתאם להוריד ציפיות. זה לא אומר לוותר לגמרי-לגמרי, אבל להיות עם יותר זרימה עם זה. להפנים שכמו שיש זמנים של הכנות (ימי שישי) וימים של מנוחה (שבתות), כמו שיש זמנים של למידה רצופה (מחנוכה עד תחילת הדר נגיד) וזמנים של יציאה מהשגרה (כל הימים המיוחדים שיש מפסח עד סוף שנה״ל), כך יש גם תקופות של יותר אפשרות של זמנים אישיים (בשגרה) ותקופות של יותר דגש על הוואי משפחתי (חופשים).

הייתי מאמצת גישה של ״אם יתאפשר פה ושם, זה בונוס. ואם לא - הכל בסדר. עכשיו הדגש על משהו אחר״. ואמרתי לא לוותר לגמרי-לגמרי כי בתור אימהות אנחנו שמות לב לפעמים שילד X זקוק ליותר תשומת לב אישית כרגע. אז לפי זה כן לנסות להכניס זמנים כאלה, לפי הצרכים שעולים מהשטח. בלי שזה יהיה מעוגן בלו״ז קבוע, שיוויוני או רשמי.

מה את אומרת?

ועוד רעיון שעולה לי - אולי לדאוג שיהיה לו משחק מיוחד ושווה (שבכל שאר הזמן שמור במקום לא נגיש) לזמנים שאת עם ילד אחר. אולי זה יוכל להפוך את הזמן הזה לאטרקטיבי גם בשבילו 🙂

לגבי שיחות עם בעלי - את לגמרי צודקת. ואנחנו כן מנסים לכוון אותם לזה. וכן מצליחים לפעמים לנהל שיחות בלי שהם יפריעו (למרות שעדיין את השיחות הארוכות כן דוחים לערב אחרי שהם ישנים, ונראה לי שזה כן נכון ככה. בסופו של דבר הם באמת צריכים אותנו).

כתבתי את זה בשביל להסביר שזה לא יעבוד פשוט 'להיעלם' עם אחד הילדים בלי להסביר למה. כי הם מאוד מהר מחפשים איפה אני...

ונכון, ה'מגנט' הזה הוא טבעי וגם בריא, ואני גם צוחקת על זה (וגם על זה שבעלי הוא המגנט שלי, ואז כשאני מגיעה אליו כל החבורה מצטרפת אחרי...🙂), אבל לפעמים זה קצת מתסכל...

אני מסכימה שזו באמת תקופה אחרת. ואולי אפשר להפחית בציפיות של הזמנים האישיים.

אבל הם באמת ביקשו את זה, וגם אני מרגישה שדווקא בתקופה שאנחנו כל כך הרבה ביחד, לפעמים צריך יותר את הזמן האישי עם כל אחד.

אני דווקא הכי מרגישה את הצורך של הגדולה, שקצת מאתגר לי איתה במהלך הקייטנה, כשהיא רוצה להעלות כל הזמן רעיונות או לתת לאחים שלה הוראות, אבל זה מעצבן אותם וגורם להם להתנגד, ובזמן אישי אני יכולה גם לשמוע את הרעיונות שלה ולבחור מה ליישם בלי שהאחים שלה ידעו שזה ממנה, וגם לשקף לה מה קורה ולדבר איתה על איך אפשר להתנהל בצורה שיהיה לכולם יותר כיף.

הרעיון שכתבת בסוף יכול דווקא להיות מוצלח. אני צריכה לחשוב על משהו מתאים, אבל אולי זה דווקא יכול לעבוד. תודה!!

(אני *לרוב* לא מנסה אפילו לעשות זמנים אישיים כשבעלי לא בבית. זה פשוט קשה ומלחיץ מדי...)

מבינה אותך ממש לגבי הצורך של הגדולה ובטוחה שתמצאי איך בע״ה.

🤍

אבל הזמנים שהוא בבית עם הילדים הם זמנים שפחות מתאימים לזמנים אישיים (בהפסקת צהריים, שברובה אוכלים ביחד, ואחר כך שוב בערב, שאז זה זמן מקלחות והכנת ארוחת ערב).

דווקא אני כן עושה את זה מיד אחרי ארוחת צהריים אז הוא כן בבית. והוא גם רצה ללמוד איתם משהו קבוע כל יום, אז זה יוצא יחסית במקביל. אבל אז נשאר ילד אחד שצריך להעסיק את עצמו כל פעם...

בכל מקרה, אני אמשיך לחשוב.

תודה על הפרגון ועל העזרה בחשיבה...

בס״ד

יגעת ומצאת - תאמין

ואתם הכי משקיעים ומתאמצים 😍

1. לתת יחס אישי- נגיד להכין עוגיות, לקחת אותה לבחור הפתעות לקייטנה וכו'.

2. לתת מקום לרעיונות והמחשבות וההגיגים- זה אפשר למשל להעלות על הכתב.

זה גם יעזור לכם במיקוד.

אפשר לקנות לה מחברת יפה לכתוב את ההערות שלה במהלך היום, ולסכם את הכל בשעות הערב.

ואז את תקראי ותגיבי בזמנך.

אפשר גם הפוך, שאת כותבת לה פתקי נחת בסוף היום. ואז גם אם את משחילה הערות לפעמים זה יהיה מעודן ומלמד יותר.

אפשר במקביל פעם בשבוע לקחת אותה לסיבוב ואז לשקף לה איך האחרים מרגישים. לא חייב כל יום. אולי עכשיו הצורך חזק כי תחילת החופש ולוקח זמן לכולם להתרגל אז את צריכה יותר תקשורת איתה כרגע עד שהיא תתאזן בהתנהגות שלה. לדעתי אין מנוס מלעשות זאת בערב כשהקטנים ישנים. זה לא חייב להיות ארוך.

את מצליחה לישון צהריים במהלך היום? זה יכול להעמיד אותך על הרגליים בזמן הזה שהגדולים צריכים אותך.

את משקיעה המון מאמץ ואנרגיה בלעשות פעילויות משפחתיות עם הילדים.

זה פחות מאפשר לך את האחד על אחד.

אולי 2 כיוונים:

1. להבין שכרגע הנתינה האימהית שלך היא יותר בעשיה המשותפת וחווית הגיבוש המשפחתי ופחות ביחס האישי, ובתקופות אחרות יהיה אחרת.

2. להפחית במינון של העשיה המשפחתית ולהשאיר יותר מרחב "מת" בסדר היום שבו משחקים "סתם" ובזמן הזה את יותר מתייחסת לילדים אחד אחד.

דרך אגב, אפשר לתת המון זמן אישי גם במרחב המשותף:

יש לי עכשיו "חברותא" עם בת ה5. לפעמים עוד ילדים מצטרפים - אבל המיקוד שלי הוא בה.

אני יכולה לעזור לילד בלימוד נגינה, ביצירה, במשימה לימודית. גם אם יש עוד ילדים בשטח - אני מושקעת ומתמקדת באותו הילד.

אפשר להתיישב על הרצפה ולבנות מגדל/בית/עיר/כביש עם ילד אחד, גם אם יש עוד ילדים ברקע..

וכן הלאה..

לוקחת את הדברים שלך.

אני עוד אחשוב איך לבנות את הדברים בצורה מדוייקת. נתת לי כיוונים חשובים...

בשלבים שונים של החיים שלי הייתי בשני המקומות:

רוב ילדי גדלו איתי עד גיל 3 וממש הייתי "אמא גננת" עם סדר יום מובנה, משימות ותכניות, וגם בחופשות עשיתי איתם המון דברים.

כיום אני קצת בקיצוניות השניה: 3 הקטנים שלי מעסיקים את עצמם כרגע מעולה בלי ליווי שלי. לאחרים יש המון חברים-שכנים ו"חבורות" ועיסוקים - כך שאני יכולה למצוא את עצמי אחר צהריים שלם נמצאת בבית אבל כביכול "מיותרת" כי אף אחד לא צריך אותי.

זה גורם לי לחשוב מהכיוון ההפוך על התפקיד האימהי - וליזום זמנים של עשיה משותפת מהכיוון ההפוך ממך.

לדעתי גם לך כאמא וגם לילדים שני הכיווןץנים חשובים: זה מקסים בעיני העובדה שנמשכים אחרייך כמו מגנט וכל הזמן רוצים את קירבתך (שלי,כרגע, הרבה פחות..) וזה גם חשוב ללמד אותם להעסיק את עצמך ולמלא בעצמם את הזמן שלהם, וגם ללמוד שאמא בעצמה היא בן אדם עם עיסוקים וצרכים.

וביחד שנמ המצבים החשובים האלה יש גם המון אמצע: אמא שמצטרפת לפעילויות שלהם, אמא שיושבת עם ילד אחד בזמן שהאחרים עסוקים, אמא שמתבוננת מחוף על המשחק שלהם ומתווכת ומשקפת, אמא שנותנת להם כליל לפתרון בעיות, וגם אמא שמזמינה פתאום לעשיה משותפת נחמדה.

החכמה היא לדעת לנוע בין כל המצבים האלה בהתאם למציאות ולבנות את הגמישות הזאת גם אצלך וגם אצל הילדים שלך.

(זה נכון דרך אגב גם בהמשך החיים לקראת הזוגיות: בנית יכולת של אינטימיות וקירבה מצד אחד ונפרדות ומרחב אישי מהצד השני)

אם את בכל זאת רוצה לנסות זמן אישי מסודר בחופש אז אולי יכול לעזור:

-טבלה מסודרת, מתי כל אחד כל יום. זה יכול לעזור לילד הקטן להבין את המסגרת ולגדולים להרגיש הוגנות.

-טיימר או שעון חול להראות לקטן כמה זמן נשאר.

-להראות לקטן סרט בזמן הזה. אולי אפילו להגביל שזה זמן המסך היחיד ביום וכך הוא גם יחכה לזמן שהאחרים בזמן אישי.

-ולהטרים את כל זה בצורה מסודרת וברורה, להסביר את הטבלה, להסביר את שעון החול, להסביר שיקבל סרט בזמן האישי של האחרים.

לבן ה4 שלי זה היה עובד כמעט בוודאות. אבל כמובן שזה גם הרבה תלוי באופי.

שזאת תהיה טבלה שהוא מבין, עם תמונות, אלא אם כן מזהה שמות.

אפשר גם פשוט לקחת תמונות מגנטיות של 3 הילדים ולסדר אותם לפי הסדר על המקרר וכל יום להחליף שמישהו אחר יהיה ראשון.

ואם הוא רואה סרט בזמן הזה וזה טוב לו אז אולי עדיף שלא יהיה באמצע כדי שלא יקטע לו את הסרט באמצע.

לתת חיזוק-

לדבר איתו שאת יודעת שמאוד קשה לו כשאמא בזמן אישי עם אח אחר ולא איתו, ואם הוא יצליח להתגבר ולשחק יפה בלי להפריע אז הוא יקבל שוקולד צ'יפס/מדבקה שהוא אוהב וכדו'

בגלל שזה 2 זמנים אפשר אולי לצייר חייכן אחרי כל זמן ואם יקבל 2 חייכנים יקבל את ה'פרס'.

הילד שלי בן 4 מצליח להעסיק את עצמו יפה כשאני צריכה להרדים את האח הקטן כדי לקבל שוקולד צ'יפס, למרות שזה זמן בלתי ידוע מראש (כמובן שאני גם דואגת לו לתעסוקה שהוא אוהב בזמן הזה).

וכמה עזרה

ועד כמה קייטנת אמא שארגנת היא משהו שאת עושה כי את נהנית ממנו, או שזה אילוץ של תקציב, של אורח החיים שבחרת.

לא מכירה אותך

לא יודעת איך הבית מתנהל ביומיום

לא יודעת אולי הילדים 90% מהזמן שמחים ופשוט היית בהצפה רגשית וקצת הגזמת..

אם את בעיקר מותשת, הייתי אומרת לך, אל תהיי מתוסכלת.

*את נורא מתאמצת*.

נשמע שהרבה מעבר לכוחות שיש לך, והייתי רק מחזקת אותך שאת עושה מעל ומעבר בשביל הילדים שלך, ומה שאת נותנת זה ***המון***💖

כל כך מעט אמהות נשארות עם הילדים ומארגנות להן קייטנת אמא,

שכל מה שאת עושה זה מבורך!

*גם אם המתוק הקטן קצת מתוסכל*.

אם יש לך יותר כוחות, ואת נהנית מהקייטנה, וכיף לך, אני בטוחה שתצליחי ליישם משהו מהרעיונות שהציעו לך.

אם לא, לא קרה כלום. כשתתחזקי והחופש הגדול יגמר, תחזרו לסבב הרגיל שעבד לכם קודם.

❤❤❤

כלומר זה מאד נעים לקבל חיבוקים והזדהות, אבל כשהמציאות זה בלגן כל יום סביב הנושא של הצומי, זה מתיש ומתסכל

תודה רבה לכל אחת שהגיבה, גם למחבקות והמחזקות, וגם לכל מי שניסתה לחשוב איתי ולהציע רעיונות וכיווני חשיבה שונים.

בעז"ה מקווה שיעבוד לנו טוב עכשיו.

שיהיה לכם חופש נעים וקל

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

אז זה המסר שחשוב לי להעביר לילדים שלי- את הילד הזה ההורים שלו יחנכו, בבית שלנו עושים ככה נקודה. מה קורה בבתים אחרים- לא אכפת לי.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

לגבי היחס של הילדים למשפחה הגדולה שלהם-

כותבת מהחוויה שלי:

בסוף, כל אחד צריך להרגיש שיש לו מקום.

כל אחד צריך להרגיש שרואים אותו.

ואצל כל אחד הצורך הזה בא לידי ביטוי בצורה אחרת.

אני באמת מאמינה שכשילד מקבל את המקום הזה לפי הצורך שלו,

זה יהיה רפואה ללב שלו.

וצריך חכמת הלב לעניין.

לדוג'-

נניח משפחה שהבנות רגילות להיות בשותף בבגדים, להחליף ולקחת אחת מהשניה,

ויש בת אחת שזה לא מתאים לה.

היחס יכול להיות: צריך לחנך אותה לחלוק, היא צריכה לעבוד על המידות (ואז להכריח/ לעשות מצפון/ לשכנע וכו')

והיחס יכול להיות: צריך לכבד את הצורך שלה ברכוש אישי משלה, בנפרדות (ואז לתת לה את המקום הזה ולאפשר לה בגדים רק שלה).

מאמינה שכאשר ילד מקבל את המקום,

שהוא מרגיש שרואים אותו (גם את הטוב והמיוחד שבו וגם את הצרכים שלו)

הוא לא יהיה בעמדה מתריסה מול המציאות.

זו אמת שנכונה לכל ילד בכל גיל ובכל משפחה.

במשפחה גדולה, יש התכנות קצת יותר גדולה שהמקום האישי יכול לפעמים להתפספס (בגלל גודל, בגלל אחים אחרים שדורשים יותר תשומת לב)

ויכול להיות שילד יוציא תסכול בצורת קיטורים על המשפחה כשבעצם זו דרך שלו לומר שהוא מחפש שיראו אותו בתוך המרחב המשפחתי.

וכשהצורך הזה יתמלא, גם בתוך משפחה קטנטנה וגם בתוך משפחה ענקית-יהיה לו טוב.

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

לא הייתי חלילה שפחת הבית(;

היו תחביבים, חברות (באתי והזמנתי), הייתי פעילה מאוד בתנועת נוער, היו כמה שנים גם של חוגים..

ההורים שלי השקיעו בנו

ונתנו לנו הרבה.

ויש לי הכרת הטוב והערכה על הרבה דברים.

הבית שלנו היה גם מלא בצחוק וביצירתיות, בדמיון ובפיתוח כשרונות,

כן קבלנו הערכה ומילים טובות על מידות ועל הצלחות.. היה לנו המון הווי משפחתי והרבה השקעה בכל מיני תחומים.
 

אני חושבת שהבעיה בכל מה שתיארתי נוגעת בתחומים הבאים:

- מינון (רמת העזרה של הילדים בבית)

- מי אחראי (על הבית..)

- הכרת תודה

- היכולת של הילד לסרב (ועדיין להחשב ילד טוב)

- והוגנות- כשזה תחום מאוד דק ומאוד עדין וצריך להיות כנים ועם אצבע על הדופק.

לדוג'-: הבן מגיע לשבת הביתה. ההורים רוצים לפנק אותו אחרי שהיה בפנימייה של הישיבה שבועיים ולכן כשהוא מגיע הוא לא עוזר כלום. אחותו שבכל השבועיים נמצאת בתורנויות הקבועות  רק מחכה שהוא יגיע ויעשה סופסוף את אחד ממטלות יום שישי, נניח שירותים ומקלחת. ואז מגלה שהוא על תקן אורח נח והיא ממשיכה לעבוד.

או למשל דוג' אחרת באותו הקשר- אחד הילדים שהוא על תקן המרדן, עושה בית ספר להורים והם מחליטים להמנע מעימותים איתו ולאוורר את העזרה שלו בבית.

בעקבות כך התפקיד שלו נופל על אח אחר.

באמת תוהה האם זה פייר. האם ההשפעה של החלטת ההורים צריכה לגבות מחיר מהילדים.

וגם מה הגבול?

אם אמא רוצה ששולחן שבת יפואר בכלים יפים ולא להשתמש בחד'פ גם לא בתבניות וההשלכה של זה-אלו ערימות בלתי נגמרות של כלים שהילדים שוטפים..

לגיטימי? לא לגיטימי?

יש לפעמים פתרונות פשוטים כמו מדיח(;

אבל השאלה במקומה עומדת-עד איפה ועד כמה נכון לקבל את ההחלטות שלנו כהורים, שהשלכותיהן נוגעות באופן ישיר בילדים..

אני חושבת שזה קורה לפעמים באופן טבעי (יצא לי לתפוס את עצמי פונה שוב ושוב לעזרה לילד שנענה בשמחה במקום לזה שעושה פרצופים ומוציא ת'נשמה עד שזז. אבל כשתפסתי את עצמי עושה את זה-השתדלתי לתקן)

מה שאני באה לומר זה

שיש עלינו כהורים הרבה אחריות עדינה ורגישה

וגם מקום לטעות כי אנחנו בני אדם

אבל כל עוד אנחנו כנים והוגנים ומשתדלים להיות ללכת עם האמת ועם הטוב ולתקן-

אז בע'ה נפעל טוב

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

היינו גם נוסעים לטייל ולנפוש כמשפחה

והיו לנו הרבה חוויות משפחתיות.

אבל כשהם נסעו לבד ומגיל מסויים אני שמרתי זה היה סיוט.

התחתנתי מאוחר אז שמרתי באמת המון שנים.

אפילו אחרי החתונה..

חושבת שאחד מהדברים שהכי קשה לי זה שלא כ''כ חוויתי הדדיות (בכל מיני מצבי עזרה שביקשתי ולא נענתי. אפשר כמובן לומר שהם נתנו לי את החיים שלי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כל ותמיד בעלת חוב כלפיהם..

ועם זאת, בהקשר של העזרה הייתי בטוחה שיום יבוא ואקבל בחזרה בתחומים מסוימים והתבדתי.)

מאמינה שהעניין קשור גם למבנה נפשי ויכולת רגשית.

באזני שמעתי את אחותי אומרת לאבא שלי אחרי שארחה את הרווקים כשההורים נפשו-שהיא תשמח לשמוע ממנו ומאמא שלי תודה..

אני לא הייתי מעזה, כשניסיתי פעם לגעת בנושא- זה היה נפיץ. היא, עושה את זה בקלילות ובחצי צחוק וזה עובר..

לגבי ההצפה של העניין-היו פעמים שזה היה מתפוצץ בינינו. אף פעם לא הצלחנו לפתוח את זה רגוע ומרפא.

עם השנים הבנתי שאמא שלי ישר לוקחת את זה למקום של האשמה ולא מסוגלת להתמודד מול זה.

בכלל להבין שגם לה יש את הפצעים שלה שכנראה גרמו לה לפעול כפי שפעלה, לראות אותה כאדם ולא כאמא זה היה חתיכת לימוד.

עם השנים גם למדתי לא לצפות ולא להתאכזב.

ואז הקשר שלנו יחסית על מי מנוחות.

כשמוצף לי מדי (הרבה פעמים שהצרכים שלי נדחים מפני צרכים זהים של אחים שלי. כבר זיהינו איזשהו דפוס שכבכורה איכשהו אני נתפסת כלא צריכה תמיכה)

אז טיפה מתרחקת עד שיותר רגוע לי..

מה שעברתי קודם כל הוציא אותי לחיים בלבוסטע חבל על הזמן

בכל תחומי תפעול הבית

כמעט כולנו בלע'הר יודעים לבשל, לנקות, לגהץ, לתקן, לצבוע.. גם הבנים וגם הבנות.

שזה גם לזכות ההורים שלנו.

המצחיק הוא שבעלי מגיע גם ממשפחה ברוכה. אבל שם הילדים לא נקפו אצבע.

כשהתחתנו הוא לא ידע לעשות כלום ושוב מצאתי את עצמי עם העול עלי..

עם השנים וההריונות המצב תוקן והרבה מאוד עליו.

היום יש בי איזשהו מקום תגובתי של אין לי כח לעזור ולא בא לי להושיט יד כאילו שבעתי מזה בחיים שלי.

מאמינה ומקווה שאחרי שאקבל את זה אותן לזה מקום- זה יתאזן בע'ה.

מה שעברתי בנה בי הרבה את ההורות שלי

וגם יצר בי פצע גדול שאני מתמודדת איתו בכל מיני הקשרים.

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

מעדיפה דברים טבעיים ,

לא אלתוש וכאלו

ויש לערוגות ספריי שמיועד לזה (יש בו ציטרונלה ועוד כמה שמנים)

בדיוק קניתי, מקווה שיהיה מוצלח

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

אצלנו חופשי מכניסים גם בין לבין, ואני יודעת שבהרבה מרפאות זה ככה

ככה זה אנשים מגיעים לרופא ילדים בלחץ לפעמים... זה לא שאת תמיד יודעת יום מראש. ממש מוזר ומבאס שהתעצבנו עלייך

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

גם כשהייתי מקיאה קבוע בנסיעות. ותמיד היה לי מוזר שלא עלו עליי לפני שסיפרתי.

בהריונות האחרונים לוקחת בונג'סטה אז מתפקדת רגיל ללא הקאות.

אם יש חום ואז זה כן עדיף להוריד.

לגבי הכדורים לבחילות באמת לא חפרתי כי לא הייתי צריכה ב''ה. אבל תבדקי על זה קצת, אולי תופתעי שזה לא דרמטי (שוב, אין לי מושג). וגם לסבל ולהקאות יש משמעות, בסופו של דבר הכל משפיע. תרגישי טוב!! 

זה תגובה נורמלית וטבעית של הגוף

הרופא של הילדים שלנו אומר לתת אקמול רק אם כואב ומתלוננים

אם למשל זה חום והילד לא סובל אז לא לתת

כמה שמנסה להעביר תבחילות..

לא מסוגלת לשתות מים ועוד

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...