לנכד מתייחסים יפה לא משנה מה ההאבחנה..

למשל אם חושבים שאת מפנקת אותו מדי, או שאם רק יגידו לו כך וכך הוא יבין.

אם יבינו שיש סיטואציה אובייקטיבית, אולי יעזור...

בהצלחה בכל מקרה🌷

למה הסודות האלה?

רק מכביד על כולם 😔

כוונתך טובה ממש. אבל התוצאה היא שאת לא רוצה לגרום צער מכיוון אחד וגורמת אותו מכוון אחר - של הערות בלתי פוסקות ותסכול שלך, של ההורים ושל הילד.

הרבה פעמים כשמבינים משהו, באמת, יכולים יותר להתנהל מולו נכון.

בהצלחה רבה

ו או תנסי לשדר להם שפה שישתמשו בה שתהיה יותר לרוחך

מובן הקושי בהעדר קשרים משפחתיים 

חשוב לספר לאנשים קרובים (הורים, סבים, מורים, מאמנים בחוג וכיוצ"ב) על האבחון.

ברגע שסיפרנו על האבחון של הבן שלנו כל היחס השתנה לטובה ממש. 

לא כי עכשיו מוותרים לו או מרחמים עליו, אלא כי עכשיו גם מבינים שהוא לא מנסה להתנהג לא יפה או להתחצף וכו' (אלא הוא באמת באמת לא מודע לכך שמה שהוא אומר לא מתאים), 

וגם מבינים שיש דברים מסוימים שהם באמת מעבר ליכולות שלו כרגע וזה לא עניין של עצלנות או של רישול.

למשל:

אם הוא אומר למורה משפט חצוף, היא מבינה שהוא כלל לא מבין שזו חוצפה. ההבנה החברתית שלו נמוכה, והוא לא תמיד יודע מה מותר ומה אסור להגיד.

ברגע שהמורה מבינה שהוא לא התכוון להתחצף והוא לא יודע שזה מעליב, אוטומטית היא נפגעת פחות ומגיבה אליו בצורה מותאמת (מסבירה לו במקום לכעוס ולהעניש).

אם כשכולם מסדרים את הכיתה ויש הרבה רעש, הוא פתאום מוריד את הראש לשולחן, עוצם עיניים וסותם אוזניים - זה לא כי הוא עצלן שמסרב להשתתף עם חבריו בסידור הכיתה (מה שהמורה חשבה פעם), אלא הוא מנסה להתנתק כי הוא לא מסוגל להכיל את ההמולה והרעש. מיד היחס משתנה, ובמקום לכעוס עליו היא שואלת אותו אם הוא מעדיף להיות כמה דקות בחוץ.

(כמובן במקביל הוא מקבל טיפולים מסוגים שונים שיעזרו לו להימנע משתי הסיטואציות הנ"ל עד כמה שאפשר).

עוד דבר חשוב זו ההבנה שאצל ילדים על הרצף אי אפשר להסביר משהו פעם אחת ולקוות שמעכשיו זה ייקלט.

כל דבר הוא תהליך ארוך של למידה, תרגולים, רגרסיה, שני צעדים קדימה ואחד אחורה.

להגיד לילד על הרצף "למה אתה לא מסוגל לאכול עם סכין ומזלג?! תפסיק מיד לאכול עם הידיים!" פשוט לא יעזור. הוא יהיה מתוסכל מכך שכועסים עליו, ומכך שהוא לא יכול לעשות את המצופה ממנו.

להגיד לילד על הרצף "תפסיק להתחצף" זה חסר משמעות, כי פעמים רבות הוא פשוט לא יבין מה זו חוצפה. 

בקיצור,

לפני שאת מחליטה האם לספר או לא לספר לאנשים מסוימים (ובמיוחד להורים שלך), אני ממליץ לך לקחת בחשבון את כל זה...

בהצלחה!

אתה כאבא לבן על הרצף מבין ממש איפה אני נמצאת,

אכן לא פשוט ולעל החלטה יש השלכות אחרות.

בבית ספר כמובן יודעים  אך משפחה קרובה לא, וזה כבר קשה מידי להחזיק בבטן.

אז נראה מה יהיה

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת