עצם הרעיון של עירעור על מושג הסבירות הוא הזיה. שופט מחליט ומוציא תחת ידו פסקי דין בראש ובראשונה מכוחה של סבירות, ומתוך אומד וסברא. כבר שמענו את רוטמן מקשקש ש"השמש זרחה בלי עילת הסבירות", שזה קישקוש שמתכתב שלא כראוי עם פרדוקס ראסל. דהיינו שהנקודה איננה מכוח מה זרחה השמש עד הבוקר (עניין פיסיקלי אמפירי גרידא), אלא מכוח מה מדמה האדם בנפשו ובהבנתו שכך תזרח גם מחר.
אילו היה הימין מערער על זכות בתי המשפט לדון במה שמוגדר בחוקי היסוד כ"תכלית ראויה", הייתי מודה ועוזב, וניתן להניח שכמעט כל בר דעת היה מודה ועוזב. אגב, אילו היה בית המשפט מניח לעניין ה"תכלית" ה"ראויה" בתקופת ההתנתקות, ובמקום זאת דן בשאלת הסבירות, ייתכן מאוד שהיה מוציא פסק דין לדחות את כל יישום התכנית והחלטות הממשלה, במידה והיה מוצא זמן לבחון את ההכנות הממשיות ליישובם מחדש של הנלקחים מבתיהם. במקום זאת, הוגשו עתירות טיפשיות שנתנו מקום לשופטים להתערב בשאלת התכלית והאם היא ראויה. ובוודאי שלא דחה בית משפט את הרעיון הראוי והנפלא שיהיה שלום, ושעזה תהיה סינגפור, כפי שהוצג בפני ההרכב. ברור שאף עותר ימני לא היה מעוניין באותה תקופה להכיר כלל באפשרות יישום ממשית של התכנית, כי ההתייחסות היתה מרדנית ובלתי מציאותית. דהיינו או שמשמי מרומים תבוא התערבות גלויה ופלאית למניעת היישום, או שהדיון יצומצם לכלל מתן הזדמנות לממשלה - ולשופטים כמבקרים - לעשות מעשה קנאה גדול כאליהו ופנחס ולבטל החלטת ממשלה וכנסת מכוח אידיאה ולא מפאת טעמים מעשיים, אף שכאלו ניתן היה למצוא, כולל עד רמת התכנית הארכיטקטונית של קראווילות בניצן. אבל השופטים התבקשו לבחון את מה שלא הגיוני ולא סביר "לבחון אובייקטיבית", דהיינו את התכלית. שזה דבר סובייקטיבי בהגדרה, כי לכל אדם כוונות ותכליות שונות - ואפילו מנוגדות - הנראות בעיניו ראויות.
עצם העניין שאין הימין, או הקואליציה הנוכחית, מתמקדים בשאלה המוצדקת של שינוי חוקי יסוד באופן הגון וממוקד, לנושא "התכלית הראויה", ובמקום זאת מושכים אש בעניינים זניחים ולא מהותיים, מחשיד את כל מהלכי החקיקה ככאלו שעניינם הבערת הדיון הציבורי, באופן שתמנע כל שינוי נכון ומוצדק, ולמעשה דווקא תקבע את מצבה הנוכחי של מערכת המשפט ואכיפת החוק.
