בתחילת פרשת מסעי, הקב"ה מונה את מ"ב המסעות שעמ"י עברו במדבר. חלק מהמסעות היו במקומות שהיה לעמ"י טוב, וחלק היו קשים והיה בהם ניסיונות. אבל הכל זה חלק מהדרך שהובילה אותם בסוף לארץ.

ויש בזה לימוד לחיים שלנו. המסעות של החיים שלנו לא תלויים רק בבחירות שלנו, או בהחלטות של אחרים שמשפיעות עלינו.

הקב"ה הוא זה שמנהל לנו את מסעות החיים. חלק מהם יכולים להיות קשים יותר, ואנחנו פוגשים גם ניסיונות בחלק מהתחנות בחיים, אבל חשוב להבין שלכל שלב יש משמעות, והכל מכוון.

גם כשנראה שאנחנו בירידה, בנסיגה לאחור, או בהמתנה למשהו שלא מגיע, זה גם חלק מהמסע, גם זה מכוון מלמעלה, ועם זה אנחנו צריכים לעבוד. לפעמים דווקא במקומות הנמוכים האלו, ההתמודדות מתוך הקושי תוליד בנו כוחות שלא היו יכולים להיבנות אחרת, לפעמים הבניה היא מתחת לפני השטח ואנחנו מרגישים הפוך, אבל הכל זה חלק מהמסע שאותו אנחנו צריכים לעבור.

(מבוסס על השיעור של הרב ראובן ששון לפרשה, לא שמעתי אותו במלואו אבל זה חלק שקלטתי והיה לי משמעותי. מקווה שדייקתי בדברים).

כתבת שלפעמים הבניה מתחת לשטח, האם לא תמיד זה כך?

לפעמים אנו זוכים לראות בעיננו, אבל הרבה פעמים שאנו לא רואים בעיננו- נראה לי שגם אז נבנה משהו למרות שאנו לא רואים אותו בעיננו?

עמ"י שנכנס עכשיו לארץ, זה לא אותם אנשים שיצאו ממצרים. חלקם היו ילדים ביציאה ממצרים, וחלקם נולדו כבר במדבר.

אבל כשחוזרים על המסעות, ברור לכולנו שזה הסיפור של כולם. הסיפור לא מתחיל מאיפה שנולדתי, אלא אני חלק מהסיפור של העם שלנו.

הרב ראובן ששון מסביר (בשיעורים אחרים שלו) שעמ"י זה כמו גוף אחד, כשכל יהודי הוא תא בגוף. לאורך החיים של עמ"י התאים מתחלפים, כמו שגם בגוף שלנו התאים מתחלפים, אבל העצמיות של עמ"י נשארת אחת.

ואני חושבת שזה נותן המון ללמוד להסתכל כך על הדברים. כשמסתכלים על מה שקורה לנו, להתחיל את הסיפור ההתחלה, להבין שיש פה מהלך ארוך וגדול יותר ממה שאנחנו חווים בדור שלנו.

תודה על זה! עוזר להרגיש ממש את ההרגשה של היותנו חלקמ כלל ישראל לדורותיו.

לזלדה יש שיר  של אישה המקוננת על פטירת בעלה.

הרבנית ימימה מזרחי מביאה אותו בפתיחת הספר שלה "כמים,ליבך" על ימי בין המצרים. (זה הזדמנות להמליץ למי שעוד לא קראה, הספר מאד מתאים לימים האלו, ונותן המון מחשבות ותובנות על חינוך)

כל שנה השיר הזה נוגע בי מחדש, מחדד את החוסר הענק שיש לנו כשאין לנו את ארמון המלך בירושלים.

כאשר חי המלך

היה כבוד בת-המלך פנימה בבית.

עכשיו הבית רסיסים רסיסים.

כאשר חי המלך

היתה צניעות היה חג.

כאשר חי המלך היתה השבת שושנים 

עכשיו היא פצע.

כאשר חי המלך

היו המחשבות שבלב 

ציפורים שהתעופפו בערב,

שחיכו למנוחת הערב,

עכשיו חשופים שורשי ואנשים דורכים עליהן. 

השבוע ברוח ההפגנות חשבתי עד כמה זה מתאים המצב הזה לחוסר בארמון המלך.

עברתי ליד הפגנה אחת  (עמדו שם לא יותר מ10 אנשים, ובתקשורת דיווחו עליה כאלפים שהפגינו...), 

אבל מה שכאב לי היה שכל אחד החזיק דגל / שלט אחר

להט"ב / נגד כפיה דתית / הדרת נשים / נגד ...

וחשבתי שאולי כל המצב הזה קשור לימי בין המצרים.

אחרי כל כך הרבה שנים שארמון המלך לא בתוכנו, שהקדושה שיצאה מבית המקדש לעולם לא קיימת,

אנשים באמת לא מרגישים את הקדושה הזו, ולכן לא מבחינים ביופי הזה.

ובעז"ה כשיבנה בית המקדש, והקדושה הגדולה תפרוץ מתוכו ותאיר לכל העולם, 

(היא תהיה כ"כ עוצמתית שתאיר הרבה מעבר לגבולות הארץ והעם, הרי בעולם כולו יש עכשיו בלבול של ערכים).

אז נזכה כולנו להרגיש את החגיגיות שבצניעות בבית פנימה, את היופי והטוב שבמשפחה,

את מתיקות יום השבת, ואת כל האור שבתורה שהיום גנוז מאיתנו.

בפרשה לומדים הלכות הכשרת כלים מהפסוקים על מלחמת מדין-

כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה: (כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: (כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:

רש"י מבאר שלא משנה מאיזה חומר הכלים עשויים, אלא משנה איך השתמשת בהם.

מה שהשתמשו בו במים חמים צריך הכשרה במים חמים. מה שהשתמשו בו באש צריך ליבון וכלים אחרים צריכים רק שטיפה. (וכולם  טבילה).

וכלשון הגמרא - "כבולעו כך פולטו".

קראתי שיעור של הרב אהרונסון מישיבת ההסדר בחולון, שהוא לומד מכאן עקרון חשוב לחיים שלנו.

מה שבא בקלות הולך בקלות, ומה ששאדם משקיע בו - הופך להיות קניין שלו, ולא בקלות "יפלט" ממנו.

כמו שאמרו חז"ל על 3 הדברים שנקנים בייסורים - 

תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. 

מה שבא בקושי - נטבע בתוכנו חזק, והופך לחלק מאיתנו.

ובאותו אופן הוא מסביר את "בעצב תלדי בנים" כחלק מבניית הקשר בין האמא לילד,

וגם בהמשך החיים - למרות ודווקא בגלל הקושי והכאב הכרוכים בגידול ילדים הם האושר הגדול ביותר שלנו!

ככל שההורים מעניקים לילדים הם מרגישים קשר יותר עמוק אליהם.

בתוך ימי בין המצרים, אנחנו עוברים דרך שלוש שבתות. אבל בשבת האבלות לא נוגעת בכלל. אפילו כשתשעה באב חל בשבת ממש, הצום נדחה ליום ראשון, ואת השבת חוגגים בלי שום סימן לאבלות, ומותר לאכול בה אפילו 'כסעודת שלמה בשעתו'.

למה זה? מה באמת המקום של השבת בתוך ימי האבלות?

הרבי מליובאוויטש התייחס לשאלה הזו בשיחה לפרשת מטות-מסעי בשנת התשט"ו.

הרבי פותח בכך ש"בְּשַׁבָּת זוֹ צְרִיכָה לִהְיוֹת הַשִּׂמְחָה עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה חֲשָׁשׁ שֶׁהֵעָדֵר הַשִּׂמְחָה בָּא מִצַּד הָעִנְיָן דְ'בֵּין הַמְּצָרִים'."

למה? מה הכוח של השבת, שמצריכה מאיתנו לעזוב את כל האבלות ולנהוג בשמחה כאילו הכל שלם?

הרבי מבאר, שבשבת אנחנו טועמים את טעם הגאולה שלעתיד לבוא, 'מעין עולם הבא'. השבת היא היום בו אנחנו יוצאים מכבלי העולם הזה, ונוגעים באינסוף, בשלמות.

בגאולה שלעתיד לבוא, תהיה שלמות גדולה יותר מכל מה שאנחנו מכירים - "יָדוּעַ שֶׁהַגְּאֻלָּה הַבָּאָה לְאַחֲרֵי הַגָּלוּת מְבִיאָה לִידֵי מַצָּב נַעֲלֶה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָיָה קֹדֶם הַגָּלוּת".

ולכן דווקא בשבת שבין המצרים, דווקא מתוך האבלות של ימות החול, השבת נותנת לנו נגיעה בשלמות הגדולה יותר אליה אנחנו שואפים ומתפללים, ולכן "צְרִיכָה לִהְיוֹת אָז שִׂמְחָה יְתֵרָה, כֵּיוָן שֶׁעִנְיָנָהּ שֶׁל שַׁבָּת זוֹ הוּא נְתִינַת כּוֹחַ לְהַפֵּךְ אֶת 'בֵּין הַמְּצָרִים' לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה…".

לא הספקתי לפני שבת,

אז הבאתי עכשיו פרוש קצר שלצערנו אנו רואים אותו בעיננו...

לג,נה וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.

מפרש האור החיים ש"והיה" לשון שמחה,

גם אם עם ישראל הם שירצו להשאיר את הגויים בארץ - לצרכיהם, עדיין הם יציקו להם!

והגויים לא יסתפקו בחלקים שיושבים בהם, אלא ירצו גם את החלקים שעם ישראל יושבים בהם.

(נה) ואם לא תורישו וגו' והיה וגו'. לדבריהם ז"ל (מגילה דף י:) שאמרו כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה כאן נתכוין לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצורכיהם הוא מבשרם שיהיו לשיכים וגו':

וצררו אתכם על הארץ וגו'. פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו, ופירוש תיבת על כדרך אומרו (כ' כ"ד) על אשר מריתם פי על אשר לא קדשתם (דברים לב, נא):

על זה שהם מעוררים אותנו להבין שאי אפשר להשאיר אותם בחלקים שלהם, ומכריחים אותנו להילחם בהם?

בעצם זה מה שהיה במלחמת ששת הימים - עמ"י לא רצה להילחם, אבל הרצון שלהם להילחם בנו ולהשמיד אותנו הכריח אותנו לצאת למלחמה, וב"ה לכבוש עוד חלקים רבים מהארץ.

היום זה קצת יותר מורכב, כי הם ממשיכים להציק ולפגוע בנו, אבל אנחנו לא באמת רוצים להכריע אותם ולגרש אותם, אז המצב נשאר על כנו..

אני חשבתי בכיוון שמשאירים אותם בשביל השמחה שלנו- כדי שיהיו הפועלים והבנאים שלנו...

אבל ממש התחברתי למה שאת כתבת!

נראה לי שאת כיוונת יותר לדעתו של האור החיים הקדוש.

אבל אני חושבת שבאמת הרבה פעמים דווקא הניסיון של הגויים לפגוע בנו, הוא זה שמחבר אותנו למקום האמיתי שלנו.

באופן אישי, אבא שלי הגיע ליהדות רק בגלל שהוא חווה נגדו אנטישמיות (ב"ה לא בגוף, אלא שלא קיבלו אותו לאוניברסיטה רק בגלל שהוא יהודי - נתנו לו וליהודים האחרים שרצו להתקבל מבחן כניסה אחר שלא היה אפשר לעבור אותו). זה מה שעורר אותו להתחיל לחפש מה זה אומר בכלל להיות יהודי, ובזכות זה לחזור בתשובה ולעלות לארץ.

כשקראתי את הפירוש שלך וניסיתי להבין מה עניין השמחה פה, זה הסיפור שעלה לי לראש, ומתוך כך ניסיתי לחשוב איפה זה מתבטא גם ביחס לארץ.

באמת מדגיש את השמחה שהגןיים לא מקבלים אותנו.

לא זוכרת איפה זה כתוב, שזה ברכה שהגןיים בארץ יציקו לנו כדי שלא תהיה התבוללות,

זה מחבר ממש לסיפור על אביך!

"מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטַּל טַעַם בִּיאָה וְנִתָּן לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה" - מה המשמעות של זה?

שלמה המלך, שבנה את בית המקדש הראשון, כתב את מגילת שיר השירים, שם הוא לימד אותנו על כך שהקשר בין עמ"י לקב"ה הוא מקביל לקשר של דוֹד ורעיה - איש ואישתו עם אהבה גדולה ביניהם.

בקשר ה'זוגי' הזה בין עמ"י לקב"ה יש שתי בחינות - בחינת הקידושין/אירוסין, שמתבטאת במתן תורה, ובחינת הנישואין, שמתבטאת בבניין בית המקדש - "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ - זֶה מַתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ - זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ" (תענית ד', ז').

המהר"ל מסביר בחידושי אגדות למסכת סנהדרין (עה.), שיש השפעה וקשר ישיר בין החיבור של הקב"ה עם ישראל סביב בית המקדש, לבין החיבור של איש ואישתו בביתם הפרטי - "כִּי הַחִבּוּר אֶל השי"ת עִם יִשְׂרָאֵל בְּבֵית- הַמִּקְדָּשׁ חִבּוּר גָּמוּר, וּמִכֹּחַ הַחִבּוּר הַזֶּה הָיָה חִבּוּר גַּם כֵּן אִישׁ וְאִשָּׁה בְּחִבּוּר עֶלְיוֹן."

כאשר החיבור בין עמ"י לקב"ה נפגע, בחורבן הבית ובגלות, יש לכך השפעה ישירה גם על הקשר הזוגי בבית הפרטי שלנו - "כִּי כַּאֲשֶׁר אֵין הַחִבּוּר לְגַמְרֵי אֵין כָּאן בִּיאָה גְּמוּרָה. וְכַאֲשֶׁר חָרַב בֵּית- הַמִּקְדָּשׁ נִטַּל טַעַם בִּיאָה וְנִתַּן לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה".

הקשר הזה בין הזוגיות הפרטית שלנו לקשר ה'זוגי' של הקב"ה עם עמ"י הוא דו צדדי. כמו שהשורש משפיע על הענף, כך גם הענף משפיע על השורש.

בזוגיות היהודית, בכל חודש אנחנו עוברים מעגל של ריחוק-גלות, שמתקדם לשלבי הטהרה עד הטבילה המקווה והחיבור המחודש.

