"האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפילה."
הגמרא (ברכות טז ע"א) אומרת שהאומנים שקוראים קריאת שמע בראש האילן עדיין צריכים להפסיק את מלאכתם כשקוראים את הפרק הראשון של קריאת שמע, כי צריך בו כוונה.
השאלה שבברכות יג ע"ב אנחנו פוסקים שרק צריך כוונה בפסוק הראשון: "ת"ר (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי ר"מ אמר רבא הלכה כר"מ".
אז אם הצורך של ההפסקה ממלאכה זה משום כוונה, אז לכאורה מספיק להפסיק רק בפסוק הראשון של קריאת שמע שבו אנחנו פוסקים שצריך כוונה.
כמה ראשונים אכן אומרים להלכה שהאומנים לא צריכים להפסיק ממלאכתם רק בפסוק הראשון, וככה משמע בפירוש הרמב"ם למשניות.
הרי"ף מנסה ליישב בין שתי הסוגיות, וכך הם דבריו: "האי פירוקא, לדברי רבי יוחנן היא, דסבירא ליה דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון, כדכתבינן לעיל. אבל לרבא, לאו משום דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמר ד'בטלין ממלאכתן', אלא משום דלא לשוי לה עראי הוא."
דהיינו הוא מבאר שיש כאן דין נוסף על הצורך בכוונה בפסוק ראשון, וזה שבכל הפרשה הראשונה של שמע אסור לעשות אותה עראי.
כך גם הרמב"ם בהלכות פוסק (קריאת שמע ב, ד):
"מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה וכן האומנין בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא תהא קריאתן עראי".
צריך להבין מה המשמעות בדין לא לעשות את הפרשה הראשונה עראי?
הרשב"א מבאר: "ויש לי לומר לדבריהם דמה שהחמירו בפרשה ראשונה דלא לשוויה עראי טפי משאר הפרשיות משום דכתיב בה 'אשר אנכי מצוך היום על לבבך', ונהי דלא קיימא לן הכי לכוונה ממש, מכל מקום בעינן שיהא הלב נח מלהתעסק בענינים אחרים."
זאת אומרת שגם אם אתה לא חייב כוונה אקטיבית בכל הפרשה הראשונה, אבל פסיבית צריך שיהא הלב פנוי ונח להתעסק בענינים אחרים.
הרבה פעמים קשה לנו לכוון בעת שאנחנו ניגשים למצווה או לדבר שבקדושה. ברור שבפסוק הראשון של קריאת שמע, שמונה עשרה, וכוונה לעשות מצוות דאורייתא האדם צריך לשנס את מתניו לכוון בצורה אקטיבית.
גם בשאר דברים שבקדושה עדיף שיעשו בכוונה, אבל אם האדם קשה לו לכוון בצורה אקטיבית, לפחות שינסה לפנות את לבו ולא לחשוב על דברים אחרים.
הרבה פעמים כשאנחנו מפנים את לבנו מלהתעסק בדברים אחרים כשמנסים לגשת לתשובה ומעשים טובים, זה עצמו מעורר אותנו להתעסק בדבר עצמו ולכוון כראוי. כדברי ה'תורת המנחה' (אחרי-קדושים, דרשה מז): "כי ההפנאה מושכת את לבו ודעתו של אדם, וכן לכל דבר המפנה לבו הן לטוב הן לרע הוא הגורם לו להתעסק בו."
לכן גם בחודש אלול כשיש בלבולים והיסח הדעת מעבודת התשובה, לפעמים מספיק לפנות את לבנו מדברים אחרים, ולצפות לאתערותא דלעילא שימשוך את לבנו כראוי להתעסק בעבודת חודש זה.
