"היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא:
אם כיוון לבו – יצא. ואם לאו – לא יצא. בפרקים – שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע – שואל מפני היראה ומשיב; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: באמצע – שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד; בפרקים – שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם."
אנחנו רואים דבר מפליא שהיה מנהג קדמון להשיב שלום לאנשים באמצע ברכות קריאת שמע וקריאת שמע עצמה. ("חוץ מפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא יפסיק בהם כלל אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו"-שולחן ערוך סו, א)
החינוך כותב שיבימינו זה לא נהוג כי אנשים לא מקפידים אם לא ישיבו שלום.
המשנה בסוף ברכות אומרת שצריך לברך את חבירו בשם ה', והריב"ן (מכות כג ע"ב) אומר שמקיימים את זה היום בשאילת 'שלום', שזה שמו של הקב"ה (שבת י ע"ב).
אבל עדיין קשה להבין איך באמצע שאנחנו מברכים ומתפללים ל-ה', מותר לנו במגבלות מסויימים, לברך את חברינו ב'שלום' מעיקר הדין? האם זה לא זלזול ב-ה'?
לברך את חבירו בשם ה', מורה על זה שאנחנו עם אחד תחת הקב"ה. כל עניינו של קריאת שמע זה להמליך את ה' עלינו, ואם יש חוסר באחדות בינינו אז יש חיסרון בהמלכת ה', כדברי הספרי: "ויהי בישורון מלך - כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה - שמו הגדול משתבח למעלה; שנא' ויהי בישורון מלך, אימתי? בהתאסף ראשי עם... יחד שבטי ישראל - כשהם עשוים אגודה אחת, ולא כשהם עשוים אגודות אגודות".
רק כשאנחנו באחדות שם ה' משתבח להיות 'אחד'.
אולי לפי זה ניתן להגיד שהמנהג היום לא לברך את חבירו ב'שלום' באמצע, כי לצערינו היום כשאומרים שלום למישהו, לא מתכוונים לברך אותו בשם ה', אם בכלל שמים לב למה שיוצא מהפה.





