מאד מתסכל הבירוקרטיה והשינויים של הרגע האחרון

היא צריכה גן ריגשי.

זה הגן הריגשי היחיד שיש.

אז מה ההאופציות? לשים אותה בגן עם בעיות גמילה? אין דבר כזה.

חוץ מזה שההרגשה היא שאף אחד לא מנסה להבין. או לעזור. או לפחות להסביר מה בדיוק הבעיה שלהם.

בפגישה שהיתה לי היא אמרה שיכול להיות שנצטרך סייעת ולשלם לה. אמרתי לה שנעשה מה שצריך. טובת הילדה כאן קודמת.

אבל זה כל כך מתסכל ופוגע שמתנערים מאחריות!!!

ועכשיו גם הבת שלי אומרת שבטח הגננת לא רוצה אותה כי היא עושה בתחתונים... למה היא צריכה להרגיש את הדחיה הזו?? עוד לפני שהתחילה שנה??

זה מאד קשה האטימות הזו, מקווה שתמצאו פיתרון בהקדם 🙏

ממש לא חוקי

בסוף גננת כזו, טוב שהבת שלך לא תלמד איתה

הזייה אחת גדולה

הייתי עולה גבוה יותר איכשהו להציף את ההתנהלוץ האבסורדית הזו

גם בגני שפה ועיכוב התפתחותי יש מענה רגשי, לפעמים אפילו טוב יותר מבגן התנהגותי-רגשי שכמו שמישהי כתבה זה הרבה פעמים גנים אלימים מאוד...

מתפללת איתך שזה יהיה לטובה ושהיא תגיע לגן מדהים שמתאים לה ונכון לה בדיוק.

חיבוק לך אהובה❤❤

יש לך אפשרות לדבר עם המנהלת ישירות?

יום לפני הם מודיעים?

זה גם ממש חוצפה מצידה להחליט שהיא לא מתאימה על סמך זה

אם אנילא טועה, זה בסדר שילדים מגיעים לגן חובה כשהם לא לגמרי גמולים

וואו. איזה עוגמת נופש

חיבוק ענק!!

אני כל כך נסערת!!!

מחכה מהבוקר שיחזרו אלי...

נפלנו פעם על גן כזה.

וכשהילד פיספס הם התנהגו אליו מאד לא יפה שמאז הוא נעלב מאד ולא הסכים ללכת לגן יותר!

והיינו צריכים בנוסף לבעיות האחרות לטפל גם בבעיה רגשית חדשה שהם יצרו🤭

ואל תצטערי על ההפסד של ה"גן רגשי", מנסיון מר - גן "רגשי" זה מילה אחרת לגן עם הרבה אלימות🥺 ( כי הילדים באמת מסכנים ומלאי מצוקה אז זה יוצא החוצה...)

והכי חשוב - אל תלחצי, זה קורה הרבה פעמים,

כמה פעמים התחלנו מוסדות לימוד אחרי הזמן.

החוויה של הילדה תלויה בך!

אל תשדרי לה ח"ו שהגן לא רוצה אותה.

לקחתי את הילד עם הילקוט החדש לטיול מיוחד,והסברתי לו שאנחנו מחפשים לו גן הכי טוב ובעז"ה נמצא. ואיזה כיף לי שיש לי עוד חופש רק איתו! ב"ה הילדים קיבלו את זה בטוב.

בעז"ה שה' יתן לך הרבה כוחות💗💗💗

אני עובדת בגן חובה של חנמ

הרבה פעמים יש גם ילדים עם קשיי גמילה

מטפלים בהם בסבלנות ובאהבה

זה לגמרי חלק מהעבודה.

אל תילחצי מזה. בעז"ה היא תגיע למקום שיהיה לה הכי טוב

שאוהבים אותה, מתנהגים אליה בכבוד ומנסים לקדם אותה.

במחילה הגן הזה נשמע ממש לא ממוקד בילדה

גם אם תקבלו גם שפחות מתאים בהגדרה שלו, אם יהיו שם אנשי צוות טובים זה ממש שווה אץ זה

תודה תודה! על המענה ועל האכפתיות ועל האיחולים...!

בסוף התקשרה אלי המזכירה של הגן או משהו כזה ואמרה שהעבירו את הבת שלי לרשת אחרת של גנים, והיא משובצת בגן חדש שעוד לא נפתח...

אז מחר אני צריכה להתקשר לרשת ולשאול פרטים על הגן...

קשה לי כ"כ.

אני מאמינה שהכל לטובה, אבל זה עומס ריגשי מטורף עבורי.

מקווה שלפחות הגן החדש הזה יהיה קרוב לבית והצוות שם יהיה יותר רגיש ויעיל.

בעזרת ה' שיצא מזה רק טוב לבת שלך ולכם!

ותנסו כמה שיותר להאמין ולשדר לה שהכל לטובה 

תה

שללנו בעיית תקשורת

יש לה בעיית קשב ועכשיו התחלנו טיפול (לא רואה שעוזר במשהו)

מה שבטוח- שגן רגיל לא מתאים לה. שנה שעברה היתה בשילוב וזה גם לא היה 100 אחוז.

אני לא יודעת מה עוד אני צריכה לעשות.

כל מה שביקשו ממני- עשיתי- אבחונים, ועדות, טיפולים...

הרגשת שהיו טובים? שראו אותה באמת?

שואלת כי כבר ראיתי מקרים ששללו דברים ואחר כך כן קיבלו אבחנה שלהם

ואת אמא מהממת וזה ממש לא אשמתך. ילד מבלבל זה מתסכל מאוד כי קשה יותר לעזור לו

היא מאד מטעה.

אבל מה אני יכולה לעשות?? לא נותנים לי לעשות לה שוב את האבחונים האלה.

וממש מבינה שאת מתארת

מצד האמא גם לי יש ילד שמרגישה שלא רואים אותו כמו שהוא באמת ומטעה

ומהצד המקצועי ממש ממליצה ללכת לאבחון פסיכולוג אבל כזה שיכיר אותה לאורך כמה מפגשים ולא אחד או שניים

וכזה שיקשיב לכם ההורים באמת

זה באמת קשה למצוא... אני כאמא עוד לא מצאתי. רק במרדפים כל היום אחקי קביעת תורים טלזכור מתי אפשר להתקשר לכל מרפאה

בהצלחה, הלואי ויכולתי לעזור יותר

היינו אצל רופאת התפתחות כבר 3 פעמים והיא לא מסכימה איתי- אם התיאור של ההתנהגות שלה...

ניסיתי לקבוע תור לרופא אחר ולא נתנו לי.

(והרופא ילדים אומר שהיא אחת המומחיות)

אני יודעת שבירושלים יש גני תצפית חרדיים של רשת סולם

חברה שלי הכניסה את הבת שלה לגן הזה אתמול והם נשמעים צוות מהמם.

וזה מה שהצוות הקודם אמר שמתאים לה- הלכנו על זה.

איזה מעצבן!! זה ממש לא בסדר!!

)חיבוק גדול 

הגדולה שלי מתחילה היום כיתה א- ההתחלה היא רק בצהריים.

נראה לי שאשלח אותם עוד מעט לחמותי כי אני ממש חסרת סבלנות וזה עלול להתנקם בהם...

לפחות הקטנה התחילה היום והיא קרובה לבית.

בהצלחה גם לך!

אחרי שדיברתי היום עם הרשת החדשה שהפנו אותנו אליה- ובחרנו בגן, המזכירה מודיעה לי ב4 וחצי בצהריים (שכל המשרדים כבר סגורים) שהמפקחת החליטה לא לקבל אותה והיא מחזירה אותנו לרשת הקודמת.

עכשיו אני צריכה לחכות עוד יום רק כדי שיהיה לי עם מי לדבר.

אני פקעת עצבים.

מחר כנראה היא תבוא איתי לעבודה, אז גם לא אוכל לדבר יותר מידי לידה...

אם לא תהיה ברירה כנראה שאלך למשרד החינוך או לעיריה. למי באמת אני צריכה לפנות?? כל אחד מפנה אותי לכיוון אחר ואף אחד לא נותן לי טלפון של מנהלת או מפקחת לדבר איתה...

בכלל לא נראה לי חוקי שלא מכניסים אותה לגן... היא לא אמורה להשאר בבית, נכון? יש חוק חינוך חובה! החובה היא לא רק על ההורים לשלוח, אלא גם על הצוות לקבל את הילדה, לא?! או שאני טועה?

תנסי ללכת לעירייה

ואולי כדאי לשקול אבחון פרטי או גן תצפית כמו שהציעו

לא מכירה כזאת התנהלות...

לדעתי העירייה מחוייבת למצוא לה מקום, ומקום טוב, בזרם החינוך שבחרתם.

תמוה ממש הדבר הזה

ועד כמה שאני יודעת זכאות לגן שפה היא לחינוך מיוחד. גם אני ממליצה על הגנים של סולם, הייתי שם בת שרות לפני אי אלו שנים והצוותים שם היו טובים וקשובים בעיני.

חיבוקים לך.... לא יודעת מה להגיד מרוב שזה הזוי

לא הייתי מסכימה לשלוח לגן הקודם אחקי שעשו לכם ככה

לא רוצה שיקבלו אותה בדיעבד, אלא מלכתחילה!

אולי יש שם דמות עם קצת חמלה בלב שתוכל לברר מבפנים מה קורה?

ולעזור לך בעצה למי לפנות

אבל היא לא קשורה לגני שפה, רק לשילוב... ידעה להמליץ לי על גן.

אולי מחר אדבר איתה שוב.

התעייפתי

מצב כזה, ובנוסף חוסר הודאות, אבל איך שהתנהגו אליך - אליך, שאת בן אדם מבוגר, שמסוגל להכיל יותר מילדה קטנה, זה מספיק כואב בשביל להבין שזה ממש לא מקום בשבילה.

מעל גיל 4 בעיות גמילה קשורות למצוקה רגשית. רק זה היה חסר לה, כזאת אטימות שנה שלמה.

וחיבוק לך. אני בטוחה שה' יעזור לכם למצוא גן יותר טוב, לא חשוב איך קוראים לו, חשוב שילדה קטנה לא תגיד לאמא שלה "הגננת לא רוצה אותי".

וזה כל כך קשה לראות את הילדים עוברים קשיים

מאחלת לך שתרוו ממנה המון המון נחת❤️

חיבוק ענק ❤️

אין לי הרבה מה להוסיף. אבל לבי איתך! 

ולתועלת- אם יש לך עוד ילד קטן לקחת איתך.עם שקית במבה

זה יהיה מושלם.

אני פעם ישבתי במסדרון של העירייה מול האחראית עם תינוק ושקית במבה וחיכיתי שתתפנה. מתישהו כבר המזכירות האחרות שם חששו לשלום השטיח שלא יתלכלך מהבמבה אז הם דירבנו את האחראית לקבל אותי לשיחה..

בהצלחה רבה 💗

קראתי פעם על מישהי שעשתה את זה במס הכנסה, משם בא לי הרעיון...

הזמן שזה יחסוך לך יהיה כדאי.

ותנצלי את זה שאת בקושי סוחבת את עצמך לטובת העניין - את יכולה לשאול מזכירה אחת איפה יש מים קרים? ומזכירה אחרת אם אפשר להגביר את המזגן, וככה תסבי את תשומת ליבם

היא מגלה מודעות עצמית גבוהה... זה יותר חשוב מלקרוא אותיות.. ברור שהיא סובלת, גם ילדים לא מרחמים על ילד שבורחת לו צואה, הכי חשוב בשבילה זה מקום שהיא תרגיש נינוחה ואם זה להיות הגדולה בגן של פחות גדולים,העיקר שהיא תהיה מסוגלת לשלוט ביציאות.

אני לא חושבת שהשפה יותר חשובה מזה

תחשבי מה יהיה בעוד שנתיים?

איך היא תסתדר בבית ספר?

רופא ילדים בתמונה?

פסיכולוג?

היא צריכה עזרה ממשית, לא שפשוט יחליפו לה וימשיכו הלאה.

אל תצטערי על כל גן שמסרב, הגן שכן יסכים לקבל אותה זה גן שיחזק לה את הביטחון העצמי שבו היא רצויה, ושם היא תצליח🙏

ההתנהלות שלהם הזויה הזויה הזויה

מי שאחראי על השיבוצים זה בעירייה במחלקת החינוך של החינוך מיוחד (משהו כזה). תחפשי את הטלפון שלהם ותחפרי להם ואם לא אז להגיע לשם ולבקש תשובות.

יש הרבה ילדים שעדיין לא משובצים/ שינו להם שיבוץ מכל מיני סיבות (המורה המחליפה שלי אמרה שלכיתת תקשורת שלי נוספו מיום ראשון שני תלמידים) אני חושבת שהשנה הבעיה הזו חמורה יותר.