הטומאה שאנחנו חוות בכל חודש, היא ה'כאב' הרוחני שנשאר בעולם מאז חטא אדם הראשון, מה שמזכיר לנו שהעולם עדיין לא מתוקן.

הטומאה לא מונעת מאיתנו לעסוק בקודש - ללמוד תורה, להתפלל או לקיים מצוות. אבל יש שני חיבורים מיוחדים שבשבילם צריך להיטהר - החיבור של עמ"י עם הקב"ה בבית המקדש (שם כל טומאה אוסרת), והחיבור של האיש יחד עם אשתו (שם רק טומאת הנידה אוסרת). כי שני החיבורים האלו הם אחד - הענף ושורשו.

בכל חודש, כשאנחנו חוות את הריחוק מהבעל בגלל טומאת הנידה, אנחנו מתחברות לצער החורבן, שמוזכר ממש במילים אלו גם בנביא - "כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי" (יחזקאל ל"ו, י"ז).

ובכל חודש, בשלבי הטהרה שאנחנו עוברות כדי לחזור לחיבור המלא עם האיש שלנו, אנחנו משפיעות גם על השורש - על החיבור המחודש בין עם ישראל לקב"ה, שיסתיים בטהרה של עמ"י ובבניין בית המקדש - "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם"

את הכאב של החורבן והגלות, אנחנו יכולות להרגיש בעוד צד של תקופת הריחוק בקשר הזוגי.

בתקופה שבית המקדש היה קיים, הטומאה של הווסת היתה טומאת נידה, שנמשכה שבעה ימים עד הטבילה.

לאחר החורבן, היכולת להבחין בין גוונים שונים של דמים טהורים ואסורים, והחישוב של ימי הנידה לעומת ימי הזיבה (דימום "בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ"), נהיו מסובכים יותר.

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם… וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ" (דברים י"ז, ח') - המציאות של בית המקדש איפשרה להבחין ולדון דין אמת בצורה מדוייקת. גילוי אור ה' שבמקדש הביא לבהירות גם בדין ובפסיקה.

אבל "מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִגְדְּעוּ אַלּוּפֵי עֵצָה, וְהַדֵּעוֹת מְשֻׁבָּשׁוֹת, וְהַלֵּב אֵינוֹ קַיָּם עַל בֻּרְיוֹ…" (ז"ח - רות, וזאת התעודה, תרמב).

חורבן הבית הביא למצב בו כדי להימנע מאיסורי כרת, היה צורך להחמיר על הדין הראשוני, ולהוסיף עוד שבעה ימים נקיים לאחר סיום הדימום, כדין זבה.

וכך גם בטור, ההלכה נכתבת תוך אזכור החורבן - "מִשֶּׁרַבּוּ הַגָּלוּיוֹת וְתָכְפוּ הַצָּרוֹת וְנִתְמַעֲטוּ הַלְּבָבוֹת חָשׁוּ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִטְעוֹת בְּאִסּוּר כָּרֵת... הוֹסִיפוּ חוּמְרָא אַחַר חוּמְרָא עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא תִּרְאֶה אֶלָּא טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל, תֵּשֵׁב עָלֶיהָ ז' נְקִיִּים כְּזָבָהּ גְּדוֹלָה" (טור יורה דעה קפ"ג).

הקושי שלנו בריחוק הממושך יותר עד הטבילה, גם הוא שייך לכאב על החורבן.

וזהו גם חלק מהתיקון. תהליך הטהרה האישי משפיע על תהליך הגאולה הלאומי, ולאחר החורבן הקב"ה גלגל שתהליך הטהרה יהיה ארוך יותר, כחלק מהתיקון לריחוק הגדול יותר שנוצר בין עמ"י לקב"ה.

(הדברים מבוססים על דברים שלמדתי בספר 'האישה ומצוותיה'/'מעיין גנים' של הרב ראובן ששון, בשילוב עם תכנים שלמדתי מליאון קנדיל - החברה של @באר מרים)

אם אני זוכרת נכון ליאון קנדיל כתבה על זה מאמר בשנה שעברה, ולדעתי היא שלחה לי קישור אליו בשבוע שעבר - אבל אני לא מוצאת אותו..

אם יש למישהי קישור למה שהיא שלחה אשמח גם..

מהמילים שלה הגעתי לקישור לאתר שלה, שם יש סדרה של פוסטים בנושא.

אפשר להתחיל לקרוא פה -

המחזוריות הנשית בראי גן-עדן, המקדש והחורבן - חלק ראשון: גן-העדן והמקדש - בינת הלבנה

והפרק שממש על הבסיס שלו כתבתי את הדברים שלי, זה פה-

המחזוריות הנשית בראי גן-עדן, המקדש והחורבן חלק רביעי: חורבן המקדש והשפעתו על הבית היהודי - בינת הלבנה

"מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטַּל טַעַם בִּיאָה וְנִתָּן לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה"

אולי אפשר להסביר

שבזמן בית המקדש המציאות הפיזית היומיומית הייתה ספוגה אלוקות וממילא אולי הקשר הזוגי גופני היה ברמה יותר נעימה , גבוהה,  של קרבת ה'.

הטעם הרוחני פיזי של הדברים בעולם היה נעים, היה מתוק. היה כיף וקל יותר לחיות בעולם.

משחרב הבית ויש סוג של ריחוק בין ישראל לקב"ה אז אנחנו חסרים את התודעה היומיומית הגבוהה הזאת ואז אנחנו צריכים יותר להשקיע בהבנה של הקשר הזה וההשפעה על עבודת ה' ועל עם ישראל בכלל.

והיום הטעם האמיתי של הדברים בעולם חסר,

כי הכל נבע מכוחו של בית המקדש

ועוברי עבירה (שעוברים, מדלגים על ההזדמנות לקרבת ה , לעבודת ה'  בחיי היומיום)

מוצאים את הטעם הזה , אבל מקשרים אותו בצורה לא נכונה להנאה פיזית בלבד

כמו וייז תקול.

וזה גם מתחבר למאמרים נוספים של חז"ל - "מיום שחרב בית המקדש ... וניטל טעם הפירות"

הטעם האמיתי של העונג הגשמי קיים באמת רק כשזה מחובר לקרבת ה' בבית המקדש. כשבית המקדש חרב, אנחנו לא באותה דרגה של קרבת ה', וזה משפיע ממש עד לרמה הפיזית - ההנאה הגשמית כבר לא יכולה להיות אותו דבר.

יש לי עוד קצת להרחיב ולברר אבל קצת מורכב לי עכשיו

זה ממש מעניין ככה לדון, לכתב מחשבות

ורשמים על החיים מתוך הפרשה.

בת גילך, אני הייתי בטוחה שסגרתי את הבאסטה

נתתי בגדי הנקה והריון לחברות

מסרתי עריסות ובגדים וכו בדיוק מהסיבות שציינת

ומשהו קרה

יותר שכל פחות בלב

הבנתי שסיכוי גבוה שאתחרט שאין לי עוד אחד מאשר שיש לי עוד אחד

הפסקתי אמצעים ואמרתי השם אתה תחליט מה צריך להיות, לא אני.

ואכן אני בתחילתו של הריון

ובה שמחה על ההחלטה שיהיה לי ילד זקונים עוד ממתק בבית

ויהיה בסדר

גם עם העבודה וגם עם ההריונות וגם עם הכל

כמו שהשם עזר עד עכשיו הוא עוזר ויעזור עם הכל גם בהמשך.

יחסי העבודה יעלו על שרטון ותתפטרי או יפטרו אותך מהעבודה חלילה, היית מצטערת שלא ניסית להרות עכשיו?

לדעתי - לא צריך להתפטר כדי להיכנס להריון, אפילו מיותר, יש לך זכויות לנצל בתור הריונית עובדת כמו ימי מחלה שמירה חלד חלת וכו

ההריונות הקודמים שהיו בסיכון וכללו אשפוזים וכו'  הם שיקול הרבה הרבה יותר משמעותי וצריך לקחת בחשבון גם השלכות לטווח הרחוק.

לאחרונה קרובת משפחה שלי היתה מאושפזת בהריון בסיכון ולאחר תקופה קשה (בעיקר לבעלה ולילדים שבבית) נולד פג וזה ממש לא פשוט…

ורלוונטי לי לענות לו.

מאוד תלוי מה הסיכון ומה ההשלכות

נכון שאין לך 10 שנים ללדת

אבל גם 5 שנים זה לא קצת

תחכי עוד קצת

הילדים טיפה יגדלו וזה כבר יראה אחרת..

בעיני כשיש מאוד רצון לעוד ילד אז שווה את המאמץ וגם את המחירים

זה דברים ידועים כבר והם לא יגיעו בהפתעה אז תוכלי להערך לזה במידה מסויימת ולקבל בסלחנות גם אם דברים לא יהיו כמו תמיד בתקופה מסויימת.

וכמובן יותר חדש ממומים לעובר

לכן דוקא אני לא הייתי דוחה לעוד כמה שנים

לדעתי עבודה זה לא שיקול, ילד זה החלטה לדורות קדימה

ועבודה עם כל החשיבות שיש לי לעבודה אני חושבת שהיא בכלל לא אמורה להיכנס למערך השיקולים.

תחשבי שתצאי לפנסיה ותגלי שתוך דקה כולם מסתדרים בלעדייך ואת לא הבאת עוד ילד כי יש לחץ בעבודה...

הרבה יותר חשוב מזה זה הדינמיקה במשפחה, הכוחות שלך, של בעלך והילדים לעבור שוב תקופה מורכבת ולא פשוטה.

אני חושבת שהצד השני של זה זה עד כמה אתם רוצים ומשתוקקים לעוד ילד.

כי כשהרצון מאוד מאוד גדול מסוגלים יותר לעמוד בקושי.

לא שאני חושבת שזה הצעד הנכון

אבל לפעמים צריך לחשוב מחוץ לקופסה..

לדעתי לנסות קודם להחליט מה הסדרי עדיפויות ולפי זה לנהל את החיים.. ולא לתת לחיים לנהל אותך..

לפעמים אני חושבת בסוף כשנזדקן בשיבה טובה בע"ה מה נעדיף לראות מהחיים שלנו? עוד כסף או עוד מימוש עצמי או עוד ילד או עוד רווחה, זה לא חייב להיות או או ואין כאן תשובה נכונה אבל לנסות לעשות פרספקטיבה....

אבל לדעתי טוב לדעת לעצור ולהחליט איך *את* רוצה לנהל את החיים *שלך*

כתבת " להתפטר כדי להיכנס להריון זה לא הגיוני בעליל "

מה אם תחליפי ל" לא נכנסתי להריון בגלל אי נעימות מהעבודה" או משהו כזה?

בטווח הרחוק המשפט האחרון נשמע לי הרבה יותר הזוי.

עכשיו ברור שצריך לעשות הפרדה- אם את מחזיקה כלכלית את הבית, ואין סיכוי מבחינתכם להסתדר במשך כשנה ללא המשכורת שלך - זה כמובן שיקול משמעותי ואי אפשר לקרוס כלכלית בשביל הריון.

אבל אם הסיבה היא "זה לא הגיוני" אז אפשר להגדיר מחדש את גבולות ההגיון...

אני לא קובעת שזה הצעד שאת צריכה לעשות, אבל לא חושבת שצריך לפסול אוטומטית.

כרגע נשמע שאת באמת בטרפת ויהיה קשוח מאוד.

בהצלחה רבה!

למה מפחיד אותך (הפותחת) לחשוב על הכיוון הזה מה הרגש שמנהל אותך לחשוב שזה לא כדאי?

אולי אם תשני זוית התבוננות משהו יתברר בראייה של המציאות באופן שלא חשבת עליו

לא הבנתי למה חייב להתפטר אם יש זכויות לממש בכלל

מילא אחרי אני מבינה, אבל תוך כדי ולפני לדעתי זה ממש לא צריך לבוא בחשבון

או תחליפי לעבודה קלילה יותר?
אם התשובה היא- לא
כנראה שזו גם התשובה לגבי עוד ילד...
נשמע שיהיה מורכב וקשה ושאת לא מוכנה נפשית לקושי הזה.

תעשי מה שנכון לך לעכשיו ואין

עוד שנה שנתיים, זה לא נורא לחכות.

מכניסים לנו לראש שהפוריות והפוריות והפוריות, בפועל אן אין משהו מסויים שצריך לחשוש ממנו ויש לך ילדים. אז אין מה לדאוג כל כך.

גם אם יקח קצת זמן להיכנס להריון, זה יגיע

אני נכנסתי להריון בגיל 39 אחרי כמעט שנתיים בלי מניעה ובדיעבד טוב שזה לא קרה לפני. סתם היינו מעמיסים על עצמנו. היום שהבנים כבר גדולים, הרבה יותר קל להתפנות לתינוקת

איך עושים את זה?

בכללי גם טוב לאכול דברים יבשים, לבדוק מה עושה לך טוב (או לפחות לא בחילות), לעשות הרבה ארוחות קטנות במשך היום, לאכול קרח או דברים קרים.

כשהנקתי הייתי ישנה עם גוזיית הנקה קלילה ורכה ובפנים שמתי רפידות. סגנון כזה:

Buy Black/Cream - מארז הכולל 2 חזיות הנקה והיריון ללא תפרים וללא ברזלים, סדרת Ultimate Comfort from Next Israel

בהתחלה ישנתי רק עם חזיה ורפידות

לאחרונה חזרתי לישון הרבה פעמים בלי

עדיין מטפטפת וקמה בבוקר רטובה, אבל מחליפה את הפיג'מה ויש מגן מזרון אז שווה את הנוחות שלי

ממש שלא אוהבת עם

מעדיפה לנסות להסתדר עם גופית ספגטי שקצת תתמוך

הכי אוהבת טישרט

לישון עם חזייה. ממש לא נוח לי.

הייתי מגלגלת חיתול בד ושמה מתחת לחולצה, שיספוג טפטופים.

ובאמת מחליפה פיג'מות בתדירות מאוד גבוהה.

בלי ברזלים

ועם רפידות

אבל אני ממש בהתחלה מאמינה שבהמשך כשיתאזן אני אשן בלי

מרגישה שהרפידות לא טובות לי, סוגים שונים בהחלפה גבוהה, מגרות.

וכשאני בלי חזיה אלא עם גוזיה נדמה לי כאילו אין גבול לשד לתפוח ולהתמלא עוד בחלב.

בקלות נהיה לי דלקות...

טוב מתעודדת מהתשובות ללכת על נוחות ולצפות למאזן ייצור חלב ...

תודה לכולן!

אצל הגדולה, בהתחלה שאבתי ונתתי כתוספת להנקה. כנראה שזה גרם ליותר מידי חלב, והיו לי מלא נזילות. בהמשך היא התחילה לישון לילות שלמים, אז זה גם גרם לטפטופים בלילה.

אצל השני היו בהתחלה טפטופים, אבל זה התאזן יותר מהר. ואתם השלישית עוד יותר מהר.

אצל הקטן, בהתחלה רק שאבתי ולא הנקתי בכלל, ולא הייתי צריכה בכלל רפידות הנקה.

לא מפריע לי לישון עם חזייה.

אז בתקופות של טפטופים, ישנתי עם חזייה ורפידות.

וגם אחר כך המשכתי לישון עם חזייה.

אצל הגדולה בהתחלה הייתי שמה גם חיתול בד כדי לספוג את כל הנזילות.

כשמתאזן מפסיקה עם החזייה

אבל הריןן לא רצוי עולה הרבה יותר אחות. לא רק כסף

אגב, לא ממליצה להשתמש בדיאפרגמה בלי ג'ל. אחוזי המניעה יורדים בלעדיו

אני לא הלכתי למתאמת וקניתי את הקאיה ביחד עם הגל שלה באתר נשיותי. משתמשת.בה בנוסף לשמפ כבר 4 שנים

מתכננת למנוע עוד כמה חודשים מקסימום עוד שנה

אבל המחירים לא שפויים

רק המניעות הזוועתיות עולות גרושים כמו גלולות

אולי באמת ארכוש רק את הדיאפרגמה והגל ואלמד לבד להשתמש בזה

לדעתי זה משו שלא חוסכים בו. דווקא בגלל שיש מניעות זוועה (חוויתי על בשרי וגמני שילמתי)

אגב אם את מניקה אזלקחת בחשבון שתצטרכי ג'ל עד שיחזור לך ביוץ מסודר אחרת לא הייתי לוקחת סיכון (אבל זו אני)

בכל מקרה אם זה מהיום להיום קשה למצוא...

הכי יעיל לעבור אחת אחת באתר של הקופה ולהסתכל מתי התור הפנוי הקרוב, לפעמים פתאום רואים תור אחד פנוי באותו יום 

ובשעה טובה!

לא מכירה..

מקבלת בקרני שומרון בימי חמישי אחרי צהריים ובעמנואל בימי שלישי (אולי גם בחמישי בבקרים).

אם אין תור פנוי, תתקשרי למרפאה ותבדקי אם יש אפשרות להגיע, לפעמים זה עוזר. 

מעבר לקו מסויים.

בתוך הקו צהל ממשיך לפעול, לאתר תשתיות ולהשמיד.

כל הזמן פועלים להשמדת איומים.

במקביל חיבאללה כל הזמן מנסה להבעיר את השטח. טראמפ מעוניין בשקט בגזרת לבנון כדי למקסם הישגים מול איראן והישגים דיפלומטיים במזרח התיכון.

צהל לא היה ערוך לאיום רחפני נפץ.

גם בעזה חודשים זה היה הקונספט של הפסקת האש, ולא מתו חיילים כל יום.

ארגוני טרור כיום לא יכולים להוות איום של ממש על מדינת ישראל, אז הם משתמשים באסטרגיית ההצקה, להטריד לאורך זמן בלי הישגים צבאיים משמעותיים.

בתקווה שהעם ייחלש מבפנים וישאל את עצמו מה לעזאזל הוא עושה בלבנון, ואז צהל ייסוג וחיזבאללה ישתקם בנחת בלי שהכח של צהל יושב עליו.

הגזרה החשובה היא איראן. גם כי היא זאת שמחזיקה ומעצימה את חיזבאללה,

וגם כי האיומים משם הרבה יותר משמעותיים.

מדינה לא מנצחים רק במלחמה. למוטט משטר צריך לתת לתת מכה, לאתר סדקים, ללחוץ דיפלומטית, לתת עוד מכה וחוזר חלילה.

לפי מה שהבנתי אכן יש סדקים בהנהגה האיראנית וזו בשורה טובה עבורנו.

בנוסף, הבריתות שטראמפ מנסה להשיג הם חשובות מאוד מאוד.

עד עכשיו סעודיה בכלל לא הסתכלה עלינו, ותנאי להתחלת שיחות היה מדינה פלסטינית.

טראמפ מצליח לגרום להם להבין שיש להם הרבה מה להפסיד בכלל כמה "פלסטינים" שלא באמת מעניינים את הסעודים, הקטארים ושאר מדינות המפרץ.

היחידים שעושים קולות של "אבל מה עם הפלסטינים"

הם מצרים וטורקיה.

וטראמפ יכול להשתיק אותם אם הם יעשו קולות מפחידים יותר.

