מתחילים אני חושבת מגיל 5

ובגילאים האלה נעזרים בהדרכת הורים..

חיבוק יקרה! רק טוב

ואני לא בטוחה שהילדה גם יודעת להביע את זה

אבל דעתי, כאמא, לא מקצועית- יציאה פתאומית משגרה, ללא התראה, עלולה להביא לידי חרדת נטישה ופחד אצל ילדים.

ולכן, צריך לחזק את הביטחון שלהם ולעטוף אותם בהמון אהבה 

מעבר לזה - נחכה לחכמות שמבינות 

באמת קשה לראות את הילד שלך במצב כזה, ועוד בגיל כזה צעיר, ועוד שלכאורה (ואני מדגישה - לכאורה) יכולתם למנוע את זה...

חיבוק לך

למיטב ידיעתי כמו שהמקורית כתבה, בגיל כזה הטיפול הרגשי עובר דרך ההורים - כלומר ההורים מקבלים הדרכה מהמטפל איך לעזור לילד.

בכל אופן, ממה שאת מתארת נשמע שאולי היא צריכה גם אבחון וטיפול אצל קלינאית תקשורת - גמגום ותקיעות במילים. מתייגת לך את הקלינאיות שפה בפורום (מקווה שאני זוכרת נכון) כדי שיכתבו לך את דעתן: @בארץ אהבתי @שריקה @אורוש3.

הרבה כוחות, יקרה! ותזכרי שאת אמא מדהימה ונהדרת שדואגת לבת שלה, ואל תאשימי את עצמך בכלום ♥️

אבל שמעתי על בת 3.

בכל מקרה בגיל הזה אני הייתי הולכת למישהי שתכוון אותי מה לעשות ואולי מביאה אותה בהמשך.

זה קורה להמון ילדים במיוחד בגיל הזה. זה מבהיל כי פתאום הם מגמגמים וזה נראה ממש שזה יושב על קושי רגשי אבל מכירה כמה כאלו וזה פשוט עבר אחרי חודש- חודשיים

את בטוחה שהיא לא בטוב?

איזה פחדים יש לה? ביום יום היא שמחה? איך היא בגן?

מציעה לעטוף, לחבק, להרגע יחד .

אם עדיין זה ממשיך ואת עדיין חוששת הייתי מבקשת הדרכת הורים קודם כל

יש טיפולים בילדים בגיל 3 אבל זה בדרך כלל בגני תקשורת וחנ"מ

לא הייתי רצה לטיפול בגיל הזה

מבעלי חיים.. אפילו לפעמים מבובות או מאנשים מחופשים.. איך שהיא מתעוררת ישר רוצה אותי.

בכללי היא ילדה שמחה וחייכנית וקופצנית ומאוד פעילה וחברותית אבל רק הקטע הזה של הפחדים המרובים.. המצפון שלי שלא היינו איתה ברגע הזה שהייתה מאוד מבוהלת וחששה (כועסת על עצמי ועל ההורים שלי שכל דבר חושבים שזה שטויות וקליל והיא כבר גדולה.. נו באמת!! היא ממש קטנה איך נתתי להם להשםיע עליי ככה רק כדי לא לפגוע בהם פגעתי בקטנה שלי ובי. רותחת מזה.

לא חושבת שהיא צריכה גן תקשורת היא מתקשרת מאוד יפה רק שלפרקים ממש נתקעת (ובאופן מדהים גם נראה שמבינה שנתקעת. כמה פעמים שנתקעה בסוף שינתה את המילה או קיצרה אותה כדי להקל על עצמה)

תודה על התגובה ❤️

התכוונתי רק שהטיפול הרגשי בגילאים האלו הוא בדרך כלל בגני תקשורת, לא שהיא צריכה אחד

נראה לי שיש כאן שני דברים-

1.  רגשות אשמה שלך על ששלחת אותה לטיול/אירוע משפחתי וחשש שלך שזה עשה לה טראומה

2. גמגום ופחדים שגורמים לך לדאוג לה

בעיני חשובה ההפרדה בין שני הדברים, אנחנו כהורים אכולי אשמה לפעמים ומזינים את "מפלצת האשמה" בכל הזדמנות ואז כל דר שקורה- הנה זה בגלל זה, דפקתי אותה לכל החיים.. בגללי היא תצטרך טיפול וכו' וכו'.. 

ברוב המקרים אם  מצליחים רגע להתבונן מבחוץ, להנמיך את הקולות המאשימים שבפנים, רואים שהרבה פעמים המציאות שונה מאיך שהיא מצטיירת אצלנו. 

אם לא קרה שם משהו יוצא דופן קשה לי להאמין שמאירוע אחד הילדה בטראומה קשה.. 

יכול להיות שפחדה והיה לה לא טוב, יכול להיות שהיא זקוקה יותר לחיבוקים שלך עכשיו, אבל קשה לי להאמין שהאירוע נחקק אצלה כל כך עמוק בנפש. גם אם היתה בשוק בתמונות, גם אם רצתה אותך, אם אתם בדרך כלל נותנים לה את החום והאהבה והבטחון שהיא זקוקה להם, פעם אחת לא אמורה להשפיע ככה. 

עם קשר ובלי קשר יכול להיות שהיא עוברת משהו, זה יכול להיות פיק התפתחותי, יכול להיות שעם ההתפתחות השכלית מגיעות גם חרדות ופחדים, ומה שחשוב לעשות זה לתת מקום, לתמלל, ולהרגיע. ככל שאת כהורה תצליחי יותר לשלוט ביטואציה ולהיות ברוגע מול החרדה שלה, ככה היא תרגיש יותר בטוחה ומוגנת. אתם העוגן שלה. ויהיו המון פעמים בחיים שהיא תפעיל אצלכם חרדות ודאגות ותוציא משיווי משקל, והעבודה ההורית הכי קשה וחשובה זה להמשיך להיות הסנטר שלה, להחזיק לה את הפחדים והקשיים בלי להתפרק מזה.

וזה מצריך את ההפרדה הזאת. את הנשימה העמוקה. 

בכלל לא קל, אבל בסוף זה ייקל עליך ועליה...

(אני מהתחום הטיפולי והמון מהעבודה שלי עם הורים זה מה שכתבתי כאן.. ככה שתרגישי בטוב עם עצמך.. כולנו ככה.. גם אני כאמא)

דבר ראשון חיבוק גדול לך אמא יקרה, וגם חיבוק לילדה שלכם 🤍🤍🤍. מאד כואב ומטלטל כשאנחנו רואים שמשהו לא כשורה פתאום עם הילדים שלנו.

גם אני לא נתקלתי בטיפולים בגילאים כאלה אבל אולי זה קיים, אני פשוט לא יודעת.

מה שאני כן מציעה בינתיים זה לתמלל לה את מה שהיה כשלא הייתם איתה. אפשר לצייר לה כמו ספרון קטן עם הסיפור של היציאה בלעדיכם, מה שראו שם, מה שהיא הרגישה וכו׳. אפשר גם סתם על דף אחד (אולי כמו קומיקס נניח). או לספר את הסיפור באמצעות בובות / בובות אצבע / דמויות לגו / פליימוביל וכד׳.

בגיל הזה עדיין אין להם מספיק אוצר מילים כדי לתאר את כל מה שהם חוו ולכן הם זקוקים לתיווך ממבוגר שימסגר עבורם את הסיפור, ישים עליו מילים, יספר את הדברים בצורה קוהרנטית וכו׳.

ומאד חשוב כל פעם ״לסגור״ את הסיפור בצורה חיובית - ״ואז בסוף שוב פגשת את אבא ואמא, והתחבקנו, וחזרנו להיות בבית שלנו״ וכד׳. כדי לתחם את האירוע כאירוע עם התחלה, אמצע וסוף, וכדי להחזיר לה תחושה שעכשיו הכל שוב בסדר.

שווה לספר את הסיפור יותר מפעם אחת. באיזשהו שלב היא כבר תשלים את המשפטים וכו׳ וזאת תהיה דרך בשבילה לבטא ולעבד את מה שעבר עליה.

בהצלחה רבה!!!

חשוב להפוך את האירוע הזה לסיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף.

התחלה - היית בבית ונסעת עם סבא וסבתא

אמצע - ההתרחשות המפחידה שהיתה

סוף - חזרת הביתה ועכשיו את מרגישה טוב

יש שיטה שנקראת 'טיפול הורה וילד באמצעות סיפור'. ילדים קטנים חווים את החיים בלי רצף. מה שקורה עכשיו זה כל ההוויה שלהם והם לא מצליחים להבין שיש יותר מזה. ההכנסה של הסיטואציות לתוך סיפור עוזרת להם לסגור את הדבר המפחיד בתור משהו שקרה, ולא מצב מתמשך.

ובדרך כלל חולף מעצמו תוך כמה חודשים. קורה להמון ילדים.

תנסי להרגיע את עצמך כדי שהלחץ והמצפון לא ישפיעו עליה. כי ככל שההורה נלחץ מהקושי של הילד זה משפיע ועלול לקבע את הקושי.

לעניות דעתי גם פחדים שמופיעים בגיל הזה זה תקין אבל בהחלט אפשר לפנות להתפתחות הילד לבקש הדרכת הורים. טיפול רגשי בגיל הזה פחות עושים בדרך כלל.

ידעתי לאן לפנות אתן מהממות הצלחתן מעט להרגיע את ההיסטריה שהייתה לי

היה אירוע שהשפיע עליה רגשית. יכול להיות. אבל בדרך כלל בגיל הזה אם לא מדובר בטראומה אמיתית שלא נדע לא אמור להיות לקצת בהלה או הלם או חוסר נעימות או נוחות השפעה כ''כ הרת גורל. היא הייתה עם דמויות מוכרות, היא חזרה הביתה. זה עבר ונגמר. המצפון שאוכל אותך לא יועיל לה. תנסי לסגור את זה אצלך- למדתי להקשיב ללב שלי ולא לשחרר אם לא מתאים לי. וזהו. היה ונגמר. עצות מהממות שנתנו לך פה זה לספר את הסיפור ולסגור אותו. רעיון ממש טוב.

חוץ מזה את מציינת שני תחומי קושי:

1- גמגום.

2- פחדים.

שני התחומים מאוד שכיחים לגילה. זה גיל שההתפתחות הקוגניטיבית מהירה והכלים הרגשיים והפיזיים צרכים להכיל אותה ולפעמים זה מתנגש קצת.

בקשר לפחדים, נשמעים לי תואמי גיל. הייתי מנסה להתייחס, למשל: היה רעש חזק וממש נבהלת? בואי לחיבוקי. אולי נשמיע עכשיו שיר נעים? וזהו. ממשיכים בחיים. צריך להתייחס לרגש ולהכיל אותו אבל לא להעצים אותו או לגרום להמנעות. אם נגיד בואי ניכנס מיד שלא תשמעי עוד רעש מבהיל- רק מגביר את הפחד. צריך להתייחס ולסגור בפופרציה.

אגב, הדרכת הורים זה דבר מעולה ומבורך שכל הורה צריך לעבור בעיני. ההורות היא דבר גדול וחלק מהשינויים בדור הזה זה שיראה פחות עובדת ויש המון יחס לרגשות. ואנחנו צרכים לבנות בנו כלים של הורות מטיבה בתוך ההתאמה הזו. אז אם בנקודת זמן הזו את בשלה לעצור ולפתח את התחום- מהמם. לא חושבת ששייך פה טיפול רגשי. זה שייך רק במקרים מאוד קיצוניים בגיל כזה בעיני. פגיעות חס וחלילה הורה שנפטר שלא נדע. כאלה. נכון יותר לעבוד דרך ההורים בעיני.

לגבי הגמגום. זה באמת מאוד שכיח בגילאים האלה. לפעמים עובר. לפעמים נשאר. זה עניין של גישות. דעתי היא שאם זה מפריע ומלחיץ כדאי לטפל. גם טיפול כזה הוא הרבה דרך ההורים. הכתובת היא קלינאית תקשורת שמבינה בתחום. בינתיים ההמלצות שלי- להתייחס לפיל הלבן בחדר- אוי, נתקעה לך המילה? לא נורא, נחכה לה רגע, אני מקשיבה. את צריכה להיות מאוד קשובה וסבלנית, לא להשלים לה מילים. לחכות לה. ממליצה גם לקחת חמש עשר דקות ביום. אם קשה אז לפחות 3 בשבוע נגיד אבל לעשות לוח שהיא תדע מתי, לקרא לזה זמן מיוחד, להיות רק איתה בחדר בלי אחים ובלי מכשירים ולשחק הכי בנחת וברוגע במה שהיא רוצה. בעדיפות למשחק חופשי דמיוני ולא משחק קופסא. לזרום איתה. לחזק לה את הביטחון, להחמיא. זמן כזה קבוע גם אם הוא קצר שהיא יודעת ומחכה לו מאוד יעזור. עוד טיפ- להקריא סיפור בקצב מאוד איטי ורך. פעם ביום. גם נותן דגם טוב ורגוע. באופן כללי לנסות להאט את קצב הדיבור מולה. אם את תאטי, היא תאט (בלי לומר לה ישירות להאט) ואם היא תאט יהיה לה יותר קל לדבר בשטף.

בהצלחה ובנחת. את אמא מהממת.

מוסיפה לגבי לדבר עם הילדה על המילים שנתקעות- אם הילדה מודעת לקושי שלה לדעתי כדאי לדבר על זה לא בזמן שהמילה נתקעת אלא בזמן רגוע. לומר "לפעמים המילה נתקעת לך, נכון? זה בסדר, אני מחכה ומקשיבה בסבלנות עד שהמילה תצא". לא לדבר על זה בזמן שהמילה נתקעת כדי שהיא לא תשכח מה שהיא רצתה לומר. רק אם היא נתקעת ואת רואה שהיא מתייאשת אפשר להזכיר שאת מקשיבה בסבלנות.

ודבר נוסף, כשהיא באה לספר לך משהו- כדאי להתפנות אליה במאה אחוז כדי שהיא תוכל לספר לך בנחת ובלי צורך "להתחרות" על דברים אחרים. ככה היא תדבר יותר בנחת והמילים יצאו בצורה יותר חלקה. (זה מתחבר לדיבור האיטי שעתבה אורוש). ואם את לא יכולה בדיוק באותו הרגע להקשיב לסיפורים ארוכים, אולי אפשר לומר לה שעוד מעט תתפני אליה, אחרי שתסיימי לעשות x (משהו מוחשי שהיא יכולה לראות מתי את מסיימת).

תעטפי אותו הנעלה,חום אהבה

תעשי את הרעיונות המהממים

תלמדי את הלקח

אבל זהו תרגעי...

הרוגי שלך עובר לילדה ולהיפך...

לא בריא לילד להרגיש שההורים שלו לחוצים ממנו והוא דואגים לו, זה כשלעתמו ממש יכול להקשות עליו וגם לפגוע לו בביטחון העצמי...

אל תדאגי כולנו דואגות ולא צריך לחשוש לנזק

אבל לעבוד על עצמנו להרפות לסמוך עליהם להאמין בהם ובכוחות החיים המופלאים שלהם

ולחבק ולשמוח ולהיות ביחד ברוגע ובכיף

בטח שההתנהגויות שתיארת מאוד מאוד מאוד תואמות גיל

כל יומיים נפתחים שרשורים בפורום על התנהגויות כאלה

..

באמת...

והעיקר ללמוד לפעם הבאה

ומשהו מבעלי- הוא תמיד אומר לי שיסורי מצפון זה עצת היצר הרע, כי זה בתכלס מחליש אותנו ומקשה עלינו ללמוד ולהתקדם ולצמוח הלאה.

אלא זה מחליש מדכדך ומפריע לנו באמת להתחזק וללמוד מזה ולהתחזק כדי פעם הבאה להצליח בע"ה!!

חיבוק יקרה! את אמא מהממת!!❤️❤️❤️

יותר גרוע לי שהוא מאוחרה ואין לי איך להרגיע אותו תוך כדי הנסיעה, זה ממש יכול להוציא אותי מריכוז וקשה לי נורא לנהוג ככה.

כשהוא לידי אני רגועה ומפוקסת.

הגדולה בת 8

אנחנו קנינו בשלב הזה רכב של 7 מקומות

אבל באמת גם כשהיה לי תקופה של 4 ילדים ורכב קטן, שמתי בוסטר גב מקדימה לילדה הגדולה...

והכסאות המעוגנים (סלקל, כסא בטיחות ועוד בוסטר) שמנו מאחורה... 

אז בקיצור שתי האפשרויות לא טובות....😏

אני אישית לא מחכה לגיל 15 לישיבה מקדימה

כי אני אצטרך שהגדול ישב קדימה.

הוא מעל 13. 

קשה ולא נעים בכלל.

שהשם ישלח לך כח ונחת ושמחה בעז"ה🙏

אין קשר לאנטיביוטיקה

זה עצוב אבל זה פשוט קורה

ממש אל תאשימי את עצמך

שהשם ימלא חסרונך במהרה

שהשם ימלא חסרונך במהרה!!!

אפילו שזה דבר נפוץ

אי אפשר להתרגל לזה

וכל פעם זה קשה

חיבוק ענק!! ואל תלקי את עצמך מה היה אילו.. סביר להניח שזה לא קשור בכלל לאנטיביוטיקה

אני לקחתי המון פעמים אנטיביוטיקה בהריון ובתחילת הריון

זה קשה בטירוףףףף

חיבןק ממני, שגם בטיפולים ויודעת כמה זה עוגמת נפש שא"א לתאר שדמיינת שאמרת בייביי לטיפולים לתקופה הקרובה... 

זה קשה וכואב💕

וזה לא קשור לאנטיביוטיקה

אל תחשבי על הכיוון הזה בכלל

זה קורה הרבה

לא כל הריון מתפתח לצערנו

אמרו שמותר אז מותר

אין קשר

זה רצון השם, מתפללת בשבילך שימלא חסרונם בקרוב! בלי קושי וטלטלות

בשורות טובות

די, נו, איזה באסה!

מקווה בשבילך שפעם הבאה תהיה בקלות ובמהירות ובידיים מלאות!

איזה קשה ומבאס ככ...

ממש ממש ממש

קחי את הזמן להתאבל... זה באמת אובדן..

ובע"ה שבקרוב יהיו בשורות טובות טובות ורק טוב!!!!❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️

אם כן פשוט לנשוך שפתיים ולעבור את השבוע- שבועיים שנשארו, פשוט להשכיב מאוחר ממש מלכתחילה ואז להפסיק שנצ.

אם לא אין לי פתרונות לצערי😐

אני פרשתי

היא ערה איתי בבית עד שהיא מעצמה הולכת לספה ונזרקת לישון

לא מתאים לי הערבים המגעילים האלה שהיו לנו עם הרדמה אין סופית בכי ועצבים

אני באופן קבוע הייתי יוצאת לגינה עם הבן שלי, פירות ארוחת ערב הכל שם, משחקת איתו המון והוא היה מתעייף מזה כל כך שבשמונה גג שמונה וחצי הוא היה הולך לישון. בתקופה של הקיץ הייתי עושה לו בריכה בחצר שלנו עם השכנים. אני יודעת שזה קשה יחד עם ההריון אבל אפילו לצאת עם עוד ילדים שיכולים להעסיק אותו בגינה יכול לעזור לך.

אבל אחרי שינה במעון הם לא ירדמו בשש או שבע. אני הייתי שמה בשמונה וחצי. 

האמת, מבינה אותן.

מטפלת שעובדת משמונה בבוקר ועד ארבע, זקוקה לקצת מנוחה באמצע

לק"י

הן גם מנקות ומארגנות דברים במעון.

(לנו באמת יש ילדים שעם השנ"צ במעון ישנו בעשר בלילה, וילד אחד שגם אחרי שנה בגן עדיין נרדם לפעמים בצהריים, ולא תמיד זה מפריע לו בלילה.

זה היה פלוס נוסף אצל המשפחתון הפרטי שהיו בו 2 מהילדים עד גיל הגן, שהם ישנו מוקדם יותר צהריים, ולפי הצורך שלהם. לפעמים גם בכלל לא).

הבן שלי במעון גם ויש לו עוד שנה הבאה

בינתיים הוא ממש צריך את השינה הזאת

חלק מהבנים גם בשנה השלישית עדיין היו צריכים את זה

ואחרים באמת היה סיוט כמו שאת מתארת..

אני יודעת שיש מעונות שאפשר לתאם עם המטפלת שחלק מהילדים ישארו ערים, אולי שווה אפילו לשלם על זה תוספת של כסף חודשי. 

פספסה בכמה ימים את העליה לגן...

שאין דבר כזה

נכנס בחוק לפני איזה שנתיים

מכירה הרבה שבדקו וניסו מכל מיני איזורים

חברה שהבת שלה ילידת ינואר והיא ביקשה אבל אמרו לה שהם מחריגים רק את מי שנולד עד ה12 לחודש

אצלי נס שהילדון נולד בסוף דצמבר

אחרת עוד שנה שלמה עם שנצ של שעתיים 🫪

מבינה שאצלך לא :/

אצלי נולד בינואר, הוא כבר בן 3 וחצי. לא הוא צריך דנצ, כשילדים שנולדו 3 שבועות לפניו לא ישנים שנצ בגן כבר כמעט שנה?

10-11 בלילה זה רגיל אצלו

התקלחנו, שמנו פיג'מה

נכנסנו לחדר, אמרתי לה שפה יש חושך ומוצץ למי שרוצה לישון

מי שלא רוצה לישון יכול לבוא לשחק עם עצמו בסלון

כשבעלי נכנס הוא אמר לה שהוא הולך לישון במיטה שלה (אחרי כמעט שעה שהיא איתי בסלון(

היא נבהלה ונכנסה לישון במיטה

לא יודעת מה מצבה

נראה מה יהיה מחר

במקום  להילחם שיירדמו כבר,

ללמד אותם להיות בשקט ובנחת בסלון

מסיימים מקלחות וא. ערב סביב שבע בערב

אח"כ יש דפים, צבעים ומדבקות ומשחקים בסלון

שישחקו עד שיפרשו לישון

אנחנו כן מעמעמים אורות בסלון,

כדי שיהיה חשוך מעט

בדר"כ נופלים לישון סביב שמונה, שמונה וחצי.

אנחנו בינתיים נחים קצת, לפעמים אני כבר מתארגנת בעצמי לשינה

אבל זה זמן מאוד נינוח ורגוע בבית.

הקטנה שלי בת שנתיים וקצת, ילידת מרץ אז קטנה מהבת שלך בחודשיים

כשהגדול שלי היה בגיל הזה והיה ישן צהריים אז זה יותר השפיע עליו ואז היה הולך לישון בתשע פלוס

לא היה אכפת לי כל עוד הוא רגוע ועסוק בשלו

הקטנה שלי אותו דבר אני מחשיכה את הבית ועולה לישון היא בסוף נרדמת גם..משעמם לה לבד והכל חשוך חוץ ממנורת לילה

אני לא מתווכחת פשוט עולה לישון בעצמי

זה מה שאני עשיתי בשנות המעון של שבעת ילדי...

התורן תמיד היה איתי אחרי שאחיו הלכו לעשון

הם כל רגע יבקשו משהו ירצו ועכשיו יקלו לעצמם כל הצומי

קיצר לא משהו שיש לי כוחות בערב אחרי כל היום

אני כן מגבילה לחדר אבל לא בצורת מאבק

פשוט הוא קורא לי..מגיעה ומביאה לוצערמת ספרים לחדר.. אחר גך כמה סובות.. אחר כך איזה מכונית

מתישהו הוא מתעייף מלשחק עם עצמו ונרדם

לפעמים מוצאת גם רעיון מקורי של ברור שבא לך ליושן עם פיל סגול!! מי לא רוצה ךיושן עם פיל סגול זה הכי מגניב בעולם

ואז שולפת בובה לשתפיל סגול שמלא זמן לא שיחק בה

והופ הילד מבסוט

ומשחק בה עד שנרדם חח

אם אחת ל הוא מנסה לצאת אני מסבירה שעכשיו לילה ובלילה הולכים למיטות ועוברת על הילדים במעון ושואלת איפה חיים איפה חנה ..? גם הם ינשים במיטה שלהם עכשיו איזנ כיף להם.. וכו

קצת מבררים, עושים שיחת התאמה ואולי גם פגישה ראשונה בלי התחייבות כדי להרגיש אם זה מתאים או לא...

לגבי השיטה- אני אהבתי טיפול בגישת cbt, עזר לי עם דברים ברעיון דומה למה שאת כותבת. כן מדברים על הילדות קצת כדי להבין מאיפה הגיעו אלינו הדברים שאנחנו מאמינים בהם (לדוגמה פחד מכישלון להבין למה אנחנו מרגישים שאם אנחנו טועים אנחנו כבר לא שווים וכו') אבל לא מתבחבשים בזה אלא יותר מתמקדים באמונות והרגשות שלנו היום

אקרא על זה קצת יותר.

איך מגיעים למטפלות בגישה הזאת?

הן יכולות לעשות רק קורס בשביל זה, נכון?

איזה הכשרה כדאי שתהיה למי שאני הולכת אליה?

לברר לפני ולעשות שיחת טלפון מקדימה לראות אם מתאים לך, לקרוא כל מיני שיטות טיפול ולראות למה את מתחברת.

ספציפית אם את מהמרכז יש לי המלצה למישהי שמקבלת בפתח תקוה שמתאימה בול לצרכים שלך.

למישהי שלמדה אימון אבל היא מהממת ממש, בכיתי לה הרבה

והיא עזרה לי ממש בנקודה שרציתי אבל גם בכל המסביב שהוביל לזה.

קוראים לה דבורה עמרני

נחל השופט ממש מתאים לילדים קטנים ועגלות, זה אזור יוקנעם

אפשר לנסוע לכיוון עמק המעיינות בית שאן

יש שם מלא נחלים כמו נחל האסי, נחל הקיבוצים, עין שוקק

אני הייתי בגשר קנטרה וזה מהמם אבל כן היתה חתיכת הליכה עד לשם

אם אתם זורמים למקומות בתשלום אז יש את הסחנה (גן השלושה) - קחו בחשבון בעיית צניעות מאוד קשה בתקופה הזו של השנה.

עוד אפשרות למקום בתשלום עם ילדים זה אגמון החולה - לשכור רכב גולף ולהקיף את האגם

זה כבר מאוד צפונה.

שם כבר אפשר ללכת לבנייאס - לא נגיש אם אתם באים עם עגלה.

יש גם את שמורת דן שזה גשרים ושבילים מסודרים וכמעט הכל מוצל אז זה ממש מושלם לילדים קטנים ובתקופה כ"כ חמה.

בהר מירון יש מסלול מעגלי מושלם למשפחות

קל ועם נוףףף מדהים

פשוט מסובבים את פסגת ההר

אם את רוצה כולל לינה זכרון יעקב יכול להתאים.

אם לא חייב צפון אז גוש עציון מהמם ויש גם טבע וגם אטרקציות לקטנטנים.

תבדקי כפר עציון לדעתי תהנו שם לא פחות מהצפון.

מותאמים לילדים, מעגליים.

מאמינה שתוכלו בקלות למצוא אכסניות באזור זכרון חדרה והסביבה.

יש גם חופים באזור שכיף להיות בהם וגם אם תצפינו עוד קצת לחיפה יש הרבה מה לעשות

אם זה לשבת אז פחות קשור...