תדעי שיש גני שפה/ עיכוב מושלמים שנותנים בהם את המענה הרגשי למי שצריך. מה שחשוב זה צוות תומך ושיהיה עוד ילד או שניים שהם בערך ברמה שלה ויהיו חברים למשחק, בכל מקרה הלמידה נעשית בקבוצות ולכל תלמיד יש תוכנית לימודים אישית משלו.

ולגבי הגמילה- כמעט בכל גן שמוגדר חינוך מיוחד יש ילדים לא גמולים והצוות עובד איתם על זה במהלך השנה, לא משנה אם גן ראשון או גן חובה (מן הסתם בועדת זכאות ראו בטפסים שהיא לא גמולה לגמרי ושיבצו אותה בגן הזה כי הוא אמור לתת מענה גם בתחום הגמילה)

עצוב וכואב לי שיש אנשי צוות כאלה בחינוך המיוחד. מקווה בשבילך שבעזרת ה תקבלו בקרוב שיבוץ במקום שהכי טוב לבת שלך עם צוות מכיל

ותדעי שאת אמא אלופה אלופה❤️❤️

@דור רביעי

@מאמינה ומתאמנת

אני מקווה שכבר יסתדר הכל.

היום דיברתי עם הרשת וביקשתי את הטלפון של האחראית בעיריה, ואמרו לי שהיא תימור איתי קשר.

שום דבר. גם לא ענתה לטלפונים.

חזרתי לרשת הקודמת וביקשתי מספר נוסף ודווקא מי שענתה לי הבינה אותי ושלחה מייל למי שצריך (אני מקווה שלא סיבנה אותי)

בכל מקרה היא אמרה לי שאני יכולה לבוא מחר למשרד ולדבר פנים מול פנים.

אמרתי לה שכל צעד שלי שקול- הריון, סימפ', ועוד הילדה איתי- ואני מעדיפה שהיא לא תשמע את כל השיחות האלו...

היא אמרה שתנסה לזרז עיניינים.

בינתיים לא נראה לי שיהיה לה גן לפני יום ראשן- וכל כך כואב לי בשבילה!

ואני מצוברחת וכל הזמן על סף בכי בגלל זה.

הם פשוט מתנהגים בצורה לא מכבדת ולא פיירית!

ועוד יותר כדאי לשלוח את בעלך

שידבר בסמכותיות ואסרטיביות. לדעתי זה יעשה יותר רושם.

ממש עצוב שככה אנשים מתנהגים

בא לי להגיד לך שתביאי אותה לגן שלנו ונאהב אותה מכל הלב 😍

בעז"ה שהכל יתהפך לטובה

אם אלך- נראה לי שאלך עם בעלי.

בעלי לבד לא ילך, הוא לא ממש יודע מה להגיד ולמי. הוא פשוט מתעצבן וזהו. לא מנסה למצוא פיתרון... גם כשאני אומרת לו משהו אז הוא מתעצבן בשבילי, במקום קצת לנחם אותי ולנסות להבין מה לעשות...

שלא כדאי ללכת, לא צריך להתחנן לגן שיקבלו אותה, יש מספיק גנים טובים שיכולים לעשות לה התאמות.

אני הייתי מפעילה את העוסית, מתלוננת למבקר המדינה, נותנת לאנשים שזה תפקידם למצוא גן ולטפל בבירוקרטיה.

חבל על הכוחות והעצבים, כדאי לשמור אותם.

לאחראית שיבוץ, לא לגן.

איך אפשר לדבר עם העו"ס?

אני חושבת עליך, כאובה בגוף וכאובה בנפש, עם הקושי הגדול להתנייד - ושואלת את עצמי - האם הכרחי שתתרוצצי?

מה קורה מבחינת העבודה?

הכרחי שתגיעי? או שאפשר לקחת יומיים חופש מחלה, לנוח בבית, להירגע ביחד עם הילדה, שבסך הכל הכי חשוב לה זה לדעת שלא מאכזבת את אמא שלה.

לנסות עדיין בטלפון, ורק אם ביום ראשון אין מענה, אז אולי בשני ללכת עם בעלך, עם הילדה, לעיריה, ואפילו לבכות שם.

בינתיים תפנקי את עצמך ואת הילדה

הייתי קונה לה משהו נחמד לתחילת השנה, ואומרת לה שמבחינתי השנה החדשה בפתח מתוקה ומבטיחה.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

אבל את זה בעיריה הם לא יודעים. אמרתי להם שלקחתי יום חופש בשביל זה...

