על כך שיש לנו ייסורי מצפון!
כי בסופו של דבר - אנחנו באמת עושים הכול כדי שיהיה להם טוב, נכון? אז גם אם אנחנו כושלים - אין סיבה שיהיו לנו ייסורי מצפון על זה...
עד כאן הנאום ה"חינוכי"...
אבל באמת - יש בלי סוף ייסורי מצפון:
על זה שהשארנו אותם לבד (חלקית עם דודה) ויצאנו לנופש זוגי,
על זה שאנחנו עסוקים בעבודה גם בחופש, ולא תמיד קשובים להם,
על זה שעוד לא תלינו את הווילונות ואת המדפים המובטחים בחדרים שלהם,
על זה שלא יצאנו גם איתם לנופש,
על זה שהיום הנסיעה המתוכננת לדודים התבטלה חלקית עקב כמה ילדים חולים והורים עייפים מהנופש,
על זה שלא קנינו מספיק יצירות לתעסוקה...
וכן הלאה...
אבל - היי!
כשחזרנו מהנופש הבאנו להם מתנות והרעפנו תשומת לב!
למרות שיש לנו עבודה אנחנו עושים איתם פעילויות!
כבר קנינו את הקרשים והבדים לווילונות ולמדפים ועבדנו איתם חלקית עליהם!
טיילנו איתם ועוד נטייל בכל מיני מקומות ואצל קרובי משפחה, וחלקם נשארו ויישארו ללון אצלם!
בילינו היום בבית בצורה נחמדה עם הילדים שנשארו!
קנינו כמה ערכות יצירה (שהם לא שמרו עליהן
)!
וכן הלאה!
בקיצור, כנראה ש(לפחות אצלנו) הכול תלוי בנקודת המבט...