דבר ראשון חיבוק גדול! כמה עברת. 😥 לא מסוגלת אפילו לדמיין.

דבר שני ההודעה שלך ממש כואבת לי. 

להיכנס להיסטורית גלישה - זה בעיני מעשה ממש פוגע. זה שמתחתנים עם מישהו,לא נותן לבן הזוג זכות ל"השגיח", לישלוט, ולקחת קרדיט על החיים הרוחניים  ועל הנפילות של השני.

כתבת - "כלפי חוץ הוא הבעל המושלם" והמישפט הזה גם ממש הכאיב לי. בגלל נפילה שלו בתחום שקשה לו בו, את הופכת את כל מה שטוב בו להצגה? לדברים שהם כלפי חוץ? בעיניך, הנפילה שלו גורמת לו להיות כולו שקרן ומניפולטיבי, וכל מה שטוב בו הופך לחלק מהצגה ומניפולטיביות?

אין אדם מושלם. ואני בטוחה שגם את לא מושלמת. אני בטוחה שגם לך יש את התחומים שבהם את נופלת. שבהם את אפילו לא נופלת לבד, אלא גם פוגעת בבן זוג בכל מיני דרכים.

ולסיום, לגבי מה שכתבת שאם יגידו לך שכל הגברים ככה, אז תשלימי עם זה - 

אז ברור שלא, לא כל הגברים נופלים בדיוק בתחום הזה. כי לכל אדם יש יצר הרע שונה ומידות שונות.

אבל ברור שכל הבתים מתנהלים בצורה שלכל אחד מבני הזוג יש נפילות גדולות בכל מיני תחומים רוחניים או של יחס אחד כלפי השני. 

לאחד הנפילות יהיו בתחום של צפיה בכל מיני תכנים, לשיני זה יהיה מידת כעס גדולה שתפגע באישה ותעכיר את האוירה בבית, יכול להיות גם קמצנות וכו, איש איש לפי יצרו.

וכמובן שזכותך להחליט שזה ספציפית משהו שאת לא מוכנה לחיות איתו ולהחליט להתגרש. 

זה לא אמור להיות מושפע מתגובות בפורום. אלא רק לנקודת מבט שלך, ולמסוגלות שלך לחיות עם זה.

ואני חושבת שגם הוא מהצד שלו צריך לחשוב אם הוא מסוגל להמשיך לחיות בצורה כזאת, כשהוא יודע שהנפילות הרוחניות שלו, גורמות לאישתו ליראות בו רק רע.

אבל אני חושבת שלמען ההגינות את חייבת להחליט - ואם את באמת רוצה להתגרש, אז לעשות את הצעד הזה ולהיפרד, ואם לא אז לא להעלות יותר את האפשרות הזאת.

זה נישמע לי ממש ממש קשה לחיות בצורה כזאת שעל כל נפילה רוחנית, הבן זוג מאיים בגירושין.

זה יוצר חוסר יציבות בקשר. אני אישית לא הייתי מסוגלת להמשיך עם בן זוג שמאיים בגירושין על כל נפילה רוחנית שלי שלו תהיה לרוחו.

אז או שמיתגרשים. או שלא. 

את רואה את המצב כנפילה, אני רואה את המצב כבגידה.

יש המון תכונות אופי ומצבים שצריך להתמודד בזוגיות אבל יש מצב שהוא אמון, יושר ולדעתי בלעדיו אין הרבה לאן להתקדם.

שוב, יש הרבה דברים שאני סלחנית כלפיהם אבל פורנו מוביל לזלזול עמוק ברבדים שקשה לי אפילו להסביר.

ועובדה, אני הצפתי פה לפני הלידה שהמקרה גרם לי לחוסר כח ללדת.

זה שואב ממני משהו שאין לי יכולת להתמודד איתו.

מה מחזיק אותך בקשר איתו?

קל לפתוח חסימה.

אגב, הוא התקין מעצמו תוכנה כזו עוד הרבה לפני המקרים האחרונים.

אז זה מה שיתן לך כח להתמודד עם המצב הזה?

ולהפסיק לזלזל בו ולהיגעל ממנו?

אם כן, אז אולי באמת יש על מה לעבוד.

כי מההודעה הראשונה שלך היה נישמע שאת ממש לא מוסגלת לחיות עם מצב כזה. 

אני פעם ראשונה נחשפתי לדבר הזה ממנו.

לא ידעתי שאשכרה מישהו נורמלי צופה בזה.

זה סמים מבחינתי

שם נורמות של שמירת עיניים וכו לא קיימות.

המחקר מעניין אם היה מדובר בדתיים.

אם זה 20% או 90%???

אם יש בכוחכם להתגבר על המשבר הזה כי 90% מהגברים צופים בפורנו

אז צריך להיות לכם כח להתגבר על המשבר הזה כי אתם נשואים ואוהבים!

למה שקורה בחוץ אין משמעות.

זה לא נשנה מה סליח לכולם, זה משנה האם לכם זה סליח

כשיש הבנה שבעיה היא נפוצה היכולת להכיל אותה שונה, היכולת לטפל בה שונה.

עובדה שמישהו חקר כמה נחשפים... יש לזה משמעות

כל אחד צריך לעשות חשבון נפש ועבודה פנימית עם עצמו למה הוא מסוגל ומה לא.

זוגיות היא בין שני אנשים

השוואות לעולם לא יקדמו אותם לשום מקום

יש נורמות חברתיות שקיימות או נשללות בזוגיות.

לדוגמא, אלימות במשפחה.

אם מישהי היתה מספרת שהיא אישה מוכה כולם היו אומרים לה לברוח ומספרים לה שזה מחוץ לטאבו בזוגיות.

אם מישהי חיה עם בעל שבוגד עם קולגה גם לרוב יגידו לה לצאת מזוגיות כזו.

פורנו זה שטח אפור, הוא מתורגם לרוב האנשים כמשהו פחות חמור.

אם יגידו לי ש90% מהבתים הדתיים מתנהלים כשהבעל צופה בפורנו אחת לחצי שנה ובכל זאת המציאות בבית נורמלית אז כנראה שצפיה בפורנו לא משפיעה על הזוגיות באופן שאני מאמינה שהיא פוגעת.

כנראה שהפרשנות שלי לפגיעה בי היא מוטעית.

מבחינתי לצפות באישה ערומה אחרת כשכל הזמן הוא אומר לי שאני הכי יפה בעיני וכו זה רמאות.

אבל בלי מחקרים ובלי הוכחות, לעניות דעתי התפיסה שלך לגבי פורנו - מוטעת.

אם יחזק אותך דווקא מחקרים - באמת תקראי ותבדקי את זה.

בהנחה שהשתכנעת שאפשר לחיות, ללמוד לנהל את זה, ואפילו להתגבר על זה *יחד* - מוזמנת לשאול פה או ללמוד איך עושים את זה❤

פשוט זה משקף שאנשים כן מנהלים אהבה, זוגיות וחיים בצל של זה.

כי מבחינתי אם הוא רואה דבר כזה זה ממש פוגם באהבה.

ואכתוב שוב:

ב"ה יש לנו זוגיות מדהימה!!! חלום של ממש!

(מרשה לעצמי כי אנונימי).

בעבר בעלי התמודד עם צפיה כזו. כבר הרבה שנים שלא.

אם מענין אותך לשמוע את הזוית שלי (ומכינה אותך שלדעתי יש *לך* הרבה עבודה כאן...) אז בשמחה

מה שאת מתארת ❤

כאוס של ממש. והאובדן בכלל קשה לשאת את זה...

אני אכתוב לך קצת מזוית הראייה שלי, ברור לי שלא תתחברי להכל. כל אחת בנויה אחרת. אבל אולי כן ידבר אליך משהו - והיה זה שכרי🙏

לדעתי התפיסה שלך את הנושא ועוצמת הכאב שזה מעלה בך - גבוהות מאוד וקצת לא מידתיות- נראה שליווי מקצועי בתהליך יעשה לך טוב. כדאי ממש!

בדרך כלל בנ"א דתי לא יצפה בפורנו ככה להנאתו תוך כדי לגיטימיות למעשה.

בד"כ זה מלווה בהמון!!! אשמה עצמית, גועל והרבה הרבה הרבה כאב.

דיברתם פעם על הנושא לא מהזוית שלך?

הוא סיפר לך פעם מה הוא מרגיש כשהוא צופה? **למה** הוא צופה? מה הוא מרגיש / חווה שגורם לו לברוח לצפיה הזאת?

מרגישה שאת מסוגלת לנהל שיחה כזאת?

להיות שם בשביל להקשיב?

את יכולה לגלות המון!

את יכולה לגלות שהוא שונא את עצמו באותם רגעים ואח"כ.  שהוא מלקה אותו עד תהום. שהוא כאוב ומפוחד. שהוא מיואש. שהוא נגעל מעצמו.

את יכולה גם לשמוע על מה זה יושב (לא בטוח שהוא כרגע יודע להגדיר לעצמו, אפשר לברר יחד). כשהוא מרגיש כשלון הוא בורח לזה. כשהוא מרגיש אשם הוא בורח לצפיה או למשל כשהוא מרגיש קטן ולא שווה הוא בורח לפורנו.

זה יושב על כאב. נקודה.

תצליחי לשמוע את הכאב שלו? להבין את המניע? את הרקע? את התחושות?

יש ביניכם סגנון שיחות כזה? דיבור על רגשות?

אני בטוחה שיהיה לך קשה, אבל אם תצליחי לנהל שיחה כזאת בהקשבה ובענייניות, כמו למשל שיתוף שלו על קושי בעבודה, או בקשר עם אבא שלו או כל קושי אחר - זה יכול להיות פתח נפלא עבורכם.

אני מאמינה גדולה מאוד בכוח של נשים! ממש סוגדת לכל אשה באשר היא!

יש לך כוח מטורף בידיים! מטורף! את יכולה להחליט להפעיל אותו מול בעלך - ואת תצליחי! אשה משיגה מה שהיא רוצה!

ואת יכולה להחליט  להפעיל אותו מול הקושי של בעלך, מול הפורנו. (מול הצפייה, לא מול בעלך), ונחשי מה? את תצליחי!!!! כי אשה תמיד מצליחה!

תרתמי את כל הכאב שיש לך, את כל הדחף, את העלבון ותגייסי יחד עם בעלך נגד היצר!!

כשאתם יחד - מי יכול עליכם??!

לגבייך - יש לי כ"כ הרבה מה להגיד. מנסה לסדר את עצמי :

כמה את חושבת שאת אשה יפה?

כמה את שווה בעינייך?

כמה מ 1 עד 10 מי שמתחתן איתך - זכה?

את אוהבת את עצמך? מעריכה את עצמך?

ככל שהדימוי העצמי שלך יהיה גבוה יותר - ככה תוכלי להתמודד יותר טוב.

אם את בטיפול והנושא הזה לא מפותח אצלך - שווה לעבוד על זה.

יש עוד נקודה יותר פרקטית שאולי תעזור לך:

התמודדות כזאת מציפה קשיים.

תנסי לברר לעצמך איזה תחושות זה מעלה בך. ואז לבקש את הצרכים הרגשיים מבן הזוג ואסביר:

בתקופות של צפייה, הרבה פעמים הבעל באמת פורק את היצר המיני באפיקים אחרים והיחסים עם האשה נזנחים.

אני יכולה לספר על עצמי שלקח לי הרבה זמן ללמוד להגיד: בשבועות האחרונים חסר לי שאתה לא מחזר, אני רוצה להרגיש תשוקה, אני רוצה להרגיש  נאהבת.

פחות אכפת לי מה ואיך,  אכפת לי להרגיש ככה.

כי אני מאמינה שהתפקיד המרכזי היום של הגבר הוא מילוי צרכים רגשיים של האשה, ובתור אחת שאוהבת את עצמה אני דואגת לזה

את יכולה גם להגיד: חסר לי בזמן האחרון להרגיש ממך שאני יפה. חסר לי בזמן האחרון להרגיש שאני אשה אחת ומיוחדת. פשוט תבקשי מה שאת צריכה.

לרוב, מן הסתם זה יחייב אותו להפסיק את הצפייה. כי אפשר לפזר את האנרגיה המינית לכמה חזיתות ולהצליח בהכל. אבל לא זו המטרה שלך. המטרה שלך, ושלו, היא שתיהיי שמחה ונאהבת.

וואו! אני יכולה להמשיך לכתוב עד מחר בערך.

ואני לא יודעת אפילו אם אני בכיוון בכלל.😅

אם מדבר אליך, תכווני אותי יותר.

בכל מקרה - הרבה הרבה הצלחה❤

רלוונטי לכל מערכות היחסים בחיים.

תודה ❤️

זה בהחלט יכול ויוצר התמודדות.

בדיוק כמו כל תכונה / התנהגות מעצבנת אצל אחד מבני הזוג.

כמו בעל עצלן / רגזן / אישה עצבנית וכדומה.

לומדים ביחד איך להתנהל.

ומה הבונוס?

כמו כל קושי שעוברים ביחד - זה מקרב, זה יוצר חיבור עוצמתי! זה מקפיץ את הזוגיות כמה רמות קדימה!

זה אפשרי ועוד איך.

כמה שנים אתם נשואים(בערך.. עשור ומעלה או פחות?)

ובאיזה שלב בנישואים גילית

נשואים בערך 15 שנים.

וואלה, שאלה מעניינת.

מנסה לחשוב ואין לי תשובה.

אולי כי אף פעם לא "גיליתי", תמיד היינו בשקיפות.

אולי כי אף פעם לא ערער אותי (רק פה בפורום הבנתי בכלל שזו אמורה להיות התמודדות עבור בת הזוג..)

תיכף מרחיבה לך יותר לך על הזוית ראייה שלי

אנחנו עם התמודדות דומה, נשואים 18 שנים, זוגיות מדהימה בטירוף.

אז למי שקוראת אותך- שתדע שזה יכול להיות במציאות...

כי כתבת בפירוש ש *לך* אין מסוגלות לחיות עם אדם שזה תחום הנפילות שלו.

וכתבת גם שזה גורם *לך* לירצות להקיא ממנו.

ובדרך כלל שני הדברים האלו לא אמורים להשתנות בגלל ידיעה חיצונית.

אם האהבה שלכם לא עמדה מול זה, אז איך ידיעה טכנית תוכל לשנות את זה?

במצבי הנוכחי אין לי מסוגלות, יכול להיות ששינוי תודעתי ישנה אצלי משהו.

כרגע לא.

רבים רבים נפלו חלל.

עצות פרקטיות אין לי.

לא התמודדתי אף פעם עם הנושא כי אף פעם לא בדקתי היסטוריה.

בהצלחה

הולכת על צעדים גדולים ומשמעותיים.

הנפש שלך פצועה וחבולה מידי...

כואבת את כאבך.

גבר לא יכול לעשות מה שהוא רוצה והלהגיד זה שלי מול אלוקים. לא..

ודי לעשות את נורמטבי

שולחת לך חיבוק ענק.

אני לא מחטטת לו במה דיבר עם חברים/מה קנה/מה חשב.

אבל פה זה מרגיש לי שלי יותר ממה שזה שלו...

זה באמת נושא מורכב, אני לא הצלחתי להבין וגם לא בטוחה אם את יודעת, האם בעלך מכור לפורנו או שרק נופל פעם בתקופה. אבל פורנו באמת יכול להיות התמכרות כמו סמים ממש ויש תהליך טיפולי של גמילה שעוברים המכורים. עכשיו כמו שאדם לקח סם כלשהו ההתנהגות שלו לא משקפת את האישיות שלו אלא רק העובדה כי ברגע נתון הוא מושפע מחומרים מסוימים, ככה הפורנו הוא לא בהכרח משקף את האדם הצופה, מהם הערכים שלו, הדרך בה הוא מתנהל בזוגיות, במניות, או אם הוא חושב שאישתו יפה או לא. זה מגלם ומראה רק נפילות וחולשות שיש לו שקשורות בהתמכרות או אפילו בנפילה חד פעמית כמו שקורה לכל אחד בתחומים שונים ולא משפיע כלל על מעגלים נוספים.

באופן ספציפי אני חושבת שצריך לנהל שיח שאינו מאשים במטרה להבין מה עומד מאחורי הצפייה, האם נפילות חד פעמיות שיש לכל אדם, האם מדובר בהתמכרות שבדרך כלל גם המכור אינו מעוניין בה ורוצה לצאת ממנה אך לא בטוח איך ומרגיש הרבה אשמה עצמית ובושה ולא יודע איך להתנהל בתוגה ואז צריך לפנות לטיפול מקצועי או שמדובר באיזשהו חוסר סיפוק מיני וניסיון למצוא פורקן באופן שונה.

לדעתי כשתביני את זה תוכלי לדעת יותר מה המקור ממנו בעלך מונע ופועל ואיך את מרגישה ביחס לזה ותביני שאולי לא מדובר בבגידה בכלל וזה לא משפיע על האופן בו הוא חווה אותך ואת הזוגיות.

תשובה ממש יפה ועניינית.

אגיד לך מה הוא אומר לי,

1. שזה פעם ב...(ככה שאם נגיד זה פעם אחרונה התרחש כשגיליתי אז באמת זה פעם ב8 חודשים)

2. שזה קורה לו אחרי שאנחנו רבים כי בתוך הלב בא לו להתנקם בי והוא יודע שזה מחרפן אותי.

3. שהוא הכי אוהב אותי, נמשך אלי ונגעל ממה שהוא צופה...

בהנחה שהדיווח שלו אמת..

עכשיו אני מבינה את התחושות שלך!

הייתי בטוחה שמדובר בנפילות שלו, כי קשה לו. כי הוא נימשך לזה וקשה לו להתגבר.

את בטוחה שהוא בעצם לא נימשך לזה, אלא צופה רק כדי להכאיב לך?

אם כן התחושות שלך לגמרי מובנות. חיבוק!

יותר מתוך בריחה

ואם יש לו יצר ואין אישות והיחסים ביניכם לא תקינים  - וזה זמין - מה יעשה הנער ולא יחטא?

זה לא אשמתך כמובן. בכלל לא. ואת לא צריכה לקחת אחריות על הבחירה שלו. אבל מסתבר שהוא לא צדיק כמו שחשבת. כי הוא לא עומד בניסיון

באמת מדובר בנפילות שקורות בעיקר כשיש ריחוק בינכם ונוצר אצלו איזשהו מרווח נפשי רגעי של צורך לפגוע בך כביכול בשילוב עם המשיכה הטבעית הקיימת לצפייה שכמו שאמרו פה בנות לפני, לפחות 90 אחוז הם צופים פעילים בפורנו וכך קורה שהוא נופל לכך.

אני אוסיף ואמור שגם בחברות הדתיות והחרדיות הפורנו נפוץ *כנראה* כמו בחברה הכללית, עד כמה שניתן לדעת, ואני אומרת זאת מידע בתחום טיפולי והרצאות ממטפלים העובדים בתחום זה בחברה הדתית חרדית.

אני הייתי ממליצה לך דווקא לחפש חומר לקרוא או לשמוע הרצאה או להיפגש עם מישהו שמכיר את התחום דווקא בשביל לעזור לך להתמודד עם הקשיים והתחושות הקשות שעולות לך בתוך הסיטואציה כי בעלך כנראה ממש לא חריג...

בנוסף הייתי מנסה ליצור איזשהו שיח רגוע יותר סביב זה כי נשמע שהוא באמת חש רע עם עצמו אחרי שזה קורה ולשמוע אותו בצורה רגועה ולנסות להגיע לפתרון שנכון לכם, מתוך הבנה של הקשיים והצרכים של שניכם

לעולם לא אצליח להבין דיעה אחרת 

ו @קופצת שאפו לך על היכולת הזו שלך, ועל כך שאת שואלת קודם אם מתאים לה לשמוע, כי זה באמת מרגיז וקטלני מידיי לקרוא את הדיעה הזאת כהאישה לא מעוניינת

אבל הלכת מאוד רחוק... מאוד.

פורנו זאת לא בגידה.

פעם רציתי לראות על מה כולם מדברים והצצתי.

בואי נגיד שזה מין בצורה הכי גופנית חייתית שיש,

בלי רגש ובלי שום עומק.

את מפרשת את הנטייה הגברית של בעלך,

למין בצורה הזאת,

כבגידה,

בעוד שזה נטו משהו יצרי- חייתי- ראשוני- גופני

ואין לזה בכלל בכלל דמיון למשהו מיני איתך!!!

עכשיו, את אומרת שתשלמימי עם הנטייה הזאת של בעלך

אם תדעי שכל הנשים פה איתך באותה סירה.

יש פה המון שאיתך באותה הסירה, כי שרשורים נפתחים על זה מכאן ועד להודעה חדשה.

האם זה אומר שבעלך רשע ולא צדיק?

שהוא מניפולטור שרק מחפש איך לגמנוב את דעתך ואת דעת הבריות?

שהוא צבוע??

לא...!!!

זה אומר שיש לו חולשה!!

ולמה,

למה שלא תסתכלי על זה ככה?

נכון זה מגעיל? זה מגעיל

זה בהמי? זה בהמי

זה גס? מאוד

זה לא טהור? ממש לא

זה גורם לך להתוודא לכל מיני "סטיות" שהוא מחביא? גם נכון

אבל לא... לא לאיים בגירושין (זה איום לא אמיתי וגם את יודעת את זה. אם כל השבוע הוא יהיה בפורנו יום וחיל, באמת תפתחי נגדו תיק? אתם משפחה... הערך של משפחה זה משהו הרבה יוצר גדול מכל סרטון דוחה, כמה שלא יהיה)

ואל תחשבי יקרה, שבגלל משהו שאמרת, ה' כביכול שמע לתפילתך, והשיב את נשמתו של העובר שלך.

אין דבר יותר מצער מאובדן.

זה צער מטורף.

אבל ממי, אל תתני לצער הזה להפך את דעך על בעלך

שהוא אשם

שהפורנו אשם

שמי יודע מי עוד אשם

רק ה' "אשם"

כי הוא היחיד שמחליט על ענייני נשמות בפועל

וכל יומרה שלנו לחשוב למה זה קרה

זה מחשבות קודרות ללא מוצא

אני ממש מבקשת ממך,

עשי אחורה פנה מהדרמה סביב הפורנו

בעלך כבר הבין מה דעתך על זה, תאמיני לי

ואנע בטוחה שהוא שיא הנגעל מעצמו ממה שהוא רואה,

אבל אפשר פשוט להגיד לו שזה כואב לך מאוד מאוד

וזהו...

ולהשאיר את הכדור אצלו.

ולהאמין בו שהןא לא רוצה לצער אותך.

ואם ייפול שוב? את כבר תקבלי את זה כחלק מהתהליך שלו

והכל יהיה בסדר..

חיבוק גדול על מה שעברת, ועל האובדן הלא פשוט הזה.

זה באמת כל כך קשה להכלה.

באמת

ולא רק בגלל שאפשר להבין ולהרגיש את הכאב שלך מכל מילה, אלא גם אני מבינה כמה הפרשנות שלנו למציאות יכולה לגרום לנו להרוס את החיים שלנו במו ידינו.

אז קודם כל השתתפות כנה בכאב שלך.

אבל אם את רוצה לבנות ולא להרוס, יש לך אפשרות לעשות את זה, את יכולה בעזרת טיפול לנסות להיכנס לראש של בעלך ולהבין את המצוקות שלו,אף אחד לא מגיע למקום כמו שלו מתוך רצון להכאיב לבת הזוג שלו. אפילו שאת חושבת שלא מגיע לו שתעשי את זה, תעשי את זה בשבילך!!! בשביל להציל את הבית שלך

תעשי את זה למען הילדים שגירושין של הורים שידעו לחיות יפה עד היום, לא מצליחים לעבור את המשבר הזה והחיים של הילדים יכולים להתהפך עליהם.

ודבר נוסף, גם אם לא רוב הגברים צופים בזה, רוב הזוגות מצליחים לצלוח את המשבר הזה.

והדרך שאת מנסה להתמודד היא דרך הרסנית לנפש שלך ולחיים שלך.

הדרך היא לא לעקוב אחריו, היא לא לראות בו אדם רע ובוגדני, הדרך היא דרך קשה וארוכה, אבל את חייבת חייבת ליווי של איש מקצוע שידריך אתכם איך לעבור את זה.

רוב הזוגות חווים משברים, אפילו קשים יותר ממה שאת חווית והם מצליחים להתגבר עליהם ולהמשיך לחיות יחד בטוב ובאהבה.

גם אם את חושבת שגירושין הם אפשריים, החיים שלך ושל הילדים , לא יהיו יותר טובים אחריהם. לכל גבר יש את המגרעות שלו, אין אדם מושלם.

