רצתה למשוך תשומת לב

מסכימה שיש הרבה דרכים נוספות לעזור לאמהות לעבוד.

ומסכימה שיש לא מעט עבודות שאין אפשרות לעבוד עם תינוק.

אבל גם חושבת שלפעמים ובמצבים מסויימים זה יכול להתאפשר, ובמצבים כאלו יש מקום לאפשר את זה, ולהפוך את זה למקובל.

מכירה מישהי שעבדה במשרה מלאה כרכזת קהילה, עם שני קטנים איתה בלי מסגרת (היו סיטואציות שאמא שלה באה לעזור לה עם הילדים, אבל רוב הזמן היא עבדה גם כשהיתה איתם. והעבודה שלה היתה מעולה).

במקצוע שלי ובמקום העבודה הנוכחי שלי זה לא אפשרי להגיע עם תינוק.

אבל פעם בשבוע אני מעבירה שיעור פרטי בכינור, אם תינוקת, ולפעמים היא יונקת תוך כדי, ולפעמים היא במנשא תוך כדי, והשיעור יעיל ומוצלח.

אני לא לוקחת עוד תלמידים כי לי זה לא מתאים. זה בהחלט הופך את העבודה ליותר מאתגרת. אבל זה אפשרי.

אבל זה גם מובן, בכנסת עושים הרבה דברים רק כדי לבלוט ולדחוף אג׳נדות בכוח. תכלס הכנסת זה יותר קרקס מאשר מקום עבודה, במקום אחר היא היתה מפוטרת במקום.

עבדתי וקשה מאד בתור מהנדסת תוכנה עם תנוקות

זה היה לחזור ככה לכמה חודשים או להאריך חופשת לידה

והספקתי יפה מאד...הנקתי אחוז גדול מהזמן

אולי לך זה לא אפשרי.

אבל יש תינוקות שזה אפשרי איתם.

אולי יש זמנים שהתינוק מעסיק וצריך לעשות הפסקה מהעבודה. אבל אם עובדים מהבית, ומתזמנים נכון, אפשר בהחלט לעשות לא מעט גם עם תינוק, בעיקר כשהוא קטן (אני לא חושבת שהייתי מצליחה לעבוד ככה במשרה מלאה, אבל כמה שעות כל יום זה יכול להיות אפשרי בהחלט).

כי צריך לעשות הפסקות לטיפול בתינוק והפסקות בעבודה מיועדות לעובד שיוכל להתאוורר ולדאוג לעצמו.

גם התינוק המלאכי ביותר בוכה לפעמים, זה לא מקצועי לעצור עבודה באמצע כדי להרגיע תינוק

נניח שעובדים בעבודה שאפשר לתזמן הפסקות מתי שרוצים ונניח שהאמא מלאכית ויכולה להקדיש את ההפסקות שלה לטיפול בתינוק ויכולה לעבוד ללא הפסקה לעצמה ונניח שהעבודה בנויה על הספקים והיא יכולה לעצור אותה בכל פעם שהתינוק בוכה, עדין העבודה הזו לא תהיה בריכוז מלא, כי זה בלתי אפשרי להתרכז ככה.

אני יודעת שנשים עושות זאת, זה לא הופך לאפשרי לעבודה בריכוז מלא ורוב הסיכוי שהן משלמות ע״כ מחיר אישי ולא רק בטיב העבודה.

וגם בלחזור לעבודה כשהתינוק עוד קטנצ'יק, ולשלוח אותו למטפלת יש מחיר אישי. בעיני אפילו יותר גדול.

אצלי בעבודה לא מתאפשר לחזור עם תינוקת, אז אני מאריכה חופשת לידה.

אבל אני כן עובדת קצת מהבית. במטלה מסויימת שדורשת הרבה שעות עבודה, שכשאני בעבודה אין לי אפשרות להגיע לזה, אז עכשיו אני יכולה להשקיע בזה. זו לא עבודה רצופה, ואני גם לא על זה כל היום, אבל כשאני עובדת על זה אני בהחלט עושה את זה טוב, לא פחות מאשר אם התינוקת היתה אצל מטפלת.