התקשורת הישראלית בצעד של חרפה לא מביאה את התמונה המלאה (אולי כי היא לא אוהבת מסרים מורכבים, אולי כצעד אנטי ביבי, לא יודעת) ולכן נוצרת תחושה שאנחנו משלמים מחירים בלי הישגים.

בנוסף לרגישות הגבוהה של החברה הישראלית מ"הכלה" שהתפוצצה לנו בפנים ב7 באוקטובר.

אבל האמת היא שזו סיטואציה שונה לחלוטין.

לפני ה7.10 לא עשינו כלום כדי לא לשבש את העורף הישראלי שעייף ממלחמות, ובצד השני ניצלו את זה כדי להתעצם ולהוות איום של ממש.

עכשיו לא עושים הרבה כדי למצות את ההסדרה המדינית שטראמפ מוביל וגם כדי לא להרגיז אותו, כי בסוף אנחנו צריכים את צבא ארה"ב איתנו (צבאית ומדינית)

עוד שנתיים לפי רוב ההערכות, תם עידן טראמפ, והנשיא שיבחר יגרום לנו להתגעגע לביידן.

לא יודעת אם זה ניתוחים מוגזמים כרגיל או לא,

מה שבטוח שיש לנו חלון הזדמנויות קצר להוציא כמה שיותר מול איראן, וכמה שיותר לפרק את הידידות של מדינות ערב: סעודיה, האמירויות, קטאר, מצריים, לבנון, ירדן, לוב, עיראק, סוריה, טורקיה

ויש עוד מדינות מוסלמיות עוינות.

אם מצליחים לגרום לחלק מהמדינות האלו לשקול את יחסם מול ישראל, בגלל מנוף הלחץ האמריקאי, וכל זה מבלי לדון בשאלת מדינה פלסטינית, דיינו.

נכון שהמחירים כואבים מאוד, ויש תחושת חוסר אונים מטורפת, אבל מחיר המלחמה לא יכול להיבחן לפי כדאיות כתלות אם המחיר משולם בהתקפה או הגנה או תקופה של מאמץ דיפלומטי. אלא לפי ההישגים הכלליים. בסוף הכל זה מערכה אחת.

יש לזה יתרונות וחסרונות.

אבל מה שבטוח שצריך לנצל את הזמן עכשיו ולא לבזבז על מלחמות פנימיות מתישות.

חיזבאללה זה לא ממשלת לבנון, ולא עשינו איתם הסכם

למה מתים חיילים

כי זה מלחמה וזה נורא

וכי עוד לא פתרנו טכנית את ההתמודדות מול הרחפנים. וזה נורא.

אם החיילים לא היו בפנים, מפעילי הרחפנים היו קרובים יותר, והרחפנים היו מגיעים בקלות ליישובים שמעבר לגבול

כבר המון זמן הברחות ממצרים עם רחפנים, נשק סמים ומה לא.

לא יודעת למה התחזקו אצל חיזבאללה דווקא עכשיו

יכול להיות שהיה להם מגבלות כלכליות פשוט כי איראן מותקפת בטירוף, ועכשיו הצליחו להתגבר על זה

למה אין מה לעשות נגדם - לפי מה שהבנתי הצורה שהם מנווטים היא אחרת ומקשה לעלות עליהם. הם מקושרים למפעיל לא עם רשת אלחוטית כלשהי אלא עם סיב שממש מחבר פיזית בין הרחפן למפעיל שלו. חץ מזה שהם קטנים

אני מאמינה שה' יעזור לנו ונמצא דרך להתמודד איתם. יש לנו מוחות מעולים וסייעתא דשמיא. אבל צריך סבלנות.

בגיל חצי שנה אני לא יודעת כמה טרמפולינה זה רלוונטי, בדרך כלל זה לגילאים קטנים יותר ובגיל הזה רוב זמן הערות זה משחק בשטיח וכו'

ולגבי המשקל לא נראה לי כדאי, בשלב הזה הוא כבר בטח הגיע קרוב ל9 קילו או אפילו עבר את המשקל

לדעתי אין למה לקנות משהו שתול חודש גג כבר לא רלוונטי בכלל...

אז לזה נראה לי כדאי עגלה או כיסא אוכל (אם זה עד חצי שעה אין בעיה להושיב גם אם עדיין לא יושב).

למה שלא תשקלי אותו עכשיו, אפילו במשקל ביתי- איתך ובלעדייך ולחשב את ההפרש ותראי כמה הוא שוקל?

יושב מעצמו- כך אמרה לי פיזיותרפיסטית.

מה שחשוב זה לא להושיב לזמן ארוך מדי.

אבל לזמן אוכל בודאי שאפשר ואף רצוי

אם יש לך למשל כסא של איקאה יש לקנות ריפוד שמתאים לקטנים יותר

ולא מומלץ לאכול, אולי רק קצת לטעימות בהתחלה...

לא הייתי קונה בגיל הזה

בכללי בגיל הזה חשוב זמן בטן כמה שאפשר...