מצב כלכלי נורא, שנים של מרדף שלא נגמר ולא רואים את האור באופק.
חודשים בלי הכנסה, כל פעם מסיבה אחרת ובין היתר בגלל לימודים.
לא מסוגלת לחשוב על ההוצאות השוטפות שאין מאיפה לממן ועוד רגע החגים.
כמה מתח ודאגה שתופסים לי את כל הראש ומטביעים אותי. ועכשיו בכלל, בימים הקרובים אני צריכה לשלם מקדמה לתואר שני ואין לי.
חושבת כבר לוותר ושאולי זה בכלל לא נכון לעשות אותו למרות שהתקבלתי ויש לי מלגה שאמורה לממן חלקית את שכר הלימוד. וכנראה אצליח להשיג עוד מלגות.
זה באמת מטורף, איך נעמוד בזה ברמה החודשית?
נמאס לי מסכומי העתק האלו ומי יודע אם זה בכלל הולך להחזיר את ההשקעה. ברגעים האלה אני שונאת את העולם ואת כולם.
את החברה שקבעה שזו הנורמה בשביל לחיות בדורנו ואת האקדמיה שרק מגלגלת כספים על חשבון אנשים קטנים.
מרגישה במלכודת שלא נגמרת, אין לי אופציה טובה יותר להעלות כושר השתכרות נכון להיום, כי התואר הראשון בלי הרבה משמעות.
אבל גם אחרי, לא ברור בוודאות בכמה זה יעלה. זה לא תואר מקצועי כמו הנדסת חשמל שמחר בבוקר רוב הסיכויים שארוויח יותר.
גם בעלי עם תואר ובינתיים שקל לא נכנס מזה, רק יוצא שכר לימוד מטורף שפרסנו למיליון שנה.
אני מותשת לגמרי ועצובה. המצוקה הכלכלית הזו היא קללה שאין לי כוחות להתמודד איתה יותר.
היא התחילה עוד הרבה לפני שלמדנו. קשה להסביר למה וזה גם לא יעזור לי עכשיו.
היינו בליווי של פעמונים.. נעזרים במקימי (לא קיבלנו הלוואות, רק יעוץ). זה לא שיש פתרונות קסם. ההרגשה שלא משנה מה לא נעשה אנחנו עמוק ב*** הזה.
ההוצאות שלנו רחוקות מבזבוזים. לא נסענו לנופש, לא טסנו אף פעם לחופשה, לא ולא ולא ולא... רק מה שצריך אוכל, קצת ביגוד לילדים. עדיף שלא אדבר על מה שאני קונה לעצמי...
קשה לי עכשיו כל כך, מרגישה את המועקה בכל חלק בגוף. כבד עלי לסחוב את התיק הזה.
מה אני מבקשת בסה"כ קצת קצת רווחה, אוויר לנשום. להניח שניה את הראש כדי שתהיה לי אנרגיה לחשוב בהגיון ולתכנן את העתיד שיהיה טוב יותר.
איך אפשר לשפר את המצב הזה אם אין רגע אחד של מנוחת הנפש.
