בתחילת פרשת מסעי, הקב"ה מונה את מ"ב המסעות שעמ"י עברו במדבר. חלק מהמסעות היו במקומות שהיה לעמ"י טוב, וחלק היו קשים והיה בהם ניסיונות. אבל הכל זה חלק מהדרך שהובילה אותם בסוף לארץ.

ויש בזה לימוד לחיים שלנו. המסעות של החיים שלנו לא תלויים רק בבחירות שלנו, או בהחלטות של אחרים שמשפיעות עלינו.

הקב"ה הוא זה שמנהל לנו את מסעות החיים. חלק מהם יכולים להיות קשים יותר, ואנחנו פוגשים גם ניסיונות בחלק מהתחנות בחיים, אבל חשוב להבין שלכל שלב יש משמעות, והכל מכוון.

גם כשנראה שאנחנו בירידה, בנסיגה לאחור, או בהמתנה למשהו שלא מגיע, זה גם חלק מהמסע, גם זה מכוון מלמעלה, ועם זה אנחנו צריכים לעבוד. לפעמים דווקא במקומות הנמוכים האלו, ההתמודדות מתוך הקושי תוליד בנו כוחות שלא היו יכולים להיבנות אחרת, לפעמים הבניה היא מתחת לפני השטח ואנחנו מרגישים הפוך, אבל הכל זה חלק מהמסע שאותו אנחנו צריכים לעבור.

(מבוסס על השיעור של הרב ראובן ששון לפרשה, לא שמעתי אותו במלואו אבל זה חלק שקלטתי והיה לי משמעותי. מקווה שדייקתי בדברים).

כתבת שלפעמים הבניה מתחת לשטח, האם לא תמיד זה כך?

לפעמים אנו זוכים לראות בעיננו, אבל הרבה פעמים שאנו לא רואים בעיננו- נראה לי שגם אז נבנה משהו למרות שאנו לא רואים אותו בעיננו?

עמ"י שנכנס עכשיו לארץ, זה לא אותם אנשים שיצאו ממצרים. חלקם היו ילדים ביציאה ממצרים, וחלקם נולדו כבר במדבר.

אבל כשחוזרים על המסעות, ברור לכולנו שזה הסיפור של כולם. הסיפור לא מתחיל מאיפה שנולדתי, אלא אני חלק מהסיפור של העם שלנו.

הרב ראובן ששון מסביר (בשיעורים אחרים שלו) שעמ"י זה כמו גוף אחד, כשכל יהודי הוא תא בגוף. לאורך החיים של עמ"י התאים מתחלפים, כמו שגם בגוף שלנו התאים מתחלפים, אבל העצמיות של עמ"י נשארת אחת.

ואני חושבת שזה נותן המון ללמוד להסתכל כך על הדברים. כשמסתכלים על מה שקורה לנו, להתחיל את הסיפור ההתחלה, להבין שיש פה מהלך ארוך וגדול יותר ממה שאנחנו חווים בדור שלנו.

תודה על זה! עוזר להרגיש ממש את ההרגשה של היותנו חלקמ כלל ישראל לדורותיו.

לזלדה יש שיר  של אישה המקוננת על פטירת בעלה.

הרבנית ימימה מזרחי מביאה אותו בפתיחת הספר שלה "כמים,ליבך" על ימי בין המצרים. (זה הזדמנות להמליץ למי שעוד לא קראה, הספר מאד מתאים לימים האלו, ונותן המון מחשבות ותובנות על חינוך)

כל שנה השיר הזה נוגע בי מחדש, מחדד את החוסר הענק שיש לנו כשאין לנו את ארמון המלך בירושלים.

כאשר חי המלך

היה כבוד בת-המלך פנימה בבית.

עכשיו הבית רסיסים רסיסים.

כאשר חי המלך

היתה צניעות היה חג.

כאשר חי המלך היתה השבת שושנים 

עכשיו היא פצע.

כאשר חי המלך

היו המחשבות שבלב 

ציפורים שהתעופפו בערב,

שחיכו למנוחת הערב,

עכשיו חשופים שורשי ואנשים דורכים עליהן. 

השבוע ברוח ההפגנות חשבתי עד כמה זה מתאים המצב הזה לחוסר בארמון המלך.

עברתי ליד הפגנה אחת  (עמדו שם לא יותר מ10 אנשים, ובתקשורת דיווחו עליה כאלפים שהפגינו...), 

אבל מה שכאב לי היה שכל אחד החזיק דגל / שלט אחר

להט"ב / נגד כפיה דתית / הדרת נשים / נגד ...

וחשבתי שאולי כל המצב הזה קשור לימי בין המצרים.

אחרי כל כך הרבה שנים שארמון המלך לא בתוכנו, שהקדושה שיצאה מבית המקדש לעולם לא קיימת,

אנשים באמת לא מרגישים את הקדושה הזו, ולכן לא מבחינים ביופי הזה.

ובעז"ה כשיבנה בית המקדש, והקדושה הגדולה תפרוץ מתוכו ותאיר לכל העולם, 

(היא תהיה כ"כ עוצמתית שתאיר הרבה מעבר לגבולות הארץ והעם, הרי בעולם כולו יש עכשיו בלבול של ערכים).

אז נזכה כולנו להרגיש את החגיגיות שבצניעות בבית פנימה, את היופי והטוב שבמשפחה,

את מתיקות יום השבת, ואת כל האור שבתורה שהיום גנוז מאיתנו.

בפרשה לומדים הלכות הכשרת כלים מהפסוקים על מלחמת מדין-

כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה: (כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: (כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:

רש"י מבאר שלא משנה מאיזה חומר הכלים עשויים, אלא משנה איך השתמשת בהם.

מה שהשתמשו בו במים חמים צריך הכשרה במים חמים. מה שהשתמשו בו באש צריך ליבון וכלים אחרים צריכים רק שטיפה. (וכולם  טבילה).

וכלשון הגמרא - "כבולעו כך פולטו".

קראתי שיעור של הרב אהרונסון מישיבת ההסדר בחולון, שהוא לומד מכאן עקרון חשוב לחיים שלנו.

מה שבא בקלות הולך בקלות, ומה ששאדם משקיע בו - הופך להיות קניין שלו, ולא בקלות "יפלט" ממנו.

כמו שאמרו חז"ל על 3 הדברים שנקנים בייסורים - 

תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. 

מה שבא בקושי - נטבע בתוכנו חזק, והופך לחלק מאיתנו.

ובאותו אופן הוא מסביר את "בעצב תלדי בנים" כחלק מבניית הקשר בין האמא לילד,

וגם בהמשך החיים - למרות ודווקא בגלל הקושי והכאב הכרוכים בגידול ילדים הם האושר הגדול ביותר שלנו!

ככל שההורים מעניקים לילדים הם מרגישים קשר יותר עמוק אליהם.

בתוך ימי בין המצרים, אנחנו עוברים דרך שלוש שבתות. אבל בשבת האבלות לא נוגעת בכלל. אפילו כשתשעה באב חל בשבת ממש, הצום נדחה ליום ראשון, ואת השבת חוגגים בלי שום סימן לאבלות, ומותר לאכול בה אפילו 'כסעודת שלמה בשעתו'.

למה זה? מה באמת המקום של השבת בתוך ימי האבלות?

הרבי מליובאוויטש התייחס לשאלה הזו בשיחה לפרשת מטות-מסעי בשנת התשט"ו.

הרבי פותח בכך ש"בְּשַׁבָּת זוֹ צְרִיכָה לִהְיוֹת הַשִּׂמְחָה עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה חֲשָׁשׁ שֶׁהֵעָדֵר הַשִּׂמְחָה בָּא מִצַּד הָעִנְיָן דְ'בֵּין הַמְּצָרִים'."

למה? מה הכוח של השבת, שמצריכה מאיתנו לעזוב את כל האבלות ולנהוג בשמחה כאילו הכל שלם?

הרבי מבאר, שבשבת אנחנו טועמים את טעם הגאולה שלעתיד לבוא, 'מעין עולם הבא'. השבת היא היום בו אנחנו יוצאים מכבלי העולם הזה, ונוגעים באינסוף, בשלמות.

בגאולה שלעתיד לבוא, תהיה שלמות גדולה יותר מכל מה שאנחנו מכירים - "יָדוּעַ שֶׁהַגְּאֻלָּה הַבָּאָה לְאַחֲרֵי הַגָּלוּת מְבִיאָה לִידֵי מַצָּב נַעֲלֶה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָיָה קֹדֶם הַגָּלוּת".

ולכן דווקא בשבת שבין המצרים, דווקא מתוך האבלות של ימות החול, השבת נותנת לנו נגיעה בשלמות הגדולה יותר אליה אנחנו שואפים ומתפללים, ולכן "צְרִיכָה לִהְיוֹת אָז שִׂמְחָה יְתֵרָה, כֵּיוָן שֶׁעִנְיָנָהּ שֶׁל שַׁבָּת זוֹ הוּא נְתִינַת כּוֹחַ לְהַפֵּךְ אֶת 'בֵּין הַמְּצָרִים' לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה…".

לא הספקתי לפני שבת,

אז הבאתי עכשיו פרוש קצר שלצערנו אנו רואים אותו בעיננו...

לג,נה וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.

מפרש האור החיים ש"והיה" לשון שמחה,

גם אם עם ישראל הם שירצו להשאיר את הגויים בארץ - לצרכיהם, עדיין הם יציקו להם!

והגויים לא יסתפקו בחלקים שיושבים בהם, אלא ירצו גם את החלקים שעם ישראל יושבים בהם.

(נה) ואם לא תורישו וגו' והיה וגו'. לדבריהם ז"ל (מגילה דף י:) שאמרו כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה כאן נתכוין לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצורכיהם הוא מבשרם שיהיו לשיכים וגו':

וצררו אתכם על הארץ וגו'. פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו, ופירוש תיבת על כדרך אומרו (כ' כ"ד) על אשר מריתם פי על אשר לא קדשתם (דברים לב, נא):

על זה שהם מעוררים אותנו להבין שאי אפשר להשאיר אותם בחלקים שלהם, ומכריחים אותנו להילחם בהם?

בעצם זה מה שהיה במלחמת ששת הימים - עמ"י לא רצה להילחם, אבל הרצון שלהם להילחם בנו ולהשמיד אותנו הכריח אותנו לצאת למלחמה, וב"ה לכבוש עוד חלקים רבים מהארץ.

היום זה קצת יותר מורכב, כי הם ממשיכים להציק ולפגוע בנו, אבל אנחנו לא באמת רוצים להכריע אותם ולגרש אותם, אז המצב נשאר על כנו..

אני חשבתי בכיוון שמשאירים אותם בשביל השמחה שלנו- כדי שיהיו הפועלים והבנאים שלנו...

אבל ממש התחברתי למה שאת כתבת!

נראה לי שאת כיוונת יותר לדעתו של האור החיים הקדוש.

אבל אני חושבת שבאמת הרבה פעמים דווקא הניסיון של הגויים לפגוע בנו, הוא זה שמחבר אותנו למקום האמיתי שלנו.

באופן אישי, אבא שלי הגיע ליהדות רק בגלל שהוא חווה נגדו אנטישמיות (ב"ה לא בגוף, אלא שלא קיבלו אותו לאוניברסיטה רק בגלל שהוא יהודי - נתנו לו וליהודים האחרים שרצו להתקבל מבחן כניסה אחר שלא היה אפשר לעבור אותו). זה מה שעורר אותו להתחיל לחפש מה זה אומר בכלל להיות יהודי, ובזכות זה לחזור בתשובה ולעלות לארץ.

כשקראתי את הפירוש שלך וניסיתי להבין מה עניין השמחה פה, זה הסיפור שעלה לי לראש, ומתוך כך ניסיתי לחשוב איפה זה מתבטא גם ביחס לארץ.

באמת מדגיש את השמחה שהגןיים לא מקבלים אותנו.

לא זוכרת איפה זה כתוב, שזה ברכה שהגןיים בארץ יציקו לנו כדי שלא תהיה התבוללות,

זה מחבר ממש לסיפור על אביך!

"מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטַּל טַעַם בִּיאָה וְנִתָּן לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה" - מה המשמעות של זה?

שלמה המלך, שבנה את בית המקדש הראשון, כתב את מגילת שיר השירים, שם הוא לימד אותנו על כך שהקשר בין עמ"י לקב"ה הוא מקביל לקשר של דוֹד ורעיה - איש ואישתו עם אהבה גדולה ביניהם.

בקשר ה'זוגי' הזה בין עמ"י לקב"ה יש שתי בחינות - בחינת הקידושין/אירוסין, שמתבטאת במתן תורה, ובחינת הנישואין, שמתבטאת בבניין בית המקדש - "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ - זֶה מַתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ - זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ" (תענית ד', ז').

המהר"ל מסביר בחידושי אגדות למסכת סנהדרין (עה.), שיש השפעה וקשר ישיר בין החיבור של הקב"ה עם ישראל סביב בית המקדש, לבין החיבור של איש ואישתו בביתם הפרטי - "כִּי הַחִבּוּר אֶל השי"ת עִם יִשְׂרָאֵל בְּבֵית- הַמִּקְדָּשׁ חִבּוּר גָּמוּר, וּמִכֹּחַ הַחִבּוּר הַזֶּה הָיָה חִבּוּר גַּם כֵּן אִישׁ וְאִשָּׁה בְּחִבּוּר עֶלְיוֹן."

כאשר החיבור בין עמ"י לקב"ה נפגע, בחורבן הבית ובגלות, יש לכך השפעה ישירה גם על הקשר הזוגי בבית הפרטי שלנו - "כִּי כַּאֲשֶׁר אֵין הַחִבּוּר לְגַמְרֵי אֵין כָּאן בִּיאָה גְּמוּרָה. וְכַאֲשֶׁר חָרַב בֵּית- הַמִּקְדָּשׁ נִטַּל טַעַם בִּיאָה וְנִתַּן לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה".

הקשר הזה בין הזוגיות הפרטית שלנו לקשר ה'זוגי' של הקב"ה עם עמ"י הוא דו צדדי. כמו שהשורש משפיע על הענף, כך גם הענף משפיע על השורש.

בזוגיות היהודית, בכל חודש אנחנו עוברים מעגל של ריחוק-גלות, שמתקדם לשלבי הטהרה עד הטבילה המקווה והחיבור המחודש.

הטומאה שאנחנו חוות בכל חודש, היא ה'כאב' הרוחני שנשאר בעולם מאז חטא אדם הראשון, מה שמזכיר לנו שהעולם עדיין לא מתוקן.

הטומאה לא מונעת מאיתנו לעסוק בקודש - ללמוד תורה, להתפלל או לקיים מצוות. אבל יש שני חיבורים מיוחדים שבשבילם צריך להיטהר - החיבור של עמ"י עם הקב"ה בבית המקדש (שם כל טומאה אוסרת), והחיבור של האיש יחד עם אשתו (שם רק טומאת הנידה אוסרת). כי שני החיבורים האלו הם אחד - הענף ושורשו.

בכל חודש, כשאנחנו חוות את הריחוק מהבעל בגלל טומאת הנידה, אנחנו מתחברות לצער החורבן, שמוזכר ממש במילים אלו גם בנביא - "כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי" (יחזקאל ל"ו, י"ז).

ובכל חודש, בשלבי הטהרה שאנחנו עוברות כדי לחזור לחיבור המלא עם האיש שלנו, אנחנו משפיעות גם על השורש - על החיבור המחודש בין עם ישראל לקב"ה, שיסתיים בטהרה של עמ"י ובבניין בית המקדש - "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם"

את הכאב של החורבן והגלות, אנחנו יכולות להרגיש בעוד צד של תקופת הריחוק בקשר הזוגי.

בתקופה שבית המקדש היה קיים, הטומאה של הווסת היתה טומאת נידה, שנמשכה שבעה ימים עד הטבילה.

לאחר החורבן, היכולת להבחין בין גוונים שונים של דמים טהורים ואסורים, והחישוב של ימי הנידה לעומת ימי הזיבה (דימום "בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ"), נהיו מסובכים יותר.

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם… וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ" (דברים י"ז, ח') - המציאות של בית המקדש איפשרה להבחין ולדון דין אמת בצורה מדוייקת. גילוי אור ה' שבמקדש הביא לבהירות גם בדין ובפסיקה.

אבל "מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִגְדְּעוּ אַלּוּפֵי עֵצָה, וְהַדֵּעוֹת מְשֻׁבָּשׁוֹת, וְהַלֵּב אֵינוֹ קַיָּם עַל בֻּרְיוֹ…" (ז"ח - רות, וזאת התעודה, תרמב).

חורבן הבית הביא למצב בו כדי להימנע מאיסורי כרת, היה צורך להחמיר על הדין הראשוני, ולהוסיף עוד שבעה ימים נקיים לאחר סיום הדימום, כדין זבה.

וכך גם בטור, ההלכה נכתבת תוך אזכור החורבן - "מִשֶּׁרַבּוּ הַגָּלוּיוֹת וְתָכְפוּ הַצָּרוֹת וְנִתְמַעֲטוּ הַלְּבָבוֹת חָשׁוּ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִטְעוֹת בְּאִסּוּר כָּרֵת... הוֹסִיפוּ חוּמְרָא אַחַר חוּמְרָא עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא תִּרְאֶה אֶלָּא טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל, תֵּשֵׁב עָלֶיהָ ז' נְקִיִּים כְּזָבָהּ גְּדוֹלָה" (טור יורה דעה קפ"ג).

הקושי שלנו בריחוק הממושך יותר עד הטבילה, גם הוא שייך לכאב על החורבן.

וזהו גם חלק מהתיקון. תהליך הטהרה האישי משפיע על תהליך הגאולה הלאומי, ולאחר החורבן הקב"ה גלגל שתהליך הטהרה יהיה ארוך יותר, כחלק מהתיקון לריחוק הגדול יותר שנוצר בין עמ"י לקב"ה.

(הדברים מבוססים על דברים שלמדתי בספר 'האישה ומצוותיה'/'מעיין גנים' של הרב ראובן ששון, בשילוב עם תכנים שלמדתי מליאון קנדיל - החברה של @באר מרים)

אם אני זוכרת נכון ליאון קנדיל כתבה על זה מאמר בשנה שעברה, ולדעתי היא שלחה לי קישור אליו בשבוע שעבר - אבל אני לא מוצאת אותו..

אם יש למישהי קישור למה שהיא שלחה אשמח גם..

מהמילים שלה הגעתי לקישור לאתר שלה, שם יש סדרה של פוסטים בנושא.

אפשר להתחיל לקרוא פה -

המחזוריות הנשית בראי גן-עדן, המקדש והחורבן - חלק ראשון: גן-העדן והמקדש - בינת הלבנה

והפרק שממש על הבסיס שלו כתבתי את הדברים שלי, זה פה-

המחזוריות הנשית בראי גן-עדן, המקדש והחורבן חלק רביעי: חורבן המקדש והשפעתו על הבית היהודי - בינת הלבנה

"מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטַּל טַעַם בִּיאָה וְנִתָּן לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה"

אולי אפשר להסביר

שבזמן בית המקדש המציאות הפיזית היומיומית הייתה ספוגה אלוקות וממילא אולי הקשר הזוגי גופני היה ברמה יותר נעימה , גבוהה,  של קרבת ה'.

הטעם הרוחני פיזי של הדברים בעולם היה נעים, היה מתוק. היה כיף וקל יותר לחיות בעולם.

משחרב הבית ויש סוג של ריחוק בין ישראל לקב"ה אז אנחנו חסרים את התודעה היומיומית הגבוהה הזאת ואז אנחנו צריכים יותר להשקיע בהבנה של הקשר הזה וההשפעה על עבודת ה' ועל עם ישראל בכלל.

והיום הטעם האמיתי של הדברים בעולם חסר,

כי הכל נבע מכוחו של בית המקדש

ועוברי עבירה (שעוברים, מדלגים על ההזדמנות לקרבת ה , לעבודת ה'  בחיי היומיום)

מוצאים את הטעם הזה , אבל מקשרים אותו בצורה לא נכונה להנאה פיזית בלבד

כמו וייז תקול.

וזה גם מתחבר למאמרים נוספים של חז"ל - "מיום שחרב בית המקדש ... וניטל טעם הפירות"

הטעם האמיתי של העונג הגשמי קיים באמת רק כשזה מחובר לקרבת ה' בבית המקדש. כשבית המקדש חרב, אנחנו לא באותה דרגה של קרבת ה', וזה משפיע ממש עד לרמה הפיזית - ההנאה הגשמית כבר לא יכולה להיות אותו דבר.

יש לי עוד קצת להרחיב ולברר אבל קצת מורכב לי עכשיו

זה ממש מעניין ככה לדון, לכתב מחשבות

ורשמים על החיים מתוך הפרשה.

1. לגבי השום- זה באמת לא מומלץ, עלול לגרום לכוויה ממש. אבל יש לקנות היום כמוסות שום שיעילותם שווה, והן בטוחות לגמרי לשימוש. הן ממש קטנות, אפילו יותר קטנות מפתילה. וזה עוזר לדחות עוד קצת את ההתפרצות הבאה. בנוסף- לתת להם לאכול גרעיני דלעת- מאד עוזר.

2. גם אני תמיד אומרת שזה הרבה יותר גרוע מכינים, ומעניין מאד שהבנות שלי נדבקו קבוע בתולעים ואף פעם לא בכינים....

3. זה עובר כשהם גדלים..... מנסיון בערך מגיל 11/12 כבר הפסיקו להתלונן. אבל כשאני עושה טיפול בורמוקס, בעצת הרופא אני עושה טיפול משפחתי- מביאה לכולם, גם לגדולים כדורים ואפילו אני לקחתי, וזה באמת עוזר לרווח את ההתפרצויות....

4. חיבוק ענק ענק ענק לא יאומן עד כמה זה יכול לשבש את החיים שלך ושלהם

יתכן שזה גם יעזור.

אבל בדברים האלו- אין כמו המקור, במיוחד שהמקור טעים וזמין...

תודה... פשוט הילדה לא מסכימה לאכול את הגרעינים (את החמאה טרם ניסיתי)

את ההתפרצות הבאה אחרי חודשיים.

אצלינו זה הרבה פעמים בא ביחד, או שבוע תולעים ואז שבוע כינים...

ולנו אמרו 3 מנות ברציפות ואז מנה רביעית שבוע אחרי.

זה סיוט, מזדהה

השתמשתי לעצמי כילדה ותמיד עבד

ישבתי לקרוא מלא עכשיו וראיתי שממליצים גם על שמן אורגנו זה אותו דבר?

ויכול לשרוף אז שימי לב

אני לא בטוחה שמתאים לילדים האמת

ואם את קונה אז רק אחד שמהול עם שמן נשא כמו שמן זית. והוא יקר אם זה משנה לך.

אם תמצאי פתרון אשמח לשמוע.

בעלי היום שם לו וזלין בפי הטבעת לפחות שלא יצרח.

הרגיע לן קצת

והבאתי ורמוקס. למרות שלא ראיתי שום תולעת.לא יכולתי כבר.

אצל רויטל ויטלזון.

כמה צחקתי.

אולי אני מסגירה את עצמי כי שיתפתי כמה חברות

אבל ניחא

זה סיפור חיי.

אחרי הלידה האחרונה נדבקתי, סיוט.

וכשהייתי צעירה זה לא היה בתדירות של כל חודשיים.

ואמא שלי לא הביאה ךמו ורמוקס

תנסי מים חמים במקלחת לפעמים זה משחרר.

ואני לא יודעת באיזה שלב את אבל זה קצת מזכיר לי צירי לחץ 😅

היה לי ככה בערך בפתיחה 5-6.

בצירי לחץ הרגשתי לחץ אחר, מאין לחץ לדחוף החוצה..

איזה כיף נשמע שזה מתקרב.

לידה קלה ובידיים מלאות

נשמע כמו כניסת התינוק לאגן, שימי לב לא למשוך יותר מדי בבית

בבריאות ובידיים מלאות

הכל נעלם פשוט

ואני עצבנית כמו שור זועם כל היום צועקת

זה ככ מתסכל

תנסי אולי לצאת קצת היום, לנשום אויר/קפה ומאפה/נוף גשום

זה כבר ממש קרוב

והגוף שלך מאותת לך שהוא מתכונן

קחי בחשבון שזה עלול להיות בשבת ותתארגנו על מקום לילידם ותיק ארוז וכו'

לידה קלה, בבריאות, בשמחה ובשלווה

חיבוק ענק

כולם סביבי מדברות כמו דודות

ככה זה

כשיהיו לך צירים לא תתלבטי

אם ככה את נשמעת אין לך כלום

כאילו אני לידה ראשונה…

זה זמן שלא מדברים עם אנשים....

הלידה לא מגיעה כשהגוף מזהה סכנה

מסכנים הילדים…

יואו את עוד כאן? זהו אני אומרץ לך היום היום.

בסוף משהו צודק תמיד.

שיהיה בקלות.

מקווה בשבילךצשלא שבת.

ורק עצה קטנה, כי אני כמובן דוד כבידה ולא בחודש תשיעי, אז תברחי לחדר ואל תצעקי...

חחח תרגיעי! יואו! הכי עוזר להגיד לך את זה נכון? ידעתי.

אצלי זה לאאאאא יש לך זמןןןן

תודההההה איך כיף לשמועעעעעעע

ילדתי בערב שבת וזה היה חלומי.

גם רוצה כבר ללדת בע"ה!!! ונהייתי עצבנית ואז אומרים לי - תרגעי שלא תלכי עצבנית ללדת. תןדה חברים. עזרתם😅

זה נראה לי שאלה לרופא. ילד שמתעורר כל לילה הצרחות זה משהו שצריך לטפל בו, כנראה עם סותר חומציות מאיזשהו סוג...

אבל כצפוי אין תורים בימים הקרובים, אז מתלבטת מה לעשות בינתיים.

Eo EQuiz | E&E Israel - EOE/EGID Community

ובכל מקרה גם אם אין קשר, גסטרו זה הכתובת באמת... וזה תורים רחוקים...

בול צרבות.

השאלה היא איך אני יכולה לעזור לו לפני הגסטרו, כי הוא ממש סובל כבר הרבה זמן...

אבל אולי זה קצת בעיה כי זה בעצם יכול למסך בעיה שאז הגסטרו לא יראה. הייתי מתייעצת עם הרופא מה דעתו בינתיים

ואגב הוא מקבל תוספי תזונה כלשהם?

תרופה לילדים ומבוגרים, עוזר תוך כמה דקות אבל ההשפעה היא לכמה שעות

(הרופא אמר לנו לנסות את זה במקרה של ריפלוקס עם תינוק. עזר כל כך שבסוף לא המשכנו לתרופה חזקה יותר)

נראה לי שזה קשור לסטרס תזונה משקל

הילד שלך עם עודף משקל?

כדאי להתייעץ עם גסטרו תבקשו בדיקת אליקובקטור וכו

לדאוג שהמזרון יהיה קצת באלכסון עם הטיה

תתיעצו עם רופא בקשר לתרופה

מזרון באלכסון זה רעיון מצוין, תודה!

ולעשות את כל הבדיקות

צליאק בדקתם?

אבל עד שתמצאי תור, תקלי עליו כמו שמקלים על צרבת בהריון.

ארוחות קטנות לאורך היום, לא שומניות, לא לשכב לפחות חצי שעה אחרי האוכל, לישון עם הגבהה של הראש, להפריד נוזלים מאוכל, וכל מה שעוזר בהריון.

אומפרזול

מציל חיים

המליץ לתת אומפרזול לנסיון במשך חודש על רקע כאבי בטן והתפתלויות במשך כל היום.

טען שכנראה זה השלכה של הפגות שלהן

כי ראה שאצל פגים יש נטיה גדולה יותר לחומציות בקיבה

(בנות כמעט 8)

זכור לי שלבטרם יש רשימת מתקינים מומלצים חלקם עצמאיים (את קונה כסאות ובאה אליהם) וחלקם בחנויות ואז את יכולה לבחור את החנות הרלוונטית ורק לוודא דהמתקין נמצא שם

יש להם מתקין , לא יודעצ אם כל הזמן יש מתקין, שראה את הרכב והמליץ על כסאות בתקציב והתקין ביחד עם כיסא שכבר היה לנו ,הוא התקין מחדש גם אותו

אחכ פחדתי לנתק את הכסאות ונמנעתי מזה חודשים חחח

ואז גם מתקינים את הכיסא במקום

קשה אבל אפשרי. הקורולה רחבה יותר.

צריך 3 שהם או סלים פיט או הבוסטר הקל של הילדים הגדולים יותר - עם/בלי גב

אמנם לא ניסינו להכניס בה שלושה כיסאות (קנינו אותה רק לפני שנתיים וחצי), אבל היא רחבה למדי, אז מניחה שייכנס.

שעשיתם.

שניה תעצרי רק כדי לנשום ולהבין איפה הייתם ואיפה אתם עכשיו

הם כבר לא מרטיבים

ההשכבה קלה יותר

יש יותר סמכות הורית

יש יותר סדר יום מובנה

יש יותר הקשבה

אפילו יש אלבום לופה מדהים (חוץ מתמונה אחת, נו נו נו )

ולו"ז צפוף של עבודה/לימודים

ואת הולכת לישון מוקדם- שזה פשוט מעולה!!!

אני ממש מתפעלת ממך, ממכם

זה שרשור העומס הכי מדהים שהעלית עד כה

כ"כ הרבה טוב, כ"כ הרבה התקדמות

אני מצדיעה לך!!!!!!

ושניה נדבר נקודתית על העומס שלך- דבר אחד את חייבת להכניס ללו"ז, זמן אישי לעצמך/זמן זוגי

תורידו שיעור ספורט אחד לבעלך אם זה יפתור את עניין הזמן

אם תתני לעצמך מעט מרווח נשימה, לעשות משהו שעושה לך טוב ונעים

הכל יראה טוב יותר

ויהיה לך כח להמשיך לתת ולבנות ולהתקדם

אלופה!!!!

אין כמוך!!!!

שיהיה הרבה נחת, המשך גידול קל בבריאות, בשמחה, בשלווה ובאהבה

את נשמעת פשוט מדהימה!!! וואו איזה תהליך ואילו הישגים ב''ה.

באמת כל מה שאת עושה נשמע עמוס מאוד, אולי כדאי להוריד מעצמך קצת ציפיות...

אני חושבת שזוגיות טובה זה נכס

ולא כדאי לערב בו דברים שעלולים להעכיר את האווירה ולהשפיע על איכות הקשר.

חוץ מזה

מגיע לך כל הכבוד! על הכל!

עם בעלך היה יוצא עכשיו למילואים/ עבודה בחול

או חלילה בלתמים אחרים וכו'?

כמובן רק בשמחות בע"ה.

העניין הוא שרק כשהחיים מזמנים לנו עומס שהוא לא יומיומי אלא משהו קיצוני שהופך את החיים-

אז מבינים בדיעבד כמה הרבה היה לנו בחיים.

מה שנראה ביומיום כהכרח הופך למותרות בזמני משבר.

לא שצריך לחיות בתועדת משבר, אבל כן צריך להיות בתודעת דירוג עדיפויות ושליטה על הקצב.

אנחנו לא בוחרים עם מה להתמודד. אנחנו בוחרים איך להתמודד.

והכי חשוב לוודא שקצב החיים מותאם ליכולות ושאת לא מצפה ליותר מהמסוגלות.

לגבי הלימודים של הילדים, אפשר במוצ"ש לשבת איתם מרוכז להיות עם יד על הדופק, אבל בלי לחץ.

קריאה אפשר בשבת.

זה יוריד ממך את המרדף האינסופי במהלך השבוע.

אם את חוששת שפעם בשבוע לא מספיק, אפשר להוסיף עוד יום סטטוס כשאין חוגים וכולם מרוכזים בבית.

עם הבנות שלי למשל ביום שאני עובדת מהבית היה מוגדר ליום איפוס. בלי חברים. יותר בישולים, מטלות לימודיות ובדיקת ראשים וכל הדברים האלו שצריך לעשות יישור קו.

ואז בימים אחרים אפשר לשחרר ולהיות יותר בזרימה בלי המועקה שאולי זה לא בסדר להיות על הדברים.

ואכן להעלות בכור לא' זה ציון דרך מטורף, אז אצלך זה עם שניים במקביל בבת אחת מאמא לילדי גן, לאמא לילדי יסודי זה שינוי עצום!

את כותבת שאת מרגישה דמות משמעותית יותר בבית וזה משפיע על הילדים.

גם בהקשר של עומס. כשאת תהיי באיזון, כל הבית יהיה באיזון.

אם את מגיעה כל סופש למצב גופני קשה,הגוף והנפש שלך זועקים לעצור.

יכול להיות שזו תקופת הסתגלות וזה יעבור,

אבל הכי חשוב שתהיי בקשב עם עצמך, ושתחזירי את הבחירה על המשימות בחיים לידיים שלך.

תזכרי כשאת בטוב- לכל המשפחה יהיה טוב.

תרגישי טוב!

2 רבדים בהתמודדות עם עומס

טכני

ורגשי

הדרך שלי להתמודד עם העניין הטכני

זה תיעדוף מתמיד

להבין בכל זמן נתון מהי המשימה הכי חשובה לעכשיו/ לשעות/ לימים הקרובים

ברובד הרגשי יש הרבה דרכים

מדיטציה/ לצאת לטבע/ עוגנים של הרגלים טובים/ לקחת הפסקות יזומות/ לדבר עם אנשים שעושים טוב ועוד