ואם איתו התחתנת ויש אהבה, אז הנה ההזדמנות לראות את החיים האמיתיים שהם לא מושלמים, ולעבוד שהם יהיו טובים יותר.

כאב לי ממש לקרוא את הפוסט שלך

הרבה זמן לא הרגשתי ככה

(ובלי קשר, אין שום הוכחה שהמקרה הצער שקרה לך עם התינוק זה כתוצאה מזה,נשים עברו טרגדיות, איבדו ילדים תוך כדי הריון ונולדו להם תינוקות בריאים, חבל להוסיף שמן למדורה)

את צודקת, אבל הייתי בשקיעה עמוקה לא יצאתי מהבית אמרתי לו שנשמטה לי האדמה מתחת לרגליים.

כל היציבות והשמחה שלי נעלמו.

התחלתי מאותו רגע להרגיש שאני לא אצליח לגדל את התינוק בכיתי על זה יום וליל.

כשהודיעו שהתינוק נפטר לא הזלתי דמעה אחת!

הכל כבר יצא קודם.

כמובן שאחכ בכיתי ובוכה את חיי כל רגע אבל זה היה חוויה קשה שהרגשתי אותה קודם

מדהים כמה כח יש לפרשנות שלנו

לוקחת מזה להתחזק בעצמי

לפותחת- זה לא קל, אבל משמח ומספק הרבה יותר לעשות עבודה עם איש מקצוע ולהתקדם לחיים זוגיים של קשר מיטיב אוהב ומכיל כולל הנפילות שיש לכל אחד מכם, אהבה שכוללת גם את החסרונות 

בעיני מתנשא לקרוא לתחושות שליוו אותי "פרשנות"

מרגע שגיליתי על המצב, כתבתי פה שנכנסה לי ממש חולשה ויאוש אני חוששת שלא אצליח ללדת וכו.

כתבתי את זה.

תאמיני לי שגוף ונפש אחד הם, אם אדם מרגיש שמשהו לוקח ממנו כוחות ברמה כזו הוא כנראה לא "מפרש את החיים".

קראתי מה שכתבת פה בעבר

כולנו מפרשים את המציאות כל אחד לפי איך שהמוח שלו בוחר לפרש, לא במודע כמובן

כפי שיש כמה דעות כאן בפורום לגבי המצב שלך, כי כל אחת מפרשת את מה שכתבת דרך העיניים שלה. ככה גם את מפרשת את מה שקרה לך לפי

אורח החיים והאמונות שלך. ככה המוח שלנו בנוי. זה ממש לא הגיע ממקום מתנשא.

את מכירה את מודל א.פ.ר.ת? לזה התכוונתי, אירוע,פירוש,רגש ותגובה

אפשר לעבוד על זה ולשנות את הפירוש שלנו על המציאות וממילא הרגש משתנה. מניסיון..

ניסיתי להפיח בך תקווה שיש אפשרות לשנות את המציאות, זה בידיים שלנו. 

חיכיתי שתכתבי ואני משתתפת בצערך. ממש.

אני חושבת כמה דברים:

1. טלפון כשר - הוא רוצה? או אפילו בלי מספר כשר - אבל כזה שאין בו אינטרנט?

יש מחשב בבית? אם כן, להעיף או לנתק את הטלפון.

יש פתרונות פרקטיים לשימוש מוגן בטכנולוגיה. אם תרצי - אנסה.

אני באמת מאמינה שהפיתוי גדול מאוד.

אבל השאלה היא - מה עמדתו לגבי כך. באמת לשאול אותו ולקבל תמונת מצב. בלי מה שאת חושבת על זה, כי ממה שאני קוראת את כן קצת תמימה בעניין לדעתי. ומי שיש לבעלה סמארטפון צריכה לקחת בחשבון שזה מגיע עם התמודדויות כאלה, ו- הוא מאש, ואנחנו בשר ודם🤷

גדר זה הדבר הראשון שצריך

2. חיזוק של המקום הנפשי שלך והקשר שלכם - בעיניי זה הולך בד בבד.

קודם כל, ההבנה שהאושר שלך לא בכף ידו. הוא אצלך. והוא מצטרף אלייך

ודבר שני, כשאת חושדת ובמקביל בודקת, ואתם רבים הרבה - זה מעיד על בעיה בתקשורת ובדבק הזוגי

אתם מקיימים אישות?

איך היחסים ביניכם? זוגיים? יש אינטימיות יש רגשית?

את סומכת עליו? מעריכה אותו?

הוא אדם שמטפל בתחום הזה ובטוח שראה מקרים יותר קשים..

הוא עוסק גם בטיפול באדם שמכור ורוצה לצאת מזה, ואם אני לא טועה, גם בטיפול זוגי..

זה ממש משהו שאפשר לצאת ממנו! כמובן אם יש רצון..

ועוד משהו - אם בעלך אומר שזה לא בגידה בעיניו, תאמיני לו! להאמין אחד לשני זה אחד הדברים הכי בסיסיים בזוגיות.. מקצת עיסוק ולימוד בנושא, הרבה פעמים הצפייה בפורנוגרפיה עונה על צורך מסוים בגוף או בנפש ולא מתוך חוסר עניין באישה שהאדם נשוי לה...

בהצלחה רבה רבה!

שיהיה לך טוב!

וכל העצות הפרקטיות שנתנו פה -- זה בעיניי דבר שמור לבוא מתוך רצון שלו ולא מתוך אולטימטום שת מציבה לו..

ממה שנשמע ממך, המצב שאתם נמצאים בו מחייב איזשהי תמיכה מבחוץ כדי שהיה אפשר לתקן..

איזה סיפור קשה וכואב.

נשמע שהתמודדת ואת מתמודדת עם דברים קשים וכואבים.

החל מהמקרה שהיה לפני כמה חודשים שלתחושתך פגע בך רגשית ונפשית,

והמשך בלאבד ככה עובר בלידה שזה דבר נורא.

ועכשיו שוב.

נשמע שהמעשה הזה (שבעיני לא הכי משנה כרגע כמה אחוזים נופלים בו או לא, וגם אם לנשים אחרות זה בסדר או סביר)

נוגע ומפעיל *בך* מקומות מאד מאד עמוקים בנפש.

מקומות שממש לוחצים לך על כל הכפתורים, שיוצרים בך חוויה והרגשה אמיתית של בגידה

שמביאים אותך ממש לסף ולקצה מהרבה בחינות.

אני חושבת שמה שאת צריכה לעשות זה להבין בעזרת מישהו מהתחום,

איפה זה נוגע בך כל כך, למה זה מפעיל אותך כל כך ולתת ריפוי לפצע השותת הזה בתוכך.

יש נשים שזה יושב אצלן על תחושה שהן לא מספיק טובות או שלא אוהבים אותן או שהן לא מספיקות אוכל מיני דברים.

אין כאן שום אמירה חלילה שאת לא בסדר או שהבעיה היא בך,

אלא שהמעשה הזה שהוא שלו, הפעיל בך אזעקות שהדרך הנכונה בעיני להתמודד איתן, ומותך זה גם איתו ובזוגיות, מתחילה בעבודה פנימה

מעבר לזה, ולעזרה רגשית שנשמע לי ממש כדאי לקבל,

זה לגיטימי בעיני שדבר כזה יפגע בך, שתרגישי שאת לא מסוגלת לשאת אותו,

שתרגישי שאת לא יכולה להיות נשואה במצב כזה.

התחושות הן לגיטימיות, גם אם הן קשות, וגם אם נשים אחרות ירגישו או יגידו שאותן זה לא מרגש או שכולם עושים את זה.

ועם הרגש הזה- צריך לעבוד עכשיו עבודה פנימית, שלך.

ה' פותח לך פתח למסע פנימי, להתבונן ולעשות תהליכים פנימיים לרפא *את עצמך*.

מתוך מקום בריא ומעובד, תוכל להיות לך הבנה בהירה לגבי מה שנכון עבורך גם בזוגיות,

זה יכול להיות לשתף את בעלך בזה שלא תוכלי לחיות איתו כך

ולבקש שילך לקבל עזרה בתחום, או כל דבר אחר.

הנקודה העיקרית היא,

שלכולנו יש רגשות עמוקים ותת קרקעיים שאנחנו לא מספיק מודעים אליהם

והם מפעילים אותנו לפי מחקרים בכ95% מהתגובות החלטות ובחירות שלנו, וככה ה' ברא אותנו.

הרגש הוא חלק מכלי וביטויי הנפש לעבודה אמיתית ואישית,

והוא זה שעוזר לנו להגיע למקומות אליו אנחנו מיועדים כשיודעים לעשות עבודה עצמית ופנימית נכונה,

ובעצם לרכב עליו ולפעול נכון ביחד איתו.

כשאנחנו חווים חוויות, כל חויה האמת, אבל בטח תחושות כל כך סוערות ומטלטלות

סימן שנגענו בנקודת שורש עמוקה מאד

בפצע שהיה בתוכנו ומבקש ריפוי והתבוננות.

ולא רק זה, אלא שה' מזמן לחיינו שערים פנימה, לגאולה הפרטית שלנו בעזרת המציאות.

כל מה קורה לנו לא במקרה ולא בטעות אלא מכוון ומדוייק,

וכשאנחנו לומדים את השיעור ומתקנים את הדבר הכואב הזה

אנחנו מרוויחים פעמיים, גם רפואה וגאולה פנימית, וגם פתרון של המציאות החיצונית המכאיבה❤️

גם כשהייתי מקיאה קבוע בנסיעות. ותמיד היה לי מוזר שלא עלו עליי לפני שסיפרתי.

בהריונות האחרונים לוקחת בונג'סטה אז מתפקדת רגיל ללא הקאות.

אם יש חום ואז זה כן עדיף להוריד.

לגבי הכדורים לבחילות באמת לא חפרתי כי לא הייתי צריכה ב''ה. אבל תבדקי על זה קצת, אולי תופתעי שזה לא דרמטי (שוב, אין לי מושג). וגם לסבל ולהקאות יש משמעות, בסופו של דבר הכל משפיע. תרגישי טוב!! 

זה תגובה נורמלית וטבעית של הגוף

הרופא של הילדים שלנו אומר לתת אקמול רק אם כואב ומתלוננים

אם למשל זה חום והילד לא סובל אז לא לתת

כמה שמנסה להעביר תבחילות..

לא מסוגלת לשתות מים ועוד

אבל האמת שבדר"כ ההקאות לא מפתיעות אותי

אני סוחבת את הבחילה כמה שעות ורק אז מקיאה.

בהריון הראשון שהקאתי בטירוף בלי הפסקה אז לגמרי פגע בעבודה

לא הייתי מסוגלת לצאת לעבוד אחרי שהקאתי את הנשמה על הבוקר.

ובאמת סיפרתי למנהל שלי על ההריון נורא מוקדם.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

רק מה שרלוונטי לך, ואולי סתם מפורטים שם דברים שמבחינתך הם חלק מובנה ממקלחת ולא צריך שיהיו מפורטים בכלל.

או שתוותרי על הרשימה ופשוט תעברי לעצמך על הגוף.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

שאני אומרת לעצמי כשאני מתחילה להיכנס ללופ של ו'מה אם איך שאני עושה לא מספיק' (אצלי זה קורה סביב ניקיון לפסח).

ברגע שעשית מאמץ סביר (פירטו לך פה בכמה הודעות מה זה נחשב), אין שום סיבה שתצוץ לך חציצה יש מאין שתפסול יותר מאשר אם היית טובלת במים לא צלולים- וזו אופציה קיימת וכשרה.

מזל טוב! 🥳 כלה בשנה ראשונה זה שלב מרגש (וכן, יש בו גם דברים מלחיצים שצריך ללמוד לנהל)🤍

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

אז זה המסר שחשוב לי להעביר לילדים שלי- את הילד הזה ההורים שלו יחנכו, בבית שלנו עושים ככה נקודה. מה קורה בבתים אחרים- לא אכפת לי.

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

אצלנו חופשי מכניסים גם בין לבין, ואני יודעת שבהרבה מרפאות זה ככה

ככה זה אנשים מגיעים לרופא ילדים בלחץ לפעמים... זה לא שאת תמיד יודעת יום מראש. ממש מוזר ומבאס שהתעצבנו עלייך

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

אז הייתי מחכה לרופא שאני סומכת עליו.

