בגיל הזה לרוב לא אכפת להם לשמוע אותו סיפור כל יום.

שמעתי המלצות על סיר הסירים אבל לא התנסיתי 

לא התחברתי לתוכן אבל הכי הכי - זעזע אותי שאפשר ככה לכנות ספר על שרותים (ברור הרי שזה על משקל ״שיר השירים״). אז זרקתי אותו...

לא שילדים לא מבדילים בין דמיון למציאות אלא שגם הדמיוני מחלחל ומשפיע (וזה נכון גם למבוגרים). לכן אמרתי שגם אני לא אהבתי כל כך. מצד שני זה לא נראה לי נורא ואיום, כי ההשפעה לא נראית לי כל כך חזקה.

מכבדת ומבינה את השיפוט השונה שלך שזה כן גרוע ואת מעדיפה לא להקריא את הספר.

אני חושבת שזה כן שהם לא מבדילים ולכן הספר עם השפעה בדיוק כמו המציאות... אבל סך הכל נראה לי שהבנת אותי בגדול...

ואכן נראה לי מסר לקוי מאוד.... 

בהשוואה לסיר הסירים לדוגמא, שם ממש רואים את הישבנון.

תראי, זה לא נושא צנוע. אי אפשר לדבר עליו בלי לעשות את זה... הסיר של לולו הוא ממש מעודן בעיניי.

יש גם עוד ספר על דובי וסיר שגם לא אהבתי.

אולי לא כדאי ספרים בנושא הזה... 

בעבר היה לנו בבית סיר הסירים

לא חושבת שהוא תרם משהו לגמילה.

גמילה היא מיומנות פיזית

ולא קוגנטיבית (כמו שאמהות אומרות לפעמים: אבל הוא יודע שעושים בשירותים, ושאלתי אותו אם הוא צריך דקה קודם!)

גמילה לא עוברת דרך הסברים

אלא דרך התנסויות.

ממש כמו, לדוגמא, אכילה עצמאית בכפית

כי הכרתי רק את זה (קנו לי)

הוא באמת היה אחד הספרים הכי נקיים שבדקתי בזמנו, מבין כל ספרי הגמילה. סיר הסירים היה הרבה יותר מזעזע .

מה כהז נורא בזה?

ואת העמוד הזה גם לא ראיתי בעייתי האמת.וגם בתהליך הגמילה הם כל הזמן מורידים מעלים את המכנס/תחתון...זה ממש מדמה להם את המציאות וזה לא שהם ילכו להרים לאחרים בגלל זה. אני חשבתי שזו המחשה נהדרת!! ובאמת אהבו את הספר הזה אצלי...

זה ה'הפתעה' של העמוד הזה.( בכל עמוד שם יש משהו אחר של מישוש ). ובעמוד הזה לולו עם תחתונים וזחצאית היא זו שמגלה את זה..

אם תרצי אצלם ואשלח לך אחכ.

אני לא משווה לספר/ים אחר. דיברתי על הספר הזה ספציפית ביחס לעצמו...

אני בהחלט מבינה מה את אומרת אבל לדעתי זה מעביר מספר נוסף ביחס להמחשה וההתרגשות של עליית הקומה של לולו - כבר לובשת תחתונים ולא חיתול...

בכוונה או שלא- לי לא מתאים המסר הסמוי שמצטרף לזה- שיש מציאות כזאת שמרימים חצאית כדי לראות מה יש מתחת. לא משנה שמדובר בילדים בגיל שנתיים-שלוש.

אם כבר זה בדיוק הגיל *שמתחילים* ללמד ששומרים על פרטיות וכל אחד לבד בשירותים ורק אבא/אמא/גננת עוזרים כשצריך....

לא בהכרח שזה מיושם אבל זה הערך שאני מחנכת אליו...

וכל אחד והתחושות שהספר הזה נתן לו- לי זה היה זעזוע... 🤷🏻‍♀️

את התחושה שלך ולא התכוונתי חלילה לזלזל.

לגמרי זה עניין אינדיווידואלי ולא לכל אחד המסר הזה מתאים. וזה באמת הגיל שמתחילים להסביר על הפרטיות , ובעיניי זה חלק מלהסביר ( בטח שבגיל הזה הם באים ומראים את התחתון החדש וכו...)

מקבלת את דעתך וממש לא היה פה איזשהוא עניין להתווכח על משהו אישי, מחילה אם הובן ככה

אין לי את הספר, ולמעשה אף פעם לא גמלתי עם ספר (כן עם סיפורים שאני המצאתי בע"פ, אבל בלי ספר קנוי).

אבל כן רציתי להגיד, שמי שכבר יש לה את הספר הזה, יכול גם לבחור לנצל אותו ללימוד על מוגנות.

הכל תלוי באיך שאנחנו מספרים על הסיפור.

אם כשמגיעים לעמוד המדובר, מרימים ביחד ו'מציצים' לה מתחת לחצאית, אני מסכימה שיש בזה בעיה חינוכית.

אבל אפשר להגיע לעמוד המדובר, לראות שאפשר להרים לה את החצאית, ואז לשאול את הילד - 'נסתכל מה יש מתחת?' ולענות - 'מה פתאום? אף אחד לא מסתכל ולא נוגע באיברים הפרטיים שלי, ואני לא מסתכל ולא נוגע באיברים הפרטיים של אף אחד!'.

ואז לשאול - 'אבל איך היא תלך לשירותים? היא עדיין קטנה וצריכה עזרה...', ולענות שיש מצבים שבהם מותר לתת למישהו לראות כדי לעזור לי - לאבא או לאמא, לרופא, לסייעת או גננת. ואז לשאול את לולו אם היא רוצה עזרה ללכת לשירותים, לדובב אותה עונה 'כן', ולהרים כדי לעזור לה...

שוב, לי אין את הספר ולא חושבת שהייתי קונה אותו בשביל זה. וגם לא ניסיתי את מה שתיארתי כאן.

אבל בגדול אני מאמינה שבהרבה דברים יש לנו בחירה איך להנגיש את המסרים מבחוץ מול הילדים. אנחנו יכולים לבחור לא לחשוף בכלל (ולפעמים זה באמת הדבר הנכון לעשות), ואנחנו יכולים לבחור לחשוף בצורה שמלמדת את הערכים שאנחנו מאמינים בהם. 

אגב, מה שאמרת מקסים אבל מתאים לגיל 3 פלוס... שנתיים אני בספק אם יכולים להבין.... 

אבל יש ילדים שנגמלים בגיל שזה כבר כן שייך לעשות ככה.

ותודה על הפרגון!

ולא אמרתי שיש לי בעיה עם חוסר צניעות. אין לי בעיה שהילדים שלי ילמדו על גוף האדם וכולל על האיברים הפרטיים יותר כשכל הגוף באיור מלמד

אבל המסר של הרמת חצאית כמילוי הסקרנות של "איזה מעניין מה יש מתחת לחצאית" הוא מסר לקוי מאוד... ולא קשור ללימוד של המעבר ממצב שעושים בחיתול למצב שמתפנים בשירותים... 

https://greeninvoice.me/123456

אני חושבת שהמחברת אשה חרדית. והספר בשפה נקיה. זה בא עם איזושהיא בובת ארנב ושירותים קטנים,

ראיתי שהבת שלה ממש נהנתה מזה. לא קראתי את הספר בעצמי.

כשהסבירו על התפקיד של איברי הגוף..

אם את חושבת שספר יכול להועיל, אפשר להכין ספר בעצמכם.

ספרי לו כשהוא נולד הוא היה קטן וחסר אונים, ואיך הוא למד ללכת ולאכול אוכל של גדולים וכמה שהוא כבר גדל (כדאי לשים משהו שהוא למד לאחרונה- לקפוץ, לספור, להתלבש...).

ועכשיו, כשהוא כבר בן 3 (או מסיים מעון, או ציון דרך כלשהו שמשמעותי לו)- הוא כבר יכול ללמוד לעשות צרכים בשירותים כמו גדול!

ואז תתארי איך בהתחלה יהיה קצת קשה, ובהתחלה יברח לו, ואם זה יקרה אז מנקה ונחליף בגדים. ואיך לאט לאט הוא יצליח יותר ויותר, ואולי כל פעם שהוא יצליח הוא יקבל שוקולד צ'יפס טעים, עד שהוא כבר יוכל ללבוש תחתונים והוא יהיה ממש ענק!

בקיצור, תכיני אותו לגמילה במילים שמתאימות לך ועם התהליך שנכון לכם.

ואפשר גם להוסיף תמונות מגיל הילדות, או לצלם את הסיר/ישבנון שלכם. אפשר להדפיס, או לכתוב בכתב יד ולצייר בצד. אפשר גם לתת לו לקשט עם מדבקות או להכין את הכריכה...

ילד לא צריך ספר צבעוני וקנוי, העיקר שידבר אליו.

מניסיון, גם בבית וגם בעבודה, הכנה טובה שמותאמת לילד ספציפי עושה פלאים בתהליך.

לילדים

יש קלינאית תקשורת בשם חן קלימיאן שיש לה אתר אינטרנט עם סיפורים חינמיים להורדה ואת יכולה לערוך לפי מה שמתאים לך.

ממליצה להסתכל 

לנו יש את הגרסה של ציונה ולא של נפתלי כי קנינו אותו לבכורה שלנו

אני חושבת שילדים בגיל הזה מאד עסוקים בנושא והספר הזה מספר בצורה מאד פשוטה ובהירה על התהליך הפיזי והרגשי שהוא חלק מחיי הילדים. בעיני מה שתורם גיל ונותן מידע אין בו עניין של חוסר צניעות, הספר מיועד לגיל שנתיים עד 3 וגם ככה צניעות זה לא מושג רלוונטי בכלל בגיל הזה לדעתי. אם כבר הספר נותן הזדמנות לדבר על הפרטיות של איברי גוף שונים וכו'. בעמוד שבו מפורטים האיברים השונים נניח אנחנו מוסיפים על האיברים הרלוונטיים שאלה מקומות פרטיים בגוף, ואף אחד לא יכול לראות אותם או לגעת בהם. 

יש לנו פה לברך ולהתפלל..

כאלה

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר