הלוואי ולי היתה היוזמה והאומץ לכתוב ככה לכל מיני גורמים

מה הכוונה מכתב רגשי - את לא מפרטת, אבל אפשר להבדיל בין מכתב שאת מתארת את החוויה שלך ומתמקדת בתחושות שלך, וכתוצאה מזה שואלת או מבקשת משהו, לבין מכתב שבו את מציגה תוכנית פעולה וכדומה

אני אדם עם רגשות ופועלת גם עם רגשות, למה נראה שיש בזה בעיה?

או, למה הם מחייכים? ולמה הם חושבים שלא יענו לי?

אנשים בעלי תפקידים לא אמורים לפעול לפי תחושות. הם אמורים לפעול לפי מה שנכון לעשות.

ולכן הנחה סבירה היא שלא ממש משנה להם אם את עצובה או מתוסכלת או אפילו שמחה - מה שמשנה מבחינתם זה מה תוכנית הפעולה שאת מציעה או מבקשת את עזרתם להוציא לפועל. 

אז בדיוק כמו שלא מעניין את הרופא מה היה הטעם של העוגה שאכלת אלא רק אם זה גרם לקלקול קיבה, כך לא מעניין את ראש העיר איזה רגש נגרם מההחלטה שלו אלא רק המסקנות המעשיות

אבל לא דיברתי דווקא על שאלות שקשורות למעשים שלהם, אלא שאלות של התייעצויות שלי. תמיד אומרים לי שזו כתיבה רגשית...

וביחס לרבנים, באמת חשוב שיהיה ריחוק רגשי בין רב לתלמידות.

את מבקשת מהם בקשה עניינית כלשהי? עצה? ידע? עזרה?

אם כן, מה זה משנה שהם מתארים רגש?

וברור שהמטרה היא עצה, שאלה, עזרה או אפילו הערה...

ולא יודעת למה זה משנה, חשבתי שאולי זה משנה כי הרבה אומרים לי את המשפט הזה, כאילו זה "מיוחד".

לפעמים גם חושבים שהוא לא יענה על זה, כי זה מכתב "נשי".

מה זה מכתב נשי... אני לא גבר.

אם יש קצת תיאור חוויות ורגשות בצורה שולית בתוך המכתב זה הגיוני, אני מניח גם שאת כותבת את זה באופן שייך ולא באופן מוגזם. 

זה טוב לכתוב מכתבים, זה אחלה דבר. 

אנשים לא רגילים לחשוף רגשות, שזה דבר אישי ואינטימי, בפני אנשים שהם לא קרובים, ובמיוחד גורמים רשמיים.

כנ"ל מהצד של מקבל המכתב, נשמע שלא בטוח שהוא ידע להתמודד עם התוכן כאשר הוא רגשי ועם פן אישי, ולא רק תוכן קר ומנותק (בכל זאת פלטפורמה של מכתב היא לא כמו שחנ"ש עם חברה) .

אז כן, רוב האנשים לא יכתבו בסגנון כזה, אבל לדעתי אם כבר זה "מיוחד" - אז לגמרי לטובה. היכולת הכנה לדבר מה שעל הלב בלי לפחד ולהתנתק מעצמך היא ממש מוערכת. וכל עוד עונים לך על מה שרצית - אין סיבה שתשני... 

אתה חושב שזה גורם למישהו לחשוב שבגלל שזה מכתב רגשי יש לי רגשות כלפיו?

אני לא יודעת לכתוב משהו אחר...

זה בכלל לא מה שהתכוונתי. ולא נראה לי שמישהו יחשוב ככה.

יש אנשים יותר סגורים שבקושי משתפים מישהו ויש אנשים שמשתפים יותר בקלות מעגל רחב יותר של אנשים.

אין לזה קשר לרגשות כלפי מישהו.

(אלא אם כן, ואני רק מוסיף הערה ליתר בטחון בעקבות ארץ השוקולד, את כותבת בשפה ובסגנון שפונים באופן ישיר לנמען המכתב יותר מאשר להצמד לתוכן השאלה. גם אם את לא כותבת ככה בכוונה. אז שווה לתת למישהו רציני וכנה להציץ בניסוח שלך, אבל בלי שזה ילחיץ אותך מדי...) 

וכדאי לקחת זאת בחשבון.

את יכולה ללמוד דרכים נוספות לכתוב, זה בסדר שאת עדיין לא יודעת, יש לך מה ללמוד.

באופן קיצוני.

משהו כזה

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל