התמידיות

שאישה נועדה לסבול

ואיזה חבל שאני לא גבר

ישבתי היום עם הילדים בתחנת אוטובוס ועברו עוד ועוד אמהות וילדים כמוני, כולן מזיעות, עצובות, עייפות, סחוטות, נואשות, וגם צורחות.

אפס גברים.

וריחמתי על כולנו.

והבנתי למה יש פמיניזם ומאבקי שיוויון שנראים מטופשים אבל זה רק כי אף אחת מאיתנו לא מצליחה להסביר! לא מצליחה שיראו אותה! שיבינו מה זה להיות אמא! שהכל עליה! ובכל דבר פונים אליה! והאחריות שלה!

אוכל, מים, תעסוקה, רגש, שעמום, ניקיון, הכל!!!! קניות!!!! אין לי אוכל בבית, רצה לסופר עם כמה ילדים, בדרך בעלי מתקשר בקריאת מצוקה כי הילדים בבית צורחים, רצה הביתה, לא נושמת, שוכחת כמה דברים חשובים, מגיעה, הילדים בסדר - למה קראת לי בלחץ??? בעלי מתבאס עלי אז לא יודעת מאיזה סיבה- הוא בפועל לא מוציא את הקניות מהרכב. אז אני עושה את זה. סוחבת הלוך ושוב. זה המצב.

ובגלל שאנחנו לא מצליחות אפילו בבית להסביר, איך נסביר בחוץ

אז נלחמים על האוטובוסים הנפרדים וכל מיני שטויות.

אני כנראה מכלילה. אבל זה התחושות שלי באוגוסט.

ואני בטוחה שאת לא ממציאה כלום.

אבל יכולה לספר לך שיש בעולם גם נשים שאינן "שפחות", שהבעלים שלהן שותפים בבית ובילדים לא פחות מהן ולפעמים אפילו יותר.

רק שבמצבך המתסכל את לא רואה אותן...

ואני מאמינה שאם יש בעולם גברים כאלה שאינם נצלנים, גם הגבר שלך כנראה יכול להיות כזה.

כנראה שזה ידרוש הרבה עבודה - מצידו, וגם מצידך.

ניסיתם טיפול זוגי? אישי?

לפעמים אולי אישה צריכה להיות חלשה כדי שבעלה ייקח פיקוד...

מאחלת לך רק טוב, יקרה! ♥️

הוא פשוט לא מבין. לא מבין. לא מבין.

היינו בטיפול זוגי. זה עזר בזמנו.

כנראה לא מספיק, אולי צריך שוב.

אין כסף לזה.

גירושין יעלו יותר זה נכון. אז המחשבה שלי שלא נתגרש אבל נחיה בנפרד. זה כבר קורה באופן כללי. לא יוצאים, בקושי מדברים. יש לי הרבה בלב עליו על העומס שלי והרוגע שלו, שאין לי חשק לדבר איתו או להיות איתו.

רק תן לי שקט לעצמי.

הוא לא מנסה להגיע אלי.

נראה לי גם הוא מתבאס על האישה שנהייתה לו וכבר לא מרגיש צורך להתקרב.

זו הסיבה שאנחנו מסכנות.

מקריבות את החיים

ובסוף גם נעזבות רגשית.

אני חלשה

נואשת

חלשה מאוד

מבקשת עזרה

מתחננת

וזה לא עוזר. שום דבר לא עוזר.

הוא טוען שאני מבזבזת את הזמן שלי למשל עכשיו, כשאני לא שוטפת כלים ולא מכינה לעצמי אוכל (כי אני סחוטה ויש פה עוד ילד ער שמבקש תשומת לב כי נרדם בצהריים ולא היה לי כוח לדאוג שלא יישן)

מתי האוגוסט הסיוטי הזה יסתיים.

נראה לי שלא אוגוסט הוא הבעיה, ואפילו לא הבית והילדים והעומס, אלא הקשר ביניכם, שצריך שינוי מהותי.

לא יודעת איך... אבל כנראה שטיפול זוגי שוב זה הדבר הנכון פה...

♥️ 

כואב לקרוא אותך

לא מגיע לך ככה!

נשים לא נועדו לסבול. אבל יש לנו נטיה להתמסר וזה מתנקם בנו...

וזה משמ לא נכון שאף אחת לא מצליחה להסביר

ב"ה יש המון גברים שהם שותפים מלאים.

ואני בטוחה שבעלך לא עושה שום דבר מרוע, ברור שנקודת המבט שלו שונה, אבל את לא צריכה ולא יכולה לחכות שהיא תשתנה כי אין שום סיבה שהוא ייצר שינוי כזה

השינוי יתחיל אצלך

תתחילי מלהעיף את המחשבה שנשים נועדו לסבול ושאת צריכה לחכות שהילדים יגדלו או שתתגרשי כדי לקבל חופש

תפנימי שאת חשובה

שהצרכים שלך קודמים וחשובים

ותשכנעי את עצמך

רק ככה יש סיכוי שגם המשפחה שלך תשתכנע

תדאגי לעצמך לארוחה בבוקר.  כן גם אם הילדים צורחים וצריכים, כל עוד אין מקרה חירום של סכנת חיים - הארוחה הזו היא הדבר הכי חשוב.

בעלך התקשר בלחץ? תאמיני בו שהוא מסוגל להתמודד! אין לך כוחות על שאין לו.הוא יסתדר עם הילדים

זה קשה אבל זה הכרחי

שימי את עצמך מקום ראשון

בהצלחה!1

שאין חלוקה הוגנת כל כך בינך לבין בעלך.

אני אגב לר אישה שחושבת שצריך שיוויון.

אני באמת מאמינה שכל משפחה לגופה וכל זוג מחליט מה מתאים לו.

אבל צריך להיות איזה מינימום של הדדיות ואם יש צד שעושה יותר הצד השני צריך להיות סופר מעריך.

אני מבינה שהוא מפרנס אבל אני לא מבינה איך יכול להיות שהוא לא מביא את הקניות מהאוטו ולמה את עושה את זה הלוך ושוב?

זה לא קשור לגבר או אישה, זו עזרה בסיסית.

אם מתאפשר לי אני עוזרת לבעלי להכניס את הקניות מהאוטו ואותו דבר הוא ביחס אלי.

אני כותבת את הדברים בזהירות רבה כי ייתכן שיש פה איזה הקלות או פטורים ,

נניח איזו סיבה רפואית או שהיה עסוק במשהו דחוף,

או שהיה לו ילד ביד בדיוק.

זהו אני מקווה שלא הגזמתי,

לא נדחפתי.

ככה נראה לי טיפה מהצד.

אולי שווה לחשוב על הדברים.

הוא אמר שהוא לא מבין מה דחוף לי לעשות קניות

ומה דחוף לי להכניס לבית

ואני משתגעת סתם.

הוא לא מבין

שאין לי אוכל להגיש בארוחת ערב (אמרתי לו כבר בבוקר שאחרי יום שלם שאני אקח את כל הילדים לטייל, אצטרך לעבור בסופר כי אין לי שום כלום, לא לחם,לא גבינה, לא חלב, לא עוף. כבר כמה ימים שאני מחפשת ממה שיש להכין)

הוא לא מבין שאין אוכל.

הוא רחפן כזה באופי וגדל בבית שעשו לו הכל ותמיד הכל היה מוכן וחם (מעט ילדים היו בבית, ועזרה מהסבתא שגרה ליד).

השארתי חלק מהאוכל בתא מטען, בבוקר הוא פתח את התא מטען כי התחננתי שיביא את האוכל שלא יעמוד בשמש.

השאיר פתוח

באה חתולה

קרעה שקיות

הייתי צריכה לזרוק לפח

וכמובן חלק מהאוכל עוד בתא מטען.

מחכה לי.

אני לא מצליחה להסביר לו.

מיואשת.

הולכת לשטוף כלים ולהכניס משהו לפה.

גם בעלי עם קשב וריכוז והוא מתנהג ככה לפעמים כשהוא בריבאונד(הוא לוקח אטנט, ואם כמה ימים הוא לא לוקח והוא ביום חופש/שבת וכו' ככה הוא מתנהג )וגם אז - הוא יתנצל ויגיד לי שהוא בריבאונד וינסה לאפס את עצמו.

אבל אני במקומך(בסיפור של המכולת וכו') לא הייתי רצה חזרה הביתה בגלל שאמר שילדים צורחים וכו' , הייתי נותנת לו להתמודד לבד. עם הקב"ה נתן לו להיות שותף בהבאת ילדים לעולם, הוא גם מסוגל להתמודד איתם. אני רואה המון פעמים כשאני מרפה ומבינה שהוא *אבא* של הילדים ולוקחת צעד אחורה, אז גם הוא נכנס שם לוקח אחריות. אני במקומך הייתי יוצאת יותר לבד/ עם חלק מהילדים ונותנת לו להתמודד לבד. הוא לא מבין אותך כי נשמע שהוא באמת לא עושה את זה אף פעם לבד. בעלי לוקח המון לבד את הילדים לגינה(והוא עובד בעבודה מאד מאד תובענית ועדיין מוצא לזה את הזמן). אני רואה על עצמי שאני לוקחת יוצר מידי אחריות על עצמי והורגת את עצמי בשביל הבית, זה לא גורם לבעלי להעריך אותי יותר. להיפך- כשאני שמה יותר גבולות ויותר מכבדת את עצמי ואת הצרכים שלי אז בעלי מעריך אותי יותר ועוזר לי יותר (ודרך אגב גם הילדים). וגם אצלי כשאני אוכלת הילדים קופצים וכו' ואני אומרת עכשיו אני אוכלת. זה בשבילי.

לרוב הוא נעלם. הולך למחשב. אפילו יוצא מהבית והולך.

הוא משדר שהוא באמת לא מסוגל.

אני חושדת בקשה וריכוז. אולי אדרוש טיפול כי כבר בדרך העדינה ובהדרגה לא עזר לי

אבל הוא אחראי.

כלומר, הגיוני שירחף.

לא הגיוני שיפיל עליה את כל האחריות.

ואם החתולה באה ואכלה, זה הפסד של שניהם, זה צריך לתסכל את שניהם ולא רק אותה.

החופש זה באמת תקופה מתישה. להיות עם הילדים יום יום כשהם בחופש זה קשה, וזה נהיה קשה פי כמה כשאת לא מקבלת הערכה על כל מה שאת עושה…

אני לא יודעת אם זה ידבר אלייך, אבל בעיני המפתח מתחיל באיך שאת רואה את עצמך.

כשאת כותבת על נשים ש'נועדו לסבול', כי את רואה הרבה נשים עייפות עם הילדים, ומרחמת על כולן, זה נשמע לי שאולי עצם ההסתכלות הזו גורמת לך להרגיש ככה.

באופן אישי אני גם עם הילדים בבית במהלך כל החופש. אומנם לפעמים אני עייפה, וכשאני בחוץ אני גם מזיעה, ויש רגעים שאני גם סחוטה ונואשת, עצובה או גם צורחת, אבל בהסתכלות כוללת אני שמחה על ההזדמנות שלי להיות איתם, אני מרגישה הרבה סיפוק ממה שאני עושה עם הילדים, ובאמת שמחה בזכות להיות אמא, לגדל את הילדים, ולחוות מקרוב את ההתפתחות שלהם והגדילה שלהם.

כמובן שאי אפשר להשוות ביננו, ואני לא כותבת על עצמי כדי להגיד לך להפוך להיות כמוני.

יש הרבה גורמים שמביאים לכך שאני חווה את הדברים כמו שאני חווה.

אחד מהם זה באמת הערכה גדולה מבעלי על מה שאני עושה, שנותנת המון כוח ומחזקת אותי כל יום מחדש. וברור לי שבלי ההערכה היה לי הרבה הרבה יותר קשה.

וכמובן - גם אם בעלי לא שותף יום-יום בטיפול בילדים, הוא בהחלט עוזר ושותף בזמן שהוא נמצא איתם (וגם נותן לי אז זמן לעצמי אם אני זקוקה לזה), וגם עוזר בארגון הבית (כביסות, שטיפת כלים וכדו').

אבל אני חושבת שיכול להיות שבשביל שהבעל יעריך את אשתו, האישה צריכה קודם כל להעריך את עצמה. להרגיש את הערך של מה שהיא עושה, וגם לשקף את זה כלפיו, לדבר איתו באופן שהוא יבין את הגודל של העשייה שלה.

דווקא אחרי סיטואציות כאלו שבהן הבעל לבד עם הילדים ובכל זאת מתקשר לעזרה, זו הזדמנות טובה לשיקוף כזה. אבל לא ההאשמה, אלא בצורה שמראה לו שאת מבינה אותו ומתוך כל רוצה שהוא יבין אותך.

'נכון שכשהיית לבד עם הילדים היה שלב שהיה לך קשה מידי וביקשת ממני עזרה? זה באמת לא קל להיות עם כולם לבד. גם לי זה לא קל. גם לי יש רגעים במהלך היום שאני מרגישה שאני חייבת עזרה, אבל אתה לא זמין לבוא באותו רגע ואני צריכה להתמודד לבד. אני צריכה שתעריך את זה, שתראה לי שאתה מעריך את מה שאני עושה. ואני צריכה את העזרה שלך כשאתה כן בבית. יעזור לי מאוד שבזמנים הבודדים שיש לי רגע לעצמי, תעשה מאמץ להתמודד איתם לבד בלי לערב אותי, כדי לתת לי את הזמן הזה שאני באמת זקוקה לו'

חוץ מזה, כדי להצליח בעשייה כל כך שוחקת ומתישה, אנחנו חייבות גם לדאוג לעצמנו, בלי ציפיות מהבעל. זו האחריות שלנו, וזה באמת הכרחי כדי לתת לעצמנו כוח כדי לפעול.

אני למדתי מ@אם_שמחה_הללויה  שדואגת לעצמה לפינוק כל יום מחדש, ממש כמטרה יומית…

אצלי זה לא תמיד מוגדר לעצמי, אבל אני כן יוצאת כמעט כל יום עם הילדים אחה"צ ופוגשת בגינה חברות, וזה בהחלט נותן לי מקום לעצמי. וגם בבית, כשאני מרגישה צורך, אני לוקחת לעצמי כמה דקות - בחדר, או עם שתיה חמה, או איזה פרי טעים. לא תמיד זה עובר חלק עם הילדים, אבל הם לומדים…

וגם ארוחות - מבחינתי אין מצב שאני מדלגת על ארוחה בגללם. אני מכינה ארוחה לכולנו, אני גם אוכלת, לפעמים אפילו מתיישבת לאכול לפניהם אם הם עוד מתעכבים. הדאגה לעצמי היא לא רק בשבילי, זה גם בשבילם. כשיש לי כוח, הם יקבלו אמא טובה יותר ושמחה יותר, זה שווה עבור כולם.

וגם לגבי העזרה מהבעל - אני לא יודעת אם ואיך ביקשת ממנו, אבל אני חושבת שאופן הבקשה מאוד משמעותי.

בעל רוצה אישה שמחה. אישה שמתלוננת כי היא רוצה שבעלה יבין שהיא צריכה עזרה, מקבלת תוצאה הפוכה. הבעל מרגיש רע שאשתו עצובה, אבל גם לא מבין את הרמז שהוא אמור לעזור. או שהוא מרגיש מואשם או מותקף, ובאופן טבעי מתגונן או תוקף חזרה.

תקשורת טובה יכולה לשנות את זה. אפשר לבקש מהבעל מתוך הערכה של מה שהוא כן עושה, מתוך הסבר של מה שאני מרגישה, ובקשה ממוקדת של מה יעזור לי שהוא יעשה. באופן כזה יש הרבה יותר סיכוי שהוא ישמח לעזור.

כתבתי ארוך, ואני לא יודעת אם כל מה שכתבתי נכון עבורך. תקחי מה שמתאים לך…❤️

סליחה שאני כותבת עוד לפני שקראתי. הכל עולה לי וצף.

אני יודעת שההערכה שלו זה המפתח.

שבגלל שהוא מתבאס עלי ומוריד אותי אני הרצפה על הקרשים.

עם הילדים בטיולים אני סה"כ נהנית.

אלף פעם הסברתי לו שהוא מוריד אותי, שהוא יוצר מציאות.

אלף פעם סיפרתי לו בהתלהבות איך היה בטיול, וגם שבאמת מגיע לי כל הכבוד, וכמה זה לא ברור מאליו ואני ראויה להערכה.

ולא קיבלתי אותה.

הוא אדיש. או מסתכל על השלילי.

הוא גם קצת מודע לזה ולפעמים כשאני מפורקת לגמרי לחלוטין ברמת התפרקות שאין לי מילים לתאר, הוא גם מבין שיש לו אחריות לזה אומר גם שזה בגלל שהוא מוריד אותי.

אבל לעזור להבא זה לא עוזר.

כנראה אין מנוס מטיפול זוגי.

מחזקת אותך בכיוון לפנות לטיפול זוגי. מגיע לך באמת. הלוואי שהוא יצליח להפנים ולעשות שינוי.

ובינתיים, מוזמנת לשתף אותנו פה כל יום איך היה עם הילדים, ולקבל המון הערכה (או לפרוק על הקשיים איתם, ולקבל המון חיבוקים ותמיכה...). ברור שזה לא כמו בעל, אבל עדיין זה יכול לתת כוח.

מה ששבר אותי היום

שאני מבקשת עזרה, חייבת עזרה.

מבקשת יפה, מסכים

לא עושה כלום בפועל.

יוצרת אווירה טובה , יוצאים לטיול, איזה מעניין, באמת מרגישה כיף בלב

אבל חייבת עזרה

והוא אדיש

מבקשת

מבקשת

אומרת

שמה גבול

אדיש!

הוא עסוק בדברים החשובים שלו

הרגשתי שאני צריכה ממש לנער אותו, ממש להתפרק,כדי שיראה שאני ממש צריכה עזרה!

ובאמת התפרקתי!

ואז התפרקתי מעצם זה שהתפרקתי!!!

כי אתה צריך שאני אשבר לחלוטין כדי לעזור קצת?

וזה לא פעם ראשונה!

אפילו נזכרת שדיברנו על זה בטיפול הזוגי הקודם!

וביננו דיברנו על זה כמה פעמים

שמשהו בו צריך לראות אותי "על הקרשים" ממוטטת כדי להושיט יד

וזה לא שהוא הופך להיות האביר

זה בא עם המון ביקורת כלפי

על זה שהתמוטטתי

אני שבורה מזה

אני מרוסקת

עכשיו אני מבינה את עצמי למה יש לי מחשבות על גירושין שכאילו ביום יום הכל טוב.

ולמה אין לי חשק

יש פה משהו עמוק שגומר אותי ברגעים מסויימים והולך איתי כל הזמן כנראה.

אני אדם שחשב שהוא חזק, שבחוץ רואים אותו חזק

וההרגשה שבבית מחכים או רוצים או יוצרים מצב שאני מרוסקת, מרוסקת זה לא מילה, גמורה.

והוא לא אדם אלים, לא מילולית לא רגשית, הוא עדין נפש

זה משהו שלו, אצלו, הוא צריך טיפול, לא אני.

נראה לי הכתיבה פה עוזרת לי להבין.

אני אדם שרגיל לפנות לעזרה לקחת אחריות, לעשות מה שצריך. ואני באמת לא מבינה למה אין לי מוטיבציה לשמור על הזוגיות וללכת לטיפול זוגי. זה לא מתאים לי.

אולי כי זה באמת לא בעיה אצלי.

זוגיות לא אמורה להראות ככה, בני זוג צריכים להיות רגישים אחד לשניה. את מתארת פה מצבי קיצון שקורים באופן שוטף.

יכול להיות שיש תוקפנות סמויה שיוצאת כלפי בדרך הזו

זה כן משהו שעלה לי עכשיו ואני צריכה להתבשל בו

אבל בטח לא בכוונת אלימות או בכוונת להזיק לי.

אלא צורך לא מודע.

אולי משקעים כלפי שלא מדוברים

יש גם הרבה רצון טוב ולב טוב.

מה שעזר לי במצבים דומים זה לשנן לעצמי שהעולם לא יתפרק

אם ארוחת צהריים תהיה מעפנה

אם האוכל יישאר באוטו (חוץ ממה שצריך קירור)

אם יהיה לו קשה עם הילדים

אם הילדים ישתעממו

וכו'

עם הזמן את תמצאי איפה מתאים לך לתת אקסטרה ואיפה לא.

תמצאי מקום לקבל ממנו כוחות ולהתאוורר, והעולם לא יתמוטט (מאוד כבד לסחוב את העולם על כתפייך, אני אומרת מניסיון)

הוא ילמד שדברים לא נעשים מעצמם.

וגם תזכרי ותשנני לעצמך - שאני חשובה.

אני חשובה

אני חשובה

כל הכבוד לי ואני מדהימה ונפלאה.

אם הוא היה פונה לייעוץ בוודאי שיש לו המוווון במה להשתפר. ואני מסכימה איתך שההתנהלות הזוגית וההורית שלו חסרה לגמרי.

אבל זה שלו ואין לך מה לעשות עם זה

וכבר בחרת להביא איתו ילדים

ואת בוחרת כרגע להמשיך לחיות איתו (וגם אם לא- ותבחרי להתגרש- עזרה ממנו לא תהיה לך,אז זה לא משנה לצורך הענין)

אז כדאי לך ללכת לקבל ייעוץ או טיפול או עזרה כדי ש*לך* יהיה כמה שיותר טוב ונעים

את לא יכולה להאשים רק אותו בזה שאת מתפרקת

וגם אם הוא חסר אחריות את לא קורבן

יש לך בחירה

יש לך בחירה מה לעשות וכמה, בהינתן שהיא לא שם יד ואין לך מה לעשות עם זה כרגע (ניסית...)

יש לך בחירה איך להתיחס לכעס שלו גם כשהוא לא מוצדק בעיניך,אין לך שליטה על הכעס אבל כן על איך זה משפיע עליך

יש לך יכולת להציב גבולות

וזה לא קל,מבינה אותך מאוד. וזה גם לא "הוגן" ולא "צודק" ולמה שהוא לא ילך לטיפול וישתנה?!"

אבל זה עדיף מאשר להמשיך לסבול כל כך

בהצלחה!

יש לי חברות שיכולות לחבק, אני כותבת כאן כדי לשמור על כבודו...

מעדיפה שלא ידעו מי אני

יש לי חברה קרובה שביקשה את הרשות של בעלה לדבר איתי על הקשיים שלהם. זה נשמע הזוי אבל זה מה שעשתה. חברה קרובה זה הרבה יותר משיח וירטואלי, תחשבי על זה. את צריכה לפגוש חברות, להתפרק קצת ולקבל חיבוק ותמיכה!

גם ככה הן שמות לב לחלק מהדברים.

יש להן זוגיות טובה מאוד. אני לא שומעת מהן שום מילה רעה על הבעל, רק התלהבות ממנו.

אז לא יפה להוציא החוצה את הקשיים.

(בשאר הדברים אנחנו בוכות חופשי על החיים והקשיים...)

אני ממש מנסה לשנות את זה.

יש קטע כזה שלא מדברים על הקשים עם הבעל כדי לא להוציא אותו רע.

עכשיו זה לא הגיוני שאמא חמות גיסים גיסות יכולים להיות פוגעים מאוד והבעל לא.

ממליצה לך ממש להתחיל לשתף ואת תופתעי לגלות שאת לא היחידה.. 

בעל לא יכול לספוג הכל גם אם מהמם ביניכם.

אני ובעלי סכמנו ב7 ברכות על חבר/חברה טובים שלנו 

0שאין קשר בינהם כלומר בעלי לא מכיר אותה מאנשהו ולא אני אץת החבר) שאיתם מותר לשתף הכל

בלי להגיד לבן הזוג ששיתפנו

בימים קשים, שיש לכל זוג אני מאמינה, או תקופות קשות- זה הצלה

להסתובב לבד עם תחושת הבא לי לעוףףףףף מפה, אין ליב אמת בית-

התלישות הזו, שלפחות תהיה אוזן אחת ששומעת אותך ויכולה לתת חיבוק פיזי אמיתי ומחמם.

ולפמעמים גם להושיט יד

צריך לבחור אותה בזהירות ויש לזה מחירים (לא נעים לי לארח את החבר הזה יודעת ששמע עלי יותר מדי...) אבל באמת זה עוזר ואחר כך גם מגיעים יותר רגועים

לפעמים לפניש יחה קשה שאני צריכה לערוך עם בעלי מדברת עם החברה ואז מגיעה הרבה יותר מפוקסת ופחות טעונה

וזה עוזר לשיחה לקרות טוב יותר,

לא להתלונן אלא להגדיר צרכים למשל.

תחשבי על זה...

רק בהבדל קטן

שהם היו משפחה קטנה מאוד והיתה סבתא ליד שעזרה קבוע

והיה כסף

מה שאמרת זה לא הבדל קטן, אלה הבדלים גדולים מאד.

היה לכם על זה שיח בעבר? שזה דפוס שקיבל מאביו? או שזה משהו שהוא לא מודע אליו ולא שם לזה לב בכלל? 

לא עוזר.

לא מבין.

אדרבא בגלל שהוא מאוד מחובר רגשית לאבא שלו, הוא עוד יותר מזדהה עם העמדה האדישה, הנפרדת, המרוחקת, הלא לוקחת אחריות

הכאילו דמות הורית שהיא מורמת מעם

שעסוקה בדברים החשובים באמת

אני בוודאי רואה את ההבדל העצום (ולא פירטתי, יש עוד הבדלים) בין בית הוריו לבית שלנו.

הוא לא.

לא רואה

לא מבין.

עכשיו זה עולה לי.

את הכאילו - זה לא בשבילי כל ההתעסקות בזוטות

את חוסר ההערכה לפרטים הקטנים של החיים

את זה שהכל מוכן לך ומוגש לך ונעשה עבורך כדי שתוכל לעסוק במושכלות

ואפילו לשכוח לומר תודה

כי הכל כל כך חסר משמעות בעיניך.

כל כך שולי

כל כך ברור מאליו

כמה פעמים אמרתי לו את זה

שהכל יותר מדי ברור מאליו ואין לו מושג כמה עמל ומחשבה בכל דבר.

כי הוא טוען לפעמים שאני לא דואגת לו כמו אישה. (נגיד כשאין לי כוח להכין לו כוס קפה או אוכל)

הסתכלת על הבגדים הנקיים שאתה לובש?

על הרצפה הנקיה?

על האוכל במקרר?

על הילדים המטופחים המחונכים שלא גדלים מעצמם בג'ונגל?

שמגיע לו הכל, שהוא לא צריך להעריך כי זה מובן מאליו. עכשיו לכי תשני לו דיסקט. את צריכה להראות לו שאת קיימת, השאלה היא איך עושים את זה נכון.

יש דרכים מעולות לכך. עושים את זה לאט לאט, הוא מתקשר אליך ואת באמצע משהו, לא לעזוב הכל ולענות לו מיד, וכשאת עונה, להגיד לו בטבעיות וברוגע: אני עסוקה מאוד ,נדבר אח"כ.

תנכיחי את עצמך כל הזמן. את לא חייבת לענות לכל שיחה שלו, מידי פעם תסנני ותגידי ששטפת כלים/היית בשרותים.

הוא מתקשר כשאת בסופר וקורא לך לבוא כי הילדים בוכים, תגידי לו שזה לא אפשרי, כי את באמצע קניות ואין לך אפשרות.

לא בעצבים, לא מתוך נקמה, פשוט זה לא אפשרי. הוא יכעס ויכעס וכשיראה שאת לא מתרגשת ושאת בטוחה בעצמך הוא יבין.

לאט לאט הוא ילמד. הוא פשוט לא למד לראות את האחר, אין לו את היכולת הזו, ובמקום ללמוד את זה כשהוא קטן, אפשר לאט לאט ללמוד את זה גם היום. אבל עם המון סבלנות והתמדה.

להראות לו בקטנה כל הזמן את הצרכים שלך,ולדברר רגשות שלך. פוגע בי כשאתה מדבר ככה, אני עצובה כשאתה מתנהג ככה. זה חודר לאט לאט, שום שינוי לא קורה ברגע.

וכשעושים דברים מרוגע וביטחון ולא בכעס, זה הרבה יותר מתקבל אצל הצד השני.

 ודרך אגב, גם לילדים, "אמא אוכלת עכשיו, נטפל בכם אח"כ." תראי כמה חשוב ללמד את הילדים לראות את האחר.

סופר נני אומרת תמיד: "ילדים לא לומדים מדיבורים, הם לומדים מחוויות"

ואני חושבת שגם הרבה מהמבוגרים הם כאלה. את יכולה ללכת לטיפול והוא יבין הכל, אבל האינסטינקטים שלו חזקים מזה.

ולשבח אותו על כל דבר קטן שהוא עושה איתך/ עם הילדים.

את אומרת שהוא מתנהג מורם מעם אבל אולי זה נובע פשוט מחוסר ביטחון שלו כאבא וכאדם בוגר להשתלט על הילדים ולהצליח במטלות של הפרטים הקטנים (במיוחד שאת אומרת שהוא גדל בבית שעשו בשבילו הכל ושאבא שלו היה כזה... אז אולי זה מפחיד אותו ואזור בלתי מוכר עבורו) ואז הוא משליך עליך את זה... ומבקר אותך... ומתנהג כאילו הוא מרוחק ואדיש. ככה זה לא נוגע בו. ברגע שיהיה לו הצלחות אפילו קטנות, הוא ירצה לשחזר את ההצלחה... כל אחד רוצה לעשות משהו שהוא מרגיש שהוא מצליח בזה.

תוסיפי לך ללוז זמן קבוע שאת יוצאת לשתות קפה בחוץ.

שעה,שעתיים

ואם זה לא מד״א או משטרה את לא עונה.

אני ממש חושבת שאת צריכה לתת לו לעשות דברים לבד. הוא יראה כמה זה קשה ואולי יתחיל להעריך. אבל גם יראה שהוא מסוגל וזה גם הילדים שלו.

ואת גם ממש חייבת את האוויר הזה. 

את נשמעת אמא מסורה שעושה המון בשביל הילדים. חיבוק גדול גדול!

אומרת בזהירות, אני לא מומחית אבל בעיני ממש חובה שתלכו למטפל/ת טוב/ה. כתבת שאת מרגישה שהוא מוריד אותך. בעיני המשפט הזה ממש מדליק נורות אדומות וחשוב לומר את זה לאיש מקצוע. זה לא אמור להיות ככה. אפשר וכדאי להפוך את זה, וזה קריטי. מגיע לך שיראו אותך ושיהיו לך חיים טובים, גם לפני שהילדים יהיו גדולים...

בהצלחה ענקית, עוד רגע אוגוסט נגמר ויהיה יותר רגוע בע"ה ❤️

ברור שזה גם עניין של דינמיקה בניהם ,אבל עדיין צריך לברר קודם את המקום של הרצון שלו.

שתהיה יכולת כלכלית

כל כמה זמן הזכרתי לו שצריך ללכת לטיפול.

נמאס לי להניע

נגמר לי המוטיבציה.

ביום יום אני כמעט לא רואה ולא צריכה אותו אז לא אכפת לי שיחיה כאן ...

אני לא מאמינה שלא אכפת לי להתגרש יום אחד, אבל זה מתבשל כבר זמן רב.

ניסיתי לשמוע שיעורים על זוגיות שיחזקו אותי שחשוב להתאמץ על זה

וניסיתי להתבונן במערכות יחסים טובות ולעורר בי רצון שיהיה לי גם

אבל אין לי. מוצאת סיפוק בילדים, בעבודה, בקשרים חברתיים. לא מרגישה צורך בזוגיות. חוץ מהנושא הכלכלי והנוחות וההשפעה על הילדים.

תציבי לו עובדה, שאת הולכת לטיפול וצריך את ההוצאה הזו כרגע

השינוי העיקרי הוא אצלך,משם הכל יתחיל, וכשאת תעריכי את עצמך ותשימי את עצמך מקום ראשון הוא בעז"ה יגיב לזה בהתאם

אין לך מה לפחד אם הוא כועס או מתוסכל כשאת פתאום דואגת לעצמך או לא מתמסרת כמו קודם. זה טבעי. כשיש שינוי בדינמיקה הצד השני בד"כ יגיב במלחמה (לא בכוונה להיות רע ח"ו, זה אוטומט אנושי...אף אחד לא אוהב כשמכריחים אותו לעשות שינוי,וכשאת משנה את הצד שלך בדינמיקה זה מכריח אותו לשנות את הצד שלו באופן כלשהו)

לכי עם הערכים שלך ותדאגי לעצמך!

כמובן מתוך כבוד להשפעה של זה עליו, מתוך תקשורת איתו, ראוי לנסות לגייס ולשתף אותו כמה שאפשר אבל את לא תלויה בהסכמה שלו או בשיתוף פעולה שלו.

וגם אם הוא לא ישתנה בכיוון שאת מקווה- טיפול יתן לך כלים להתמודד עם המצב

להעניק לעצמך את מה שאת זקוקה לו

ולחיות חיים שמחים ומאושרים יותר

אם לא טיפול אישי יכול להיות שיתאים לך קורס מקוון?

יש את אלישבע גרוניך שנשמע שממש ממש תעזור לך.

או את של @תהילה 3>

וגם שושי זליקוביץ' יכול להתאים

תתחילי לעקוב אחרי תכנים שלהן, ללמוד את הראש, ואולי זה יעזור לך להבין מה השינוי שאת רוצה בו ואיך יהיה לך הכי נכון

בהצלחה!!!

לא יעזור.

וגם היום לקחתי חופש מהעבודה כדי לנסוע לי לירושלים, והם יהיו בע"ה אצל בייביסיטר. אמרתי לבעלי שאני חייבת את עצמי. שאני לא יכולה להיות זאת שכולם צריכים אותה.

נורא מבינה אותך גם בקטע של הצרחות וכמה זה מייאש.

אתמול הבן שלי צרח מלא, וישר עלו לי מחשבות כמו שלך- שכמה זה קל לעבוד במשרד ולעמוד ביעדי עבודה,

וכמה זה קשה לנסות להבין למה הבן שלך צורח, כשהוא רק בן שנה וחצי...

השאלה היא למה הם מפעילים אותך כל כך?

הרגע הנקת משש בבוקר ואת צמאה לקפה?

צאי מהחדר ותגידי להם "ילדים. עכשיו אני צריכה שקט. אני רוצה שקט אז לא לפנות אליי".

אני חופשי אומרת לבת הארבע שלי שעכשיו אני צריכה שקט.

שאמא רוצה להיות רגע לבד.

כי הם לא יודעים מה הצרכים שלך!

והצרכים שלהם תובעניים...

לכן שימי את הצרכים שלך בראש הפסגה

וכל מה שיכול לחכות- שיחכה...

את הכי חשובה בבית הזה.

הבית הזה לא ישרוד יום אחד בלעדייך. בלאגן טירופים יהיה בו.

לכן את היא המפתח. הלב.

ואין מצב שהלב הזה יחיה מתוך טירוף.

מתוך אטרף של להיות למען כולם ולעמוד בציפיות של כולם,

בלי שישימו לב אליו.

יש לך בייביסיטר?

יש אפשרות שבעלך יהיה איתם ואת פשוט תברחי למסעדה? לטייל עם עצמך?

כי כשאת נמצאת, ברור שהוא ייתלה בך...

את צריכה יותר הערכה ממנו, וחבל שהוא לא מבין זאת

הילדים שלי יותר מדי קשורים אלי

לא זזים בלעדי

כל דבר חייבים לשתף אותי

כל הזמן מחפשים אותי, צריכים לראות אותי בסביבה

צריכים שגרה וצריכים מקום מוכר כמו גן ובית ספר.

יש לזה פתרון?

אני חושבת שזה גם קשור לזה שהם רגילים רק אלי. אפילו לא לאבא. ואין סבא וסבתא. אז הם מקובעים עלי כבר הרבה שנים 

ומאפשרים להם את זה ..

כשאת תשדרי שאת זקוקה למרחב שלך

שאת מאמינה בהם הם יכולים להסתדר

ותאפשרי להם להתמודד ולהתנסות גם אם בהתחלה יהיה להם קשה

הם יגלו שהם יכולים

באמת!

אבל אני חושבת שפשוט להסביר להם לכולם כולל הקטנים.

אמא צריכה ללכת לשתות קפה בנחת כדי שיהיה לה כוח לחזור אליכם שמחה. אני אוהבת אותכם ועוד רגע חוזרת. 

להיות משמעותית כל כך עבורם?

לדעתי יש פה הרבה סימביוזה שאולי נונת לך מענה רגשי, אבל גם חונקת אותך.

מה את יכולה להתחיל בקטן? כבר היום?

תחשבי בצעדים קטנים איך את יותר ויותר דואגת לעצמך ומאמינה בהם שימצאו את הכוחות להסתדר בלעדייך

לדעתי את צריכה לקחת עזרה בתשלום.

בשלוש מאות שקל של טיפול שלא עוזר את יכולה לקחת חמש שעות של עוזרת או שמונה שעות של בייביסיטר. תוכלי לנשום ותקבלי עזרה .

לגבי בעל, אולי הוא ישתנה , אולי לא. זו החלטה שלו ואין טעם לבנות על זה

איזה תחושות קשות❤️

ואני חושבת שלא מעט נשים מכירות אותן בצורה כזו או אחרת...

בקצרה אני רואה את זה ככה:

1. היחס שאנחנו מקבלים מהסביבה משקף את היחס שלנו לעצמנו.

לדוגמא אם את רואה את עצמך ואת הצרכים שלך בקצה הרשימה ואוכלת כל כך מאוחר בשבילך כשאת מניקה

וזה מתוך חוויה פנימית (שאני מכירה בעצמי חייתי ככה בעבר ) שהכל חשוב ולכולם צריך לדאוג אבל אני כבר אסתדר,

אז כמו שאת חווה שהצרכים שלך לא קריטיים כך גם מסביבך.

אפשר לעצור ולשבת לאעול, וגם לשתות קפה גם כשהילדים צריכים משהו.

יותר מזה, כדי שיהיה לך באמת כוחות ואנרגיות להיות איתם את צריכה להזין את עצמך, רגשית ופיזית.

2. מה שאת מרגישה- תני מקום למה שאת מרגישה, גם לתחושות הקשות, רק חשוב לא להשאר במקום החיצוני והקורבני

אלא ברבדים העמוקים יותר של החוויה הפנימית שלך, והמקומות שזה מפגיש אותך איתם. כמו שכתבת שלא רואים אותך ולא מעריכים אותך

אלה מקומות כואבים, תני לעצמך להרגיש את הכאב הזה, זה יעזור לו לעבור❤️

3. לגבי בעלך- אחרי שנתת לעצמך זמן, מציעה לבקש לדבר איתו, ולדבר על התחושות שלך.

לא לדבר עליו, על מה שהוא עושה או לא עושה.

להגיד לו שאת רוצה לשתף אותו שהחופש ממש מאתגר אותך

ושאת מרגישה בודדה, וזקוקה להערכה וכו וכו

מציעה לך גם לחשוב על דברים קונקרטיים שיעזרו.

לדוגמא אשמח כשאתה בא שתשחרר אותי לשעה ותאכיל את הילדים ארוחת ערב.

ממש קריטי לי שאף אחד לא יפריע לי לכלום בזמן הזה.

4. מילוי אנרגיות- מציעה להוסיף ללוז גם נקודות של מילוי אנרגיות.

למשל לצאת בערבים לדברים שכיפיים לך, לעשות עם הילדים דברים שנחמד לך,

לפנק את עצמך בקניות ובקיצור לדאוג לעצמך לדברים שעושים לך טוב.

אם בא לך כתבתי על חלק מזה קצת יותר בפירוט במדריך שהעליתי פעם:

הורדת מדריך מתנה

בהצלחה יקרה את לקראת הסוף...

*עריכה*

5. קראתי עכשיו עוד חלקים מהשרשור ואני רואה שהמצב מול בעלך עוד יותר מורכב.

אני רוצה לחזק אותך יקרה לעשות עבודה עצמית משמעותית, התועלת של זה לזוגיות היא משמעותית ממש.

זה נכון שבעלך מגיע מבית שונה, ושהוא לא ממש מבין והכל.

אבל

זוגיות היא דינמיקה.

שניכם מגיבים אחד לשני, שניכם התרגלתם לסוג מסוגל של התנהלות.

ב"ה כשאישה עושה עבודה פנימית משמעותית,

וכשהיא משנה את המקום שלה בדינמיקה הזוגית, 

הדינמיקה פשוט לא יכולה להשאר אותה דינמיקה (זה נכון גם הפוך(

ודברים חדשים קורים.

עוד אגיד, שה' ברא את המעגל הזוגי, כך שהוא יכול להסתובב לכיוון הכואב או  המרפא.

מה זה אומר?

מתוך הכאבים שלנו והחסכים שלנו, אנחנו בוחרים בן זוג

שאנחנו מאמינים שיכול לתת מענה לצרכים העמוקים שלנו, יחד עם זה שבמידת מה הוא משחזר התנהגויות שהכרנו.

לדוגמא, ילדה שחוותה שלא מתייחסים אליה ולא סופרים אותה, תתחתן עם מישהו שהיא בתת מודע תראה בו

פוטנציאל כן להתייחס אליה, אבל גם דפוסים נניח אדישים שמשחזרים כאלה שהיא הכירה.

ובאותה מידה זה גם הפוך. לדוגמא אותו איש שהיא התחתנה איתו רגיל להיות מאכזב ושכועסים עליו ולא מעריכים אותו.

וכשהדינמיקה הזוגית שלהם מסתובבת לכיוון השלילי, הוא נניח בטעות עושה משהו

שגורם לא להרגיש שהוא לא סופר אותה ואז היא מתרחקת ואז הוא אומר לה משהו שפוגע בה והיא כואבת יותר ומאשימה אותו

והוא עוד יותר כאוב וחוזר חלילה.

בעצם דינמיקה כזאת של מעגל של פצעים, והרבה פעמים יש סיטואציות

קבועות בלבוש כזה או אחר שפשוט חוזרות על עצמן בין בני זוג...

אבל היופי בדבר שאין כאן שום טעות, אלא מנגנון שכמו שהוכ יכול לפעול לכיוון הכואב ואפילו הכואב מאד

הוא יכול לפעול לכיוון המרפא, שבו הוא מכבד אותה, והיא מעריכה אותו והיא מרגישה אהובה והוא

מרגיש משמעותי וזה נותן מוטיבציה לשניהם להמשיך ולצמוח.

בנוסף, נשמע שיש לך המון המון משקעים הכי מובנים וטבעיים

גם מולו בזוגיות, וגם בכלל סביב החוויה שלך כאישה❤️

ומשקעים כאלה, כשהם קיימים הם מקשים עלינו להתקרב.

אדם שאנחנו כועסים עליו הלב שלנו לא מרגיש נקי וקרוב אליוץובטח כשיש לנו מצבורים של כאב..

ולכן חלק מדאגה לזוגיות בריאה וקורבה צריכה להיות דרך

עיבוד רגשות נכון שמאפשר להיות בלב נקי ולתחזק מצב כזה בזוגיות ככל האפשר❤️

משהו שמעולם לא היה לי ואני לא מכירה

לא מסוגלת לזוז

לא מסוגלת לכלום

אין לי כוח לאכול

בעלי כנראה הבין שהמצב חמור אז הוא עם חלק מהילדים וכועס עלי.

אני גמורה אין לי כוח

יש לי מיליארד מטלות והזמן מתבזבז.

זה הצעד הראשון שלך לשינוי

הזמן לא מתבזבז, את נחה, מגיע לך הזמן הזה, מותר לך לנוח, תגידי את זה לעצמך: "מותר לי לנוח, אני המנוע של הבית הזה והוא יישחק אם לא אנוח!"

ובעלך כועס? שיכעס... מה כ"כ מפחיד בכעס שלו? תשדרי לו שאין לך בעיה עם זה ושיתמודד.

ועוד מעט תקומי ותאכלי משהו, ואולי אפילו אל תעשי שום מטלה היום, סתם כי לא בא לך ותראי שהשמים לא נופלים.

אם את תתמוטטי ,הכל יתמוטט. וזה אסור שזה יקרה.

אם לא תראי לילדים שלך שאת חשובה ויש לך צרכים, הם יגדלו כמו בעלך ולא יצליחו לראות את השני.

זה בריא להתפתחות שלהם ולחינוך שלהם.

בהצלחה

מבקשים שתראי אותם

ואת הצורך שלך לנוח.

מותר לך לנוח. טבעי בכזה מצב לקרוס מהעומס..

תרשי לעצמך זמן לעצמך יקרה❤️

מותר לך

את ראויה לא פחות מהכלים הכביסה והרצפה לטיפוח

לא פחות מהילדים והבעל והעבודה שמישהו ידאג לך

ולמה שדחוף וחשוב וכואב לך.

חיבוק

והרבה בריאות❤️

אם אחד הילדים היה מותש, בוודאי שהיית שולחת אותו לנוח.

את חשובה לא פחות.

הזמן לא מתבזבז.

את דואגת לעצמך עכשיו.

אני מקדישה לך סיפור שכתבתי פעם

לדעתי אין אישה שלא מגיעה, לפחות פעם פעמיים בחיים, לתחתית

פעם הייתה אישה שנזלה (קצת ארוך) - הריון ולידה

ריגשת אותי מאד.

את כותבת מדהים.

את המרכז. את ככ חשובה וחיונית, שכל הזמן צריך אותך

כמו עבודה בטחונית כזו - את זו ששומרת על האיזון בבית

אבל, כדי להיות כזו באמת, בשמחה, את צריכה לדאוג לעצמך

הקו בין נתינה מאהבה לבין הרגשה שאני נשאבת ורק לוקחים ממני - הוא דק מאוד, והוא תלוי בהסתכלות שלך על עצמך

4 שעות צום מהבוקר עד שאת עצבנית מרעב - זה לא תקין.

כנל עומס עם קניות והכל נופל עלייך

בכנות, צרחך ללמוד מהבעלים בעיניי. הוא רוצה לשבת לשתות - הוא נותן את זה לעצמו. כנל עייפות וכו'.

תמי לעצמך מה שמגיע לך. הרבה דברים יכולים לחכות, תנסי ותיווכחי לדעת

ועוד - ייתכן שיש לך קושי עם תכנון זמנים ממה שקראתי, ולעבוד על זה יכול מאוד להקל עלייך. מעבר לזוגיות מאתגרת, בהנחה ואת עם הילדים - תעריכי מראש את הצרכים שלהם. כמו שעה שהם צריכים לאכול למשל כדי שלא תגיעי לשעה שהם רעבים ומלחיצים אותך. או לחילופין, להכין א. צהריים מהבוקר/ לקנות נשנושים זמינים עד שיאכלו

כנל קניות, אפשר גם אונליין. לא חייב להיסחב בחום עם כמה קטנטנים. זה ממש שווה את הכסף לדעתי, אותי זה מפנה בדיוק כמו שהייתי לוקחת בייביסיטר שתשב איתם

עצם זה שהעומס מהחלק הטכני יירד ממך, יפנה אותך להתעסק בליבת הקושי מול בעלך, ולנסות לפצח אותה, בלי עוד רבדים שמשליכים, כשאת יותר פנויה וקשובה לעצמך ולצרכים שלך

חיבוק ענק ❤️❤️

למה את מסכימה להיות קורבן?

את אומרת שכל שנה זה ככה, אז למה?

תביאי בייביסיטר, תשלחי לקייטנות ותשבי לשתות כוסות קפה בנחת, תזמיני אוכל מוכן.

יש הרבה פתרונות איך לא להיות קורבן גם בלי הבעל.

את רואה את האמהות שסביבך, את לא רואה את האמהות שבמשרד.

מילא היה מדובר בשנה אחת, אבל את אומרת שזה ככה כל שנה.

את לא עובדת אף פעם באוגוסט? למה בחרת במקצוע כזה? מישהו הסליל אותך לשם? אף פעם לא מאוחר לעשות שינוי. אם לך לא טוב להיות חודש שלם עם הילדים לבד בבית אז אל תעשי את זה...

מה שחשוב זה שתהיה לך בחירה על החיים.

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות

החלמה מהירה

בעלי אמר שנראה לו שלא צריך להילחץ, אבל אמרתי לו שששאלתי בפורום ואמרו לי שכדאי ללכת, אז הוא הסכים🙈

אין כמו הפורום בעולם!

אם הייתי אומרת לבעלי הפורום אמר......

מה מתאים לכוויות

טוב עורכת....

רואה שכבר לא רלוונטי.... תרגישו טוב

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

תכלס

כל אחד עושה מחוות אחרות גדולות או קטנות יותר

אנחנו מצרפות במחשבה את המחוות של כולם ויוצרים גבר מושלם שלא קיים.

ולגבי מה ששאלת, ברור שיש פער.

באופן כללי בין גברים לנשים, ולכל זוג.

(אני ממש לא מצטטת את הפסוק הבא כאידאל, אלא כתיאור מסוים של המציאות: אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך....)

כתבתי כאן על מחוות

זה קודם כל דברים טכניים, שאני למדתי לפרש כאהבה

וכשאני נתתי לזה את הפרשנות הזו ופרגנתי או שמחתי בזה, זה גם הלך והתגבר.

וגם, זה ממש עניין של אופי ושל איך אתה "מדבר אהבה"

וזה גם עניין לדעת באיזו שפה בן הזוג שלך רוצה לשמוע אהבה, אבל זה גם עניין ללמוד את השפה שבה בן / בת הזוג מדבר ולזהות את זה כמשהו שהוא מעבר לטכני.

1. יש את כל העניין של "שפות האהבה" שצריך ללמוד אותן. וכשבעלי מחליף לי מצעים/ מתדלק לי את האוטו/ שוטף כלים אני "סופרת" את הדברים האלו כמחוות על אף שאני טיפוס יותר רומנטי.

2. עם השנים יותר לומדים ומתרגלים גם את השפה של הצד השני. אז למרות שעדיין אני יוזמת יותר מחוות אני רואה עם הזמן ( אנחנו נשואים 5 שנים) שהוא גם "לומד" דברים.

בעיניי צריך להחזיק את 2 הקצוות, מצד אחד לקבל ולאהוב את איך שהוא ולא לדרוש שינויים ומצד שני להאמין שאנשים הם דבר דינמי לומד ככה שבפרספקטיבה רואים שינויים והתקדמויות.

וכמובן לדבר על זה! על הצורך בקשר ביומיום, על איך היית רוצה שיהיה וגם לשמוע אותו. איך הוא מרגיש? מה עושה לו טוב? באיזו דרך הוא אוהב לתת ובאיזו לקבל? וכו' וכו'...