״אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם

מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח״ (בבלי ברכות ה.)

ניתן להביא לכך מקור מהפרק : ״ בָּ֤א הָעֵת֙ הִגִּ֣יעַ הַיּ֔וֹם הַקּוֹנֶה֙ אַל־יִשְׂמָ֔ח וְהַמֹּכֵ֖ר אַל־יִתְאַבָּ֑ל כִּ֥י חָר֖וֹן אֶל־כָּל־הֲמוֹנָֽהּ:״ (יחזקאל פרק ז פסוק יב)

ייתכן שלא הביאו את הפסוק כי הוא עוסק במוכר קרקע ואילו הטענה בגמרא היא יותר כללית ועוסקת במוכר חפץ מתוך הדחק, אבל העקרון הוא זהה. 

ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני א"ר יוחנן בא וראה כמה גדול כחה של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל שנאמר (בראשית ו) כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ וכתיב (יחזקאל ז) החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם א"ר אלעזר מלמד שזקף עצמו כמקל ועמד לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם <ואף על נח נחתם גזר דין שנא' ולא נח בהם>

תנא דבי ר' ישמעאל אף על נח נחתך גזר דין אלא שמצא חן בעיני ה' שנאמר (בראשית ו) נחמתי כי עשיתם ונחמצא חן בעיני ה' (בראשית ו) (בבלי סנהדרין קח ע״א)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר וְגוֹ'" (יחזקאל ז, יא): "הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע" - "החמס קם" אתמהא ח"ו אינו קם ואם קם "למטה רשע" לחיובו של רשע.

"וְלֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם" לא מינהון ולא מממונם ולא מן תמהתהון למה "וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם" לא היה לשום בריה נחת רוח מהם ולא היה להקב"ה נחת רוח מהם.

"לֹא נֹהַּ בָּהֶם" כההיא דא"ר אבא ב"כ "כי נחמתי כי עשיתים ונח" אפי' נח שנשתייר מהם אינו כדאי אלא שמצא חן ונח מצא חן ולפי שהיו שטופים בזימה נמוחו מן העולם: (בראשית רבה לא א)

בגדול, 2 המקורות קוראים את המילה ״נה״ כאילו כתוב ״נח״, והדבר נפוץ אצל חז״ל להחליף בדרשות בין ה ו- ח, מפאת הקרבה הרבה בהגיה ביניהם, וכמובן שהכוונה להגיה המקורית של האות ח, כמו בערבית ح ולא להגיה הנפוצה כיום בקרב דוברי עברית שהוגים את האות ח כמו האות כ לא דגושה, דהיינו خ‌ בערבית. בכמה מקומות בחז״ל מוצאים את התופעה שישנם אנשים שהוגים את האות ח באותו אופן כמו האות ה (למשל בבלי מגילה כד ע״א בנוגע לרבי חייא).

גם בימינו ישנם עדויות לתופעה הזאת. הפרסית למשל שאלה מילים רבות מהערבית, אבל בפרסית את האות ح (ח בעברית) גם הוגים כמו האות ה.

זאת היתה הערה קצרה על מנת להסביר את ההגיון שבדרשות האלה. ועדיין כשלמדתי בעבר את הגמרא הזאת היה לי קשה. הבנתי את ההגיון שמאחורי הקריאה של המילה נה כמילה נח, אבל זה היה נראה לי שרירותי משהו, מאיפה צץ פה פתאום נח בפסוק

״החמס ׀ קם למטה־רשע לא־מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא־נה בהם״ ? למה דווקא פה לקרוא את האות ה כאות ח ?

אתמול הבנתי את השגיאה שלי. והיא שגיאה נפוצה ביותר, ומקור לאי הבנות רבות מאוד. עיינתי בגמרא בלי לפתוח את התנ״ך.

כי כשקוראים את פרק ז ביחזקאל בעיון מבינים שהדרשה הזאת של חז״ל היא לא שרירותית בכלל אלא מתבקשת לגמרי מהכתוב.

בכתוב עצמו ישנם קישורים לשוניים רבים ומובהקים בין הפרק הזה לפרשת המבול של נח, והקריאה הזאת של חז״ל את המילה נה כמילה נח היא כאמור פשוט מתבקשת. בהודעה נפרדת אציין את הקשרים האלה. 

פרק ז ביחזקאל פותח בפסוק ״ א וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.  ב וְאַתָּה בֶן-אָדָם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל--קֵץ:  בָּא הַקֵּץ, עַל-ארבעת אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ״ וזה כמובן שולח אותנו לתחילת הדיבור של ה׳ לנח ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא״ֶֶ

הנימוק לחורבן ביחזקאל מופיע בפס׳ כג ״ כג עֲשֵׂה, הָרַתּוֹק:  כִּי הָאָרֶץ, מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים, וְהָעִיר, מָלְאָה חָמָס״ וזה כמובן מתאים לאמור בפרשת המבול ״כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם״.

יחזקאל אומר ״וְלֹא-תָחוֹס עֵינִי עָלַיִךְ״ וזה מובא בניגוד לנח שנאמר עליו ״וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה״ (אגב. אולי על סמך זה אפשר להבין את הדרשה של תנא דבי רבי ישמעאל בבבלי ושל רבי אבא בר כהנא בבראשית רבה שהקב״ה חס על נח באופן מיוחד)

״וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ״ ביחזקאל מתאים ל- ״כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ״ אצל נח.

״וְכָל-בִּרְכַּיִם, תֵּלַכְנָה מָּיִם״ ביחזקאל מתאים ל- ״וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״ אצל נח.

״וּבְכָל-רָאשֵׁיהֶם קָרְחָה״ ביחזקאל אולי רומז ל- ״נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים״ אצל נח (כי הרי במצב של קרחות נראים הראשים)

עוד מילים משותפות בשני המקורות הם יונים והרים. 

מה באמת התשובה לזה.

לפחות לדיעה הזאת. 
 

מכוסה - מסתמא  ע"י כיסוי אחר

וממילא ייתכן שקיר לא יכול להיחשב ככזה. 

אם אתה נשען על הקיר עם הבטן זה נחשב כאילו שמת שמיכה? להצמיד את הראש לקיר זה להשעין אותו, לא לכסות אותו.

וראיתי ציטוט מעניין אצל הרב מלמד בהלכות כיפה לאחר שמביא את 3 השיטות בגודל הכיפה:

"יש להוסיף, שגם לדעה המקילה כיסוי הראש צריך להיות ניכר, ולכן אי אפשר לקיים את המצווה בפאה נוכרית או בכיפה שנראית כמו שיער (עולת תמיד ב, ה, עטרת זקנים, מ”ב ב, יב)."

אבל עיין באורח חיים סימן רו סעיף ג ('אבל אשה' וכו'), ויש לחלק

זה מזכיר לי שפעם שאלו את הרב נבנצל: לפי הפוסקים שאומרים שצריך בתחנון לשים בגד או משהו בין היד לפנים, האם שעון מספיק?

והוא ענה: כן, אם זה שעון קיר..

בפשטות דברי ההביקורת של הרמב"ם מתייחסים למנהג שהוא מזכיר, שכנראה היה קיים בזמנו להוסיף שמות מלאכים וכד', דבר שאין בו מצווה כלל. מה שהופך בתפיסה של האנשים את המזוזה, ממצוה אלוקית שגם מבטאת שד' שומר עלינו לסוג של קמע.

"שומרת דלתות ישראל" זה טעות.

כשנכנסים ויוצאים מהדלת ומחזיקים בתפיסה כזאת ולא בתפיסה של קיום מצוות עשה מהתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך", טועים .

הכתבה שמה דגש על ההגנה והשמירה וזה מטעה.

אונקלוס בן קלונימוס התגייר. שלח הקיסר גדוד של רומאים אחריו] לתופסו ולהביאו אליו...  

חזר הקיסר ושלח גדוד אחר אחרי אונקלוס, להביאו. אמר להם [הקיסר]: אל תדברו איתו דבר. כאשר תפסו אותו והלכו, ראה מזוזה שמונחת על הפתח,  הניח ידו עליה ואמר להם: מהו זה? אמרו לו: אמור לנו אתה.

אמר להם: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים בארמון, ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו (בני ישראל) נמצאים מבפנים בבתיהם והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם" (תהלים קכא, ח), התגיירו גם הם. 

"במקום"?!

….." הכתבה שמה דגש על ההגנה והשמירה וזה מטעה."

מה הגבת?: ציתתה גמרא ממסכת עבודה זרה שמדגישה את ענין ההגנה והשמירה כדי להמעיט את הרעיון שאני הדגשתי. רק כאשר יהודי יקר הזכיר לך שזה לא העיקר( ממש כמו שאני טענתי) ----- כתבת שלא טענת שזה העיקר.

לידיעתך כמעט כל יראי השמים ששאלתי בניהם גם רבנים ענו לשאלתי בנושא ישר שתפקיד המזוזה הוא שמירה והגנה .

הם התעלמו בכלל מקיום מצוות עשה מדאורייתא שאנחנו קוראים אותה פעמיים ביום לפחות.

והמקור לזה מפורש בגמרא. -----

שמירת הבית היא לא עיקר המזוזה כמו שגשם בעיתו הוא לא עיקר שמירת המצוות - זה לא סותר את הסגולה או את הקביעה התורתית בנושא.

אף רב לא אומר שבדיקת מזוזה זה "במקום" פישפוש במעשים. ואם מצאת רב כזה, אל תכליל ותתרחק ממנו.
 

------

אני חושב שזה בעיקר תלוי בהרגשה שלך.

אם אין, אז לא יפריע לי לכסות אותה בתמונה אחרת

מה הסיפור הגדול?

כל מי שמנוי לעיתון, מחזיק כמה תמונות של רשעים בבית.

(ושלא יהיה מובן שקראתי למישהו "רשע" וכדו)

תמונה יפה סך הכל.  

לא עושה לי הרגשה רעה אם אין בזה בעיה רוחנית

החשש שלי זה לא בגלל התמונה עצמה, אלא שזה הוצאה שלהם ("כח הפועל בנפעל" מה שנקרא)

א. אם אני מבין נכון, הכוונה היא שבפורים זה נס של הגוף - הפיזי, ולא של הנשמה - הרוחנית. זה רעיון זה בסיסי שכמדומני מופיע בלבוש ו/או בט"ז.

ב. השאלה לא מובנת, אם כוונתך לשאול באופן כללי: מה שמחת הפורים תורמת תשאר השנה, זו באמת שאלה אינסופית שאפשר לשאול על כל דבר ומאידך בטח ניתן ליישב אותה בקלות.

אם כוונתך ספציפית על "עד דלא ידע", אז כמדומני שהרמ"א מסביר שהאדם לא יוכל לשקול אם יותר חשוב הנקמה בהמן או ההמלכה של מרדכי, כלומר שהנס בפורים (ולא רק) מורכב מנקמה ושכר בחדא מחתא, ולשיכור קשה לדעת אם יותר חשוב הדין ברשעים או שיותר חדוב השכר לצדיקים. קראתי שהרב אוירבך אמר שזה ההסבר הכי פשוט לדברי הגמ', וגם אני הקטן מסכים עם האמירה הזו

וזה כמובן תורם המון למחשבה על שכר ועונש.

ג. נדמה לי שההסבר בנגלה מספיק טוב. תקרא את הרמב"ן והר"ן במגילה דף א. מדפי הרי"ף.

בתורה כמוך פה בפורום. חוץ מהיסטורי

א. בשבת וביום טוב, קדושת הגוף (והחומר) יושבת על קדושת הזמן. קדושת הגוף כזו היא "לא חוכמה" כי אתה בתוך זמן שמרים אותך למעלה ונותן לך תחושת בטחון שאתה מסובב בקודש (אותו דבר בסעודת מצווה או בסעודה במקום קדוש).

קדושת הגוף העצמית מצריכה שתהיה שם באמת בתפיסה ובתודעה שלך בלי עזרים. שבאמת תבין שיש לגוף קדושה ובאמת תהיה מחובר חזק לה' כדי להרגיש שזה קדוש ושאתה לא עובד על עצמך. באופן קצת אבסורדי, מי ששמה מחובר יותר מאחרים גם לה' וגם לגוף (בצורה נכונה).

זה כמו שלהגיע להיות נביא כשיש השראת שכינה זה לא הכי חוכמה, החוכמה זה להיות נביא שחצב את כל הדרך מלמטה עד שהגיע לנבואה (וזה לענ"ד ההסבר למה כבר הרבה שנים אין נבואה).

בימי פורים (עוד לפני שהוא היה חג) ובמה שקרה לפני כן, התגלתה הקדושה הזו (נכון שאז זה היה כתוצאה מדחיפה אלהית, אבל לומדים משם את העקרון).

כיום זה יום חג אז יש בו גם את קדושת הזמן, אבל זה הפוך משבת ויו"ט- בפורים קדושת הגוף הובילה לקדושת הזמן, הגוף כל כך קדוש עד שגם הזמן התקדש (ויש בו גם מימד של קדושת המקום- קשור קצת לשאלה ג- יש הבדל בין המקומות מתי חל החג).  

העיקר הוא ללמוד מפורים את היסוד לכל שאר השנה.

ב. כשתופסים שזה לא וורט אלא אמת- כל המבט על החיים משתנה (למי שרודף אחרי האמת ומחפש לחיות אמיתות ולא ריגושים).

מי שלדוג' מבין ש"בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה" (לא מבחינה פיזית שזה רק תהליכים פיזיולוגיים במוח, אלא נשמתית), כלומר שבכל לילה הנשמה שלו עולה למעלה, תופס את השינה והקימה אחרת.

או לשיר בשבת "דורשי ה' זרע אברהם אוהבו" ולתפוס שיש בכל אחד מאיתנו "אברהמיות" מוחשית, וזה לא רק וורט או משהו פסיכולוגי או חינוכי, אלא משהו שאכן קיים בתוכנו.

ובכלל לא בשנמהמ.

ב. יום אחד משפיע על כל השנה

ג. מוקף אור מקיף פרוז אור פנימי. איממנטי טרנצננצדני. @צדיק יסוד עלום  מבין בזה

יציאת מצרים מוזכר יותר בתורה/נ"ך.

וסיפור יציאת מצרים לוקח יותר פסוקים מהמגילה.

בסוף אסתר זה סםר קצר.

גם על רות יש ספר שלם, בכל זאת היא לא חשובה יותר מדוד או שלמה או שמואל או משה או יהושע או יעקב שאין להם ספר שלם.

יש תופעה של "משלוח מנות תורני", שהביא לנו ספרים שלמים מדמויות כמעט לא צפויות, על מגילת אסתר.

לדוגמה, "מחיר יין" לרמ"א, ו"מנות הלוי" לר"ש אלקבץ.

זה מקסים בעיניי

אלא רק לשתות מים במקרה הפחות טוב.

שהוא הקדים בחודש

ראה שרשור מיקום מקביל והשווה:

https://forums.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=873061&forum_id=1364

ככה יוצא שיש שלוש חומרות יחד..

חומרא בשיעור כזית, כדעת התוס'

חומרא שהתקטנו השיעורים

חומרא ללכת לפי משקל (זו לא בדיוק חומרא אבל לצורך העניין)

* עוד לא הייתי בחו"ל. לא יוצא מהארץ.

* לא שומע כלל שירים בספירת העומר ובשלושת השבועות.

* אוכל 2 כזית במוציא מצה.

* שנתיים צמתי צום בכורות כמו שכתוב בעולת ראיה. מזל שידעתי לעצור בזמן..😅

(אם אני לא טועה בכל הדוגמאות יש פוסקים שסבורים שזה עיקר הדין ויש פוסקים שסבורים שניתן פחות אז מניח שזה עונה להגדרה של להחמיר.. כמו שכתבו פה על שתיה לפני התפילה.. יש פוסקים שסבורים שזה הדין, ויש שהקלו יותר וממילא לשיטתם זה חומרא..).

ותענית בכורות זה לא חומרה שמביאה לידי קולא?
 

כי בסוף לא מתרכזים במגיד מרוב רעב

מזכירים את בני רב פפא, להראות שאפשר לגדל משפחה של עשרה תלמידי חכמים גדולים.
 

הרמ"א כתב בסוף תשובותיו, שרב פפא היה עשיר גדול ומחזיק תורה ובזכות שעשה לבניו סיומים ושמחה לגמר מסכת, זכה שכל עשרת בניו היו גדולים בתורה. הוא ממשיך ומוצא בהם רמזים לעשרת הדברות ולעשרה מאמרות.

תודה!