רק בשביל לשים את זה כאן:
מעשה שהיה כך היה:
היה לי סבא שמאוד אהבתי. חסיד גור, יידיש שגורה בפיו, תורה ומלאכה היו חייו.
בשבתות אצל סבא וסבתא הייתי יושב על ברכיו בתפילה ולא מבין אף מילה בגלל ההגיה החסידית הנהוגה בשטיבלך של גור. בתור הנכד הכי קטן במשפחה כולה (מתוך קרוב ל-50...) זכיתי תמיד לקבל את המקום הכי טוב על הברכיים של סבא.
ביום העצמאות הם היו מגיעים אלינו הביתה, כי בקהילה שלהם לא חגגו את היום הקדוש. אמא שלי הייתה מכינה עוגת יום הולדת (כשעוד היה מותר להגיד "עוגה כושית"), היינו מקשטים אותה בסוכריות צבעוניות, והיא הייתה מזליפה בקצפת את הגיל של המדינה.
ואז סבא האהוב עבר אירוע מוחי, ונותר מרותק לכסא גלגלים. הוא המשיך ללמוד תורה מבוקר עד ליל, המשיך לצחוק איתנו ולשמח אותנו, ונשאר אותו סבא אהוב וצדיק שהוא תמיד היה.
כשהגעתי למצוות והעלו את סבא שלי לתורה לעלייה הכי מכובדת בפרשה, הוא ממש התעקש לעמוד. הדודים שלי תמכו בו מהצדדים, הוא עמד על רגליו לראשונה מזה שנים, וקרא "ברכו את ה' המבורך".
לא הצלחתי לקרוא את אותה עלייה כי בכיתי מהתרגשות. בכיתי מאהבה לסבא היקר.
כשאמרתי דבר תורה בסעודה השנייה, סבא התחיל לבכות. לבכות ממש, להתייפח בקול גדול. סבתא שלי שאלה אותו מה קרה לו, והוא ענה לה "זאת השמחה האחרונה שאהיה בה בחיי".
כשאחי הגדול התארס כמה חודשים לאחר מכן, סבא הכריז במסיבת האירוסין "בחתונה שלך אני אקום מהכסא וארקוד".
כמה חיכיתי לחתונה! כמה רציתי לראות את סבא שלי רוקד, שמח ובריא בחתונה של נכדו.
יומיים לפני החתונה, ראש הישיבה נכנס לכיתה שלנו. אחרי שכל התלמידים נעמדו לכבודו והוא ביקש מכולם לשבת, הוא ביקש ממני לצאת החוצה עם התיק שלי.
כל החברים התחילו להתלחשש. "מה הוא עשה? למה ראש הישיבה קורא לו עם התיק?".
אבל אני? אני מיד ידעתי. לא ברור איך, זה פשוט היה לי ברור.
"הרב, קרה משהו לסבא שלי?"
זה היה המשפט הראשון שאמרתי מיד כשסגרתי את דלת הכיתה מאחוריי.
"סבא ואתה קרובים?"
"כן, מאוד, בכל מוצאי שבת אנחנו נוסעים כל המשפחה לבקר אותו"
"הוא נפטר הבוקר".
בום.
למשך כמה שניות הפסקתי לנשום. הרגליים שלי כשלו ונשענתי על המעקה שהיה צמוד אלי.
הייתי בהלם. לא האמנתי (למרות שכאמור הבנתי את זה לבד...). איך זה קרה פתאום? איך סבא שלי האהוב כבר לא צוחק ושמח? איך הוא כבר לא יארח אותנו בביתו הצנוע?
ו... איך הוא לא ירקוד בחתונה של אחי, שתהיה בעוד יומיים? הוא הרי הבטיח!
ראש הישיבה לקח אותי לחדר שלו, שם אמא שלי חיכתה. מסתבר שהיא הגיעה בשביל להביא אותי, אבל לא הייתה מסוגלת להיות זו שמבשרת לי. אז ראש הישיבה הציע שהיא תחכה בחדרו והוא יבוא לקרוא לי.
אמא ואני התחבקנו, בכינו, ואז נכנסתי למכוניתה כדי להגיע הביתה. מעולם עוד לא הייתי בהלוויה, לא ידעתי מה בכלל מצפה לי בהמשך היום.
בדרך הביתה שמענו את הרדיו מנגן. ראש השנה בשבוע הבא, ותחנת הרדיו הדתית השמיעה שירים לימים נוראים.
כשקולו של החזן דוד אולמן בקע מהרמקולים הזולים של היונדאי, בשירת "היום הרת עולם", לא יכולתי להפסיק לייבב.
היום הרת עולם.
היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים.
אם כבנים, אם כעבדים.
אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים.
ואם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתחוננו ותוציא כאור משפטנו.
איום קדוש.
וסבא שלי, סבא אהוב שלי, כבר לא יזכה לעמוד במשפט בראש השנה הקרוב. הוא עכשיו עומד למשפט בפני מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו.
סבא שלי כבר לא עבד של הקב"ה שהרי הוא כבר לא יכול לקיים מצוות, מעכשיו הוא אך ורק בנו של המקום.
וכי איזה שיר יותר מתאים לשמוע ביום של הלוויה, מאשר שיר שמשלב בין מידת המשפט למידת הרחמים, בין בנים לעבדים.
מאז ועד היום, בכל חודש אלול אני שומע את הביצוע הזה של דוד אולמן, והדמעות יורדות מאליהן.
ואם תלכו לבית העלמין ותראו מצבה עליה כתוב "חסיד גור, קבע עיתים לתורה ונהנה מיגיע כפיו" - תדעו שסבא שלי הצדיק והעניו ציווה שזה יהיה המשפט היחיד שיופיע על המצבה.
קב"ה יקר,
את המילים הבאות אני מקדיש לך.
עינינו לך תלויות.
עד שתחוננו.
ותוציא כאור משפטנו.
איום.
קדוש.
אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה