כשאתם כל כך מנסים ומשתדלים "להפוך את העולם" בשביל הילדים, ולא תמיד מסתדר / יש שיתוף פעולה/ אין הערכה...

איתך בסירה הזו. אז אין לי עצה.

רק חיבוק...!

רק צריך בראש להחזיק שזה קורה עם כל אחד ולא שתמיד יוצא עם אותו אחד

גם לנו להכריז גרם לבלגנים

ככה זה עם קטנים

פשוט כל הזדמנות שיש -חוטפים

אפילו טם לקצת

העיקר שיהיה חלק מהשגרה

כשא י רואה נגיד שהקטנים משחקים יפה ושקועים במשחק והתינוקת רגועה אני קוראת לגדולה שלי ומציעה לה לשחק יחד משהו

או להכין יחד עוגה

ואפשר נגיד כשאת או בעלך קופצים רגע למכולת או אפילו לזרוק את הזבל לקחת מישהו

גם 5 דקות זה נכס

העיקר שיחוו את זה כחלק מהחיים

זה כיוון שגם אני חשבתי עליו.

אבל עוד לא בטוחה איך ליישם.

במהלך הבוקר אנחנו בפעילות משותפת, זה לא שכל אחד בענייניו.

אחר כך יש איזה זמן חופשי, אבל אני מנצלת אותו לאפס קצת את הבית, או לארגן ארוחת צהריים, או לנוח רגע.

ואחה"צ לרוב אני יוצאת עם הקטנים החוצה פי האופניים, והגדולה עם חברה בד"כ.

בכלל גם יש להם נטיה שאם אני הולכת לחדר אחר, כשאני מנסה לתפוס כמה דקות לשיחה עם בעלי או לנוח קצת, תוך כמה דקות כולם אחרי. אני צוחקת איתם שאמא היא כמו מגנט, כל הזמן הם נמשכים אחרי...

אז זה לא עובד ללכת הצידה עם ילד בלי להכריז שעכשיו אני רק איתו. ולהכריז שאני רק איתו גם גורם לקושי, כמו שכתבתי...

לא יודעת אם זה הכיוון שמתאים לכם.

למה מפריע לך שהקטן מתעצבן מזה?

אולי צריך לתת לו להתמודד עם התסכול הזה, במקום למצוא פתרון אחר?

בזמן רגוע להסביר לו מראש, שכמו שהוא אוהב זמן אישי, ככה גם אחים שלו. ולכן, בזמן שלאחים שלו יש זמן אישי, הוא עושה משהו אחר (אפשר גם לתת רעיונות ספציפיים, או לחשוב ביחד איתו, לא חייב לתת לו להתמודד עם זה לגמרי לבד). אפשר גם לשאול אותו למה זה כל כך מפריע לו, אפשר לפתח סביב זה קצת שיח על מה הוא מרגיש. אבל מתוך הובלה לנקודה שכמו שהוא מקבל זמן אישי, ככה גם אחים שלו. אפשר גם לשאול אותו, מה הוא היה רוצה לעשות בזמן האישי? ולתת לו לבחור.

אחרי שעושים כזה שיח בזמן רגוע, כשמגיע הזמן האישי עומדים על זה שזה יתקיים לפי מה שדיברתם.

ואם הוא בוכה? לא נורא. זה בסדר, מותר להיות מתוסכלים. מזכירים ברוגע את מה שסיכמתם, ונותנים לו להחליט מה הוא עושה עכשיו.

מאוד יכול להיות, שאחרי פעם - פעמיים - שלוש, הוא כבר יבין איך זה עובד, וישחרר מעצמו. 

בסבב הקודם שניסינו לעשות זמן אישי למישהו אחד כך יום. דיברנו הרבה, בזמן אמת זה לא עבד. וזו היתה תקופה לא קצרה שניסינו, הוא עדיין לא הפנים (היו כמה ימים יותר טובים, אבל גם הרבה שלא).

וכל הבכי הזה כבר מתיש וגורם לי לאבד את הסבלנות והכוח לזמן האישי.

וזה גם לא שאני יכולה לעשות זמן אישי עם מישהו אחר כשהוא בוכה.

הוא בא אחרי וצורח. ואם נעלתי את הדלת הוא יהיה מאחוריה וידפוק עליה תוך כדי בכי וצעקות. ואחר כך יקח המון זמן עד שכבר ירגע.

זה לא בדיוק סיטואציה שמתאים לי להמשיך איתה לאורך זמן.

בן 4 קשה לפעמים לוותר ברצון על השהות עם אמא שלו.

בן ה3 שלי גם מתקשה בזה. את הזמנים הפרטניים עם הגדולים אני עושה לרוב כשהוא ישן או כשמישהו מוציא אותו החוצה.

לפעמים כשהבן שלי מתקשר מהישיבה, הקטן ממש מפריע לי לדבר איתו.

זו התנהגות תואמת גיל עד אולי גיל 5-6.

כמה שהוא חכם (בלעה"ר), הוא עדיין עם בשלות רגשית של ילד בן 4. אז הסברים שכליים זה לא באמת עוזר בגיל הזה...

כשהוא ישן זה פחות רלוונטי לי. אני צריכה את הזמן הזה לעצמי. ואחיות שמעליו הולך לישון איתו בכל מקרה.

להוציא אותו החוצה לא באמת יתאפשר באופן קבוע. אבל אולי לפעמים נוכל לעשות את זה.

תודה על ההבנה ועל הרעיונות.

תגדירו זמן כמו חוג.

כל יום שלישי בשעה 17:00 אבא/ בייביסיטר/ אח גדול לוקח אותו לספריה ובדרך קונה לו ארטיק.

בלי לספר לו מה קורה בהיעדרו.

שירגיש שזה בשבילו ולוטובתו.

מן הסתם יהיו ימי שלישי לפעמים מחוץ לבית אז תעבירו ליום אחר. אבל תשמרו על מסגרת

קבועה זה יעזור לכם ממש.

ומסכימה שזאת לא ציפייה תואמת גיל שילד בן 4 אמור להתאפק כ"כ  הרבה זמן.

צריך לפרק לו את זה למנות קטנות והכי טוב כשהוא לא בשטח.

אולי בבוקר יהיה לו יותר קל? אולי אפשר לעשות תורנות בין שני גדולים גדול עם בן 4, ואמא עם גדול שני, ואז הפוך- גדול שני עם בן ארבע ואמא עם גדול ראשון.

אפשר לקנות במקסטוק יצירות מיוחדות לזמן הזה ולבנות בהמשכים.

כלומר זה יהיה פרוייקט של זוג אחים כשהגדול מלמד את הקטן מה עושים.

(רעיונות: חרוזים מתגהצים, דמויות אצבע לבד, פסיפס וכד')

הרעיון הראשון נשמע לי מאתגר מידי כרגע בנתונים שלנו. גם לחוג שצריך לקחת ולהחזיר מאתגר לי לשלוח. הגדולים לא כאלו גדולים, ואבא נמצא בבית להפסקת צהריים לא כזו ארוכה ואז חוזר ללמוד עד הערב שזה כבר זמן השכבות. ובייביסיטר גם לא אופציה אצלנו.

הרעיון השני נשמע לי שגם פחות יעבוד. הוא יותר מידי דורש אותי בשביל לא לשים לב שאני לא בסביבה.

וקשה לו כשאחים שלו נותנים לו הוראות. גם כשאני איתם אני צריכה לא פעם לתווך את התקשורת ביניהם, שההערות או ההוראות שלהם לא יעצבנו אותו.

אבל נמשיך לחשוב. את גורמת לי לנסות לחשוב יצירתי. אולי נצליח למצוא משהו שכן יעבוד.

להסביר לגדולים שכרגע לא מתאפשר בלי שבן הארבע נמצא איתם.

אפשר גם להוביל אותם למסקנה הזאת- איך הרגשת אתמול כשחמודי דפק על הדלת וצרח? היית רוצה שאתן לו להיכנס?

אבל אז מה זה אומר על הזמן שלנו?

אולי אפשר למצוא פתרון שגם הוא לא ירגיש בחוץ וגם אתה כן תרגיש שזה הזמן שלך..

ככל שיש יותר פער בגיל זה יכול יותר לעבוד.

אבל גם אם לא, לקבוע כללים שאפשר לעמוד בהם. למשל הילד שזה הזמן שלו בוחר את המשחק (פעילות)

אולי הוא בוחר את צבע החיילים וזה יספק אותו.

אולי יספיק לתת מגע לבן 4 תוך כדי והוא לא יצטרך להתערב ממש בפעילות. (ממשי לי מתאדר ממש בהתחשב בעובדה שיש גם תינוקת, אבל אולי יסתדר לכם)

אולי לתת תפקיד לבן ה4 לשמור על התינוקת (לידך) בזמן שאת עם הגדול, וזה התנאי לשהייה שלו.

אולי אני סתם מבלבלת בשכל, אבל אצלנו אני ראיתי שכשמובילים לפתרון ביניים הקטנים והגדולים כן מנסים להפיק את המיטב האפשרי והם מעלים רעיונות מוצלחים.

כלומר הם מבינים שזה או כלום או משהו לא 100% ומקבלים זאת בשמחה.

כיוון נוסף, זה לתת תשומת לב דרך משפחה מורחבת. למשל זום עם סבא וסבתא רבע שעה יכול לעבוד? (להכין את ההורים מראש שהם צריכים להיות יצירתיים ולמשוך את השיחה כמה שיותר)

אני קוראת לזה בייביסיטר טלפוני וזה כלי מדהים.

לא כל יום, אבל פעם פעמיים בשבוע...

אולי אפילו עם בני דודים, ככה טוב לשני הצדדים. אגב לגדולים יותר יש אפשרות לשחק ככה משחקים כמו משחק זיכרון או שחמט. זה ממש נחמד. כי יש דיבור ספונטני ברקע. זה לא ממש "זמן מסך" בהגדרה.

וזה עוד רעיון לתעסוקה שמפנה זמן.

ונקודה אחרונה, אם הגדולים שלך לא ממש גדולים (לא בגיל שהם יכולים להוציא בן 4 עם אופניים נגיד או לקחת אותו למכולת)

ואת גם עם גיל ביניים וגם עם תינוקת,

אז זה השלב לדעתי הכי מאתגר של ההורות.

כמה ששילוב מתבגרים קשה מנטלית,

פיזית קשה כשהגדולים לא באמת גדולים.

אז אולי פשוט להנמיך ציפיות מהתקופה. ובע"ה בהמשך החיים תוכלי גם לנהל קייטנה וגם להקדיש זמנים אישיים וכל זה במקביל עם פעוטות ותינוקות.

כרגע זה לא ממש אפשרי וזה הגיוני והכל בסדר.

כן הייתי חושבת איך ניתן להעצים את הגדולים יותר שירגישו שרואים אותם בתור גדולים. (יציאה חד פעמית בערב לאיזה פסטיבל, שבת שהם הולכים לבד לסבא וסבתא, לנסוע עם דודים לבריכה, להזמין חברים למסיבת פיג'מות וכד')

אם למשל הוא רוצה עזרה לבנות במשחק - למה זה צריך להיות דווקא בזמן אישי?

לא יודעת אם אצליח להתבטא מספיק ברור,

אבל אולי אפשר למלא את הצרכים שלו בלי מסגרת של זמן אישי,

גם לשוחח על רגשות אפשר על הספה, כשהגדולים עסוקים במשהו אחר.

ואת הזמן האישי פחות להדגיש ולהעצים מול הקטן.

סתם הצעה קטנה, לגבי התור - אולי הגרלה תהיה מוצלחת בשבילם?

הבעיה היום היתה שהוא תכנן את זה דווקא לזמן האישי.

כשאמרתי לו שאחרי התור של אחיו אני אבנה איתו, אבל בסלון (כשגם אח שלו איתנו) הוא התעצבן שוב.

הגרלה בדיוק ניסינו היום בהקשר אחר, לפני ההגרלה היה נראה שכולם מסכימים לרעיון, אבל כשהוא לא יצא בהגרלה, הוא לא הצליח להתמודד עם זה, מצאנו בסוף פתרון אחר. אבל למדתי מזה שזה לא יכול להיות פתרון טוב בשבילו...

תודה על הרעיונות...

אני חושבת שתמיד ימצאו על מה לריב

כרגע הנושא הזה זמין אז רבים על זה...

אבל בכללי אולי זה קיבל קצת מימד רישמי מדי וזה מה שגורם לעומס.

אפשר שהזמנים יהיו פחות רשמיים ואז יהיו פחות סיבות לתלונות על מי ראשון ומי עכשיו וכו'

אבל עדיין לא ברור לי איך לעשות אחרת.

כתבתי בתגובה למעלה למה לעשות את זה בלי כותרת זה גם מורכב לי.

תודה לשתיכן - הריון ולידה

מציעה כיון חשיבה אחר.

אולי לא לעשות את זה "רשמי".

החיים הם דינמיים וזמן אישי יכול להיות גם תוך כדי תנועה:

בשיח תוך כדי הכנת ש.ב,

בשיחה קצרה תוך כדי הכנת אוכל,

תוך כדי הנקה,

בזמן מקלחת,

בזמן נסיעה לקייטנה/ גן/ ביהס

לטעמי ברגע שמשחררים את הזמן האישי מהגדרות וכותרות

ומבצעים את זה כך, הרבה יותר קל.

הילדים זקוקים להורים זמינים וקשובים בשגרה ופחות להגדרות

לגבי הקטן נשמע לי ממש תואם גיל, הם רוצים את אמא סביבם כל הזמן לכן אולי באמת עדיף לא להעצים מולו את ענייין הזמן האישי, אלא פשוט לקיים אותו. שוב- תוך כדי תנועה ולא באופן "רשמי"

כתבת כבר למעלה למה זה מאתגר אותי לעשות את זה תוך כדי.

תודה לשתיכן - הריון ולידה

תוך כדי מקלחת היה פעם הזמן האישי איתם.

אבל הגדולה כבר גדלה וזה לא התאים (אז התחלנו את הזמנים אישיים בסבב הראשון). ועכשיו לרוב בעלי עוזר לי עם המקלחות בזמן שאני מארגנת ארוחת ערב.

והבעיה גם שכשעשינו את זה אז, הם מאוד אהבו את הכותרת (כשזה על עצמם), ומאז הם כל הזמן מזכירים שהם רוצים זמנים אישיים.

זמנים שאני בכל זאת מצליחה קצת להיות איתם אחד על אחד לא מספיק נחשב מבחינתם (וכמו שכתבתי, זה יותר נדיר כרגע, וקשה לי ליצור את זה בהתנהלות הנוכחית).

מקסימה שאת משקיעה בזה כל כך הרבה מאמצים

את באמת אמא משקיענית ונפלאה!♥️♥️

לטעמי, אם כך אפשר *אחרי מעשה* להגדיר זמנים מסוימים כזמן אישי. כלומר אם הצלחת למצוא זמן משותף עם אחד הילדים, ואת מרגישה שמתאפשר לדבר/ להקשיב/ לשתף וכו, אז להכריז בפני שאר הילדים שזה זמן אישי

כך זה מאפשר לך גמישות עם המציאות, ומצד שני לא מבטל את הרצון בזמן אישי לכל אחד

נשמע לי שאולי כדאי לתת פחות "משקל" לזמנים האישיים, פחות להפוך אותם למשהו נחשק עד כדי כך.

אני יודעת, זה נשמע הפוך על הפוך...

אבל אצלנו ככה זה עובד, אם אני מתבוננת כל זה לעומק - שהזמן האישי קורה כדרך אגב, בלי שאני מודיעה לכולם ש"עכשיו הזמן האישי של איקס". רק אם מישהו בא ו"מפריע" באמצע אני אומרת שמדובר בזמן אישי.

עדיין - בהחלט יכול להיות שהקטנים (בעיקר בת הארבע) יתרגזו אם הם לא קיבלו באותו יום/באותו רגע את הזמן האישי שלהם... אבל לרוב אני מצליחה להרגיע אותם בהבטחות לזמן אישי בזמן המתאים להם.

ויכול להיות גם שהקונספט הזה של זמנים אישיים פשוט לא מתאים לכם, ויותר מתאים לכם שיחות אישיות ספונטניות בלי הגדרה... אפשר לשמר את הרעיון הזה לימי כיף מתוכננים מראש, שאמנם לא קורים בתכיפות גדולה, אבל הם באמת יותר אטרקטיביים ונחשקים. (הכוונה ליום שבו רק ילד אחד נשאר בבית ואז עושים איתו משהו מיוחד בבית או יוצאים איתו למשהו מיוחד/לקניות בחוץ. בחופש הגדול זה מתאים כמובן רק כשיוצאים מהבית...)

בהצלחה! את אמא נהדרת ומשקיענית!

כפעמיים-שלוש לכל ילד במהלך השנה.

אבל זה לא באמת מספק את הצורך שהם רוצים.

איך שכתבת בהתחלה שקורה אצלכם, נשמע ממש אידאלי. כרגע אני לא רואה את זה קורה אצלנו ככה.

הסברתי למעלה למה זה מאתגר בהתנהלות הנוכחית....

תודה לשתיכן - הריון ולידה

בכל מקרה תודה על ההבנה והכיווני חשיבה.

כי יש הרבה זמנים שאני לא עושה דברים עם הילדים...

את פשוט אמא אלופה!

את אמא מדהימה והילדים שלך זכו!

כתבתי פה לסליל למה זה קשה מידי להמשיך כשהוא לוקח את זה ככה...

זה בהחלט מה שניסיתי לעשות - הריון ולידה

זה יותר מדי זמן בשבילו ש"אסור" לו להיות עם אמא.

זה נורא מתסכל.

לדעתי תחזרו ל7 דקות, כל פעם ילד אחר.

או שלגדולים לעשות כשהקטנים ישנים.

וגם זה לא חייב להיות משהו "הרמטי"

לפעמים קורה שאני לוקחת ילד בן 8-9 עם תינוק ועם פעוט.

מתחילים סיבוב הגדול עוזר לעייף את הפעוט בזמן שהתינוק נרדם. אח"כ עותרים בדם שעשועים הפעוט משתולל לו להנאתו ואני חושבת לשחנש עם הגדול. זה לא הרמטי כי יכולות להיות הפרעות, אבל זה בהחלט עדיף מכלום.

לפעמים אני לוקחת רק תינוק וגדול.

אפשר בגלל שאתם כולם כל היום בבית, להוציא את הקטנים עם בייביסיטר לפעילות במתנ"ס/ ספריה/ גם שעשועים פעמיים בשבוע בשעות אחר"צ, שיצאו לקנות ארטיקים במכולת ויעבירו את הזמן

ולבנתיים את והגדולים מטפסים את הבית ויושבים לשתות משקה של גדולים עם עוגיות ופינוקים של גדולים.

זה לא אחד על אחד בהכרח, אבל זה בלי קטנים ברקע- שכפי שציינת הם מאוד מקשים על הזמן על הגדולים.

אפשר גם לפעמים לשלוח גדול לעזור לבייביסטר או משהו כזה.

הכי חשוב ועל זה אל תוותרי- זמן לעצמך.

בהצלחה!

זה מה שניסינו לאחרונה.

סה"כ הוא צריך להיות בלעדי כרבע שעה, כשחלק מזה הוא לומד עם אבא.

אבל כנראה שזה באמת עדיין קשה לו... בעיקר כשזה משהו רשמי.

בחוץ זה גם פחות מתאפשר. זה יותר הזמן שלי לעצמי - עם חברות שאני פוגשת בחוץ.

הבנים לרוב מעסיקים את עצמם יפה, והגדולה עם חברה בד"כ.

בייביסיטר זו לא אופציה, מכל מיני סיבות.

תודה על העזרה בחשיבה ועל כל הכיוונים שאת מעלה.

זה הרבה בשבילו בזמן שהוא בבית ו*יודע* שאת עכשיו עם ילד אחר.

אם תעשו 7 דקות ביום, פעם אחת ביום זה יקל עליו.

תראי אני עם ילד בן שנתיים אז בחלומות הלילה הוא יתן לי דקה בלעדיו כשהוא יודע שאני בלעדיו.

אבל אפשר למצוא פתרונות ביניים.

נשמע שהשאיפה לזמן של 1*1 קבוע גוזל יותר מדי כוחות ולא ריאלי כרגע.

תחשבי מה את מעדיפה- לצמצם את הזמנים או או לעשות שני ילדים ביחד או כל פתרון שהוא אולי לא מושלם בפני עצמו, אבל בהתחשב בנסיבות הוא עדיף.

אצלנו היינו צריכים פעם לשבת עם אחת הבנות 5 דקות ביום, שלוש פעמים בשבוע, כל אחד מההורים לתרגול שהקלינאית נתנה לנו

וזה היה קשה ממש.

ניסית את שעות הבוקר? אצלנו זה שעות יחסית ממש רגועות. אולי יעזור.

אפשר גם להתחיל בהדרגה. 5 דקות ביום, אח"כ 6, אח"כ 7 ולהגיע ל10 ואפילו אולי תצליחו 15 אם בן הארבע יתרגל שאמא לא נעלמת לשום מקום וששווה לו להתגבר.

או לפצל 7 דקות בבוקר, 7 דקות בצהריים בזמן שהוא אוכל.

ואם לא עובד, אז לא. יותר חשוב לנצל את הזמנים הספונטניים שנוצרים מאשר לקבוע זמן קבוע.

את נמצאת המון עם הילדים בחופש, אני בטוחה שהם יספגו ממך מספיק גם בלי זמנים מיוחדים. הכל בסדר.

בן ה4 זקוק לך יותר מהאחרים. את אמא, לא יועצת בבית ספר, ולכן אל תספרי 7 דקות על השעון ותעברי לילד הבא.

תחשבי איך זה מרגיש לבוא לרופא, לפתוח את הלב ואז אחרי 7 דקות הוא אומר לך לצאת כי יש לו עוד פציינט. זה פוגע. זה מעליב. זה אומר שהוא לא רואה אותך כבן אדם אלא הוא מסתכל על השעון.

זמן אישי זה לפי הצורך של הילד. ולא חייבים לסיים בו ביום את הסבב.

תתחילי בבן הארבע, נשמע שיש לו חסך. אז תשחקי איתו חצי שעה. מה קרה? אחר כך כבר תזהי את המתלונן הבא. ותתני לו גם חצי שעה. והשאר תגידי להם שמחר, מחרתיים. עדיין בימים שלהם תני לבן הארבע יותר תשומת לב אישית.

גם אם יש תינוק על הידיים, עדיין תשומת הלב שלך יכולה להיות לילד אחר. ואפשר לשבת לשחק עם התינוק על הברכיים ולהכניס את המוח והלב במשחק של בן הארבע.

רק שהם מסוגלים להבין שגם האחרים מקבלים את הזמן הזה.

ההגדרה של הזמן זה כדי שלא יהיה קשה מידי לאחרים לחכות יותר מידי.

כמובן שאם אנחנו באמצע משפט או משהו אני כן נותנת לסיים ומאריכה עוד קצת.

אבל אני לא באמת יכולה לתת בלי גבול, כי אז זה בכלל לא יעבוד. אם אני אתן לו יותר, הגדולים גם ירצו יותר, והוא לא מסוגל לתת לי גם את הזמן הזה...

והתינוקת בהחלט לא מפריעה. היא איתנו בזמנים האישיים עם כולם. איתה דווקא אין קושי כרגע..

הגדולים הייתה להם יותר אמא זמינה כשהיו קטנים.

בן הארבע בחסך.

מבינה שנוח לך להקציב כמה דק' ולהרגיע את המצפון אבל לדעתי זמן אישי לא עובד ככה. זה רק יוצר מריבות, בלגן ותסכול. תשאלי את עצמך למה קשה לך לתת תשומת לב חצי שעה לכל ילד פעם בשבוע. אולי כי גדלת בבית שהיית בו אחת מקבוצה וככה הדגם נוצר. מכל מקום בן הארבע מאד זקוק לתשומת הלב שלך, וכל ילד זקוק לתשומת לב אחרת בהתאם לגילו.

קשה להבין באמת מה הולך אצלנו רק מתוך הודעה בפורום.

אבל המסקנות שאת מגיעה אליהם מאוד רחוקות מהמציאות, וזה נכתב בנימה קצת מעליבה ('נוח לך להקציב כמה דקות ולהרגיע את המצפון').

זה ממש לא עניין של נוחות. אני משקיעה את כל הבוקר שלי בלעשות איתם דברים משפחתיים ביחד, במקום לשלוח אותם לקייטנות. ומנסה בנוסף למצוא את המסגרת שתאפשר לי לתת גם לכל אחד מהם זמן אישי רק איתי. ומתקשה בזה בגלל קטנצ'יק מתוק שקשה לו לאפשר לי את הזמן עם האחים שלו.

אין פה שום עניין של 'הרגעת המצפון'.

אני בטוחה שאת מנסה לעזור ולא מתכוונת לפגוע, ומעריכה את הרצון. אבל קשה לי ממש עם התגובה שלך.

וכביסות ועוד אלף מטלות גוזלות את הזמן, אז אני לקחתי עוזרת גם כשהייתי בבית כי הכל ביחד באמת אין מספיק שעות ביממה. אבל 7 דק' לילד זה מלאכותי. אחד מביע את עצמו בשטף. אחד לא. אחד רוצה משחק. אחד שואל שאלות. זה אמור להיות מותאם אישית לילד ולא תור אחרי תור. אבל כל בית וצורת ההתארגנות שלו. וסליחה על הניסוח אני עייפה ועובדת מחר ורק ניסיתי לתת כיוון למחשבה שונה.

ברור שאת אמא משקיעה

דווקא עם ארגון הבית בעלי מאוד שותף ועוזר. אני בעיקר מכינה אוכל, השאר עליו או ביחד.

הקושי שלי הוא לא בלתת להם זמן.

כל הזמן שלי כרגע מוקדש אליהם. הזמן שלי לעצמי זה בגינה כשאני פוגשת חברות (וכמובן גם משגיחה עליהם כשהם משחקים לידי), ובערב כשהם ישנים.

מבחינתי הייתי נותנת לכל ילד גם שעתיים אישיות. באמת שזה לא הקושי.

הקושי הוא להיות אחראית גם על הילדים שלא איתי בזמן האישי, ולעזור להם לא להרגיש לבד בזמן הזה.

הגדרתי זמן קצר, כי היה נראה לי שיהיה יותר קל כשכל אחד יודע שכל יום מחדש יש לו זמן אישי עם אמא. והוא לא צריך לחכות כמה ימים עד התור שלו (שזה מה שהיה פעם ולא עבד לנו טוב).

והקושי שלהם הוא דווקא לא עם זה שזה קצר מידי, אלא שלקטן קשה מידי לחכות את ה-15-20 דקות של שני האחים שלו (כמובן שאני לא עוצרת בדיוק בסוף 7 דקות. זה רק בשביל לתת מסגרת שלא תהיה ארוכה מידי, אבל זה כן גמיש ולרוב קצת מתארך). וגם שקשה לו להסכים להיות לפעמים השני או השלישי.

ונכון, זה זמן מלאכותי.

כי כל הבוקר אנחנו עושים דברים ביחד, אז זה עוד יותר מלאכותי להשאיר אותם לבד כדי ללכת הצידה עם ילד אחד.

ומאוחר יותר יוצאים החוצה, וזה גם לא מתאפשר.

אז בחרתי חלון זמן באמצע, אחרי ארוחת צהריים ולפני שיוצאים, כדי להכניס באופן מלאכותי זמן עם כל אחד.

איך את היית עושה את זה מותאם אישית לילד בתוך לו"ז כזה?

או שעדיף לוותר על פעילויות ביחד, לתת להם יותר זמן חופשי בבוקר ובתוכו למצוא הזדמנויות טבעיות יותר להיות עם כל אחד באופן אישי יותר?

מבחינתי זה ויתור על דברים אחרים מאוד משמעותיים שאנחנו מרוויחים בבקרים האלו.

אבל אולי לפעמים בהמשך החופש זה גם כיוון שאפשר לחשוב עליו.

כרגע אני מרגישה שהפעילויות המשפחתיות שאנחנו עושים מאוד תורמות לקשר ביניהם ולא נכון לוותר עליהן.

בבוקר לתת זמן חופשי ובתוכו למצוא הזדמנויות טבעיות.

הם מאד כמהים לקרבה שלך.

אני לא יודעת מה הדברים המשמעותיים שאתם עושים בבוקר, אבל הייתי מוותרת עליהם אם כולם כל כך רוצים זמנים אישיים. בסוף מה שיוצר אהבה בין האחים זה לא גיבוש משפחתי, אלא הרגשת השובע, של צרכים מסופקים. בכל אופן ככה אני רואה את זה. זה כמו לתת אוכל לילד רעב. נותנים עד שהוא שבע, גם אם זה בא על חשבון ניקיון הבית. זו רק דוגמא, אני מתכוונת שיש להם צורך חזק בפרטיות איתך וזה המקסימום שאפשר להפיק מקייטנת אמא.

לילה טוב ובהצלחה בכל מה שתחליטי לנכון.❤❤

לי הרבה פעמים קל לנצל יציאות מהבית:

להזמין ילד אחת ללכת איתי לקניה השבועית

לצאת  להליכה על יחד

לנסוע לסידור כלשהו/תור לרופאה

קניית ציוד לימודי

וכן הלאה...

בבית גם אצלי מאוד קשה לתפוס רק ילד אחד..

לפעמים מזמינה מישהו לעזור לי לבשל

לפעמים מארחת ילד בשעת קיפול כביסה

שבת תתני לגדולים פעילות "של גדולים" וקחי את הקטן למנה גדושה של "זמן אישי"

ואז מאוחר יותר בהמשך היום תמצאי זמנים לשבת עם הגדולים, ואם הקטן יתלונן - תזכירי לו כמה הרבה זמן אישי היה לו בבוקר..

סוג של "תשביעי אותי לפני שהוא נהיה רעב.."

ואני מצטערת שנעלבת. זאת ממש לא הייתה הכוונה. הניסוח היה לא מוצלח אז אני אנסה שוב.

קודם כל אמא שעושה קייטנת אמא כשהיא שניה אחרת לידה וקמה בלילה לתינוקת, והיא גם עייפה, זה באמת ראוי לצל"ש. 💯

בכלל לא הייתי מעלה בדעתי לעשות את זה בלי עזרה של עוזרת או בייביסטר. כמו שבגן, או בקייטנה, לגננת יש סייעת.

עם יד על הלב? מכיוון שאני ובעלי עובדים ממש קשה, והרבה, הייתי שולחת את הגדולים לקייטנות בלי שום נקיפות מצפון. שישתוללו שם ויוציאו אנרגיה, שישפריצו מים, שיסעו ליום כיף. שישאירו אותי לישון בבוקר קצת ולשחק עם קטנצ'יק בן ה4. אחהצ זה הזמן לתת תשומת לב אישית לגדולים יותר. קטנציק יקבל את סה, כי הוא שבע.

אבל אלו לא התנאים של הפותחת והיא בחרה אורח חיים שמתאים להם, אז ברור שהצורך בלו"ז הוא צורך כדי לשרוד.

כי אם לא יהיה לו"ז בוקר, ויהיה זמן אישי, הבית יהיה בלגן גדול.  אחת תעשה הדבקות, שניה תצבע בגואש, שלישי ימלא אמבטיה להשיט בה את ברווזי הגומי ובסוף אמא אחת תשושה או אבא אחד שחוזר מלימוד תורה עם מעט זמן ימצאו את עצמם עובדים מאד מאד קשה עבור החצי שעה תשומת לב אישית שכל ילד מנסה להשיג לעצמו.

לכן הצעתי להתחיל מהילד שהיה מביע מצוקה. וזה בן הארבע, שמוצא את עצמו עם אמא שהפניות שלה לתינוקת החדשה, ומנסה לעשות צדק ולחלק זמן בין כל הילדים. והוא צריך אותה. בכל דרכי ההבעה שלו הוא אומר, אמא אני צריך אותך.

וגם הגדולים, שהם לא גדולים בכלל, צריכים אותה.

ולנהל גן רב גילאי כשלכל ילד רמת הפתחות שונה זה כבר מאד מסובך.

אז יחד עם כל ההבנה למגבלות שמציבה המציאות, ויחד עם הערכה רבה לבית השמח שהפותחת מייצרת, עדיין לדעתי נכון יותר לשחרר את הלו"ז, לתת לכל ילד מה שהוא צריך באמת, שזה תשומת לב של אמא, אישית, והמחיר יהיה בית שנראה כמו שבית נראה בחופש הגדול. מבולגן.

ובעיני עדיף אמא ששוכבת במיטה עם התינוקת עליה והילדים נכנסים לחדר מדי פעם לשוחח איתה וחוזרים לעיסוקים שלהם מאשר לנסות לארגן קייטנה עם פעילות משפחתית שגם גוזלת אנרגיה מאמא וגם לא מספקת את הצורך האמיתי שכל הילדים ביקשו.

אני מבינה שהפותחת לא יכולה לצאת לסידורים עם כל ילד בנפרד ולנצל את זמן הסידורים לתשומת לב אישית. אפילו לחוג קשה לה. בטח שקשה עם פצפונת. אז אם לשלם מחיר. בעיני עדיף שישולם המחיר בנראות של הבית.

אגב לנו הייתה מרפסת גדולה וסגורה בטיחותית ששם עשו את הפעילות היצירתית והזמן החופשי וסגרנו עיניים על הבלגן שהלך שם. בכלל לא ניסינו להשליט שם סדר עד לתחילת הלימודים. ולא היה לו"ז. זרמנו. יש ימים שיש יותר כוח, אז עושים איזו פעילות נחמדה יחד, ויש ימים שפחות, שבהם רק האוזניים והעיניים של אמא פנויות. להקשבה

והזרועות. לחיבוק.

וכמובן מי שלא מתאים לה, לא מתאים לה, וזו זכותה. סה"כ הבעתי את דעתי.

הרבה פעמים כשכטתבים בפורום ווירטואלי זה יכול לקרות כי שוכחים טיפה לרכך את המילים

שוכחים שניה להגיד רגע אבל כל הכבוד וכו'

שבאמת מגיע,לא מאולץ..

אני גם קראתי אתמול את הניסוח שלך וצרם לי אבל חשבתי לעצמי שזה לא מימשאת אבל יצא ממש צורם...

סתם נקודות למחשבה שעלו כאן בפורום בעבר, כי צריך להיות מודעים לנקודות חולשה של פורום מקוון..

לכן השקעתי זמן הבוקר בלהתנסח מחדש, ונכון יותר.

האמת? התאפקתי לא לכתוב מה שאני חושבת ויצא ממש פרומיל ממה שהייתי רוצה לכתוב בלי כחל וסרק.

רק מהכבוד לפותחת אני לא אכתוב את זה בשרשור שלה.

כי אני מעריכה את הפותחת.

אבל ההבנה שכולן חוץ מאמאשוני חיות במציאות כזו,  מפתיעה אותי. 

מקווה שהבנת. אותי. 

לא כולם חושבים כמוני,

לא כולם מתנהלים כמוני,

ובכל זאת אני באמת מעריכה גם נשים שחיות אחרת ממני.

אני לא אתקוף מי שחיה אחרת ממני!

אני לא אחשוב עליה שהיא פוגעת בילדים שלה.

ובפרט ברוח היום- להיזהר לא להיגרר לשיח פוגע.

כי ה' ברא אותנו עם טעמים שונים ואופיים שונים וילדים שונים,

ואין אמת אחת! 

כולן פועלות מתוך מחשבה טובה על בני ביתן!

חס וחלילה.

נא לא להכניס לפה שלי מילים שלא אמרתי.

בכללי, באמת מפתיעה אותי הנכונות של כל כך הרבה נשים לקרוע את עצמן מכל הכיוונים. זו מציאות כל כך תובענית.

יחד עם זאת, כתבתי מאד מפורט בשרשור שבו הפותחת לא הגיבה, את דעתי על הנושא. כתבתי בלי שיפוטיות ובלי ביקורת. שרשור ארוך על זמן אישי לילדים, ואיך עושים את זה.

ולא נכון בעיני לשלוח כאן קישור לשם, כי הפותחת כל כך מתאמצת בחופשת לידה, שזה לא נכון בעיני לעשות את הדיון שהיה על הגב הפרטי  שלה. כאן בשרשור שהיא פתחה. זה היה יוצא כאלו אני מתנשאת או שופטת אותה, ואני לא. 

אני רק אומרת, ילד בן 4 שבוכה מתסכול יום אחרי יום, זו סיבה מספיק טובה לשנות התנהלות. וכיוון שהילדים הגדולים גם רוצים, ואבא ואמא לא צריכים לשלם את המחיר, הפיתרון הכי סביר הוא שהסדר בבית ירד לעדיפות נמוכה יותר עד שהמקום הרגשי של הילד בן ה4 יתחזק

בחברה שבה גודל המשפחה זוכה להערכה, 7 דקות לילד זמן אישי ביום, נחשב בסדר.

בחברה שבה מגדלים 3 ילדים וכל אחד מלטשים כמו יהלום, זה מאד לא מקובל.

לא חושבת שסודית *תקפה* את הפותחת,  אני חושבת שהפותחת בעצמה ענתה לעצמה שיש מקום לשנות את הלו"ז. ויותר מזה, וגם כתבה איך זה מתאפשר לה רק אחרי הדיון שהיה לה עם *סודית*.

ככה שלטעמי, יש קצת מקום גם להודות למי שאכפת לה מבכי של ילד בן 4,

ומקדישה זמן ללבן את הנושא,

גם אם הניסוח בהחלט טעון שיפור.

של 3 ילדים זה מקובל לתת יחס אישי ארוך יותר.

ברוב המשפחות לדעתי אין זמן אישי מוגדר עד כדי כך.

אז אולי עם פחות ילדים קל יותר לתמרן בין הצרכים. מצד שני לא בטוח שבאמת זה נראה אחרת. תלוי באופי ההורים

לגבי הורים ל3 ילדים, כן, חד משמעית.

לגבי משפחות ברוכות ילדים אני מניחה שזה תלוי בהרבה פרמטרים

כמובן משפיע הדוגמא האישית מהבית

אבל בגדול, כשיש פחות ילדים, יותר קל לתת תשומת לב אישית לכל ילד.

כמובן משפיע האופי של ההורים עצמם.

יש כמובן גם יתרונות למשפחה ברוכת ילדים שמפצים על הקושי לחלק קשב וריכוז הורי, ככה שזה לא קובע את מדד האושר.

אך, כמובן, אם יש בעיה שחוזרת על עצמה באופן יומיומי וניתן לפתור אותה, זה תמיד עדיף, אינך חושבת?

אלא לפניות שההורים מחליטים להקדיש לזה.

יכולה להיות משפחה עם ילד יחיד שההורים עובדים כל היום והילד עובר מצהרון לבייביסיטר וכו', ויכולה להיות משפחה עם עשרה ילדים שבה ההורים באופן מודע מחליטים להקדיש זמנים אישיים לילדים.

העיקרון הוא לא הכמות, אלא האיכות. בשבע דקות אפשר לספק צורך אישי שבמקרה אחר גם שעה לא תספיק לו.

(ואני לא בטוחה שהשקעה בילדים מתבטאת דווקא בשליחה לחוגים ובנסיעה אליהם, שלרוב מגרדת את העצבים של הנהג ולא משאירה לו פנאי לילד... כך נראה לי, לפחות.)

אני כואבת מאד את הרצח שהיה עכשיו בקדומים, ולא רוצה להמשיך את הדיון, שהפך מענייני לשנאת חינם. לא מתאים לי.

אני בטוחה שכל האמהות היהודיות רוצות בטובת הילדים. רק בשורות טובות לעם ישראל💞

כל אמא רוצה בטובת ילדיה, וכל אמא מממשת את זה אחרת. דיברתי רק על נקודה אחת, של כמות מול איכות. לא טענתי שאימהות למעט ילדים משקיעות פחות בילדים שלהם, אלא שפשוט זה לא קשור למספר הילדים אלא לאופי של ההורים.

אנחנו לא מתווכחות, רק משלימות זו את זו

(ואין קשר בכלל לפיגוע העצוב שהיה היום, שפוגע בלבם של כל היהודים באשר הם...)

קשור לגודל, עם כל הרצון הזמן מוגבל ל24 שעות ביממה אם הוא יתחלק  במספר הילדים, הוא יהיה יותר נמוך ככל שיש יותר ילדים.

זמן פרטני עם ילד הוא פונקציה של איכות אבל גם של כמות.

אבל עדיין חשובה יותר האיכות.

(ואני אומרת את זה בעיקר לעצמי - שאם אני מקדישה זמן לילד, כדאי שאהיה בו כל-כולי, כדי שגם אם הוא לא יהיה ארוך - עדיין הוא יהיה משמעותי...)

כותבת לא רק לך. פשוט כי את האחרונה שהגיבה).

בטוחה שכל אמא כאן, לא משנה מה הנתונים שלה, משקיעה ורוצה לעשות טוב לילדים. כל אחת בדרכה ולפי המצב המשפחתי והיכולות שלה.

לא חושבת שזה מוסיף למישהי לדון עכשיו איך 'נכון' יותר לחיות, או מי משקיע יותר בילדים שלו.

(ואם מדברים על סגנון משפחות שלא נמצאות פה, אז בכלל לא חושבת שזה מוסיף משהו למישהי פה שנמשיך בדיון הזה...)

מתנצלת שנסחפתי וסחפתי לתת הדיון כאן...

מעריכה אותך מאוד!♥️

שזו פונקציה של מספר שעות עבודה של ההורים.

עם כל הרצון הטוב, הזמן מוגבל ל24 שעות ביממה, אם חלק ממנו מוקדש לעבודה, זמן האיכות עם הילדים יהיה נמוך יותר ככל שזמן העבודה (או עבודה + נסיעות) יהיה גדול יותר.

אני לא אומרת שזה השיקול היחידי, או המשמעותי ביותר בזמן בחירת עבודה. ממש לא.

אבל ישנם הרבה נתונים שמשפיע על היכולת ועל מידת האפשרות לתת זמן אישי לכל ילד.

לדעתי זה לא נכון לומר שכמות הזמן הזו מושפעת ממספר הילדים במשפחה ולהתעלם מכל הגורמים הנוספים במשוואה, שסביר להניח שהם משפיעים לא פחות.

הגורמים המשמעותיים הם אלו שמשפיעים על רצון, פניות, זמן וסבלנות של ההורים.

כמות ילדים היא גורם שיכול להשפיע באופן משמעותי על פניות, זמן וסבלנות, כמו גורמים נוספים כמו שעות עבודה ממושכות או עבודה תובענית של הורים.

אני חיה בחברה כזו.

וכן, אני בטוחה.

אבל גם חילונית.

תלוי באופי ההורים. ללא ספק.

במשפחות מרובות ילדים יש יותר אינטאקציה חברותית בין הילדים לבין עצמם.

חיה בשכונה מעורבת. לא רואה את זה שמשפחות קטנות משקיעות יותר. יש חוגים במתנ''ס, כולם הולכים לשם בלי קשר לגודל משפחה. מגיל עשר מתחילים לנסוע לבד. חילונים מקללים בלי הפסקה. גם תכנים שהם חשופים להם בטיק טוק די נוראיים.

חברות של בת שלי מאולפנה ממשפחות קטנות לא שמחות לחזור הביתה כי אין שם אף אחד. הורים לא באמת מתקשרים כי הם חושבים שעם כמות קטנה של ילדים קשר בא אוטומטי

(כותבת לא רק לך. פשוט כי את האחרונה שהגיבה).

בטוחה שכל אמא כאן, לא משנה מה הנתונים שלה, משקיעה ורוצה לעשות טוב לילדים. כל אחת בדרכה ולפי המצב המשפחתי והיכולות שלה.

לא חושבת שזה מוסיף למישהי לדון עכשיו איך 'נכון' יותר לחיות, או מי משקיע יותר בילדים שלו.

(ואם מדברים על סגנון משפחות שלא נמצאות פה, אז בכלל לא חושבת שזה מוסיף משהו למישהי פה שנמשיך בדיון הזה...)

מצטערת

אבל אותי אמירות האלו מעליבות. 

ואז אפשר לשלוף אחד אחד לזמן אישי.

באמת וואו וואו וואו

תצליחי ותראי נחת

את מדהימהההההההה

אין לי ממש עיצות..

אני בדיוק בשלב שאני מתוסכלת מזה שלא שאין זמנים אישיים

אלא לפעמים שאני רק מתייחסת ונשאבת קצת יותר לילד שצריך אותי האחרים מתעצבנים ורוצים ממני גם..

אז אין לי ככ עצה...

בכל מקרה אם זה יוצר מתח

אני חושבת שאולי הייתי שוקלת

לכנס את כולם לישיבה או בעצם בדרך אגב דווקא

ולהודיע שבגלל שעכשיו חופש גדול ויש קייטנת אמא עושים הפסקה עם הזמנים האישיים

ותחזרו לזה בע"ה כשיגיע בין הזמנים או מועד אחר..

ואז לנסות לחשוב אם יש דרך אחרת פחות הצהרתית

ליצור את הזמנים האלה...

כי בתכלס המתח והתסכול גוזלים הרבה אנרגיה

ויכול להיות שיוצא "שכרו בהפסדו"

מקווה שלא בלבלתי את המוח

..

ובכל מקרה חיבוק גדול גדול גדול!!!

איזה אמא אלופה את!!

את שנייה אחרי לידה וכבר מארגנת קייטנת אמא..

אני באופן אישי 10 חודשים אחרי ולא מסוגלת לדמיין את זה...

ומתפללת שיסכימו להמשיך ללכת כי אחרת אני באמת יהיה בסיטואציה שגדולה עלי...

את כזו מחזקת עם הפרגונים שלך!

ב"ה עם הקייטנת אמא הולך טוב, דווקא מרגישה שזה שהגעתי מתוך חופשת לידה עם תינוקת רגועה ממש אפשר לי להתכונן לזה נפשית וגם טכנית. מקווה שימשיך ככה כי אנחנו רק בהתחלה...

ובהצלחה גם לך. מקווה שכן ימשיכו ללכת אצלכם בשמחה...

האמת שהם באמת מקבלים המון זמן אמא מושקע מאוד בתקופה הזו.

אבל הם ממש ביקשו שיהיה גם זמנים אישיים.

אז אני לא חושבת שזה יעבוד להודיע שאין יותר בכלל.

אבל אולי לעשות איתם ישיבה ולחשוב על זה ביחד יכול איכשהו לעבוד.

זה תלוי מאוד במצב רוח של הקטן, הוא לפעמים ממש בוגר ואפשר לגמרי לדבר איתו, ולפעמים הוא מתעצבן על כל דבר ורוצה שהכל יהיה רק כמו שהוא רוצה, בלי הבנה של הצורך של האחרים.

והוא גם ילד רגיש וקצת קשה לו עם מעברים, אז יכול להיות שלכן התקופה הזו טיפה יותר קשה איתו, במעבר מהגן לחופש הגדול.

בס״ד

(רגע. לפני ה״מצד אחד״. אני רוצה ממש להגיד לך שוב, כמו שכבר כתבו לך לפניי, שאת אמא נהדרת ונדירה!!! משקיעה, שמה לב, חושבת ומה לא. וזה הכי הכי הכי חשוב לזכור, תמיד. הפתרונות כבר יגיעו לך. אבל קודם כל להתחזק עוד ועוד באמת הזאת, גם כשמשהו לא הולך לנו כרגע).

אז מצד אחד, ממש טבעי שאנחנו ״ממגנטים״ את הילדים שלנו. כמו הדוגמה הקלאסית שאבא ואמא מתחבקים רגע (סתם חיבוק), וכל הילדים נדבקים אליהם 😅.

מצד שני, אני חושבת שטוב ובריא להרגיל אותם שיש זמנים שאמא עכשיו לבד בחדר או שאבא ואמא כרגע מדברים לבד וכו׳. כמובן שזה תהליך של למידה וככל שהם גדולים יותר, יותר קל להם ליישם את זה, ולהיפך אצלנו לקטנה בהחלט יותר קשה מאשר לאחרים (אז אותה כן מכניסים לפעמים נגיד כשבעלי ואני מדברים). אבל שווה לא לוותר (לפחות ברוב הפעמים), כי זה מלמד אותם משהו חשוב וכי זה מאפשר גם לנו ההורים לנשום או להיפגש קצת.

אני חושבת שהזמן של החופש הגדול הוא מאד מאתגר מבחינת זמנים אישיים. אז דבר ראשון, הייתי פשוט מקבלת את העובדה שזה אולי פחות ישים כעת - ובהתאם להוריד ציפיות. זה לא אומר לוותר לגמרי-לגמרי, אבל להיות עם יותר זרימה עם זה. להפנים שכמו שיש זמנים של הכנות (ימי שישי) וימים של מנוחה (שבתות), כמו שיש זמנים של למידה רצופה (מחנוכה עד תחילת הדר נגיד) וזמנים של יציאה מהשגרה (כל הימים המיוחדים שיש מפסח עד סוף שנה״ל), כך יש גם תקופות של יותר אפשרות של זמנים אישיים (בשגרה) ותקופות של יותר דגש על הוואי משפחתי (חופשים).

הייתי מאמצת גישה של ״אם יתאפשר פה ושם, זה בונוס. ואם לא - הכל בסדר. עכשיו הדגש על משהו אחר״. ואמרתי לא לוותר לגמרי-לגמרי כי בתור אימהות אנחנו שמות לב לפעמים שילד X זקוק ליותר תשומת לב אישית כרגע. אז לפי זה כן לנסות להכניס זמנים כאלה, לפי הצרכים שעולים מהשטח. בלי שזה יהיה מעוגן בלו״ז קבוע, שיוויוני או רשמי.

מה את אומרת?

ועוד רעיון שעולה לי - אולי לדאוג שיהיה לו משחק מיוחד ושווה (שבכל שאר הזמן שמור במקום לא נגיש) לזמנים שאת עם ילד אחר. אולי זה יוכל להפוך את הזמן הזה לאטרקטיבי גם בשבילו 🙂

לגבי שיחות עם בעלי - את לגמרי צודקת. ואנחנו כן מנסים לכוון אותם לזה. וכן מצליחים לפעמים לנהל שיחות בלי שהם יפריעו (למרות שעדיין את השיחות הארוכות כן דוחים לערב אחרי שהם ישנים, ונראה לי שזה כן נכון ככה. בסופו של דבר הם באמת צריכים אותנו).

כתבתי את זה בשביל להסביר שזה לא יעבוד פשוט 'להיעלם' עם אחד הילדים בלי להסביר למה. כי הם מאוד מהר מחפשים איפה אני...

ונכון, ה'מגנט' הזה הוא טבעי וגם בריא, ואני גם צוחקת על זה (וגם על זה שבעלי הוא המגנט שלי, ואז כשאני מגיעה אליו כל החבורה מצטרפת אחרי...🙂), אבל לפעמים זה קצת מתסכל...

אני מסכימה שזו באמת תקופה אחרת. ואולי אפשר להפחית בציפיות של הזמנים האישיים.

אבל הם באמת ביקשו את זה, וגם אני מרגישה שדווקא בתקופה שאנחנו כל כך הרבה ביחד, לפעמים צריך יותר את הזמן האישי עם כל אחד.

אני דווקא הכי מרגישה את הצורך של הגדולה, שקצת מאתגר לי איתה במהלך הקייטנה, כשהיא רוצה להעלות כל הזמן רעיונות או לתת לאחים שלה הוראות, אבל זה מעצבן אותם וגורם להם להתנגד, ובזמן אישי אני יכולה גם לשמוע את הרעיונות שלה ולבחור מה ליישם בלי שהאחים שלה ידעו שזה ממנה, וגם לשקף לה מה קורה ולדבר איתה על איך אפשר להתנהל בצורה שיהיה לכולם יותר כיף.

הרעיון שכתבת בסוף יכול דווקא להיות מוצלח. אני צריכה לחשוב על משהו מתאים, אבל אולי זה דווקא יכול לעבוד. תודה!!

(אני *לרוב* לא מנסה אפילו לעשות זמנים אישיים כשבעלי לא בבית. זה פשוט קשה ומלחיץ מדי...)

מבינה אותך ממש לגבי הצורך של הגדולה ובטוחה שתמצאי איך בע״ה.

🤍

אבל הזמנים שהוא בבית עם הילדים הם זמנים שפחות מתאימים לזמנים אישיים (בהפסקת צהריים, שברובה אוכלים ביחד, ואחר כך שוב בערב, שאז זה זמן מקלחות והכנת ארוחת ערב).

דווקא אני כן עושה את זה מיד אחרי ארוחת צהריים אז הוא כן בבית. והוא גם רצה ללמוד איתם משהו קבוע כל יום, אז זה יוצא יחסית במקביל. אבל אז נשאר ילד אחד שצריך להעסיק את עצמו כל פעם...

בכל מקרה, אני אמשיך לחשוב.

תודה על הפרגון ועל העזרה בחשיבה...

בס״ד

יגעת ומצאת - תאמין

ואתם הכי משקיעים ומתאמצים 😍

1. לתת יחס אישי- נגיד להכין עוגיות, לקחת אותה לבחור הפתעות לקייטנה וכו'.

2. לתת מקום לרעיונות והמחשבות וההגיגים- זה אפשר למשל להעלות על הכתב.

זה גם יעזור לכם במיקוד.

אפשר לקנות לה מחברת יפה לכתוב את ההערות שלה במהלך היום, ולסכם את הכל בשעות הערב.

ואז את תקראי ותגיבי בזמנך.

אפשר גם הפוך, שאת כותבת לה פתקי נחת בסוף היום. ואז גם אם את משחילה הערות לפעמים זה יהיה מעודן ומלמד יותר.

אפשר במקביל פעם בשבוע לקחת אותה לסיבוב ואז לשקף לה איך האחרים מרגישים. לא חייב כל יום. אולי עכשיו הצורך חזק כי תחילת החופש ולוקח זמן לכולם להתרגל אז את צריכה יותר תקשורת איתה כרגע עד שהיא תתאזן בהתנהגות שלה. לדעתי אין מנוס מלעשות זאת בערב כשהקטנים ישנים. זה לא חייב להיות ארוך.

את מצליחה לישון צהריים במהלך היום? זה יכול להעמיד אותך על הרגליים בזמן הזה שהגדולים צריכים אותך.

את משקיעה המון מאמץ ואנרגיה בלעשות פעילויות משפחתיות עם הילדים.

זה פחות מאפשר לך את האחד על אחד.

אולי 2 כיוונים:

1. להבין שכרגע הנתינה האימהית שלך היא יותר בעשיה המשותפת וחווית הגיבוש המשפחתי ופחות ביחס האישי, ובתקופות אחרות יהיה אחרת.

2. להפחית במינון של העשיה המשפחתית ולהשאיר יותר מרחב "מת" בסדר היום שבו משחקים "סתם" ובזמן הזה את יותר מתייחסת לילדים אחד אחד.

דרך אגב, אפשר לתת המון זמן אישי גם במרחב המשותף:

יש לי עכשיו "חברותא" עם בת ה5. לפעמים עוד ילדים מצטרפים - אבל המיקוד שלי הוא בה.

אני יכולה לעזור לילד בלימוד נגינה, ביצירה, במשימה לימודית. גם אם יש עוד ילדים בשטח - אני מושקעת ומתמקדת באותו הילד.

אפשר להתיישב על הרצפה ולבנות מגדל/בית/עיר/כביש עם ילד אחד, גם אם יש עוד ילדים ברקע..

וכן הלאה..

לוקחת את הדברים שלך.

אני עוד אחשוב איך לבנות את הדברים בצורה מדוייקת. נתת לי כיוונים חשובים...

בשלבים שונים של החיים שלי הייתי בשני המקומות:

רוב ילדי גדלו איתי עד גיל 3 וממש הייתי "אמא גננת" עם סדר יום מובנה, משימות ותכניות, וגם בחופשות עשיתי איתם המון דברים.

כיום אני קצת בקיצוניות השניה: 3 הקטנים שלי מעסיקים את עצמם כרגע מעולה בלי ליווי שלי. לאחרים יש המון חברים-שכנים ו"חבורות" ועיסוקים - כך שאני יכולה למצוא את עצמי אחר צהריים שלם נמצאת בבית אבל כביכול "מיותרת" כי אף אחד לא צריך אותי.

זה גורם לי לחשוב מהכיוון ההפוך על התפקיד האימהי - וליזום זמנים של עשיה משותפת מהכיוון ההפוך ממך.

לדעתי גם לך כאמא וגם לילדים שני הכיווןץנים חשובים: זה מקסים בעיני העובדה שנמשכים אחרייך כמו מגנט וכל הזמן רוצים את קירבתך (שלי,כרגע, הרבה פחות..) וזה גם חשוב ללמד אותם להעסיק את עצמך ולמלא בעצמם את הזמן שלהם, וגם ללמוד שאמא בעצמה היא בן אדם עם עיסוקים וצרכים.

וביחד שנמ המצבים החשובים האלה יש גם המון אמצע: אמא שמצטרפת לפעילויות שלהם, אמא שיושבת עם ילד אחד בזמן שהאחרים עסוקים, אמא שמתבוננת מחוף על המשחק שלהם ומתווכת ומשקפת, אמא שנותנת להם כליל לפתרון בעיות, וגם אמא שמזמינה פתאום לעשיה משותפת נחמדה.

החכמה היא לדעת לנוע בין כל המצבים האלה בהתאם למציאות ולבנות את הגמישות הזאת גם אצלך וגם אצל הילדים שלך.

(זה נכון דרך אגב גם בהמשך החיים לקראת הזוגיות: בנית יכולת של אינטימיות וקירבה מצד אחד ונפרדות ומרחב אישי מהצד השני)

אם את בכל זאת רוצה לנסות זמן אישי מסודר בחופש אז אולי יכול לעזור:

-טבלה מסודרת, מתי כל אחד כל יום. זה יכול לעזור לילד הקטן להבין את המסגרת ולגדולים להרגיש הוגנות.

-טיימר או שעון חול להראות לקטן כמה זמן נשאר.

-להראות לקטן סרט בזמן הזה. אולי אפילו להגביל שזה זמן המסך היחיד ביום וכך הוא גם יחכה לזמן שהאחרים בזמן אישי.

-ולהטרים את כל זה בצורה מסודרת וברורה, להסביר את הטבלה, להסביר את שעון החול, להסביר שיקבל סרט בזמן האישי של האחרים.

לבן ה4 שלי זה היה עובד כמעט בוודאות. אבל כמובן שזה גם הרבה תלוי באופי.

שזאת תהיה טבלה שהוא מבין, עם תמונות, אלא אם כן מזהה שמות.

אפשר גם פשוט לקחת תמונות מגנטיות של 3 הילדים ולסדר אותם לפי הסדר על המקרר וכל יום להחליף שמישהו אחר יהיה ראשון.

ואם הוא רואה סרט בזמן הזה וזה טוב לו אז אולי עדיף שלא יהיה באמצע כדי שלא יקטע לו את הסרט באמצע.

לתת חיזוק-

לדבר איתו שאת יודעת שמאוד קשה לו כשאמא בזמן אישי עם אח אחר ולא איתו, ואם הוא יצליח להתגבר ולשחק יפה בלי להפריע אז הוא יקבל שוקולד צ'יפס/מדבקה שהוא אוהב וכדו'

בגלל שזה 2 זמנים אפשר אולי לצייר חייכן אחרי כל זמן ואם יקבל 2 חייכנים יקבל את ה'פרס'.

הילד שלי בן 4 מצליח להעסיק את עצמו יפה כשאני צריכה להרדים את האח הקטן כדי לקבל שוקולד צ'יפס, למרות שזה זמן בלתי ידוע מראש (כמובן שאני גם דואגת לו לתעסוקה שהוא אוהב בזמן הזה).

וכמה עזרה

ועד כמה קייטנת אמא שארגנת היא משהו שאת עושה כי את נהנית ממנו, או שזה אילוץ של תקציב, של אורח החיים שבחרת.

לא מכירה אותך

לא יודעת איך הבית מתנהל ביומיום

לא יודעת אולי הילדים 90% מהזמן שמחים ופשוט היית בהצפה רגשית וקצת הגזמת..

אם את בעיקר מותשת, הייתי אומרת לך, אל תהיי מתוסכלת.

*את נורא מתאמצת*.

נשמע שהרבה מעבר לכוחות שיש לך, והייתי רק מחזקת אותך שאת עושה מעל ומעבר בשביל הילדים שלך, ומה שאת נותנת זה ***המון***💖

כל כך מעט אמהות נשארות עם הילדים ומארגנות להן קייטנת אמא,

שכל מה שאת עושה זה מבורך!

*גם אם המתוק הקטן קצת מתוסכל*.

אם יש לך יותר כוחות, ואת נהנית מהקייטנה, וכיף לך, אני בטוחה שתצליחי ליישם משהו מהרעיונות שהציעו לך.

אם לא, לא קרה כלום. כשתתחזקי והחופש הגדול יגמר, תחזרו לסבב הרגיל שעבד לכם קודם.

❤❤❤

כלומר זה מאד נעים לקבל חיבוקים והזדהות, אבל כשהמציאות זה בלגן כל יום סביב הנושא של הצומי, זה מתיש ומתסכל

תודה רבה לכל אחת שהגיבה, גם למחבקות והמחזקות, וגם לכל מי שניסתה לחשוב איתי ולהציע רעיונות וכיווני חשיבה שונים.

בעז"ה מקווה שיעבוד לנו טוב עכשיו.

שיהיה לכם חופש נעים וקל

הזה. חחחח😅🫣

שיעשה לי ובעיקר לא לילדים שלי קונוטציה שלילית

שם שממש אהבתי עושה לשנינו קונוטציה שלילית למישהו שהוא אומנם לא שכן, אבל אנחנו נפגשים איתו על בסיס דיי קבוע... אנחנו הוספנו שם שני קוראים בשני השמות, אז זה לא נשמע אותו דבר

חשבנו על כמה שמות אבל סביב הלידה בדיוק היו לי כמה תלמידים עם השם הזה...

ובא נאמר, לא ממש התחשק לי לקרוא ככה...

החלפנו שם בגלל זה 😉

אגב

היום אין לי מושג איזה שם זה היה 🤣🤣🤣

שעשה לי את המוות, ואמא שלו עוד יותר...

אמרתי לעצמי אין מצב שאני אקרא לתינוק בשם הזה, זה כל הזמן הזכיר לי אותו ועשה לי רע.

יום לפני הברית, אני ובעלי יושבים, מנסים להיסגר על שם ושום דבר לא 'מתלבש' על הילד! רק השם של התלמיד ההוא.. בסוף קראנו לו בשם התלמיד ו-אלף אני כבר סלחתי לו ואמא שלו, ובית, זה כבר בכלל לא מזכיר לי אותו כי כבר יש לי אותו משלי. הילד הזה אחד הילדים המדהימים והחכמים והמתוקים שאני מכירה וזה לא בגלל שאני אמא שלו!!! 🤣 באמת!

מה שאני מציעה שתחכי ללידה ותראי איך את מרגישה עם השם, זה יכול להשתנות לכאן ולכאן.

כי תחשבי על הבת שלך. תשכחי שיש קשר וזה אותו שם.

אבל ידועה האימרה שכשאתה קורא שם לילדים שלך אתה מגלה כמה אנשים אתה שונא (או אם ניהיה יותר עדינות- לא מחבב..)

וזהו, אני לא קוראת בשמות האלו כי אני לא רואה סיבה להיזכר ברוע ובסבל.

כל הזמן רציתי לקרוא שם שאני אוהבת אבל הייתה ילדה שגדלה איתי ולא אהבתי בשם הזה..

בבת הרביעית נכנעתי 😉

זה שם מהמם וטוב ולקח לי קצת זמן להתרגל אבל היום אני בכלל לא חושבת עליה, והבת שלי לא דומה או מזכירה אותה בכלל..

מה שכן אגיד שזו מישהי שאין לי קשר אליה כיום בכלל..

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

לק"י

להשען על הרגל כזה.

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

להלביש על מיטה או על הספה שהם יעלו לבד...

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.

חוץ מ:

לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה

להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)

אני אוסיף

שמשתמשים בכלים חד פעמיים

כביסות בעלי ממלא

והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד

לא מכניסים לארונות

הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת

לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.

חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.

שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)

שאת ילדת בניתוח ומוריה לא?

אבל עשיתי גם פרוצדורה רפואית שגם בגללה אמרו לי לא להרים יותר משתיהן יחד.

אבל את ההנחיה לא להרים יותר ממשקל התינוק קיבלתי גם בלידות הרגילות שלי...

אז יותר מסתבר שההוראה משתנה ממקום למקום (מה שפוגע קצת באמינותה, אבל מילא).

הרי דקה לפני כן הגוף שלך סחב כפול ממשקל התינוק או יותר, עם מי השפיר השיליה וכו. ברור שהריון ואחרי לידה זה שונה אבל עדיין 7 קילו זה די מעט.

גם יש תינוקות שנולדים 2.5 ויש שנולדים 4.5, אז עד איזה משקל מותר להרים? בקיצור נראה לי שפשוט מחמירים כדי שלא יחפפו, אבל זה כנראה לא כזה גרוע להרים קצת

הגוף לא היה אחרי לידה...

זה משמעותי

עושה כלום...

אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'

כן מבשלת דברים פשוטים.

אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?

אני גם מקלחת את הילדים.

אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.

אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.

לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.

אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.

היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.

וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.

מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.

לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.

כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...

כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...

כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו

שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח

אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה

שהוא בבית תקלחי אותם

כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה

לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.

אפשר.

למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.

להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.

גם לא לשטוף כלים

אני ילדתי לפני חודשיים כמה ימים לפני שנהייתי בת 36...

ולא אמרו לי שום דבר על זה.

הרבה מזל טוב לך!!!

ילדתי גם בגיל 57 ולא אמרו לי על זה כלום..בעיני תלוי גישה היתי מבררת

אנילקחתי בבי"ח והביאו לי לבית טלא הצלחתי ונהרס המזרקאז ויתרתי

כנראה משתנה בין בתי החולים

ובאמת אמורלי את זה שאלתי את הרופא שלנו והוא המליץ לקחת.

לקחתי ואז שחכתי ובסוף תרמתי מה שנשאר....

זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.

מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.

יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......

אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....

(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)

שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות

לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?

בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.

של 2 אבל עם מלא מקום וכשאני הייתי יצא שברוב החדרים בעצם היתה רק מישהי אחת

והיה מעולה

ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.

אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...

אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.

משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)

אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?

האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).

הייתי בכמה בתי חולים, תמיד בוחרת ביות מלא, גם כדי לישון כמה שיותר טוב בלי שיעירו אותי.. וכל פעם התחרפנתי מהיציאה המוזרה הזו להעיר יולדת בשביל לחץ דם. הלווווו, מה הקטע?!?!

בפעם האחרונה הייתי במעייני הישועה. בביות. הייתי רוב הזמן בחדר לבד, מחלקה שקטהההה ונהניתי מזה שלא מעירים אותי סתם והם מבינים שיולדת צריכה לישון

לא מצליחה להבין את זה שמעירים יולדת, עד שמצליחים לישון טיפה באים למדוד לחץ דם וחום. או להביא משככי כאבים (איפה שילדתי לפחות זה היה ככה) כשלא ביקשתי. אז מה שעברו 6 שעות, למה להעיר?! חוסר הבנה בסיסי בחשיבות השינה בשביל ההתאוששות.

גם כשהייתי מאושפזת פעם מסיבה אחרת, הייתי במיון מ8 בערב, אחרי שהתישו אותי עם כל בדיקה אפשרית, ב1 בלילה סוף סוף העלו למחלקה, רציתי לישון בצורה נואשת, ואז נכנסת אחות ומתחילה לשאול גובה, משקל, אלרגיה לתרופות, כתובת, ביטוח ועוד מלא שאלות. למזלי בעלי היה איתי וענה לה בתוקף "ענינו על השאלות האלה כבר 5 פעמים היום לכל אחות/רופא חדש שפוגש אותנו. זה לא בעיה שלנו שאתם לא מסונכרנים ביניכם ואין לכם את המידע מסודר במחשב. עכשיו אשתי צריכה לישון, תצאו בבקשה ובבוקר נענה לכם על הכל".

להפתעתי היא יצאה וסוף סוף הצלחתי לעצום עיניים... והם חזרו בבוקר לסיים למלא את כל הטפסים.

ועד עד ואם בכלל מצליחה להניח אותם לרגע בעריסה ואז מעירים אותי ואיכשהו גם את התינוק כי יש להם מחשבה שקטנים לא מתעוררים מרעש והם כןןןןןן

קיצר זה משגע

אבל באמת מחלקה שקטה ברמות מטורפות ממש לא מרגישים שבי"ח כמעט..

אבל כן העירו אותי בלילות כמה פעמים חח אז כנראה סתם היה לך מזל מוצלח

שהן לא מעירות.

רק בלילה האחרון.

אבל ניצלתי, כי חתכתי יום קודם

;)

יש הבדל בין מחלקה של ביות לאפס הפרדה? או שזה אותו הדבר?

במחלקה ג'

מאוד רציתי ד' ולא היה מקום

אבל דווקא היה ממש בסדר

מי שהייתה איתי בחדר שמרה על שקט כל הזמן

האחיות גם כשהגיעו לבדיקות אם ישנתי או הנקתי הלכו וחזרו מאוחר יותר

בדקו כשהייתי ערה

הבעיה יותר זה עם הבדיקות של הרופאים שעושים סבב רק בזמן מאוד ספציפי אבל זה בדר"כ בשעות היום

אפשר להשלים בטיפת חלב כמה ימים מאוחר יותר.

אני לא זוכרת שאחיות הפריעו בלילה, אבל זה ממש משתנה...

אני בלידה אחת הייתי בחדר צפוף במחלקה ג עם שכנה מהממת שכל פעם שהתינוקת שלה צייצה יצאה החוצה (בעיניי ממש אקסטרה אני לא הקפדתי) ולעומת זאת בלידה שאחריה הייתי בחדר מהמם בד כאשר לשכנה הייתה תינוקת בכיינית במיוחד ועם בעיה רפואית שגרמה לה לבכות יותר ולא יכולתי לנוח בכלל...

לגבי אוכל אל תצפי האוכל בהדסה הרבה יותר טוב והרבה יותר מפנק מאשר במלונית.

במלונית החדר אוכל משותף לכל מי ששוהה שם לא רק יולדות ובכלליות לא משהו.

אם לא השתנה יש תינוקיה קטנה עם אחות אחת לא נראה לי שמגיע לשם רופא או משהו.

זה בעיקר נחמד אם רוצים לילה נוסף לנוח בשקט

מוסיפה עוד משהו לגבי הדסה

כמו שכתבתי לך, הבייבי שלי היה מאושפז, עם תמיכה נשימתית ומנוטר במשך 5 ימים

אני אושפזתי במשך 4 ימים ואז שחררו אותי (הלכתי להדסה בייבי כדי להיות קרובה אליו)

כל ה4 ימים האלו לא בדקו אותי בכלל!!!!

לא לחץ דם, ולא כלום

רק בוקר אחרי הלידה נתנו לי זריקה אנטי די והוציאו את העירוי

מאז ועד ששוחררתי לא נבדקתי

ולמה?

כי הייתי צמודה לבייבי בפגייה או בתינוקיה

והם לא טרחו לחפש אותי כדי לבדוק מה קורה אותי

למרות שהיה בהחלט רשום להם שהבייבי מאושפז

כשבאו לשחרר אותי פתאום האחות שאלה למה אין פה שום בדיקות שלך.....

היה הזוי....

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

אני לא מצליחה לקבוע תור בטלפון או באתר (כללית)...

השאלה אם זה משהו שכדאי ללכת בשבילו למיון נשים? (לא בבית חולים... במרפאה...)

או שצריך לחכות לתור שיהיה בעוד מלא זמן?

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

מעניין מה שאת אומרת, בדיוק רציתי להוציא אותו... אז זה רק מחזק את זה.

השאלה אם התור לרופא זה דחוף או שאפשר לחכות?

ועוד משהו אחרון- מה העצות להפסקת דימום? אף פעם לא התנסיתי...

אם זה לא דימום חזק אז זה לא דחוף.

עיצות לקיצור והפסקת דימום-

1. לשתות מיץ מלימון כל בוקר, במקרים קשים לשתות אחד בבוקר אחד בערב. להקפיד רק מהיום השלישי לווסת ולא לפני כן, ועדיף לטובת השיניים לשתות את זה עם קש.

2. לשתות הרבה מים

3. לא לעשות פילאטיס ומאמץ פיזי

4. ביופלונאידים לפי המינון המומלץ המצורף

5. לקחת ברזל וB12

6. לשבת באמבטיה חצי שעה ו/או לשטוף ישירות את האזור בתכיפות במהלך היום

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית

לא חשבתי שמישהו זוכרת... תודה!

לקחתי ממך כלכך הרבה השראה ולגיטימציה לא לשטוף כלים..

ולא רק את זה (איך עושים אימוג'ים??? חח)

ברוכה השבה!

אני עדיין קוראת אותך ומחכימה המון...

אל תאחלי לי לשוב, אני לא רוצה להתמכר...

לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד

ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.

במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת

והכל היה בסדר

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

הורדתי באפילציה ךפני שנים.

בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...

יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.

זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?

זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.

לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.

במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)

ואני יודעת ששיער פנים זה הורמונלי.

זה לא נעלם לתמיד.

לכן קניתי מנוי לכל החיים.

פיאות לחיים סנטר ושפם

בפיאות לחיים ובסנטר חזר לי קצת

בשפם כלום מלבד 2-3 פעם בפעם.

וניסיתי מה שאת רוצה. כולל אפילציה.

לייזר הדבר היחיד שעזר לי.

אני עם שחלות פוליציסטיות

לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...

זה מכל שיטה שמשתמשים בה או שיש שיטות שזה קורה איתן?

מעצבן כן,

פעם בחודש שעווה וכשרואה שיש צורך אז פינצטה פה ושם

אני מכירה כמה טובות בכמה איזורים אם תרצי לשמוע

או מציבה עובדה שנגמר התור שלהם ועכשיו ילדים אחרים.

אין לי עניין לחנך ילדים של אחרים.

בבית אפשר להסביר למה בחרנו ככה במקום לעמוד על שלנו כמו שמגיע לנו, אבל בסוף אני אישית לא מעוניינת בויכוחים מיותרים.

אומרת לילדים שלי שזה ממש מבאס שאחרים לא נותנים להם תור ונעשה משהו אחר

בדרכ גורם לבכי אצל הקטנה יחסית

וגם גרם לזה שהילד שלי יחסית גדול לא הסכים לפנות את הנדנדה כשהיה תורו ביום אחר ופה כבר לא ידעתי איך להתמודד

ואומרת לילדים שלי שפעם אחרת נגיע לנדנדות, שמחה שאצלינו רוב האמהות בשטח וזה קל יותר

אני תמיד באה ואומרת בהומור: אז אתם פה עד מחר? עד החגים? לא פשוט שאדע...וכו וכו הם מבינים, עוד קצת הומור ואז הם קמים.

לגבי המציקים- הייתי מיידעת את האמא, או מעירה להם בעדינות. לא לעניין

ילדים אחרים לא צריכים לפחד לחכות בתור לנדנדה.

(הערה- אני מהאימהות המתערבות, יצא לי להפריד ילדים באמצע מריבה, להסביר לילד שלא מקללים או שיש פה ילדה שמחכה שעות בתור ועוד כהנא וכהנא.

בד"כ ההורים בטלפון לצערי ולא שמים לב לילדים שלהם, ולא אכפת להם מה קורה לילד (וקרה לי שילד בא אליי ולא לאמא שלו ואמר לי את יכולה להגיד לו לקום הוא מתנדנד הרבה זמן ועכשיו תורי...

אז אני מרשה לעצמי...

איזה קשה זה שהורים שולחים את הילדים לבד,

ואז ההורים האחרים בבעיה. אלה שכן היו אחראים מספיק כדי לבוא בעצמם.

אבל חושבת שהיתי מבהירה לילד טוב מאד שהוא סיים וזהו.

אם לא היה עוזר והיתי רואה שהוא ממש חצוף ושם עלי פס,

היתי מסבירה לילד שלי, שיש ילדים שלא יודעים לכבד ולהקשיב, ואין לנו מה לעשות כי אנחנו לא מלמדים אותם במקום ההורים שלהם.

פעם אחרת כשאמא שלו תהיה פה אני אדבר איתה על זה.

אז בא נבחר משהו אחר בגינה לשחק בו עכשיו.

סיטואציה שאני שונאת אותה אבל, כי זה מציב אותך בתור מבוגר במצב חסר אונים.

כי את לא יכולה להוריד פיזית את הילד מהנדנדה.

למרות שכשהיה לי סיטואציה כזו עם ילד ממש קטן כן הורדתי אותו.

הוא היה בן שנתיים אולי שלוש, ועלה על המגלשה מלמטה ולא נתן לשאר הילדים להתגלש מלמעלה.

וכולם יושבים ומחכים כולל הבת שלי.

אמרתי לו בהתחלה יפה, אתה יכול לעלות מהסולם אבל לא עולים מיפה. יש פה ילדים שמתגלשים.

הסתכל עלי ואמר שלא.

הזזתי אותו.

הסיטואציה היתה של הורה באמת מנותק כנראה כי זה גם גיל ממש קטן, והילד ממש שם עלי פס והוא פיציי.

הרמתי הזזתי. אמרתי לו, אם אתה רוצה תעלה משם מהסולם.

איך קשה לי עם הורים שלא משגיחים יו.

יש אצלנו מלא הורים ששולחים ילדים בני שמונה כזה לבד (פעם היה גם ילד שהיה ברור שיש לו בעיות והוא ניסה לדפוקי את הנדנדה בראש של הבת שלי..)לצערי אני לא מספיק מפחידה כנראה.. אבל האמת שזה מחזיר אותי לימים שטני הייתי ילדה בת עשר וחשבתי לעצמי שאם אני אהיה מבוגרת הם בטח יתייחסו אלי..

אם לא- אז מבהירה להם שהתור נגמר. ואם צריך עוצרת את הנדנדה בעצמי.

אם ההורים בסביבה אפנה אליהם, אם לא- אדאג בנעימות אבל באסרטיביות שהילדים ירדו..

וכמובן שהמשפט שלו חצוף מאד

יש מצב שהייתי פשוט מחזיקה את הנדנדה ומודיעה להם שירדו

גדולים יותר כנראה הייתי מעירה להם והולכת משם אם לא עוזר

לא בקטע רע

אבל אם יש ילדים שתופסים מתקן כבר הרבה זמן והילדים שלי רוצים גם, אני באה ואומרת להם לרדת.

בדכ הם מתיישרים מיד ואם לא והם עם הורה שם אני דואגת לערב אותו.

זה עובד גם לכיוון השני, אם הילדים שלי על מתקן ויש ילד אחר שרוצה, אני אומרת להם לרדת כי זו אחריות שלי שלילדים שלי יהיה טוב ושיהיה טוב לילדים אחרים בסביבתם.

אבל בדרך כלל אחרי שהורה מגיע הם מתקפלים.

האמירות אלייך זה כבר חוצפה מסוג אחר.. וגם לא לרדת אחרי שהורה מבקש כמה פעמים זה לא בסדר..

לחנך אי אפשר , כנראה שלא הייתי מנסה מולם.

אני הייתי מלמדת את הילדים שלי שאם הם רואים חבורת ילדים שליליים שלא מעוניינים לוותר - שהילדים שלי פשוט יתרחקו לאיזור אחר..

הוא התנדנד מלא זמן.. והתחיל להיווצר תור ארוך... אמרתי לן שמעון (שם בדוי) תרד.. יש עוד ילדים. אמר לי רגע אמא עוד מעט. עכשיו חיכו שם גם ילדים ערסים כאלה.. אנחנו גרים בשכונת פיתוח. הוא כולו היה עם פיאות כיפה ענקית קטנצ'יק...חששתי בשבילו כבר. באיזשהו שלב אחד הילדים שאל אותו ילד נו מתי אתה יורד?... והבן 5 שלי עונה. עוד אלף דקות...

ונקרע מצחוק. והאמת גם הילדים האחרים צחקו ממנו ומהאומץ שלו.. . בסוף הוא ירד כמובן כי הכרחתי אותו. הוא לא בכה הוא הקשיב לי כי סך הכל הוא היה ילד ממושמע.. אבל הקטע עם הנדנדות זה כל כך משהו נפוץ והייתי בכל כך הרבה סיטואציות ולמדתי לקחת את הרגלים וללכת... כי יש אימהות שנכנסות לאירוע כאילו מקסימום גנבו לילד שלהם את הבימבה. . . לשחרר וללכת לדעתי הפתרון הכי טוב...

גם להיות הרבה..

אם האמהות בטח נעשה תור וכזה..

אם לא וילדים לא מפנים אז אני אגיד לילדים שלי שהנדנדה תפוסה וזהו...

ילדים נגיד שמטפסים על המגלשה מלמטה ומפריעים אני יותר אעיר אבל גם בגבול הטעם הטוב מספיק לי הילדים שלי אין לי כח לחנך ילדים אחרים...

לא נתקלת במקרה כזה:

ילד אחד על הנדנדה

אחרי 5 דקות מוריד מהירות, האמא מגיעה קוראת לעוד שלושה ילדים אחד אחרי השני כדי שיעלו אחריו.

בשלב מסוים שאלתי את האמא כמה ילדים יש לה כדי לדעת עוד כמה זמן זה ייקח, היא פחות התחברה..

כל עוד לא נתקלת בחוצפה כזאת, כבר טוב.

לגבי המקרה שלך - יש ילדים חצופים, אני לרוב כשמגיעה אם הילדים לא מבינים את הרמז הראשוני, אני ממשיכה הלאה.

סביב גיל 8 ומעלה אליאס

10-12 ומעלה סיכון

סיכון

רמי

טיקט טו רייד

שרלוק זה גם חמוד מאוד

ביג דיל

אלוף החמין

מלך הפלאפל

אונו וסט זה גם נורא כיף

אנחנו ממש אוהבים.

השועל החמקמק

טאקי

רמי

חתחתול

גילאי 4-6

זה משחק שיתופי- לכל אחד יש שחקן, וכולם צריכים לשתף פעולה כדי לצאת מהמדבר בחיים.

וגם טיקט טו רייד של אירופה, ראיתי שכבר המליצו.

ורק בקשר ל''סיכון'' - לדעתי זה משחק נוראי

ארוךךך ועם מלא חיילים פיצקים

אולי יש בנים שאוהבים את זה, אבל למבוגרים זה בלתי נסבל לדעתי...

שהילדים יכולים להתחיל לשחק במשחקי קופסה יותר בוגרים.

במיוחד כשחברה של הבת שלי מגיעה אליה.

לא זוכרת מאיזה גיל, היה ממש ממש כיף

גם אותו מאוד אוהבים אצלינו אני לא מסתדרת עם זה אז רק צופה בהם