היה לי אותו סיפור, עם חום מתמשך שלא נגמר, מרוב לחץ הלכתי לרופאה הראשונה שהיה לה תור.

היא נתנה אנטיביוטיקה  - סתם שיהיה, כי היא דאגה שהחום מתמשך.

האנטיביוטיקה גמרה על הילדה, בחילות ושלשולים, ממש מסכנה.

הלכתי למחרת לרופא הותיק והמוכר, אמר להפסיק ושזה ויראלי.

וכן, קרה לי אחכ כמה פעמים שהילדים תפסו את הוירוס הזה, וזה באמת ארוווווווווך

אבל מאז אני לא מוותרת על רופא שאני סומכת עליו (זה רק סיפור אחד מתוך רשימה ארוכה)

יש לנו תור לרופא הבוקר.

נראה מה יגיד.

@אוזן הפיל כן, היא ערנית, שותה ואוכלת. עם אקמול נראית 100% בסדר.

בגלל זה אני לא כל כך דואגת.

אבל נלך לרופא בכל זאת.

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

לגבי היחס של הילדים למשפחה הגדולה שלהם-

כותבת מהחוויה שלי:

בסוף, כל אחד צריך להרגיש שיש לו מקום.

כל אחד צריך להרגיש שרואים אותו.

ואצל כל אחד הצורך הזה בא לידי ביטוי בצורה אחרת.

אני באמת מאמינה שכשילד מקבל את המקום הזה לפי הצורך שלו,

זה יהיה רפואה ללב שלו.

וצריך חכמת הלב לעניין.

לדוג'-

נניח משפחה שהבנות רגילות להיות בשותף בבגדים, להחליף ולקחת אחת מהשניה,

ויש בת אחת שזה לא מתאים לה.

היחס יכול להיות: צריך לחנך אותה לחלוק, היא צריכה לעבוד על המידות (ואז להכריח/ לעשות מצפון/ לשכנע וכו')

והיחס יכול להיות: צריך לכבד את הצורך שלה ברכוש אישי משלה, בנפרדות (ואז לתת לה את המקום הזה ולאפשר לה בגדים רק שלה).

מאמינה שכאשר ילד מקבל את המקום,

שהוא מרגיש שרואים אותו (גם את הטוב והמיוחד שבו וגם את הצרכים שלו)

הוא לא יהיה בעמדה מתריסה מול המציאות.

זו אמת שנכונה לכל ילד בכל גיל ובכל משפחה.

במשפחה גדולה, יש התכנות קצת יותר גדולה שהמקום האישי יכול לפעמים להתפספס (בגלל גודל, בגלל אחים אחרים שדורשים יותר תשומת לב)

ויכול להיות שילד יוציא תסכול בצורת קיטורים על המשפחה כשבעצם זו דרך שלו לומר שהוא מחפש שיראו אותו בתוך המרחב המשפחתי.

וכשהצורך הזה יתמלא, גם בתוך משפחה קטנטנה וגם בתוך משפחה ענקית-יהיה לו טוב.

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

לא הייתי חלילה שפחת הבית(;

היו תחביבים, חברות (באתי והזמנתי), הייתי פעילה מאוד בתנועת נוער, היו כמה שנים גם של חוגים..

ההורים שלי השקיעו בנו

ונתנו לנו הרבה.

ויש לי הכרת הטוב והערכה על הרבה דברים.

הבית שלנו היה גם מלא בצחוק וביצירתיות, בדמיון ובפיתוח כשרונות,

כן קבלנו הערכה ומילים טובות על מידות ועל הצלחות.. היה לנו המון הווי משפחתי והרבה השקעה בכל מיני תחומים.
 

אני חושבת שהבעיה בכל מה שתיארתי נוגעת בתחומים הבאים:

- מינון (רמת העזרה של הילדים בבית)

- מי אחראי (על הבית..)

- הכרת תודה

- היכולת של הילד לסרב (ועדיין להחשב ילד טוב)

- והוגנות- כשזה תחום מאוד דק ומאוד עדין וצריך להיות כנים ועם אצבע על הדופק.

לדוג'-: הבן מגיע לשבת הביתה. ההורים רוצים לפנק אותו אחרי שהיה בפנימייה של הישיבה שבועיים ולכן כשהוא מגיע הוא לא עוזר כלום. אחותו שבכל השבועיים נמצאת בתורנויות הקבועות  רק מחכה שהוא יגיע ויעשה סופסוף את אחד ממטלות יום שישי, נניח שירותים ומקלחת. ואז מגלה שהוא על תקן אורח נח והיא ממשיכה לעבוד.

או למשל דוג' אחרת באותו הקשר- אחד הילדים שהוא על תקן המרדן, עושה בית ספר להורים והם מחליטים להמנע מעימותים איתו ולאוורר את העזרה שלו בבית.

בעקבות כך התפקיד שלו נופל על אח אחר.

באמת תוהה האם זה פייר. האם ההשפעה של החלטת ההורים צריכה לגבות מחיר מהילדים.

וגם מה הגבול?

אם אמא רוצה ששולחן שבת יפואר בכלים יפים ולא להשתמש בחד'פ גם לא בתבניות וההשלכה של זה-אלו ערימות בלתי נגמרות של כלים שהילדים שוטפים..

לגיטימי? לא לגיטימי?

יש לפעמים פתרונות פשוטים כמו מדיח(;

אבל השאלה במקומה עומדת-עד איפה ועד כמה נכון לקבל את ההחלטות שלנו כהורים, שהשלכותיהן נוגעות באופן ישיר בילדים..

אני חושבת שזה קורה לפעמים באופן טבעי (יצא לי לתפוס את עצמי פונה שוב ושוב לעזרה לילד שנענה בשמחה במקום לזה שעושה פרצופים ומוציא ת'נשמה עד שזז. אבל כשתפסתי את עצמי עושה את זה-השתדלתי לתקן)

מה שאני באה לומר זה

שיש עלינו כהורים הרבה אחריות עדינה ורגישה

וגם מקום לטעות כי אנחנו בני אדם

אבל כל עוד אנחנו כנים והוגנים ומשתדלים להיות ללכת עם האמת ועם הטוב ולתקן-

אז בע'ה נפעל טוב

נגיד ניקיון. אני לא יכולה להשתלט על זה לבד. ולגרום להם לעזור עם תורנויות ובדיקות כללים נוקשים כמו אמא שלך אני לא יודעת , בשבילי זו תהיה עוד משימה מעצבנת. בקיצור יוצא שהבית הרבה פעמים מלוכלך. ואז ילדים באים בטענות למה מלוכלך או למה מבולגן. ואם אני אומרת להם שהם יכולים גם לנקות אז מקבלת תשובה שזה הבית שלי , אני אחראית עליו, אני צריכה לארגן אותם לנקות.

זה לא עובד ככה. אם הם לא יקחו אחריות , אני לא ארדוף אחריהם .

גם כלכלי . בחורף נכנסתי כמה פעמים בבוקר לחדר של מתבגרת כשהיא כבר יצאה לבית ספר. גיליתי מחמם דלוק . חשבתי שהיא שוכחת. התברר שלא. לא שוכחת. היא משאירה בכוונה. עכשיו , הייתה בר מצווה שזה הוצאות , כן? אבל לא מפריע להם לדרוש טלפון חדש או עוד משהו בסגנון. זה לא ברור שבגיל גדול צריך קצת לפתוח עיניים ולהתחשב ולא להתנהג כמו ילד בן שנתיים שרוצה בימבה עכשיו?

רעש. תמיד טענה , מה את רוצה, אנחנו הרבה , מותר לנו לשמוח, הייתם צריכים לבנות ארמון שיהיה מספיק מקום ולא יפריע.

וכמובן -אתם חינכתם אותנו ככה, אתם הורים אז תתמודדו , זה הבית שלכם.

זה יפה תיאורטית . בפועל אם אחריות רק עלי על הכל , זה לא עובד. וגם אם היה ילד אחד , לא היה עובד. היה אפילו יותר גרוע. כי במשפחה קטנה הורים כן יכולים טכנית לטפל בכל דבר בעצמם , לצ'פר על כל הזזת אצבע ולהיות על כל קושי. 

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

היינו גם נוסעים לטייל ולנפוש כמשפחה

והיו לנו הרבה חוויות משפחתיות.

אבל כשהם נסעו לבד ומגיל מסויים אני שמרתי זה היה סיוט.

התחתנתי מאוחר אז שמרתי באמת המון שנים.

אפילו אחרי החתונה..

חושבת שאחד מהדברים שהכי קשה לי זה שלא כ''כ חוויתי הדדיות (בכל מיני מצבי עזרה שביקשתי ולא נענתי. אפשר כמובן לומר שהם נתנו לי את החיים שלי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כל ותמיד בעלת חוב כלפיהם..

ועם זאת, בהקשר של העזרה הייתי בטוחה שיום יבוא ואקבל בחזרה בתחומים מסוימים והתבדתי.)

מאמינה שהעניין קשור גם למבנה נפשי ויכולת רגשית.

באזני שמעתי את אחותי אומרת לאבא שלי אחרי שארחה את הרווקים כשההורים נפשו-שהיא תשמח לשמוע ממנו ומאמא שלי תודה..

אני לא הייתי מעזה, כשניסיתי פעם לגעת בנושא- זה היה נפיץ. היא, עושה את זה בקלילות ובחצי צחוק וזה עובר..

לגבי ההצפה של העניין-היו פעמים שזה היה מתפוצץ בינינו. אף פעם לא הצלחנו לפתוח את זה רגוע ומרפא.

עם השנים הבנתי שאמא שלי ישר לוקחת את זה למקום של האשמה ולא מסוגלת להתמודד מול זה.

בכלל להבין שגם לה יש את הפצעים שלה שכנראה גרמו לה לפעול כפי שפעלה, לראות אותה כאדם ולא כאמא זה היה חתיכת לימוד.

עם השנים גם למדתי לא לצפות ולא להתאכזב.

ואז הקשר שלנו יחסית על מי מנוחות.

כשמוצף לי מדי (הרבה פעמים שהצרכים שלי נדחים מפני צרכים זהים של אחים שלי. כבר זיהינו איזשהו דפוס שכבכורה איכשהו אני נתפסת כלא צריכה תמיכה)

אז טיפה מתרחקת עד שיותר רגוע לי..

מה שעברתי קודם כל הוציא אותי לחיים בלבוסטע חבל על הזמן

בכל תחומי תפעול הבית

כמעט כולנו בלע'הר יודעים לבשל, לנקות, לגהץ, לתקן, לצבוע.. גם הבנים וגם הבנות.

שזה גם לזכות ההורים שלנו.

המצחיק הוא שבעלי מגיע גם ממשפחה ברוכה. אבל שם הילדים לא נקפו אצבע.

כשהתחתנו הוא לא ידע לעשות כלום ושוב מצאתי את עצמי עם העול עלי..

עם השנים וההריונות המצב תוקן והרבה מאוד עליו.

היום יש בי איזשהו מקום תגובתי של אין לי כח לעזור ולא בא לי להושיט יד כאילו שבעתי מזה בחיים שלי.

מאמינה ומקווה שאחרי שאקבל את זה אותן לזה מקום- זה יתאזן בע'ה.

מה שעברתי בנה בי הרבה את ההורות שלי

וגם יצר בי פצע גדול שאני מתמודדת איתו בכל מיני הקשרים.

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

זה המצב שיש לך כרגע ויש לך ילד מדהים שעוזר לך,

פשוט תתני לו תחושה שאת מעריכה את זה מאד.

בסוף לא באמת משנה אם ילד גדל במשפחה ברוכה, או קטנה, או עזר או לא.

משנה אם העריכו את מה שהוא כן עשה ושיקפו לו את זה.

בטוחה שיכול להיות ילד שעזר ממש מינימום ויצא עם אותה תחושה של 'שמים עלי פס'.

זה לא באמת קשור לכמות העזרה.

אם תשקפי לו את ההערכה שלך בצורות שלך, יציאה או צ'יפור או מלא מילות תודה הוא רק יגדל מיזה ויעריך אותך.

חיבוק ❤️ הרגשתי את הכאב שלך מהמילים. וזה בסדר שילד עוזר. לא צריך לכאוב על זה. ❤️

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

מעדיפה דברים טבעיים ,

לא אלתוש וכאלו

ויש לערוגות ספריי שמיועד לזה (יש בו ציטרונלה ועוד כמה שמנים)

בדיוק קניתי, מקווה שיהיה מוצלח

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...