לא יודע אם זה עדיין בסדר, אבל אני מרגיש שאני צריך שמישהו יראה את זה

חיי נמשכים וזורמים כשאון מים רבים.

אין צליל וקול מלבד פכפוך המים, הכל חיצוני, הכל קורה ממני והלאה.

הכל קורה כבסרט של מישהו אחר, הגיבור הוא לא אני, אני רק צופה.

סופות שריפות ורעידות אדמה יקרו, ואני אשאר מאחור, אדיש ורוגע.

דממה ממלאת את המהות, את הפנימיות, שקט צורם ואין איש.

אני נשכחתי אי שם בזמן אחר, בעולם אחר, עולם של שלום. בתוך גופי שוכן צל, צל חי, אדם מת.

גוף חומר ורגשות נמוכים הפכו לפסגת שאיפותי, הרוח נשכחה, המהות והאהבה, כולם דממו והפכו לצל זיכרון כואב.

אין אמת ואין כנות, העולם מלא בנפשות מכונסות בתוך עצמן, חסרי יכולת תקשורת, והגוף מנהל את זרימת החיים.

שקט, דממה, אי שם אני בוכיה.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

חורף בריא לכולם