כי אין פה חובה לעבודה ברצף. ואני בוחרת לעבוד בזמנים שזה מתאים לי איתה.

בעיני זה ממש לא פחות טוב, ואולי דווקא יותר טוב, מאשר הורים שעובדים מהבית כשהילדים בחופש הגדול, או הורים שעבדו מהבית עם הילדים בתקופת הקורונה.

ברור שגם אז זה לא היה אידאלי, אבל אנשים כן עושים את זה, ויש להם תפוקה, גם אם פחותה מאשר בזמן של עבודה נטו.

יש כל מיני מקרים, יש הבדלים בין אנשים, בין תינוקות ובין עבודות.

ואני חושבת שהצורה הנחרצת שבה את כותבת יכולה לעשות עוול לנשים שכן מסתדר להן

לפי מה שאת כתבת ברור ומוחלט שכל מי שעובדת עם תינוק, בהכרח איכות העבודה שלה פחותה

ולהגיד דבר כזה בלי שם סייג זה פשוט לא פייר כלפי מי שעושה את זה, כי היא מצטיירת כלא רצינית, לא מקצועית ולא משנה כמה היא משקיעה וכן מצליחה ככה.

אבל רוב העבודות אינם בבית ותלויות בזמן ובאנשים אחרים, בעבודה כזו תינוק בהכרח פוגע בטיב העבודה וכנראה גם באישה עצמה.

ממני מאד

( למען הסר ספק זה ללא מצלמה כמובן)

יש עבודות שמאפשרות שילוב של ילדים ויש כאלה שפחות.

למיטב ידעתי יש איתה עוזרת צמודה, ובמקרה הזה הדיון התאחר והתינוקת נרדמה עליה.

כמובן שאחות במיון תחת לחץ תמידי לא יכולה לאפשר לעצמה להביא ילד, מנגד היא גם לא נדרשת לבוא שלושה ימים אחרי לידה להצביע.

כן, זאת עבודה רצינית אבל היא נחשבת רגועה ומאפשרת את השילוב הזה.

אז למה לא?

כי למישהי אחרת זה גורם להרגיש לא בנוח שלה זה לא מתאפשר?

מה הקשר לזה שיש עוד דרכים לעזור לאמא עובדת? בטח שיש.

היא לא יצאה בהצהרה שזאת הדרך המושלמת לשלב הורות וקריירה.

זאת הדרך שמתאפשרת לה.

לכותבת הטור לא מתאים כזה שילוב? אז לא.

ואנחנו מדברות על הג׳ונגל שנקרא כנסת, כן?

תינוקת רדומה זה מה שהפיל אותם.

גם ככה אנחנו נלחמות בשיניים לשלב עבודה ואימהות.

אם זה הקושי המנטלי לעזוב ילד, כן, גם כשזה מבחירה מלאה, אם זה הג׳ינגול בין מטלות הבית והעבודה.

אז כל עוד זה מתאפשר ולא פוגע באיכות העבודה, שחררו.

בטח לא מהסיבה שזה לא נראה מכובד.

בעיניי  זה עוצמתי ויפייפה.

כל מקרה לגופו

אי אפשר להציג אמירה חד משמעית בנושא

וגם אותי קוממה האמירה

ואפשר לפתוח על זה דיון שלם.

גברים ונשים לא שווים.

בטבע,

ביולוגית.

בעבודה זה מתבטא במיוחד.

כמו במרחב הגברי, יש בנינו עובדות מעולות ויש פחות.

רובנו נבחר ללדת, לקחת חופשת לידה, אפילו להאריך אותה.

אני לא יכולה לספק את הסחורה כמו שגבר יספק.

כלומר, כל עוד אני עובדת אני אתן את המקסימום שלי,

והמקסימום שלי הוא מעולה.

אבל בוס/ית יצטרכו לקחת בחשבון שאני אאלץ לאעדר יותר.

מהבחינה הזאת אני לא שווה לגבר.

מה אני מצפה מבוסים?

שיסתכלו על התמונה הגדולה

על אמא שלהם, האישה שלהם, על הבת,

שגם הן עובדות שיבחרו ללדת.

על הטבע הזה, על יחסי הגומלין.

שישפטו אותי על מה שאני מביאה בזמן שאני יכולה להביא.

ולא יתנו לכמה חודשים האלה משקל.

בראיון עבודה הראשון שלי סיפרתי מיוזמתי לבוס שאני בהריון. שבוע שישי.

עוד לא סיפרתי לאמא שלי.

אני לא מתביישת בזה ולא פחות טובה בגלל זה.

אם הוא חושב כך, הפסד שלו

ואני לא רוצה לקחת חלק מהעסק הזה.

הוא איחל לי מזל טוב

והתחלתי לעבוד שם יום למחרת.

ובנושא של הח״כ

שיבינו את המלחמה שלנו, להשתלב בשוק העבודה וכמה שפחות לוותר על ההורות.

כן, גם אם אהיה טיפה פחות טובה.

מכירה כמה בכנסת שהרבה פחות יעילים ממנה.

ואגב, אין לי מושג מי היא.

אם היא מהרשימה המשותפת או מהליכוד, אם היא עשתה פרובוקציה או שזה נעשה בתמימות.

זה לא משנה.

הבסיס לדיון הוא דווקא חוק משכן הכנסת, שהסעיף הרביעי בו קובע ש"לא ייכנס אדם לאולם ישיבות המליאה בשעות עבודתה אלא על פי היתר מיוחד".

זה הסעיף, אין שום חוק כזה שמדבר ספציפית על תינוקות וכמובן שהסעיף הזה נתון לפרשנות.

זאת סתם טרחנות.

אם אנחנו רוצות לראות נשים בכנסת מתחת לגיל המעבר, חייב לקבל את זה ולא לראות נשיאת תינוק כחוסר כבוד.

שכל כך הרבה נשים חושבות ככה.

לא החזקתי מעצמי איזה פמיניסטית.

פשוט אישה עובדת שרואה כמה ההמרחב הזה מותאם בעיקר לגברים ואיך אנחנו נדרשות לא פעם לדחוף מרפקים.

אני לא צריכה להיות פמניסטית כדי לדעת שכל אישה שרוצה בזה יכולה לעשות זאת.

אין תפקידים שמקשים על נשים, אלא תפקידים שדורשים יותר ונשים שרוצות שיתחשבו בהם יותר מגברים.

היא אמא, היא יולדת.

את בעצם אומרת, אישה יכולה להשיג כל תפקיד בתנאי שתהיה כמו גבר.

אז חברת כנסת צריכה לוותר על האימהות, למרות שחוזרת הביתה בשעות חריגות?

או שאנחנו צריכות לתת רק לגברים לשבת שם?

בטח שאני מבקשת שיתחשבו בנו.

מי ישמע כמה התחשבות.

להיות חברת כנסת זו בחירה והיא כוללת את כל המחויבויות שהיא כוללת וגם את הפריוולגיות.

כל אחת יכולה לעמוד בשעות עבודה מרובות אם היא רוצה בכך, לא צריך להיות גבר, סתם קבעון מחשבתי.

שחוקרים האם יש הבדל אמא בין לאבא והאם יש עדיפות לאמא דומיננטית יותר בגידול הילד.

קראתי על מחקר שבדק את רמת האוקסיטוצין, הורמון שמופרש בלידה ומשפיע על כיוון הרחם ויצור החלב, הוא נקרא גם הורמון אהבה והקשר.

מצאו שלאבות יש רמת אוקסיטוצין זהה ליולדת בחודשים הראשונים שאחרי הלידה.

מצאו גם שיש קשר ישיר בין רמת האוקסיטוצין לבין המעורבות של ההורה בגידול הילד.

(השוו בין אמא דומיננטית ובין אבא שמעורב פחות בזוגיות דו מינית ובין זוגות חד מינים עם אבא מעורב יותר)

כלומר מצאו רמות זהות בין אבות מעורבים לבין אימהות מעורבות.

המחקר הזה תומך בקיבעון שדיברת עליו.

יכול להיות וכנראה שלחברה יש השפעה גדולה על זה.

בין אם ההבדל הוא ביולוגי ובין אם ההבדל הוא חברתי ותרבותי.

כרגע זה הנתון.

כמובן שזו סקאלה רחבה

אבל לרובנו  קשה נפשית לא לראות את הילדים כל היום, יותר קשר לעזוב את הילד לחופשה ארוכה.

ומנגד אנחנו רוצות וצריכות להשתלב בעמדות מפתח.

(בעולם מתוקן גם אבא וגם אמא צריכים להיות נוכחים)

אם אבא מעוניין להביא מטפלת צמודה, בבקשה.

שוב, אני חושבת שמלכתחילה היא לא צריכה לעלות לדיון עם התינוק, אבל צרם לי מאד לראות שהורידו אותה.

בכל מקרה מאוחר

שבת שלום לכולן❤️

אני לא באה להגיד שלגברים לא מפריע לא לראות את הילדים.

ואני בעצמי עוד חושבת ומגבשת את דעתי בנושא.

האינסטינקט הראשוני שלי כשראיתי את זה לא היה חוסר כבוד למעמד מצידה אלא חוסר כבוד (ועוד מגברר) לאישה יולדת שמתאמצת לשלב הורות וקריירה.

ביי

שבת שלום

נשרפה לי עוגה.

זה בדיוק הבעיה של הפמיניזם של היום, בעיני.

במקום להעצים נשים, עם כל מה שמיוחד בנשים, מנסים להפוך נשים שיוכלו להיות כמו גברים. ובהרבה מובנים זה רק פוגע בנשים.

(בלי להמעיט מהחשיבות של הפמיניזם, שפתחה הרבה דלתות שבזכותן אנחנו בהחלט מרוויחות).

שמעכשיו תעלה לכל נאום עם תינוק.

כמובן שעדיף שלא.

אבל לא לאפשר לה לדבר בגלל זה?

לדעתי מוגזם.

התינוקת הזאת נמצאת בועדות הכנסת ובלשכה והכל בסדר היא פשוט לא יכול לעלות לנאום על הדוכן. 

חשוב שאמא תהיה הרבה עם התינוק שלה , שזה הדבר הכי נכון ובריא לילד.

הבעיות בלעבוד עם ילד הן אמיתיות אבל את חלקן אפשר לפתור - למשל שבמקומות העבודה יהיה מעון והאמא תוכל לעצור את העבודה כדי להניק מדי פעם. אולי גם יותר להסליל אימהות שזה מתאים להן להיות עצמאיות עם גמישות בשעות עבודה.

בסוף אני חושב שככל שהתפיסה החברתית תהיה שזה דבר חשוב - יהיו יותר פתרונות שיאפשרו את זה.

וגם אין שם חופשת לידה.

אז מה, נוותר על ייצוג נשי?

היא מגיעה עם מטפלת צמודה, אז מה אם לרובנו זה לא אפשרי...

אז בכלל כל המאמר הזה הוא דמגוגיה.

אין שום סיבה שאישה תעבוד פחות טוב כשהתינוק עליה במנשא כשהוא ישן. כשהוא ער גם ככה המטפלת שומרת עליו.

בעצם כל הדיון הוא על הנראות, כשחברת כנסת עולה לנאום עם תינוק עליה במנשא. ואז הטענה שלה הכי צודקת ונכונה בעולם.

חברי כנסת לא נואמים כל יום וגם כשהם נואמים זה מספר דקות, לשים את התינוק במנשא בדיוק שעולים לנאום זו דמגוגיה, זה זלזול בעבודה וייצוג נשי עלוב.

אז נעיר אותו כי זה לא מכובד?

ראית פעם ערוץ הכנסת?

אין שם שום דבר מכובד או מקצועי.

דיונים מתאחרים בשגרה, די ברור שהסיטואציה מכוונת.

יש בכנסת דברים מכובדים יותר ויש פחות, זו לא סיבה לזלזל בעבודה.

כי עברנו פה מדיון על האם אפשר לעבוד יום שלם תוך כדי טיפול בתינוק (שזה הנושא עליו דובר בכתבה), לדיון על האם זה מכובד ומתאים לנאום בכנסת עם תינוק במנשא.

