זה לא הריון ראשון, כבר יש כמה ילדים בבית. זו פעם ראשונה שנגרמה בידיים ריקות.
ההריון התחיל ממקום שיכלי, אבל בהפתעה, ובתקופה "לא נוחה".
לצערי הוא נגמר. בכיתי. יומיים, אפילו קצת יותר.
ועכשיו זהו, חושבת על זה די הרבה, אבל לא מרגישה עצב, לא מרגישה אבל.
ואמרו לי שיהיו ימים/שבועות קשיים, בעיקר נפשית. ולא מרגישה שאני שם. וזה כואב לי. למה אני לא עצובה יותר? איבדתי ילד.
רוצה מאוד עוד הריון (בינתיים לא יכולה אפילו להתחיל 7 נקיים..)
פתאום אני חושבת שאולי אני בהדחקה. שהעומס והקושי של אוגוסט משתלטים עלי. ועוד מעט הכאב ייחזור. אבל בתכלס אני אדם שמאוד מודע ומחובר לרגשות ולתחושות שלו. אבל מרגישה שמשהו בתחושות חסר.

