בתחילת פרשת מסעי, הקב"ה מונה את מ"ב המסעות שעמ"י עברו במדבר. חלק מהמסעות היו במקומות שהיה לעמ"י טוב, וחלק היו קשים והיה בהם ניסיונות. אבל הכל זה חלק מהדרך שהובילה אותם בסוף לארץ.

ויש בזה לימוד לחיים שלנו. המסעות של החיים שלנו לא תלויים רק בבחירות שלנו, או בהחלטות של אחרים שמשפיעות עלינו.

הקב"ה הוא זה שמנהל לנו את מסעות החיים. חלק מהם יכולים להיות קשים יותר, ואנחנו פוגשים גם ניסיונות בחלק מהתחנות בחיים, אבל חשוב להבין שלכל שלב יש משמעות, והכל מכוון.

גם כשנראה שאנחנו בירידה, בנסיגה לאחור, או בהמתנה למשהו שלא מגיע, זה גם חלק מהמסע, גם זה מכוון מלמעלה, ועם זה אנחנו צריכים לעבוד. לפעמים דווקא במקומות הנמוכים האלו, ההתמודדות מתוך הקושי תוליד בנו כוחות שלא היו יכולים להיבנות אחרת, לפעמים הבניה היא מתחת לפני השטח ואנחנו מרגישים הפוך, אבל הכל זה חלק מהמסע שאותו אנחנו צריכים לעבור.

(מבוסס על השיעור של הרב ראובן ששון לפרשה, לא שמעתי אותו במלואו אבל זה חלק שקלטתי והיה לי משמעותי. מקווה שדייקתי בדברים).

כתבת שלפעמים הבניה מתחת לשטח, האם לא תמיד זה כך?

לפעמים אנו זוכים לראות בעיננו, אבל הרבה פעמים שאנו לא רואים בעיננו- נראה לי שגם אז נבנה משהו למרות שאנו לא רואים אותו בעיננו?

עמ"י שנכנס עכשיו לארץ, זה לא אותם אנשים שיצאו ממצרים. חלקם היו ילדים ביציאה ממצרים, וחלקם נולדו כבר במדבר.

אבל כשחוזרים על המסעות, ברור לכולנו שזה הסיפור של כולם. הסיפור לא מתחיל מאיפה שנולדתי, אלא אני חלק מהסיפור של העם שלנו.

הרב ראובן ששון מסביר (בשיעורים אחרים שלו) שעמ"י זה כמו גוף אחד, כשכל יהודי הוא תא בגוף. לאורך החיים של עמ"י התאים מתחלפים, כמו שגם בגוף שלנו התאים מתחלפים, אבל העצמיות של עמ"י נשארת אחת.

ואני חושבת שזה נותן המון ללמוד להסתכל כך על הדברים. כשמסתכלים על מה שקורה לנו, להתחיל את הסיפור ההתחלה, להבין שיש פה מהלך ארוך וגדול יותר ממה שאנחנו חווים בדור שלנו.

תודה על זה! עוזר להרגיש ממש את ההרגשה של היותנו חלקמ כלל ישראל לדורותיו.

לזלדה יש שיר  של אישה המקוננת על פטירת בעלה.

הרבנית ימימה מזרחי מביאה אותו בפתיחת הספר שלה "כמים,ליבך" על ימי בין המצרים. (זה הזדמנות להמליץ למי שעוד לא קראה, הספר מאד מתאים לימים האלו, ונותן המון מחשבות ותובנות על חינוך)

כל שנה השיר הזה נוגע בי מחדש, מחדד את החוסר הענק שיש לנו כשאין לנו את ארמון המלך בירושלים.

כאשר חי המלך

היה כבוד בת-המלך פנימה בבית.

עכשיו הבית רסיסים רסיסים.

כאשר חי המלך

היתה צניעות היה חג.

כאשר חי המלך היתה השבת שושנים 

עכשיו היא פצע.

כאשר חי המלך

היו המחשבות שבלב 

ציפורים שהתעופפו בערב,

שחיכו למנוחת הערב,

עכשיו חשופים שורשי ואנשים דורכים עליהן. 

השבוע ברוח ההפגנות חשבתי עד כמה זה מתאים המצב הזה לחוסר בארמון המלך.

עברתי ליד הפגנה אחת  (עמדו שם לא יותר מ10 אנשים, ובתקשורת דיווחו עליה כאלפים שהפגינו...), 

אבל מה שכאב לי היה שכל אחד החזיק דגל / שלט אחר

להט"ב / נגד כפיה דתית / הדרת נשים / נגד ...

וחשבתי שאולי כל המצב הזה קשור לימי בין המצרים.

אחרי כל כך הרבה שנים שארמון המלך לא בתוכנו, שהקדושה שיצאה מבית המקדש לעולם לא קיימת,

אנשים באמת לא מרגישים את הקדושה הזו, ולכן לא מבחינים ביופי הזה.

ובעז"ה כשיבנה בית המקדש, והקדושה הגדולה תפרוץ מתוכו ותאיר לכל העולם, 

(היא תהיה כ"כ עוצמתית שתאיר הרבה מעבר לגבולות הארץ והעם, הרי בעולם כולו יש עכשיו בלבול של ערכים).

אז נזכה כולנו להרגיש את החגיגיות שבצניעות בבית פנימה, את היופי והטוב שבמשפחה,

את מתיקות יום השבת, ואת כל האור שבתורה שהיום גנוז מאיתנו.

בפרשה לומדים הלכות הכשרת כלים מהפסוקים על מלחמת מדין-

כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה: (כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: (כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:

רש"י מבאר שלא משנה מאיזה חומר הכלים עשויים, אלא משנה איך השתמשת בהם.

מה שהשתמשו בו במים חמים צריך הכשרה במים חמים. מה שהשתמשו בו באש צריך ליבון וכלים אחרים צריכים רק שטיפה. (וכולם  טבילה).

וכלשון הגמרא - "כבולעו כך פולטו".

קראתי שיעור של הרב אהרונסון מישיבת ההסדר בחולון, שהוא לומד מכאן עקרון חשוב לחיים שלנו.

מה שבא בקלות הולך בקלות, ומה ששאדם משקיע בו - הופך להיות קניין שלו, ולא בקלות "יפלט" ממנו.

כמו שאמרו חז"ל על 3 הדברים שנקנים בייסורים - 

תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. 

מה שבא בקושי - נטבע בתוכנו חזק, והופך לחלק מאיתנו.

ובאותו אופן הוא מסביר את "בעצב תלדי בנים" כחלק מבניית הקשר בין האמא לילד,

וגם בהמשך החיים - למרות ודווקא בגלל הקושי והכאב הכרוכים בגידול ילדים הם האושר הגדול ביותר שלנו!

ככל שההורים מעניקים לילדים הם מרגישים קשר יותר עמוק אליהם.

בתוך ימי בין המצרים, אנחנו עוברים דרך שלוש שבתות. אבל בשבת האבלות לא נוגעת בכלל. אפילו כשתשעה באב חל בשבת ממש, הצום נדחה ליום ראשון, ואת השבת חוגגים בלי שום סימן לאבלות, ומותר לאכול בה אפילו 'כסעודת שלמה בשעתו'.

למה זה? מה באמת המקום של השבת בתוך ימי האבלות?

הרבי מליובאוויטש התייחס לשאלה הזו בשיחה לפרשת מטות-מסעי בשנת התשט"ו.

הרבי פותח בכך ש"בְּשַׁבָּת זוֹ צְרִיכָה לִהְיוֹת הַשִּׂמְחָה עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה חֲשָׁשׁ שֶׁהֵעָדֵר הַשִּׂמְחָה בָּא מִצַּד הָעִנְיָן דְ'בֵּין הַמְּצָרִים'."

למה? מה הכוח של השבת, שמצריכה מאיתנו לעזוב את כל האבלות ולנהוג בשמחה כאילו הכל שלם?

הרבי מבאר, שבשבת אנחנו טועמים את טעם הגאולה שלעתיד לבוא, 'מעין עולם הבא'. השבת היא היום בו אנחנו יוצאים מכבלי העולם הזה, ונוגעים באינסוף, בשלמות.

בגאולה שלעתיד לבוא, תהיה שלמות גדולה יותר מכל מה שאנחנו מכירים - "יָדוּעַ שֶׁהַגְּאֻלָּה הַבָּאָה לְאַחֲרֵי הַגָּלוּת מְבִיאָה לִידֵי מַצָּב נַעֲלֶה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָיָה קֹדֶם הַגָּלוּת".

ולכן דווקא בשבת שבין המצרים, דווקא מתוך האבלות של ימות החול, השבת נותנת לנו נגיעה בשלמות הגדולה יותר אליה אנחנו שואפים ומתפללים, ולכן "צְרִיכָה לִהְיוֹת אָז שִׂמְחָה יְתֵרָה, כֵּיוָן שֶׁעִנְיָנָהּ שֶׁל שַׁבָּת זוֹ הוּא נְתִינַת כּוֹחַ לְהַפֵּךְ אֶת 'בֵּין הַמְּצָרִים' לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה…".

לא הספקתי לפני שבת,

אז הבאתי עכשיו פרוש קצר שלצערנו אנו רואים אותו בעיננו...

לג,נה וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.

מפרש האור החיים ש"והיה" לשון שמחה,

גם אם עם ישראל הם שירצו להשאיר את הגויים בארץ - לצרכיהם, עדיין הם יציקו להם!

והגויים לא יסתפקו בחלקים שיושבים בהם, אלא ירצו גם את החלקים שעם ישראל יושבים בהם.

(נה) ואם לא תורישו וגו' והיה וגו'. לדבריהם ז"ל (מגילה דף י:) שאמרו כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה כאן נתכוין לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצורכיהם הוא מבשרם שיהיו לשיכים וגו':

וצררו אתכם על הארץ וגו'. פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו, ופירוש תיבת על כדרך אומרו (כ' כ"ד) על אשר מריתם פי על אשר לא קדשתם (דברים לב, נא):

על זה שהם מעוררים אותנו להבין שאי אפשר להשאיר אותם בחלקים שלהם, ומכריחים אותנו להילחם בהם?

בעצם זה מה שהיה במלחמת ששת הימים - עמ"י לא רצה להילחם, אבל הרצון שלהם להילחם בנו ולהשמיד אותנו הכריח אותנו לצאת למלחמה, וב"ה לכבוש עוד חלקים רבים מהארץ.

היום זה קצת יותר מורכב, כי הם ממשיכים להציק ולפגוע בנו, אבל אנחנו לא באמת רוצים להכריע אותם ולגרש אותם, אז המצב נשאר על כנו..

אני חשבתי בכיוון שמשאירים אותם בשביל השמחה שלנו- כדי שיהיו הפועלים והבנאים שלנו...

אבל ממש התחברתי למה שאת כתבת!

נראה לי שאת כיוונת יותר לדעתו של האור החיים הקדוש.

אבל אני חושבת שבאמת הרבה פעמים דווקא הניסיון של הגויים לפגוע בנו, הוא זה שמחבר אותנו למקום האמיתי שלנו.

באופן אישי, אבא שלי הגיע ליהדות רק בגלל שהוא חווה נגדו אנטישמיות (ב"ה לא בגוף, אלא שלא קיבלו אותו לאוניברסיטה רק בגלל שהוא יהודי - נתנו לו וליהודים האחרים שרצו להתקבל מבחן כניסה אחר שלא היה אפשר לעבור אותו). זה מה שעורר אותו להתחיל לחפש מה זה אומר בכלל להיות יהודי, ובזכות זה לחזור בתשובה ולעלות לארץ.

כשקראתי את הפירוש שלך וניסיתי להבין מה עניין השמחה פה, זה הסיפור שעלה לי לראש, ומתוך כך ניסיתי לחשוב איפה זה מתבטא גם ביחס לארץ.

באמת מדגיש את השמחה שהגןיים לא מקבלים אותנו.

לא זוכרת איפה זה כתוב, שזה ברכה שהגןיים בארץ יציקו לנו כדי שלא תהיה התבוללות,

זה מחבר ממש לסיפור על אביך!

"מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטַּל טַעַם בִּיאָה וְנִתָּן לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה" - מה המשמעות של זה?

שלמה המלך, שבנה את בית המקדש הראשון, כתב את מגילת שיר השירים, שם הוא לימד אותנו על כך שהקשר בין עמ"י לקב"ה הוא מקביל לקשר של דוֹד ורעיה - איש ואישתו עם אהבה גדולה ביניהם.

בקשר ה'זוגי' הזה בין עמ"י לקב"ה יש שתי בחינות - בחינת הקידושין/אירוסין, שמתבטאת במתן תורה, ובחינת הנישואין, שמתבטאת בבניין בית המקדש - "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ - זֶה מַתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ - זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ" (תענית ד', ז').

המהר"ל מסביר בחידושי אגדות למסכת סנהדרין (עה.), שיש השפעה וקשר ישיר בין החיבור של הקב"ה עם ישראל סביב בית המקדש, לבין החיבור של איש ואישתו בביתם הפרטי - "כִּי הַחִבּוּר אֶל השי"ת עִם יִשְׂרָאֵל בְּבֵית- הַמִּקְדָּשׁ חִבּוּר גָּמוּר, וּמִכֹּחַ הַחִבּוּר הַזֶּה הָיָה חִבּוּר גַּם כֵּן אִישׁ וְאִשָּׁה בְּחִבּוּר עֶלְיוֹן."

כאשר החיבור בין עמ"י לקב"ה נפגע, בחורבן הבית ובגלות, יש לכך השפעה ישירה גם על הקשר הזוגי בבית הפרטי שלנו - "כִּי כַּאֲשֶׁר אֵין הַחִבּוּר לְגַמְרֵי אֵין כָּאן בִּיאָה גְּמוּרָה. וְכַאֲשֶׁר חָרַב בֵּית- הַמִּקְדָּשׁ נִטַּל טַעַם בִּיאָה וְנִתַּן לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה".

הקשר הזה בין הזוגיות הפרטית שלנו לקשר ה'זוגי' של הקב"ה עם עמ"י הוא דו צדדי. כמו שהשורש משפיע על הענף, כך גם הענף משפיע על השורש.

בזוגיות היהודית, בכל חודש אנחנו עוברים מעגל של ריחוק-גלות, שמתקדם לשלבי הטהרה עד הטבילה המקווה והחיבור המחודש.

הטומאה שאנחנו חוות בכל חודש, היא ה'כאב' הרוחני שנשאר בעולם מאז חטא אדם הראשון, מה שמזכיר לנו שהעולם עדיין לא מתוקן.

הטומאה לא מונעת מאיתנו לעסוק בקודש - ללמוד תורה, להתפלל או לקיים מצוות. אבל יש שני חיבורים מיוחדים שבשבילם צריך להיטהר - החיבור של עמ"י עם הקב"ה בבית המקדש (שם כל טומאה אוסרת), והחיבור של האיש יחד עם אשתו (שם רק טומאת הנידה אוסרת). כי שני החיבורים האלו הם אחד - הענף ושורשו.

בכל חודש, כשאנחנו חוות את הריחוק מהבעל בגלל טומאת הנידה, אנחנו מתחברות לצער החורבן, שמוזכר ממש במילים אלו גם בנביא - "כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי" (יחזקאל ל"ו, י"ז).

ובכל חודש, בשלבי הטהרה שאנחנו עוברות כדי לחזור לחיבור המלא עם האיש שלנו, אנחנו משפיעות גם על השורש - על החיבור המחודש בין עם ישראל לקב"ה, שיסתיים בטהרה של עמ"י ובבניין בית המקדש - "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם"

את הכאב של החורבן והגלות, אנחנו יכולות להרגיש בעוד צד של תקופת הריחוק בקשר הזוגי.

בתקופה שבית המקדש היה קיים, הטומאה של הווסת היתה טומאת נידה, שנמשכה שבעה ימים עד הטבילה.

לאחר החורבן, היכולת להבחין בין גוונים שונים של דמים טהורים ואסורים, והחישוב של ימי הנידה לעומת ימי הזיבה (דימום "בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ"), נהיו מסובכים יותר.

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם… וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ" (דברים י"ז, ח') - המציאות של בית המקדש איפשרה להבחין ולדון דין אמת בצורה מדוייקת. גילוי אור ה' שבמקדש הביא לבהירות גם בדין ובפסיקה.

אבל "מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִגְדְּעוּ אַלּוּפֵי עֵצָה, וְהַדֵּעוֹת מְשֻׁבָּשׁוֹת, וְהַלֵּב אֵינוֹ קַיָּם עַל בֻּרְיוֹ…" (ז"ח - רות, וזאת התעודה, תרמב).

חורבן הבית הביא למצב בו כדי להימנע מאיסורי כרת, היה צורך להחמיר על הדין הראשוני, ולהוסיף עוד שבעה ימים נקיים לאחר סיום הדימום, כדין זבה.

וכך גם בטור, ההלכה נכתבת תוך אזכור החורבן - "מִשֶּׁרַבּוּ הַגָּלוּיוֹת וְתָכְפוּ הַצָּרוֹת וְנִתְמַעֲטוּ הַלְּבָבוֹת חָשׁוּ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִטְעוֹת בְּאִסּוּר כָּרֵת... הוֹסִיפוּ חוּמְרָא אַחַר חוּמְרָא עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא תִּרְאֶה אֶלָּא טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל, תֵּשֵׁב עָלֶיהָ ז' נְקִיִּים כְּזָבָהּ גְּדוֹלָה" (טור יורה דעה קפ"ג).

הקושי שלנו בריחוק הממושך יותר עד הטבילה, גם הוא שייך לכאב על החורבן.

וזהו גם חלק מהתיקון. תהליך הטהרה האישי משפיע על תהליך הגאולה הלאומי, ולאחר החורבן הקב"ה גלגל שתהליך הטהרה יהיה ארוך יותר, כחלק מהתיקון לריחוק הגדול יותר שנוצר בין עמ"י לקב"ה.

(הדברים מבוססים על דברים שלמדתי בספר 'האישה ומצוותיה'/'מעיין גנים' של הרב ראובן ששון, בשילוב עם תכנים שלמדתי מליאון קנדיל - החברה של @באר מרים)

אם אני זוכרת נכון ליאון קנדיל כתבה על זה מאמר בשנה שעברה, ולדעתי היא שלחה לי קישור אליו בשבוע שעבר - אבל אני לא מוצאת אותו..

אם יש למישהי קישור למה שהיא שלחה אשמח גם..

מהמילים שלה הגעתי לקישור לאתר שלה, שם יש סדרה של פוסטים בנושא.

אפשר להתחיל לקרוא פה -

המחזוריות הנשית בראי גן-עדן, המקדש והחורבן - חלק ראשון: גן-העדן והמקדש - בינת הלבנה

והפרק שממש על הבסיס שלו כתבתי את הדברים שלי, זה פה-

המחזוריות הנשית בראי גן-עדן, המקדש והחורבן חלק רביעי: חורבן המקדש והשפעתו על הבית היהודי - בינת הלבנה

"מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטַּל טַעַם בִּיאָה וְנִתָּן לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה"

אולי אפשר להסביר

שבזמן בית המקדש המציאות הפיזית היומיומית הייתה ספוגה אלוקות וממילא אולי הקשר הזוגי גופני היה ברמה יותר נעימה , גבוהה,  של קרבת ה'.

הטעם הרוחני פיזי של הדברים בעולם היה נעים, היה מתוק. היה כיף וקל יותר לחיות בעולם.

משחרב הבית ויש סוג של ריחוק בין ישראל לקב"ה אז אנחנו חסרים את התודעה היומיומית הגבוהה הזאת ואז אנחנו צריכים יותר להשקיע בהבנה של הקשר הזה וההשפעה על עבודת ה' ועל עם ישראל בכלל.

והיום הטעם האמיתי של הדברים בעולם חסר,

כי הכל נבע מכוחו של בית המקדש

ועוברי עבירה (שעוברים, מדלגים על ההזדמנות לקרבת ה , לעבודת ה'  בחיי היומיום)

מוצאים את הטעם הזה , אבל מקשרים אותו בצורה לא נכונה להנאה פיזית בלבד

כמו וייז תקול.

וזה גם מתחבר למאמרים נוספים של חז"ל - "מיום שחרב בית המקדש ... וניטל טעם הפירות"

הטעם האמיתי של העונג הגשמי קיים באמת רק כשזה מחובר לקרבת ה' בבית המקדש. כשבית המקדש חרב, אנחנו לא באותה דרגה של קרבת ה', וזה משפיע ממש עד לרמה הפיזית - ההנאה הגשמית כבר לא יכולה להיות אותו דבר.

יש לי עוד קצת להרחיב ולברר אבל קצת מורכב לי עכשיו

זה ממש מעניין ככה לדון, לכתב מחשבות

ורשמים על החיים מתוך הפרשה.

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק