לא יודע אם זה עדיין בסדר, אבל אני מרגיש שאני צריך שמישהו יראה את זה
חיי נמשכים וזורמים כשאון מים רבים.
אין צליל וקול מלבד פכפוך המים, הכל חיצוני, הכל קורה ממני והלאה.
הכל קורה כבסרט של מישהו אחר, הגיבור הוא לא אני, אני רק צופה.
סופות שריפות ורעידות אדמה יקרו, ואני אשאר מאחור, אדיש ורוגע.
דממה ממלאת את המהות, את הפנימיות, שקט צורם ואין איש.
אני נשכחתי אי שם בזמן אחר, בעולם אחר, עולם של שלום. בתוך גופי שוכן צל, צל חי, אדם מת.
גוף חומר ורגשות נמוכים הפכו לפסגת שאיפותי, הרוח נשכחה, המהות והאהבה, כולם דממו והפכו לצל זיכרון כואב.
אין אמת ואין כנות, העולם מלא בנפשות מכונסות בתוך עצמן, חסרי יכולת תקשורת, והגוף מנהל את זרימת החיים.
שקט, דממה, אי שם אני בוכיה.
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר