התמידיות

שאישה נועדה לסבול

ואיזה חבל שאני לא גבר

ישבתי היום עם הילדים בתחנת אוטובוס ועברו עוד ועוד אמהות וילדים כמוני, כולן מזיעות, עצובות, עייפות, סחוטות, נואשות, וגם צורחות.

אפס גברים.

וריחמתי על כולנו.

והבנתי למה יש פמיניזם ומאבקי שיוויון שנראים מטופשים אבל זה רק כי אף אחת מאיתנו לא מצליחה להסביר! לא מצליחה שיראו אותה! שיבינו מה זה להיות אמא! שהכל עליה! ובכל דבר פונים אליה! והאחריות שלה!

אוכל, מים, תעסוקה, רגש, שעמום, ניקיון, הכל!!!! קניות!!!! אין לי אוכל בבית, רצה לסופר עם כמה ילדים, בדרך בעלי מתקשר בקריאת מצוקה כי הילדים בבית צורחים, רצה הביתה, לא נושמת, שוכחת כמה דברים חשובים, מגיעה, הילדים בסדר - למה קראת לי בלחץ??? בעלי מתבאס עלי אז לא יודעת מאיזה סיבה- הוא בפועל לא מוציא את הקניות מהרכב. אז אני עושה את זה. סוחבת הלוך ושוב. זה המצב.

ובגלל שאנחנו לא מצליחות אפילו בבית להסביר, איך נסביר בחוץ

אז נלחמים על האוטובוסים הנפרדים וכל מיני שטויות.

אני כנראה מכלילה. אבל זה התחושות שלי באוגוסט.

ואני בטוחה שאת לא ממציאה כלום.

אבל יכולה לספר לך שיש בעולם גם נשים שאינן "שפחות", שהבעלים שלהן שותפים בבית ובילדים לא פחות מהן ולפעמים אפילו יותר.

רק שבמצבך המתסכל את לא רואה אותן...

ואני מאמינה שאם יש בעולם גברים כאלה שאינם נצלנים, גם הגבר שלך כנראה יכול להיות כזה.

כנראה שזה ידרוש הרבה עבודה - מצידו, וגם מצידך.

ניסיתם טיפול זוגי? אישי?

לפעמים אולי אישה צריכה להיות חלשה כדי שבעלה ייקח פיקוד...

מאחלת לך רק טוב, יקרה! ♥️

הוא פשוט לא מבין. לא מבין. לא מבין.

היינו בטיפול זוגי. זה עזר בזמנו.

כנראה לא מספיק, אולי צריך שוב.

אין כסף לזה.

גירושין יעלו יותר זה נכון. אז המחשבה שלי שלא נתגרש אבל נחיה בנפרד. זה כבר קורה באופן כללי. לא יוצאים, בקושי מדברים. יש לי הרבה בלב עליו על העומס שלי והרוגע שלו, שאין לי חשק לדבר איתו או להיות איתו.

רק תן לי שקט לעצמי.

הוא לא מנסה להגיע אלי.

נראה לי גם הוא מתבאס על האישה שנהייתה לו וכבר לא מרגיש צורך להתקרב.

זו הסיבה שאנחנו מסכנות.

מקריבות את החיים

ובסוף גם נעזבות רגשית.

אני חלשה

נואשת

חלשה מאוד

מבקשת עזרה

מתחננת

וזה לא עוזר. שום דבר לא עוזר.

הוא טוען שאני מבזבזת את הזמן שלי למשל עכשיו, כשאני לא שוטפת כלים ולא מכינה לעצמי אוכל (כי אני סחוטה ויש פה עוד ילד ער שמבקש תשומת לב כי נרדם בצהריים ולא היה לי כוח לדאוג שלא יישן)

מתי האוגוסט הסיוטי הזה יסתיים.

נראה לי שלא אוגוסט הוא הבעיה, ואפילו לא הבית והילדים והעומס, אלא הקשר ביניכם, שצריך שינוי מהותי.

לא יודעת איך... אבל כנראה שטיפול זוגי שוב זה הדבר הנכון פה...

♥️ 

כואב לקרוא אותך

לא מגיע לך ככה!

נשים לא נועדו לסבול. אבל יש לנו נטיה להתמסר וזה מתנקם בנו...

וזה משמ לא נכון שאף אחת לא מצליחה להסביר

ב"ה יש המון גברים שהם שותפים מלאים.

ואני בטוחה שבעלך לא עושה שום דבר מרוע, ברור שנקודת המבט שלו שונה, אבל את לא צריכה ולא יכולה לחכות שהיא תשתנה כי אין שום סיבה שהוא ייצר שינוי כזה

השינוי יתחיל אצלך

תתחילי מלהעיף את המחשבה שנשים נועדו לסבול ושאת צריכה לחכות שהילדים יגדלו או שתתגרשי כדי לקבל חופש

תפנימי שאת חשובה

שהצרכים שלך קודמים וחשובים

ותשכנעי את עצמך

רק ככה יש סיכוי שגם המשפחה שלך תשתכנע

תדאגי לעצמך לארוחה בבוקר.  כן גם אם הילדים צורחים וצריכים, כל עוד אין מקרה חירום של סכנת חיים - הארוחה הזו היא הדבר הכי חשוב.

בעלך התקשר בלחץ? תאמיני בו שהוא מסוגל להתמודד! אין לך כוחות על שאין לו.הוא יסתדר עם הילדים

זה קשה אבל זה הכרחי

שימי את עצמך מקום ראשון

בהצלחה!1

שאין חלוקה הוגנת כל כך בינך לבין בעלך.

אני אגב לר אישה שחושבת שצריך שיוויון.

אני באמת מאמינה שכל משפחה לגופה וכל זוג מחליט מה מתאים לו.

אבל צריך להיות איזה מינימום של הדדיות ואם יש צד שעושה יותר הצד השני צריך להיות סופר מעריך.

אני מבינה שהוא מפרנס אבל אני לא מבינה איך יכול להיות שהוא לא מביא את הקניות מהאוטו ולמה את עושה את זה הלוך ושוב?

זה לא קשור לגבר או אישה, זו עזרה בסיסית.

אם מתאפשר לי אני עוזרת לבעלי להכניס את הקניות מהאוטו ואותו דבר הוא ביחס אלי.

אני כותבת את הדברים בזהירות רבה כי ייתכן שיש פה איזה הקלות או פטורים ,

נניח איזו סיבה רפואית או שהיה עסוק במשהו דחוף,

או שהיה לו ילד ביד בדיוק.

זהו אני מקווה שלא הגזמתי,

לא נדחפתי.

ככה נראה לי טיפה מהצד.

אולי שווה לחשוב על הדברים.

הוא אמר שהוא לא מבין מה דחוף לי לעשות קניות

ומה דחוף לי להכניס לבית

ואני משתגעת סתם.

הוא לא מבין

שאין לי אוכל להגיש בארוחת ערב (אמרתי לו כבר בבוקר שאחרי יום שלם שאני אקח את כל הילדים לטייל, אצטרך לעבור בסופר כי אין לי שום כלום, לא לחם,לא גבינה, לא חלב, לא עוף. כבר כמה ימים שאני מחפשת ממה שיש להכין)

הוא לא מבין שאין אוכל.

הוא רחפן כזה באופי וגדל בבית שעשו לו הכל ותמיד הכל היה מוכן וחם (מעט ילדים היו בבית, ועזרה מהסבתא שגרה ליד).

השארתי חלק מהאוכל בתא מטען, בבוקר הוא פתח את התא מטען כי התחננתי שיביא את האוכל שלא יעמוד בשמש.

השאיר פתוח

באה חתולה

קרעה שקיות

הייתי צריכה לזרוק לפח

וכמובן חלק מהאוכל עוד בתא מטען.

מחכה לי.

אני לא מצליחה להסביר לו.

מיואשת.

הולכת לשטוף כלים ולהכניס משהו לפה.

גם בעלי עם קשב וריכוז והוא מתנהג ככה לפעמים כשהוא בריבאונד(הוא לוקח אטנט, ואם כמה ימים הוא לא לוקח והוא ביום חופש/שבת וכו' ככה הוא מתנהג )וגם אז - הוא יתנצל ויגיד לי שהוא בריבאונד וינסה לאפס את עצמו.

אבל אני במקומך(בסיפור של המכולת וכו') לא הייתי רצה חזרה הביתה בגלל שאמר שילדים צורחים וכו' , הייתי נותנת לו להתמודד לבד. עם הקב"ה נתן לו להיות שותף בהבאת ילדים לעולם, הוא גם מסוגל להתמודד איתם. אני רואה המון פעמים כשאני מרפה ומבינה שהוא *אבא* של הילדים ולוקחת צעד אחורה, אז גם הוא נכנס שם לוקח אחריות. אני במקומך הייתי יוצאת יותר לבד/ עם חלק מהילדים ונותנת לו להתמודד לבד. הוא לא מבין אותך כי נשמע שהוא באמת לא עושה את זה אף פעם לבד. בעלי לוקח המון לבד את הילדים לגינה(והוא עובד בעבודה מאד מאד תובענית ועדיין מוצא לזה את הזמן). אני רואה על עצמי שאני לוקחת יוצר מידי אחריות על עצמי והורגת את עצמי בשביל הבית, זה לא גורם לבעלי להעריך אותי יותר. להיפך- כשאני שמה יותר גבולות ויותר מכבדת את עצמי ואת הצרכים שלי אז בעלי מעריך אותי יותר ועוזר לי יותר (ודרך אגב גם הילדים). וגם אצלי כשאני אוכלת הילדים קופצים וכו' ואני אומרת עכשיו אני אוכלת. זה בשבילי.

לרוב הוא נעלם. הולך למחשב. אפילו יוצא מהבית והולך.

הוא משדר שהוא באמת לא מסוגל.

אני חושדת בקשה וריכוז. אולי אדרוש טיפול כי כבר בדרך העדינה ובהדרגה לא עזר לי

אבל הוא אחראי.

כלומר, הגיוני שירחף.

לא הגיוני שיפיל עליה את כל האחריות.

ואם החתולה באה ואכלה, זה הפסד של שניהם, זה צריך לתסכל את שניהם ולא רק אותה.

החופש זה באמת תקופה מתישה. להיות עם הילדים יום יום כשהם בחופש זה קשה, וזה נהיה קשה פי כמה כשאת לא מקבלת הערכה על כל מה שאת עושה…

אני לא יודעת אם זה ידבר אלייך, אבל בעיני המפתח מתחיל באיך שאת רואה את עצמך.

כשאת כותבת על נשים ש'נועדו לסבול', כי את רואה הרבה נשים עייפות עם הילדים, ומרחמת על כולן, זה נשמע לי שאולי עצם ההסתכלות הזו גורמת לך להרגיש ככה.

באופן אישי אני גם עם הילדים בבית במהלך כל החופש. אומנם לפעמים אני עייפה, וכשאני בחוץ אני גם מזיעה, ויש רגעים שאני גם סחוטה ונואשת, עצובה או גם צורחת, אבל בהסתכלות כוללת אני שמחה על ההזדמנות שלי להיות איתם, אני מרגישה הרבה סיפוק ממה שאני עושה עם הילדים, ובאמת שמחה בזכות להיות אמא, לגדל את הילדים, ולחוות מקרוב את ההתפתחות שלהם והגדילה שלהם.

כמובן שאי אפשר להשוות ביננו, ואני לא כותבת על עצמי כדי להגיד לך להפוך להיות כמוני.

יש הרבה גורמים שמביאים לכך שאני חווה את הדברים כמו שאני חווה.

אחד מהם זה באמת הערכה גדולה מבעלי על מה שאני עושה, שנותנת המון כוח ומחזקת אותי כל יום מחדש. וברור לי שבלי ההערכה היה לי הרבה הרבה יותר קשה.

וכמובן - גם אם בעלי לא שותף יום-יום בטיפול בילדים, הוא בהחלט עוזר ושותף בזמן שהוא נמצא איתם (וגם נותן לי אז זמן לעצמי אם אני זקוקה לזה), וגם עוזר בארגון הבית (כביסות, שטיפת כלים וכדו').

אבל אני חושבת שיכול להיות שבשביל שהבעל יעריך את אשתו, האישה צריכה קודם כל להעריך את עצמה. להרגיש את הערך של מה שהיא עושה, וגם לשקף את זה כלפיו, לדבר איתו באופן שהוא יבין את הגודל של העשייה שלה.

דווקא אחרי סיטואציות כאלו שבהן הבעל לבד עם הילדים ובכל זאת מתקשר לעזרה, זו הזדמנות טובה לשיקוף כזה. אבל לא ההאשמה, אלא בצורה שמראה לו שאת מבינה אותו ומתוך כל רוצה שהוא יבין אותך.

'נכון שכשהיית לבד עם הילדים היה שלב שהיה לך קשה מידי וביקשת ממני עזרה? זה באמת לא קל להיות עם כולם לבד. גם לי זה לא קל. גם לי יש רגעים במהלך היום שאני מרגישה שאני חייבת עזרה, אבל אתה לא זמין לבוא באותו רגע ואני צריכה להתמודד לבד. אני צריכה שתעריך את זה, שתראה לי שאתה מעריך את מה שאני עושה. ואני צריכה את העזרה שלך כשאתה כן בבית. יעזור לי מאוד שבזמנים הבודדים שיש לי רגע לעצמי, תעשה מאמץ להתמודד איתם לבד בלי לערב אותי, כדי לתת לי את הזמן הזה שאני באמת זקוקה לו'

חוץ מזה, כדי להצליח בעשייה כל כך שוחקת ומתישה, אנחנו חייבות גם לדאוג לעצמנו, בלי ציפיות מהבעל. זו האחריות שלנו, וזה באמת הכרחי כדי לתת לעצמנו כוח כדי לפעול.

אני למדתי מ@אם_שמחה_הללויה  שדואגת לעצמה לפינוק כל יום מחדש, ממש כמטרה יומית…

אצלי זה לא תמיד מוגדר לעצמי, אבל אני כן יוצאת כמעט כל יום עם הילדים אחה"צ ופוגשת בגינה חברות, וזה בהחלט נותן לי מקום לעצמי. וגם בבית, כשאני מרגישה צורך, אני לוקחת לעצמי כמה דקות - בחדר, או עם שתיה חמה, או איזה פרי טעים. לא תמיד זה עובר חלק עם הילדים, אבל הם לומדים…

וגם ארוחות - מבחינתי אין מצב שאני מדלגת על ארוחה בגללם. אני מכינה ארוחה לכולנו, אני גם אוכלת, לפעמים אפילו מתיישבת לאכול לפניהם אם הם עוד מתעכבים. הדאגה לעצמי היא לא רק בשבילי, זה גם בשבילם. כשיש לי כוח, הם יקבלו אמא טובה יותר ושמחה יותר, זה שווה עבור כולם.

וגם לגבי העזרה מהבעל - אני לא יודעת אם ואיך ביקשת ממנו, אבל אני חושבת שאופן הבקשה מאוד משמעותי.

בעל רוצה אישה שמחה. אישה שמתלוננת כי היא רוצה שבעלה יבין שהיא צריכה עזרה, מקבלת תוצאה הפוכה. הבעל מרגיש רע שאשתו עצובה, אבל גם לא מבין את הרמז שהוא אמור לעזור. או שהוא מרגיש מואשם או מותקף, ובאופן טבעי מתגונן או תוקף חזרה.

תקשורת טובה יכולה לשנות את זה. אפשר לבקש מהבעל מתוך הערכה של מה שהוא כן עושה, מתוך הסבר של מה שאני מרגישה, ובקשה ממוקדת של מה יעזור לי שהוא יעשה. באופן כזה יש הרבה יותר סיכוי שהוא ישמח לעזור.

כתבתי ארוך, ואני לא יודעת אם כל מה שכתבתי נכון עבורך. תקחי מה שמתאים לך…❤️

סליחה שאני כותבת עוד לפני שקראתי. הכל עולה לי וצף.

אני יודעת שההערכה שלו זה המפתח.

שבגלל שהוא מתבאס עלי ומוריד אותי אני הרצפה על הקרשים.

עם הילדים בטיולים אני סה"כ נהנית.

אלף פעם הסברתי לו שהוא מוריד אותי, שהוא יוצר מציאות.

אלף פעם סיפרתי לו בהתלהבות איך היה בטיול, וגם שבאמת מגיע לי כל הכבוד, וכמה זה לא ברור מאליו ואני ראויה להערכה.

ולא קיבלתי אותה.

הוא אדיש. או מסתכל על השלילי.

הוא גם קצת מודע לזה ולפעמים כשאני מפורקת לגמרי לחלוטין ברמת התפרקות שאין לי מילים לתאר, הוא גם מבין שיש לו אחריות לזה אומר גם שזה בגלל שהוא מוריד אותי.

אבל לעזור להבא זה לא עוזר.

כנראה אין מנוס מטיפול זוגי.

מחזקת אותך בכיוון לפנות לטיפול זוגי. מגיע לך באמת. הלוואי שהוא יצליח להפנים ולעשות שינוי.

ובינתיים, מוזמנת לשתף אותנו פה כל יום איך היה עם הילדים, ולקבל המון הערכה (או לפרוק על הקשיים איתם, ולקבל המון חיבוקים ותמיכה...). ברור שזה לא כמו בעל, אבל עדיין זה יכול לתת כוח.

מה ששבר אותי היום

שאני מבקשת עזרה, חייבת עזרה.

מבקשת יפה, מסכים

לא עושה כלום בפועל.

יוצרת אווירה טובה , יוצאים לטיול, איזה מעניין, באמת מרגישה כיף בלב

אבל חייבת עזרה

והוא אדיש

מבקשת

מבקשת

אומרת

שמה גבול

אדיש!

הוא עסוק בדברים החשובים שלו

הרגשתי שאני צריכה ממש לנער אותו, ממש להתפרק,כדי שיראה שאני ממש צריכה עזרה!

ובאמת התפרקתי!

ואז התפרקתי מעצם זה שהתפרקתי!!!

כי אתה צריך שאני אשבר לחלוטין כדי לעזור קצת?

וזה לא פעם ראשונה!

אפילו נזכרת שדיברנו על זה בטיפול הזוגי הקודם!

וביננו דיברנו על זה כמה פעמים

שמשהו בו צריך לראות אותי "על הקרשים" ממוטטת כדי להושיט יד

וזה לא שהוא הופך להיות האביר

זה בא עם המון ביקורת כלפי

על זה שהתמוטטתי

אני שבורה מזה

אני מרוסקת

עכשיו אני מבינה את עצמי למה יש לי מחשבות על גירושין שכאילו ביום יום הכל טוב.

ולמה אין לי חשק

יש פה משהו עמוק שגומר אותי ברגעים מסויימים והולך איתי כל הזמן כנראה.

אני אדם שחשב שהוא חזק, שבחוץ רואים אותו חזק

וההרגשה שבבית מחכים או רוצים או יוצרים מצב שאני מרוסקת, מרוסקת זה לא מילה, גמורה.

והוא לא אדם אלים, לא מילולית לא רגשית, הוא עדין נפש

זה משהו שלו, אצלו, הוא צריך טיפול, לא אני.

נראה לי הכתיבה פה עוזרת לי להבין.

אני אדם שרגיל לפנות לעזרה לקחת אחריות, לעשות מה שצריך. ואני באמת לא מבינה למה אין לי מוטיבציה לשמור על הזוגיות וללכת לטיפול זוגי. זה לא מתאים לי.

אולי כי זה באמת לא בעיה אצלי.

זוגיות לא אמורה להראות ככה, בני זוג צריכים להיות רגישים אחד לשניה. את מתארת פה מצבי קיצון שקורים באופן שוטף.

יכול להיות שיש תוקפנות סמויה שיוצאת כלפי בדרך הזו

זה כן משהו שעלה לי עכשיו ואני צריכה להתבשל בו

אבל בטח לא בכוונת אלימות או בכוונת להזיק לי.

אלא צורך לא מודע.

אולי משקעים כלפי שלא מדוברים

יש גם הרבה רצון טוב ולב טוב.

מה שעזר לי במצבים דומים זה לשנן לעצמי שהעולם לא יתפרק

אם ארוחת צהריים תהיה מעפנה

אם האוכל יישאר באוטו (חוץ ממה שצריך קירור)

אם יהיה לו קשה עם הילדים

אם הילדים ישתעממו

וכו'

עם הזמן את תמצאי איפה מתאים לך לתת אקסטרה ואיפה לא.

תמצאי מקום לקבל ממנו כוחות ולהתאוורר, והעולם לא יתמוטט (מאוד כבד לסחוב את העולם על כתפייך, אני אומרת מניסיון)

הוא ילמד שדברים לא נעשים מעצמם.

וגם תזכרי ותשנני לעצמך - שאני חשובה.

אני חשובה

אני חשובה

כל הכבוד לי ואני מדהימה ונפלאה.

אם הוא היה פונה לייעוץ בוודאי שיש לו המוווון במה להשתפר. ואני מסכימה איתך שההתנהלות הזוגית וההורית שלו חסרה לגמרי.

אבל זה שלו ואין לך מה לעשות עם זה

וכבר בחרת להביא איתו ילדים

ואת בוחרת כרגע להמשיך לחיות איתו (וגם אם לא- ותבחרי להתגרש- עזרה ממנו לא תהיה לך,אז זה לא משנה לצורך הענין)

אז כדאי לך ללכת לקבל ייעוץ או טיפול או עזרה כדי ש*לך* יהיה כמה שיותר טוב ונעים

את לא יכולה להאשים רק אותו בזה שאת מתפרקת

וגם אם הוא חסר אחריות את לא קורבן

יש לך בחירה

יש לך בחירה מה לעשות וכמה, בהינתן שהיא לא שם יד ואין לך מה לעשות עם זה כרגע (ניסית...)

יש לך בחירה איך להתיחס לכעס שלו גם כשהוא לא מוצדק בעיניך,אין לך שליטה על הכעס אבל כן על איך זה משפיע עליך

יש לך יכולת להציב גבולות

וזה לא קל,מבינה אותך מאוד. וזה גם לא "הוגן" ולא "צודק" ולמה שהוא לא ילך לטיפול וישתנה?!"

אבל זה עדיף מאשר להמשיך לסבול כל כך

בהצלחה!

יש לי חברות שיכולות לחבק, אני כותבת כאן כדי לשמור על כבודו...

מעדיפה שלא ידעו מי אני

יש לי חברה קרובה שביקשה את הרשות של בעלה לדבר איתי על הקשיים שלהם. זה נשמע הזוי אבל זה מה שעשתה. חברה קרובה זה הרבה יותר משיח וירטואלי, תחשבי על זה. את צריכה לפגוש חברות, להתפרק קצת ולקבל חיבוק ותמיכה!

גם ככה הן שמות לב לחלק מהדברים.

יש להן זוגיות טובה מאוד. אני לא שומעת מהן שום מילה רעה על הבעל, רק התלהבות ממנו.

אז לא יפה להוציא החוצה את הקשיים.

(בשאר הדברים אנחנו בוכות חופשי על החיים והקשיים...)

אני ממש מנסה לשנות את זה.

יש קטע כזה שלא מדברים על הקשים עם הבעל כדי לא להוציא אותו רע.

עכשיו זה לא הגיוני שאמא חמות גיסים גיסות יכולים להיות פוגעים מאוד והבעל לא.

ממליצה לך ממש להתחיל לשתף ואת תופתעי לגלות שאת לא היחידה.. 

בעל לא יכול לספוג הכל גם אם מהמם ביניכם.

אני ובעלי סכמנו ב7 ברכות על חבר/חברה טובים שלנו 

0שאין קשר בינהם כלומר בעלי לא מכיר אותה מאנשהו ולא אני אץת החבר) שאיתם מותר לשתף הכל

בלי להגיד לבן הזוג ששיתפנו

בימים קשים, שיש לכל זוג אני מאמינה, או תקופות קשות- זה הצלה

להסתובב לבד עם תחושת הבא לי לעוףףףףף מפה, אין ליב אמת בית-

התלישות הזו, שלפחות תהיה אוזן אחת ששומעת אותך ויכולה לתת חיבוק פיזי אמיתי ומחמם.

ולפמעמים גם להושיט יד

צריך לבחור אותה בזהירות ויש לזה מחירים (לא נעים לי לארח את החבר הזה יודעת ששמע עלי יותר מדי...) אבל באמת זה עוזר ואחר כך גם מגיעים יותר רגועים

לפעמים לפניש יחה קשה שאני צריכה לערוך עם בעלי מדברת עם החברה ואז מגיעה הרבה יותר מפוקסת ופחות טעונה

וזה עוזר לשיחה לקרות טוב יותר,

לא להתלונן אלא להגדיר צרכים למשל.

תחשבי על זה...

רק בהבדל קטן

שהם היו משפחה קטנה מאוד והיתה סבתא ליד שעזרה קבוע

והיה כסף

מה שאמרת זה לא הבדל קטן, אלה הבדלים גדולים מאד.

היה לכם על זה שיח בעבר? שזה דפוס שקיבל מאביו? או שזה משהו שהוא לא מודע אליו ולא שם לזה לב בכלל? 

לא עוזר.

לא מבין.

אדרבא בגלל שהוא מאוד מחובר רגשית לאבא שלו, הוא עוד יותר מזדהה עם העמדה האדישה, הנפרדת, המרוחקת, הלא לוקחת אחריות

הכאילו דמות הורית שהיא מורמת מעם

שעסוקה בדברים החשובים באמת

אני בוודאי רואה את ההבדל העצום (ולא פירטתי, יש עוד הבדלים) בין בית הוריו לבית שלנו.

הוא לא.

לא רואה

לא מבין.

עכשיו זה עולה לי.

את הכאילו - זה לא בשבילי כל ההתעסקות בזוטות

את חוסר ההערכה לפרטים הקטנים של החיים

את זה שהכל מוכן לך ומוגש לך ונעשה עבורך כדי שתוכל לעסוק במושכלות

ואפילו לשכוח לומר תודה

כי הכל כל כך חסר משמעות בעיניך.

כל כך שולי

כל כך ברור מאליו

כמה פעמים אמרתי לו את זה

שהכל יותר מדי ברור מאליו ואין לו מושג כמה עמל ומחשבה בכל דבר.

כי הוא טוען לפעמים שאני לא דואגת לו כמו אישה. (נגיד כשאין לי כוח להכין לו כוס קפה או אוכל)

הסתכלת על הבגדים הנקיים שאתה לובש?

על הרצפה הנקיה?

על האוכל במקרר?

על הילדים המטופחים המחונכים שלא גדלים מעצמם בג'ונגל?

שמגיע לו הכל, שהוא לא צריך להעריך כי זה מובן מאליו. עכשיו לכי תשני לו דיסקט. את צריכה להראות לו שאת קיימת, השאלה היא איך עושים את זה נכון.

יש דרכים מעולות לכך. עושים את זה לאט לאט, הוא מתקשר אליך ואת באמצע משהו, לא לעזוב הכל ולענות לו מיד, וכשאת עונה, להגיד לו בטבעיות וברוגע: אני עסוקה מאוד ,נדבר אח"כ.

תנכיחי את עצמך כל הזמן. את לא חייבת לענות לכל שיחה שלו, מידי פעם תסנני ותגידי ששטפת כלים/היית בשרותים.

הוא מתקשר כשאת בסופר וקורא לך לבוא כי הילדים בוכים, תגידי לו שזה לא אפשרי, כי את באמצע קניות ואין לך אפשרות.

לא בעצבים, לא מתוך נקמה, פשוט זה לא אפשרי. הוא יכעס ויכעס וכשיראה שאת לא מתרגשת ושאת בטוחה בעצמך הוא יבין.

לאט לאט הוא ילמד. הוא פשוט לא למד לראות את האחר, אין לו את היכולת הזו, ובמקום ללמוד את זה כשהוא קטן, אפשר לאט לאט ללמוד את זה גם היום. אבל עם המון סבלנות והתמדה.

להראות לו בקטנה כל הזמן את הצרכים שלך,ולדברר רגשות שלך. פוגע בי כשאתה מדבר ככה, אני עצובה כשאתה מתנהג ככה. זה חודר לאט לאט, שום שינוי לא קורה ברגע.

וכשעושים דברים מרוגע וביטחון ולא בכעס, זה הרבה יותר מתקבל אצל הצד השני.

 ודרך אגב, גם לילדים, "אמא אוכלת עכשיו, נטפל בכם אח"כ." תראי כמה חשוב ללמד את הילדים לראות את האחר.

סופר נני אומרת תמיד: "ילדים לא לומדים מדיבורים, הם לומדים מחוויות"

ואני חושבת שגם הרבה מהמבוגרים הם כאלה. את יכולה ללכת לטיפול והוא יבין הכל, אבל האינסטינקטים שלו חזקים מזה.

ולשבח אותו על כל דבר קטן שהוא עושה איתך/ עם הילדים.

את אומרת שהוא מתנהג מורם מעם אבל אולי זה נובע פשוט מחוסר ביטחון שלו כאבא וכאדם בוגר להשתלט על הילדים ולהצליח במטלות של הפרטים הקטנים (במיוחד שאת אומרת שהוא גדל בבית שעשו בשבילו הכל ושאבא שלו היה כזה... אז אולי זה מפחיד אותו ואזור בלתי מוכר עבורו) ואז הוא משליך עליך את זה... ומבקר אותך... ומתנהג כאילו הוא מרוחק ואדיש. ככה זה לא נוגע בו. ברגע שיהיה לו הצלחות אפילו קטנות, הוא ירצה לשחזר את ההצלחה... כל אחד רוצה לעשות משהו שהוא מרגיש שהוא מצליח בזה.

תוסיפי לך ללוז זמן קבוע שאת יוצאת לשתות קפה בחוץ.

שעה,שעתיים

ואם זה לא מד״א או משטרה את לא עונה.

אני ממש חושבת שאת צריכה לתת לו לעשות דברים לבד. הוא יראה כמה זה קשה ואולי יתחיל להעריך. אבל גם יראה שהוא מסוגל וזה גם הילדים שלו.

ואת גם ממש חייבת את האוויר הזה. 

את נשמעת אמא מסורה שעושה המון בשביל הילדים. חיבוק גדול גדול!

אומרת בזהירות, אני לא מומחית אבל בעיני ממש חובה שתלכו למטפל/ת טוב/ה. כתבת שאת מרגישה שהוא מוריד אותך. בעיני המשפט הזה ממש מדליק נורות אדומות וחשוב לומר את זה לאיש מקצוע. זה לא אמור להיות ככה. אפשר וכדאי להפוך את זה, וזה קריטי. מגיע לך שיראו אותך ושיהיו לך חיים טובים, גם לפני שהילדים יהיו גדולים...

בהצלחה ענקית, עוד רגע אוגוסט נגמר ויהיה יותר רגוע בע"ה ❤️

ברור שזה גם עניין של דינמיקה בניהם ,אבל עדיין צריך לברר קודם את המקום של הרצון שלו.

שתהיה יכולת כלכלית

כל כמה זמן הזכרתי לו שצריך ללכת לטיפול.

נמאס לי להניע

נגמר לי המוטיבציה.

ביום יום אני כמעט לא רואה ולא צריכה אותו אז לא אכפת לי שיחיה כאן ...

אני לא מאמינה שלא אכפת לי להתגרש יום אחד, אבל זה מתבשל כבר זמן רב.

ניסיתי לשמוע שיעורים על זוגיות שיחזקו אותי שחשוב להתאמץ על זה

וניסיתי להתבונן במערכות יחסים טובות ולעורר בי רצון שיהיה לי גם

אבל אין לי. מוצאת סיפוק בילדים, בעבודה, בקשרים חברתיים. לא מרגישה צורך בזוגיות. חוץ מהנושא הכלכלי והנוחות וההשפעה על הילדים.

תציבי לו עובדה, שאת הולכת לטיפול וצריך את ההוצאה הזו כרגע

השינוי העיקרי הוא אצלך,משם הכל יתחיל, וכשאת תעריכי את עצמך ותשימי את עצמך מקום ראשון הוא בעז"ה יגיב לזה בהתאם

אין לך מה לפחד אם הוא כועס או מתוסכל כשאת פתאום דואגת לעצמך או לא מתמסרת כמו קודם. זה טבעי. כשיש שינוי בדינמיקה הצד השני בד"כ יגיב במלחמה (לא בכוונה להיות רע ח"ו, זה אוטומט אנושי...אף אחד לא אוהב כשמכריחים אותו לעשות שינוי,וכשאת משנה את הצד שלך בדינמיקה זה מכריח אותו לשנות את הצד שלו באופן כלשהו)

לכי עם הערכים שלך ותדאגי לעצמך!

כמובן מתוך כבוד להשפעה של זה עליו, מתוך תקשורת איתו, ראוי לנסות לגייס ולשתף אותו כמה שאפשר אבל את לא תלויה בהסכמה שלו או בשיתוף פעולה שלו.

וגם אם הוא לא ישתנה בכיוון שאת מקווה- טיפול יתן לך כלים להתמודד עם המצב

להעניק לעצמך את מה שאת זקוקה לו

ולחיות חיים שמחים ומאושרים יותר

אם לא טיפול אישי יכול להיות שיתאים לך קורס מקוון?

יש את אלישבע גרוניך שנשמע שממש ממש תעזור לך.

או את של @תהילה 3>

וגם שושי זליקוביץ' יכול להתאים

תתחילי לעקוב אחרי תכנים שלהן, ללמוד את הראש, ואולי זה יעזור לך להבין מה השינוי שאת רוצה בו ואיך יהיה לך הכי נכון

בהצלחה!!!

לא יעזור.

וגם היום לקחתי חופש מהעבודה כדי לנסוע לי לירושלים, והם יהיו בע"ה אצל בייביסיטר. אמרתי לבעלי שאני חייבת את עצמי. שאני לא יכולה להיות זאת שכולם צריכים אותה.

נורא מבינה אותך גם בקטע של הצרחות וכמה זה מייאש.

אתמול הבן שלי צרח מלא, וישר עלו לי מחשבות כמו שלך- שכמה זה קל לעבוד במשרד ולעמוד ביעדי עבודה,

וכמה זה קשה לנסות להבין למה הבן שלך צורח, כשהוא רק בן שנה וחצי...

השאלה היא למה הם מפעילים אותך כל כך?

הרגע הנקת משש בבוקר ואת צמאה לקפה?

צאי מהחדר ותגידי להם "ילדים. עכשיו אני צריכה שקט. אני רוצה שקט אז לא לפנות אליי".

אני חופשי אומרת לבת הארבע שלי שעכשיו אני צריכה שקט.

שאמא רוצה להיות רגע לבד.

כי הם לא יודעים מה הצרכים שלך!

והצרכים שלהם תובעניים...

לכן שימי את הצרכים שלך בראש הפסגה

וכל מה שיכול לחכות- שיחכה...

את הכי חשובה בבית הזה.

הבית הזה לא ישרוד יום אחד בלעדייך. בלאגן טירופים יהיה בו.

לכן את היא המפתח. הלב.

ואין מצב שהלב הזה יחיה מתוך טירוף.

מתוך אטרף של להיות למען כולם ולעמוד בציפיות של כולם,

בלי שישימו לב אליו.

יש לך בייביסיטר?

יש אפשרות שבעלך יהיה איתם ואת פשוט תברחי למסעדה? לטייל עם עצמך?

כי כשאת נמצאת, ברור שהוא ייתלה בך...

את צריכה יותר הערכה ממנו, וחבל שהוא לא מבין זאת

הילדים שלי יותר מדי קשורים אלי

לא זזים בלעדי

כל דבר חייבים לשתף אותי

כל הזמן מחפשים אותי, צריכים לראות אותי בסביבה

צריכים שגרה וצריכים מקום מוכר כמו גן ובית ספר.

יש לזה פתרון?

אני חושבת שזה גם קשור לזה שהם רגילים רק אלי. אפילו לא לאבא. ואין סבא וסבתא. אז הם מקובעים עלי כבר הרבה שנים 

ומאפשרים להם את זה ..

כשאת תשדרי שאת זקוקה למרחב שלך

שאת מאמינה בהם הם יכולים להסתדר

ותאפשרי להם להתמודד ולהתנסות גם אם בהתחלה יהיה להם קשה

הם יגלו שהם יכולים

באמת!

אבל אני חושבת שפשוט להסביר להם לכולם כולל הקטנים.

אמא צריכה ללכת לשתות קפה בנחת כדי שיהיה לה כוח לחזור אליכם שמחה. אני אוהבת אותכם ועוד רגע חוזרת. 

להיות משמעותית כל כך עבורם?

לדעתי יש פה הרבה סימביוזה שאולי נונת לך מענה רגשי, אבל גם חונקת אותך.

מה את יכולה להתחיל בקטן? כבר היום?

תחשבי בצעדים קטנים איך את יותר ויותר דואגת לעצמך ומאמינה בהם שימצאו את הכוחות להסתדר בלעדייך

לדעתי את צריכה לקחת עזרה בתשלום.

בשלוש מאות שקל של טיפול שלא עוזר את יכולה לקחת חמש שעות של עוזרת או שמונה שעות של בייביסיטר. תוכלי לנשום ותקבלי עזרה .

לגבי בעל, אולי הוא ישתנה , אולי לא. זו החלטה שלו ואין טעם לבנות על זה

איזה תחושות קשות❤️

ואני חושבת שלא מעט נשים מכירות אותן בצורה כזו או אחרת...

בקצרה אני רואה את זה ככה:

1. היחס שאנחנו מקבלים מהסביבה משקף את היחס שלנו לעצמנו.

לדוגמא אם את רואה את עצמך ואת הצרכים שלך בקצה הרשימה ואוכלת כל כך מאוחר בשבילך כשאת מניקה

וזה מתוך חוויה פנימית (שאני מכירה בעצמי חייתי ככה בעבר ) שהכל חשוב ולכולם צריך לדאוג אבל אני כבר אסתדר,

אז כמו שאת חווה שהצרכים שלך לא קריטיים כך גם מסביבך.

אפשר לעצור ולשבת לאעול, וגם לשתות קפה גם כשהילדים צריכים משהו.

יותר מזה, כדי שיהיה לך באמת כוחות ואנרגיות להיות איתם את צריכה להזין את עצמך, רגשית ופיזית.

2. מה שאת מרגישה- תני מקום למה שאת מרגישה, גם לתחושות הקשות, רק חשוב לא להשאר במקום החיצוני והקורבני

אלא ברבדים העמוקים יותר של החוויה הפנימית שלך, והמקומות שזה מפגיש אותך איתם. כמו שכתבת שלא רואים אותך ולא מעריכים אותך

אלה מקומות כואבים, תני לעצמך להרגיש את הכאב הזה, זה יעזור לו לעבור❤️

3. לגבי בעלך- אחרי שנתת לעצמך זמן, מציעה לבקש לדבר איתו, ולדבר על התחושות שלך.

לא לדבר עליו, על מה שהוא עושה או לא עושה.

להגיד לו שאת רוצה לשתף אותו שהחופש ממש מאתגר אותך

ושאת מרגישה בודדה, וזקוקה להערכה וכו וכו

מציעה לך גם לחשוב על דברים קונקרטיים שיעזרו.

לדוגמא אשמח כשאתה בא שתשחרר אותי לשעה ותאכיל את הילדים ארוחת ערב.

ממש קריטי לי שאף אחד לא יפריע לי לכלום בזמן הזה.

4. מילוי אנרגיות- מציעה להוסיף ללוז גם נקודות של מילוי אנרגיות.

למשל לצאת בערבים לדברים שכיפיים לך, לעשות עם הילדים דברים שנחמד לך,

לפנק את עצמך בקניות ובקיצור לדאוג לעצמך לדברים שעושים לך טוב.

אם בא לך כתבתי על חלק מזה קצת יותר בפירוט במדריך שהעליתי פעם:

הורדת מדריך מתנה

בהצלחה יקרה את לקראת הסוף...

*עריכה*

5. קראתי עכשיו עוד חלקים מהשרשור ואני רואה שהמצב מול בעלך עוד יותר מורכב.

אני רוצה לחזק אותך יקרה לעשות עבודה עצמית משמעותית, התועלת של זה לזוגיות היא משמעותית ממש.

זה נכון שבעלך מגיע מבית שונה, ושהוא לא ממש מבין והכל.

אבל

זוגיות היא דינמיקה.

שניכם מגיבים אחד לשני, שניכם התרגלתם לסוג מסוגל של התנהלות.

ב"ה כשאישה עושה עבודה פנימית משמעותית,

וכשהיא משנה את המקום שלה בדינמיקה הזוגית, 

הדינמיקה פשוט לא יכולה להשאר אותה דינמיקה (זה נכון גם הפוך(

ודברים חדשים קורים.

עוד אגיד, שה' ברא את המעגל הזוגי, כך שהוא יכול להסתובב לכיוון הכואב או  המרפא.

מה זה אומר?

מתוך הכאבים שלנו והחסכים שלנו, אנחנו בוחרים בן זוג

שאנחנו מאמינים שיכול לתת מענה לצרכים העמוקים שלנו, יחד עם זה שבמידת מה הוא משחזר התנהגויות שהכרנו.

לדוגמא, ילדה שחוותה שלא מתייחסים אליה ולא סופרים אותה, תתחתן עם מישהו שהיא בתת מודע תראה בו

פוטנציאל כן להתייחס אליה, אבל גם דפוסים נניח אדישים שמשחזרים כאלה שהיא הכירה.

ובאותה מידה זה גם הפוך. לדוגמא אותו איש שהיא התחתנה איתו רגיל להיות מאכזב ושכועסים עליו ולא מעריכים אותו.

וכשהדינמיקה הזוגית שלהם מסתובבת לכיוון השלילי, הוא נניח בטעות עושה משהו

שגורם לא להרגיש שהוא לא סופר אותה ואז היא מתרחקת ואז הוא אומר לה משהו שפוגע בה והיא כואבת יותר ומאשימה אותו

והוא עוד יותר כאוב וחוזר חלילה.

בעצם דינמיקה כזאת של מעגל של פצעים, והרבה פעמים יש סיטואציות

קבועות בלבוש כזה או אחר שפשוט חוזרות על עצמן בין בני זוג...

אבל היופי בדבר שאין כאן שום טעות, אלא מנגנון שכמו שהוכ יכול לפעול לכיוון הכואב ואפילו הכואב מאד

הוא יכול לפעול לכיוון המרפא, שבו הוא מכבד אותה, והיא מעריכה אותו והיא מרגישה אהובה והוא

מרגיש משמעותי וזה נותן מוטיבציה לשניהם להמשיך ולצמוח.

בנוסף, נשמע שיש לך המון המון משקעים הכי מובנים וטבעיים

גם מולו בזוגיות, וגם בכלל סביב החוויה שלך כאישה❤️

ומשקעים כאלה, כשהם קיימים הם מקשים עלינו להתקרב.

אדם שאנחנו כועסים עליו הלב שלנו לא מרגיש נקי וקרוב אליוץובטח כשיש לנו מצבורים של כאב..

ולכן חלק מדאגה לזוגיות בריאה וקורבה צריכה להיות דרך

עיבוד רגשות נכון שמאפשר להיות בלב נקי ולתחזק מצב כזה בזוגיות ככל האפשר❤️

משהו שמעולם לא היה לי ואני לא מכירה

לא מסוגלת לזוז

לא מסוגלת לכלום

אין לי כוח לאכול

בעלי כנראה הבין שהמצב חמור אז הוא עם חלק מהילדים וכועס עלי.

אני גמורה אין לי כוח

יש לי מיליארד מטלות והזמן מתבזבז.

זה הצעד הראשון שלך לשינוי

הזמן לא מתבזבז, את נחה, מגיע לך הזמן הזה, מותר לך לנוח, תגידי את זה לעצמך: "מותר לי לנוח, אני המנוע של הבית הזה והוא יישחק אם לא אנוח!"

ובעלך כועס? שיכעס... מה כ"כ מפחיד בכעס שלו? תשדרי לו שאין לך בעיה עם זה ושיתמודד.

ועוד מעט תקומי ותאכלי משהו, ואולי אפילו אל תעשי שום מטלה היום, סתם כי לא בא לך ותראי שהשמים לא נופלים.

אם את תתמוטטי ,הכל יתמוטט. וזה אסור שזה יקרה.

אם לא תראי לילדים שלך שאת חשובה ויש לך צרכים, הם יגדלו כמו בעלך ולא יצליחו לראות את השני.

זה בריא להתפתחות שלהם ולחינוך שלהם.

בהצלחה

מבקשים שתראי אותם

ואת הצורך שלך לנוח.

מותר לך לנוח. טבעי בכזה מצב לקרוס מהעומס..

תרשי לעצמך זמן לעצמך יקרה❤️

מותר לך

את ראויה לא פחות מהכלים הכביסה והרצפה לטיפוח

לא פחות מהילדים והבעל והעבודה שמישהו ידאג לך

ולמה שדחוף וחשוב וכואב לך.

חיבוק

והרבה בריאות❤️

אם אחד הילדים היה מותש, בוודאי שהיית שולחת אותו לנוח.

את חשובה לא פחות.

הזמן לא מתבזבז.

את דואגת לעצמך עכשיו.

אני מקדישה לך סיפור שכתבתי פעם

לדעתי אין אישה שלא מגיעה, לפחות פעם פעמיים בחיים, לתחתית

פעם הייתה אישה שנזלה (קצת ארוך) - הריון ולידה

ריגשת אותי מאד.

את כותבת מדהים.

את המרכז. את ככ חשובה וחיונית, שכל הזמן צריך אותך

כמו עבודה בטחונית כזו - את זו ששומרת על האיזון בבית

אבל, כדי להיות כזו באמת, בשמחה, את צריכה לדאוג לעצמך

הקו בין נתינה מאהבה לבין הרגשה שאני נשאבת ורק לוקחים ממני - הוא דק מאוד, והוא תלוי בהסתכלות שלך על עצמך

4 שעות צום מהבוקר עד שאת עצבנית מרעב - זה לא תקין.

כנל עומס עם קניות והכל נופל עלייך

בכנות, צרחך ללמוד מהבעלים בעיניי. הוא רוצה לשבת לשתות - הוא נותן את זה לעצמו. כנל עייפות וכו'.

תמי לעצמך מה שמגיע לך. הרבה דברים יכולים לחכות, תנסי ותיווכחי לדעת

ועוד - ייתכן שיש לך קושי עם תכנון זמנים ממה שקראתי, ולעבוד על זה יכול מאוד להקל עלייך. מעבר לזוגיות מאתגרת, בהנחה ואת עם הילדים - תעריכי מראש את הצרכים שלהם. כמו שעה שהם צריכים לאכול למשל כדי שלא תגיעי לשעה שהם רעבים ומלחיצים אותך. או לחילופין, להכין א. צהריים מהבוקר/ לקנות נשנושים זמינים עד שיאכלו

כנל קניות, אפשר גם אונליין. לא חייב להיסחב בחום עם כמה קטנטנים. זה ממש שווה את הכסף לדעתי, אותי זה מפנה בדיוק כמו שהייתי לוקחת בייביסיטר שתשב איתם

עצם זה שהעומס מהחלק הטכני יירד ממך, יפנה אותך להתעסק בליבת הקושי מול בעלך, ולנסות לפצח אותה, בלי עוד רבדים שמשליכים, כשאת יותר פנויה וקשובה לעצמך ולצרכים שלך

חיבוק ענק ❤️❤️

למה את מסכימה להיות קורבן?

את אומרת שכל שנה זה ככה, אז למה?

תביאי בייביסיטר, תשלחי לקייטנות ותשבי לשתות כוסות קפה בנחת, תזמיני אוכל מוכן.

יש הרבה פתרונות איך לא להיות קורבן גם בלי הבעל.

את רואה את האמהות שסביבך, את לא רואה את האמהות שבמשרד.

מילא היה מדובר בשנה אחת, אבל את אומרת שזה ככה כל שנה.

את לא עובדת אף פעם באוגוסט? למה בחרת במקצוע כזה? מישהו הסליל אותך לשם? אף פעם לא מאוחר לעשות שינוי. אם לך לא טוב להיות חודש שלם עם הילדים לבד בבית אז אל תעשי את זה...

מה שחשוב זה שתהיה לך בחירה על החיים.

אבל למה לא לנצל את זה כבר לגמילה?

אם זה בא ממנה, הייתי מנסה עכשיו. אולי ילך בקלות.

היא עדיין מצליחה להוריד?

גם הבן שלי מוריד הרבה פעמים, אבל אם יש לו מכנסיים מספיק מסודרות עליו הוא לא עושה את זה... לפעמים אני בבוקר מגלה שהילד בלי טיטול 😲 יש לו גירודים על הישבן מבחוץ מסכן... אז הוא מוריד לעצמו..

לגבי מה הכמות אני לא זוכרת להגיד, בזמנו הרב שלנו הנחה אותי. אני כן זוכרת שהשתייה היה רק מים ולגבי אוכל אכלתי לשיעורין עוגיות מלוחות (משהוא שלא יעשה לי בחילה)

הריון עם המטומה שהרב אמר לאכול ולשתות שיעורים.

היה לי כוסיות לשתיה בגודל של פחות משיעור וקופסא קטנה למדוד כמות של אוכל.

שתיתי מים, תה ומיץ ענבים.

אכלתי- ענבים, קרקרים, גבינה, בייגלה, מעדן, כל פעם מדדתי כמה נכנס בקופסא ואת זה אכלתי. יש גם שעון חול עם הזמן שצריך לחכות בין אכילה לאכילה אז כל פעם שאכלתי מנה מדודה או שתיתי הפכתי את השעון.

בהצלחה רבה ושיעבור בקלות❤️

לי ידוע שזה מוקצה. שווה לבדוק..

שבסוף בפועל פשוט חיכיתי עשר דקות, עבר כבר זמן מאז...

קיבלנו ערכה ממתנת חיים ליום כיפור עם שעון חול של 9 דק' אז כנראה שזה מותר.

גם ראיתי לא מזמן איזה דיון שהסביר למה אין בעיה בשעון חול במשחק

יכול להיות שיש לארגונים כמו עזר מציון או יד שרה.

שיעורין ומדדתי עם מזרק ושפכתי לכוס חדפ וסימנתי עליה עם טוש ארטליין. הכנתי כמה כוסות חדפ שקופות כאלה לפני כיפור לשימוש

אכילה לא יצא לי

הוא מסביר בסוף בדיוק איך למדוד את השיעורים

*הלכות יום כיפור לנשים* /הרב טל מרום - סוגה בשושנים

כידוע יום הכיפורים הוא יום צום מדאורייתא, החמור ביותר מבין כל הצומות ואיסור אכילה ושתיה בו כרוך בכרת.

נחלק את הפסיקה למספר מצבים נפוצים:

*יולדת -*

1. *בתוך* 72 שעות מרגע הלידה - ברור שאין חיוב לצום. אוכלת ושותה כרגיל

2. *לאחר* 72 שעות עד שבוע לאחר הלידה - אם אומרת שצריכה לאכול, מאכילים אותה. ואם אינה צריכה - צמה כרגיל.

3. לאחר שבוע ימים מהלידה - נחשבת כאדם רגיל וצמה כרגיל.

*מניקה -*

להתכונן לצום כראוי בימים שלפני - לאכול ולשתות היטב.

להתחיל את הצום וגם בצום עצמו - להיות במקום ממוזג, לנוח, לוותר על התפילות (ובמידת הצורך אם הבעל צריך לעזור, יוותר על התפילות - חלקן או כולן - כדי להישאר לעזור לאשתו)

במידה ורואה שיש חולשה משמעותית שלא עוברת, מעבר לצום רגיל (סחרחורת שלא חולפת גם אחרי מנוחה, חשש לעילפון או בחילות והקאות שלא מפסיקות) אפשר לשתות לשיעורין.

*הסבר על שיעורין בהמשך הדברים*

מי שיכולה להניק לסירוגין או לשלב מזון נוסף לתינוק (חלב שאוב או מוצקים) - כמובן שהדבר עדיף.

במידה ויש התמעטות בחלב והתינוק לא רגוע - לשתות לשיעורין.

מי שיודעת על עצמה מצומות קודמים שיש פגיעה לאחר הצום בכמות החלב באופן משמעותי ובלתי הפיך עד כדי הפסקת החלב לגמרי - לשתות לשיעורין.

*מעוברת -*

הדברים אמורים בהריון תקין ורגיל, במידה ויש חוות דעת של רופא לגבי הצום, יש להיוועץ ברב.

מעוברות חייבות בצום ולכן עליהן להתכונן היטב לפני הצום (לאכול ולשתות היטב) לנוח במהלך הצום, במקום ממוזג, לוותר על התפילות (להיעזר בבעל במידה ויש צורך).

להתחיל את הצום ובמידה ויש בחילות, הקאות משמעותיות ו/או מתפתחים צירים (אפילו קטנים) יכולה לשתות לשיעורין. מעוברת בחודשי הריון מתקדמים שלא מרגישה תנועות עובר תנסה לשכב על הצד במשך 10-15 דקות ואם לא מרגישה תנועות יכולה לשתות שתיה מתוקה פחות מכשיעור בכדי להרגיש את תנועות העובר.

אדם קרוב אצל עצמו, לב יודע מרת נפשו וברגע שאישה מרגישה שהמצב מתדרדר ואי אפשר להחזירו לאחור - לא להחמיר ולשתות לשיעורין מיד.

*אכילה לשיעורים* – *ברוב המקרים ניתן להסתפק בשתייה מזינה לשיעורים, ואין צורך באכילה. במקרים כאלו האכילה אסורה מכיון אשכילה ושתייה הם שני איסורים נפרדים ביום כיפור*, וגם כשהותר אחד מהם, לא הותר השני.

אם הרופא אומר שלא מספיק רק לשתות, ויש צורך גם באכילה, והרב פסק כך למעשה – יש למדוד ולהכין קודם הצום מאכלים בכמות של פחות מכשיעור. השיעור של אכילה ביום כיפור נקרא 'ככותבת הגסה', ובניגוד לשיעור של שתייה, הוא שיעור קבוע שאינו תלוי באדם עצמו.

באופן מעשי, שיעור זה הוא מעט פחות מ-30 סמ"ק (הכוונה שניתן להכניס את המאכל לתוך קופסה בנפח כזה), ואם שיעור זה אינו מספיק, ניתן להגדילו למעט פחות מ-33 סמ"ק. אם גם שיעור זה אינו מספיק, ניתן להגדיל עד למעט פחות מ-40 סמ"ק, אך לא מעבר לכך.

מאכל זה יש לאכול ברווחי הזמן המפורטים לעיל לעניין שתייה.

*אכילה ושתייה אינן מצטרפות*, ולכן מותר לאכול מעט פחות מכשיעור ומייד לשתות מעט פחות מכשיעור ולהפך. *העיקר הוא להפריד בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה*.

*טבילה ביום כיפור -*

המקוואות סגורים בליל כיפור מכיוון שתשמיש המיטה נאסר. מי שצריכה לטבול בליל כיפור דוחה את הטבילה למוצאי הצום. את רוב ההכנות אפשר לעשות לפני כניסת הצום בערב יוהכ"פ ובסיום הצום לחפוף, לרחוץ את הגוף היטב, לנקות את הפה ובין השיניים ולעיין שאין חציצות.

*הפרדת מיטות ומגע -*

יום כיפור אסור בתשמיש מיטה. בליל כיפור צריך להפריד מטות ולנהוג כדין הרחקות של נידה, לגבי הרחקות ביום, יש מקום להקל במגע שאינו של חיבה ובהושטה מיד ליד.

*נטילת גלולות ביום כיפור -*

אם אפשר ליטול את הגלולה לפני ואחרי הצום - עדיף.

במידה ואין אפשרות - ליטול אותה בלי מים

ומי שלא יכולה - ליטול עם שתיה מאוד מרה (2 שקיות תה קמומיל במים ולהשרות עד שהמים יספגו היטב) ופחות מכשיעור. אין צורך לברך לפני או אחרי.

חולה שאוכל או שותה ביום כיפור - אין צורך לעשות קידוש.

*איך מחשבים שיעורין?*

ממלאים לפני הצום את כל חלל הפה במים (שתי לחיים מלאות). פולטים את המים לכוס, מחלקים את הכמות לשתי כוסות (חצי-חצי). חצי מהכמות היא מלוא לוגמיו אותה אסור לשתות ביום כיפור ולכן אישה שותה *פחות* מחצי הכמות. כדאי לסמן על הכוס את קו גובה המים והכוס הזו תלווה אותה במהלך הצום.

בין שתיה לשתיה הפרש של 9 דקות.

בשעת הצורך אפשר לרדת מ9 ל-7 ול-5 ואפילו ל2 דקות.

עדיף לשתות מיץ ענבים כי יש בו סוכרים שיכולים לחזק את הגוף ולתת אנרגיה הרבה יותר משתיית מים. דוגמאות נוספות למשקאות מזינים: מיצי פירות טבעיים, יוגורט נוזלי, מרק מזין נוזלי, שהוכן לפני הצום.

כל שתיה כזו היא היתר בפני עצמו כך שאם האישה התאוששה, מפסיקה לשתות לשיעורין ובמידת הצורך - תחזור שוב לשתות לשיעורין.

להגדיל עד למעט פחות מ-40 סמ"ק, אך לא מעבר לכך.

מאכל זה יש לאכול ברווחי הזמן המפורטים לעיל לעניין שתייה.

*אכילה ושתייה אינן מצטרפות*, ולכן מותר לאכול מעט פחות מכשיעור ומייד לשתות מעט פחות מכשיעור ולהפך. *העיקר הוא להפריד בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה*.

לשאלות נוספות והצטרפות לקבוצת סוגה בשושנים - שות הלכתי בטהרת המשפחה

נתנאל ובת-חן ווייל

לגבי הזמן בין לבין. וגם לגבי זה שניתן כל שתיה ולא כל שתיה צריכה היתר בפני עצמה.

לכן נראה לי עדיף שכל אחת תשאל אצלה...

מותר לשתות כל משקה נוזלי כולל יוגורט שוקו וכו

אכילה נמדד לפי נפח לכן תכיני לך מראש מזון כמה שיותר דחוס כמו שקדים תמרים וכו.

פעם ראיתי טבלה ממש כמה שקדים זה שיעור כמה פתיבר אבל אני לא יודעת איפה למצוא

אני קיבלתי היתר בזמנו רק לשתיה בשיעורים, אז לא יודעת לגבי אוכל

אבל בשביל השתיה חילקו מטעם הקופת חולים כמו שלוקים של מים, שכל שלוק זה השיעור שמותר

ועקבתי בשעון וכל 9 דק' שתיתי שלוק של מים

אחרי לידה, שתיתי מיץ נראה לי או מים, ואכלתי ענבים.

רק משהו חשוב, זוכרת שטעיתי, אז אומרת לך שלא תעשי את הטעות שלי, אני הייתי אמורה לצום בעצם בין ביס לביס לא זוכרת כמה דקות נגיד 5 דקות, והפאדיחה שעשיתי היתה ששתיתי שלוק ואז אחרי 2 דק אכלתי ענב וספרתי 5 דקות בנפרד, כאילו בין השליה לשתיה 5 דק' ובין האוכל לאוכל 5 דק' ואז למעשה לא היה מקום של 5 דק' ברצף.. אחרי כמה זמן קלטתי ועצרתי. בקיצור, טפשות, לא מבינה למה חשבתי ככה, טוב, הייתי 4 ימים אחרי לידה 🫣

בכל אופן, להתחיל את השיעורים מיד, לא לחכות שתהיי צמאה או רעבה , כי אז זה ממש גרוע ותצטרכי לשבור הכל .

יודעת, לא מחברים בין השתייה לבין האכילה. ככה שזה דווקא נשמע בסדר גמור

ההפסקה צריך להיות בין שתייה לשתייה ובין אכילה לאכילה

לא בין אכילה לשתייה.

וואי כבר עברו שנים ואני עדיין במצפון על כך... אז מה הרעיון? אני בעצם לא תמה ברצף כמעט בכלל...

השיעורים לא מצטרפים

אז אפשר שיעור אכילה ושיעור שתיה אפילו יחד

כדי להספיק לשתות (ולאכול) את הכמות הדרושה לבריאות הגוף...

(לפחות ככה זה היה אצלי. הרופאה אמרה כמה ליטר אני צריכה להספיק לשתות כל היום, ולכן לקראת הסוף אפילו הייתי צריכה לקצר את פרק הזמן בין שיעור לשיעור...)

היה שנה שבה עשיתי שיעורים בעקבות צירים מוקדמים בשבוע 32

הרב אמר שעדיף לשתות דברים שהם גם אוכל.

משקה יוגורט, מיץ ענבים, מרק, איגלו שזה בדיוק המדידה.

לגבי הזמנים, לחכות 9 דקות.

אבל במקרה שמרגישה צירים, מספיק לשתות לפי השיעור, העיקר שיהיה הפסקה ו"לא רגיל" מספיק גם לספור עד 20

בעיניי יוכ לא מביא מחילה לדברים שבאמת קשה לסלוח עליהם

אפשר לסלוח רק שמקבלים מרפא

ונשמע שאת עדיין לא שם

כדאי לחפש את הדרך לשם

ועד אז אפשר להניח לסליחה

היא לא באמת תעזור למשהו אם היא בכוח

רק בגלל שכיפור

את לא חייבת לסלוח לו עכשיו

יודעת שזה נשמע קצת כפירה אבל אסביר

מציעה דווקא עכשיו לא לחשוב שבגלל שעכשיו כיפור ותסלחי כלפי חוץ הכל ייפתר

זה לא עובד ככה (הלוואי)

יש תהליכים שלוקחים זמן ולדעתי טוב שכך.

זה בסדר אם את עדיין פגועה ואל תדחקי בעצמך להתפייס ולשחק אותה שהעל בסדר והכל עבר רק כי כיפור הגיע. הלב שלנו הנשים ןא עובד לפי זמן ( בכלל עבודת השם של האישה בנויה ככה שהיא פטורה ממצוות שהזמן גרמא כי העבודה שלה יותר פנימית)

אז אני במקומך לקראת כיפור הייתי לוקחת על עצמי - להתחייב להתהליך שאתם נמצאים בו. לא לשנוא אותו חלילה אבל לאפשר לעצמך להישאר מאוכזבת ועדיין לכבד אותו ככל הניתן

ואם כבר לשחרר כעס - הרבה פעמים הכעס עולה במקרים כאלה באופן פרדוקסלי - על עצמנו

אז אם כבר, תסלחי לעצמך. שכביכול "נתת" לזה להגיע למימדים האלה, שסמכת עליו וכו

חיבוק♥️

אבל נשמע קשוח

אל תדחקי בעצמך

בעז"ה עד שנה הבאה תוכלי להגיע בלב שלם

היית בטיפול בשביל עצמך? אם מדובר בהתמכרות להימורים אני יודעת שיש תוכנית לווי מיוחדת לנשות המכורים

לא מנסיון אבל שמעתי עליה

לק"י

אבל אם את לא יודעת בוודאות, אז לא כדאי לקחת סיכון.

אולי מוקד אחיות טלפוני ידעו לדייק אם צריך או לא.

אם לא היה כלום חוץ מהטיפה הזאת לא הייתי הולכת להיבדק בשבוע כזה (לא רוצה לקחת אחריות אבל ככ. אני הייתי עושה)

חוץ מזה - הוא רגוע? יש לו זמן ערות רגוע ביום? איך העליה במשקל? פשוט לוודא שאין משהו אחר שמפריע לו...

יש לו מעט מאוד זמנים רגועים.

עליה במשקל מעולה.

היינו כבר אצל רופא ששלל כל סיבה אחרת לכאבים או משהו בסגנון..

מאוד יכול להיות שמשהו מפריע לו, והרופא לא עלה על זה.

יש מצב למשל של ריפלוקס סמוי, שזה מאוד כואב להם, והם לא מסכימים להיות בתנוחת שכיבה. אבל מבחינת הרופא הוא עולה במשקל והכל בסדר.

(ריפלוקס סמוי אפשר לזהות אם רואים התפתלויות בזמן האוכל)

יש עוד מצבים שגורמים להם לכאבים או לחוסר נוחות.

הוא רגוע בהנקה, ובזמנים המעטים הכן רגועים שיש לו- אין לו בעיה לשכב על הגב..

לא עבר מעצמו. הייתי ישנה איתו בעיקול המרפק, בלי יכולת לזוז כי אחרת הוא התעורר. אפילו על בעלי הוא ישן פחות טוב. התחלנו איתו תהליך ללמד אותו לישון לא עלי בגיל חודשיים בערך. התחלנו מלהניח בעגלה תוך כדי נדנוד, מגע בגב והמהום קבוע. ככה הוא שרד לפעמים חמש דקות שלימות. לאט לאט הזמן התארך. אח"כ עברנו לרק נדנוד ואז לנדנוד אבל רק בהתחלה ופעם בדקה וכו'. בסוף הגענו למצב שהוא הצליח לישון על מזרון אחרי שנרדם עליו בזמן שישבו לידו. זה קרה כשהיה בן חצי שנה בערך.

בדיעבד יש דברים שיכול להיות שהשפיעו ושווה לך לבדוק. יש לו לשון מעט קשורה. לא הפריע לינוק עד שהיה בן 3 חודשים, אבל מאוד יכול להיות שהשפיע על חוסר השקט. היו פה כמה סיפורים דומים בערך באותה תקופה.

יש לו רגישות תחושתית גבוהה. קשה לבדוק את זה אצל תינוק, אבל בגיל שנתיים הוא כבר הסכים ללבוש רק בגדים מאוד מסויימים כי השאר "מגרד".

בהצלחה ומקווה שאצליכם יהיה פשוט יותר.

וממליצה מאד על הספר של הלוחשת לתינוקות, לי מאד עזר.

למרות ששיטות ההרדמה שלה דווקא לא עזרו לי... אבל סדר היום ממש עזר לי.

תודה! אנסה לקרוא

אבל אצלי דווקא כן ישנו במנשא.. ניסית מנשא קשירה מבד? אצלי הכי אוהבים אותו בגיל הזה...

זה לא הסתדר לבד... רק כשעבדתי על הרדמה עצמאית. היו תינוקות שעבדתי כבר בגיל הזה אבל אז התקלקל במשבר 4 חודשים... אז התחלתי לעבוד על זה רק אחרי 4 חודשים. שוקלת לקנות ערסל ניע-נוח לפעם הבאה, אומרים שהוא ממש עוזר לבעיה הזאת.

וואי באסה לשמוע שלא עובר לבד..

זה מציל את החיים שלי בשלב הזה. עוזר גם לכאבי בטן כי קצת לוחץ את הבטן של התינוק על הבטן שלי וגם עוזר להרדים

יכול להיות שזה סתם ולא קשור אליכם אבל משתפת לסיכויי שזה יועיל...

גם אצלי הקטנה היתה ישנה רק רק עלי עד שהתרנו לה את הלשון. היתה לה לשון קשורה אחורית, שלושה רופאים אמרו שהלשון לא קשורה (והיא גם עלתה במשקל ולא פצעה אותי בהנקה) ורק כשלקחתי למומחית היא אמרה שכדאי להתיר והיה שינוי משמעותי. כנראה מה שהיה זה שהלשון הקשורה גרמה בליעה מטורפת של אוויר בהנקה (בנוסף למאמץ גדול בהנקה אז ההנקות היו קצרות ותכופות) וכל האוויר גרם גם לריפלוקס.

אחרי ההתרה היא לא נהייתה פתאום תינוקת רגועה אבל לגמרי הרבה יותר רגועה מלפני, והצליחה לישון גם בשכיבה בעגלה (למיטה לקח עוד זמן להרגיל.. אבל לפחות היא לא היתה עלי).

שבשבועיים הראשונים הוא לא היה ככה בכלל!

הוא היה ישן מעולה, אפילו רק הייתי מניחה ונרדם ל 3-4 שעות בכיף..

אז אני פשוט לא יודעת מה השתנה..

ואולי זה שכן היה ככה בהתחלה מראה שזה ען נקודתי ויוכל לחלוף אחרי תקופת גזים וכד'?

אצלי בשבועות הראשונים היו ימים כאלה וימים כאלה. ממש היו ימים שהייתי מניחה והיא היתה נרדמת, ואז יום אחרי צרחות בלתי פוסקות. לא יודעת מה היה שונה שם.. (אולי הרפלוקס התחיל רק אחרי הצטברות של האוויר?).

אגב אני זוכרת שגם עם הגדול שלי היה כמו שאת מתארת- בשבוע הראשון היה תותים ואז בגיל שבוע וחצי התחיל להיות ממש לא רגוע. תמיד ייחסתי רק לגזים, אבל בדיעבד אני יודעת שכנראה יש לו לשון קשורה ובאסה שלא היתה לנו מודעות לזה. מניחה שזה היה שילוב של הלשון הקשורה וההשלכות שלה, והגזים הרגילים.

אם כי התינוק שלי שהיה הכי קשה להרדים אותו התקשה כבר באשפוז אחרי הלידה.

לא ירדו ממני לדקה עד גיל 4 חודשים, ובגיל 4 חודשים התחילו לתת לי לנשום קצת

ומצטרפת למי שכתבה לנסות ללמד אותו לינוק בשכיבה. הרבה יותר קל ככה.

הנקתי בשכיבה ילד קודם.. אבל הפעם הוא לא זורם על זה..

להתחיל כל הנקה משכיבה, ואז כשהוא מתעצבן לעבור לישיבה? או חצי שכיבה וחצי ישיבה, או כשאת שוכבת אבל הוא בתנוחה קצת אחרת, נגיד על הצד? אני לא ממש בטוחה, אבל אם תצליחו למצוא סיסטם שעובד לכם כנראה שזה יקל על שניכם...

לחזור בגלל הסיבה עכשיו? הוא יעשה משהו אחר?

שווה להתייעץ עם זה שהייתם אצלו

של החיים, הם למעשה חלק מההריון . התינוק מאוד עוברי עדיין וזקוק להמון מגע וכרבול ... זה לא פינוק, זה ממש צורך שלו כדי לחיות, לגדול ולהתפתח. תנסי לנשום עמוק, זה גיל שעובר כ"כ מהר ונתגעגעים לעוברון הזה שהיה מקופל עלייך כמו כדור חמוד. תנסי להרים רגליים ולעצום עיניים ולנוח.

קשיי המעבר למיטת מעבר😉

גם אצלי בגיל שנתיים העברתי למיטת מעבר וכמובן קם ממנה עצמאי, אך היה מגיע אלינו לחדר ונרדם בחזרה על המיטה שלנו..לאט לאט הם מתרגלים..

יכול להיות חוויה מאד לא נעימה

אולי הייתי מתיישבת לידההבמיטה כשהיר קמה. מתעקשת שאי אפשר לקום מהמיטה

אבל ללוחשת לתינוקות יש פרק על מעבר למיטת מעבר ושיטות איך לעזור לילד לישון לילה שלם. אני משתמשת בעקרונות שלה אבל שלי עוד בלול. הוא היה קם בלילות ומתלונן שרוצה לצאת, השתמשנו בהורד - נמצאים ליד ופשוט מורידים שוב ושוב לשכיבה (אני אומרת לו 'ראש על הכרית' עד שהוא חוזר לישון). העיקרון שלה בגדול זה בהדרגתיות ובעקשנות - לשבת ליד ולהחזיר למיטה, עד שלומדים ואז בהדרגה לצאת מהחדר (כל שלושה לילות נגיד יושבת קצת יותר רחוק ממנה עד שיוצאת לגמרי וילדה לומדת להישאר במיטה לבד). ממליצה לך לבדוק בספר שלה, יש שם ממש סיפור כזה על ילד שהיה קם מהמיטה כל הזמן להורים

מקווה שיעזור לך❤️

היא שתהיה בריאה

בלול- אם היינו לידה לא היתה נרדמת. רק כשהיינו אומרים לילה טוב נשיקה והולכים תוך שנייה בום

כאילו אם אנחנו שם רןצה לשחק

גם עכשיו אם יש לה יותר כוח אז בהרדמה הראשונה היא לא נרדמת ראשונה, אחותה קודם, אנחנו אומרים לה לילה טוב יוצאים ושתי דק אחר כך רדומה

אני לא בנויה לפרויקטים באמצע הלילה והרבה יותר קל לי שהם פשוט באים לישון במזרון לידי

מבינה את הצורך שלהם בביטחון ובקרבה

וזה לא דורש ממני לקום ולהרדים באמצע הלילה..

עד היום למעשה הבן שלי ישן איתנו משלב מסויים בלילה וזה לא מפריע לי בכלל

אני גם לא

אבל עם הגדולה תקופה ארוכה פשוט באה כי באמת אין כול למלחמות

זאת אם מתעוררת כשאנחנו ישנים- לרוב לא תהיה לה בעיה לחזןר למיטה נשב לידה קצת ושלום

אבל אם אנחנן עוד ערים (וזה נפוץ ב12…) זה הסיוט

היא גם לא רוצה את המיטה שלנו

היא מסכימה להיות במיטה רק אם יושבים לידה וגם אז לא תמיד עם ראש על הכרית

ויכול לקחת לה המון זמן להרדם

ואם יותאים מהחדר היא באה

ככה שתהיה אווירה של אמצע הלילה

כי באמת לרוב בעיני הרבה מבעיות השינה נובעות מעייפות יתר, אבל

אולי להשכיב אותה לישון יותר מאוחר?

את בטוחה שבמעון ישנים רק מ 12-14? המעונות אצלנו לרוב מתחו יותר את השינה, השכבו לפני 12 והעירו אחרי 14:00...אז אולי באמת כבר ישנה מספיק?

לא יודעת האמת מאחלת לך שכן תחזור לשעות השינה הרגילות שלה בלי להתעורר, כי נשמע ממש טוב

וגם היא באמת עייפה בשבע

עייפה עעיניים אדומות בכיינית עצבנית

לא מבינה האמת ששמים במיטת מעבר בכזה גיל

מיטת תינוק נותנת בטחון ובאמת אי אפשר לצאת ולהסתובב בבית סתם ככה בלילה

אצלי לפחות מעולם לא יצאו בגיל הזה לבד

הילדים שלי היו במיטת תינוק עד גיל שנתיים++ וישנו מעולה

וממש לא לסגור עליה את הדלת לדעתי. זה יכול ליצור טראומה של בהלה ש- למה בעצם? במיטת תינוק גם אם היא קמה היא נשארת במיטה (אאכ והיא נינג'ה קטנה) הבן שלי כשהיה מתעורר היה נשאר במיטה מתקשקש עם איזה ספרוו בד מתעייף וחוזר לישון

ובלי קשר בגלל שעברנו דירה ועיצבנו את החדרים- זה יותר יפה חחח

כדי שיהיה לשניהם האמת. מיד 2.

ולדעתי העיצוב של החדר הוא שיקול שולי לעומת מה שאת מתארת

את רואה את עצמך מתעוררת בלילה ןרדוף אחריה אחרי לידה שתחזור לישון? במיטת מעבר אפשר לישון גם בגיל יותר מאוחר. לדעתי הנוחות לוקחת (אם כי אני מבינה שכשזה לא לפי התכנון זה מבאס)

סתם נו כן

אבל זה הקטע היא לא כל הלילה טיילת

היא מתעוררת

צריך להרדים אותה שוב

וזהו עד הבוקר (בניגוד לבת הארבע שבאה אלינו ורוצה חיבוק ורוצה מים ומקסים פשוט)

אני העדפתי לחסוך את זה האמת..

יכולים להסתובב בבית ולעשות מלא בלאגן. וזה יכול גם להיות מסוכן.

זה לא הבעיה שצריך לקום אליה, אלא שהיא יכולה להסתובב והיא לא מודעת לסיכונים סביבה

זה השנקל שלי לפחות

יכול להיות גם ביום, לא רק בלילה. צריך להתאים את הבית לילדים קטנים שלא יהיו דברי סכנה.

לק"י

ולא כי כולם פה הם ילדים טובים ירושלים🤭

כנראה שאמצע הלילה פחות קורץ להם להשתובב בלעדינו.

לק"י

ולזה הגבתי.

בגלל שעוד מעט יהיה עוד תינוק קטן אז היא מתכוננת ומכינה אותה מראש למיטת מעבר כך שבע"ה עד הלידה היא כבר יותר תתרגל.

אני ממש מבינה את המהלך..בדרכ ההתרגלות למיטת מעבר לא לוקחת נצח.

לא רואה סיבה להשאיר במיטת תינוק, במקרה שלה הייתי קופצת על ההזדמנות של לידה נוספת בע"ה ומעבירה עכשיו (כך גם עשיתי עם ילדי בהפרשים צמודים). להשהות את זה ולהעביר למיטת מעבר כשיש עוד תינוק בן כמה חודשים לא יותר קל לדעתי.

כל אחת ומה שהתאים לה

לי התאים 2 מיטות תינוק כשהיו לי צמודים קטנים אז אני ממליצה, היא תחליט מה לעשות כמובן

בעיניי מיטת מעבר היא ממש מיותרת אגב (הייתה לי)

הצגתי רק עוד נקודת מבט

היא בציטת חבר ואחותה במיטה הגדולה יותר שלו

לא חושבת שאחזיר אותה למיטת תינוק היא בעקון בטוחה שהיא בת 17 ומאוד אוהבת את העצמאות שיש לה (לא ניתנת שנאכיל אותה למשל)

נשמע עייפות יתר והיא לא מצליחה בגלל זה לחבר מחזורי שינה טוב.