תינוק שישן במנשא לא מפריע לנאום. כשהתינוק מתחיל להתעורר אפשר לשים לב ולהוריד אותו מהמנשא לפני שהוא מתחיל לבכות, וזה לוקח זמן קצר מאוד.

ההגדרה של זה כ'לא מכובד' היא הדבר הבעייתי פה, לדעתי.

כשאני פעם העברתי מפגש השתלמות בעבודה שלי עם תינוק במנשא, אף אחד לא חשב שזה לא מכובד. וכשהוא התעורר והיה פחות רגוע אז עצרתי רגע להוריד אותו, ומישהי מהצוות שמרה עליו כשהמשכתי לדבר (מה שהיתה עושה המטפלת הצמודה של התינוקת בכנסת, אם היא היתה מתחילה להתעורר).

אין פה שום הפרעה למקצועיות. כל הדיון הוא על האם זה מכובד. ולא על זה דובר בכתבה. הכתבה ניסתה לקחת את המקרה הזה ולהפוך אותו לטענה שכל העבודה שלה לא מקצועית מספיק כי התינוקת נמצאת איתה (בלי שום אזכור שיש מטפלת צמודה).

ובעיני, עצוב מאוד שנוכחות של תינוק נחשבת לא מכבדת, כשיש כל כך הרבה דברים הרבה פחות מכובדים בכנסת שכן נחשבים כמותרים (ואני לא אפרט, לא חושבת שצריך להתחיל אפילו...).

שזה מה שנכתב בתגובה לפני.

מקריאה חוזרת של הכתבה, זה לא ממש ברור.

נראה שזו לא התנהלות קבועה שלה, אבל שהיא עושה את זה מידי פעם.

"חברת הכנסת שרן השכל באה לכנסת בשבוע שעבר יחד עם בתה בת העשרה חודשים. לא היה מדובר בבלת"ם שבו נתקעה ברגע האחרון בלי סידור, הרי יש לה בבית שתי בנות קטנות נוספות, וזה גם קרה מספר פעמים בעבר."

בכל מקרה, אם אכן יש מטפלת צמודה שזה לא הוזכר, אז אני עומדת מאחורי מה שכתבתי.

אם המצב שונה, קשה לי להתייחס בלי להבין מה בדיוק היה.

בכל מקרה, אני עדיין חושבת שעצם ההגדרה של נאום עם תינוק במנשא כ'לא מכובד', זה עצוב. במיוחד במרחב כזה שקורים בו בלי סוף דברים שבאמת לא מכובדים בכל קנה מידה.

הוקצה לה משרד גדול יותר כדי שההת שלה תוכל להגיע איתה לעהודה,

אושר לה להמיר את העוזרת האישית שלה בנסיעות לחול במטפלת עבור הילדה סץבמימון מלא.

הוקצה לה רכב גדול...

הלוואי על כל האמהות תנאים כאלו.

אס כן יש כלילים ולא אושר לה לנאום עם תינוק...

אבל אני חושבת שמי שיכולה היא מאוד מאוד מאוד פריוילגית וואלה כיף לה

אני יודעת כבר עכשיו שלא אוכל וכך רוב הנשים העובדות

וכן תינוק קטן רגוע אולי זה אפשרי אבל מגיל שהוא כבר יותר ערני זה נעשה פחות ראלי וואי אפשר באמת לעבוד ככה נורמלי

ציפי חוטובלי סיפרה בזמנו שהיא מביאה מטפלת לכנסת והיא שומרת על הילדה ורק כשצריך להניק היא מביאה לה. וואלה צריך ים כסף ועבודה נוחה בשביל זה

זה לוותר על קריירה זוהרת במידה וזה לא מסתדר עם ההורות שאת חולמת...וכן לצמצם הוצאות משמעותית מאוד כדי גם לחסוך וגם לעבוד פחות מהזמן שלפני..שכל אחת תעשה תבחירות שלה

אבל היא בחרה להיות חברת כנסת אז שלא תבכה על זה..לא הכריחו אותך חמודה

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.