והגן הוא גם בשביל הילדה, אבל גם בשבילי. אני כבר לא מצליחה להכיל אותה. חיכיתי כל כך שיחזרו למסגרות. אני מותשת. אין לי טיפת אנרגיה. וזה קצת מתנקם בה...

כמו שאת מבינה היא לא ילדה קלה, היא צריכה יותר תשומת לב ויותר השגחה מילד ריגל.

וזה קשה.

ואמן.!

אני בטוחה ומאמינה שנדע ונרגיש שהכל זה לטובה. אבל הדרך... הדרך קשה ומאתגרת ומלאת תפילות

מבינה מאד את הקושי שלך להתנייד בהריון מורכב.. אם יש לך איפה להשאיר את הילדה בבוקר אולי כדאי לך ללכת לדבר איתם. הרבה פעמים מראה הריוני גורם לאנשים להתייחס מהר יותר

ואם אין לך את הכוחות אז להתקשר ולשלוח מיילים ולכתוב בהם שתפני למבקר המדינה/ נציבות שוויון זכויות (עשיתי את זה במשרד ממשלתי מסוים ותוך יומיים ענו לי תשובה אחרי שחיכיתי ארבעה חודשים לתשובה)

חושבת עלייך הרבה ומתפללת שבקרוב ימצאו לנסיכה שלך את המקום שהכי טוב בשבילה🩷

דיברתי עם וועדת חריגים שהפסיכולוגית נתנה לי 2 אפשרויות- הגן שהכריז שלא מוכנים לטפל בה -וזה אומר שכל פעם שהיא תפספס אני אצטרך לבוא להחליף לה (ומי יודע איזה יחס יהיה שם)

או גן סולם.

לפי העצה של הפסיכולוגית קבעתי פגישה ליום ראשון עם המנהלת של גן סולם, כי אין לי שום רצון שהבתשלי תהיה לא רצויה בגן.

ואז אמא שלי וחמותי אמרו לי שלא אעיז לשים שם בגן סולם, כי זה מקבע התנהגות ויהיה יותר קשה לשלב אותה בכיתה רגילה...

אז אזרתי אומץ והתקשרתי לגננת של שנה שעברה. היא הייתה כל כך מקסימה!

נתנה לי בטחון וכיוונה אותי מה הכי מתאים.

בינתיים אח שלי אמר שאחשוב- אם הייתי יכולה לשים אותה בכל גן שאני רוצה, איפה הייתי רוצה? אין לי תשובה לזה. אני כבר לא יודעת מה לרצות.

הגננת של שנה שעברה דיברה בשבילי עם המפקחת והיא אמרה לה שגן סולם זה לא בשביל הילדה שלי!! בשום אופן!! היא ילדה ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שיש שם.

בקשר לזה שהם רוצים שאבוא כל פעם- היא אומרת שמקובל לשלם לסייעת כל פעם שהבת שלי תצטרך החלפה, וזה יהיה הפתרון.

איי איי איי

אני כבר לא יודעת מה חעשות עם עצמי.

בינתיים המשרדים סגורים, וכדי לחזור ולבקש את הגן אני צריכה לחכות ליום ראשון.

במקביל אני מבררת על טיפול ריגשי (ממש יקר! 600 שח אבחון + 300 שח כל פגישה) ומקווה שזה יגמר מהר כל הסאגה של הפספוסים.

(רק שתבינו שאני כבר בהמתנה של 8 חודשים לטיפול ריגשי דרך הקופה. התייאשתי)

אולי בגן סולם היא תוכל לקבל טיפול רגשי במסגרת הלימודים ואולי יצליחו לעזור לה להפסיק להרטיב.

לגבי גן שפה השאלה אם יש לכם מימון לסייעת וגם לטיפול רגשי ואיך יסתכלו עליה שם.

ואולי תחכימו אותי פה-

בגן סולם יש להם עניין "לפתור" לה את הבעיות, אבל לא שהיא תשתלב בחברה "רגילה".

והיא כל כך הרבה דברים חוץ מזה שהיא מלכלכת!

היא חכמה, ומתוקה ומבינה עניין, היא יצירתית מאד ויש לה לב זהב!

כל כך כואב לי שהיא נכנסה למשבצת הזו ורק לזה מתייחסים...

לגבי גן שפה- מימון לסייעת אני מקווה שזה לא יקר ושזה לא לתקופה ארוכה. לטיפול ריגשי- אין כל כך תקציב. אבל מצד שני- מה? אני אפסיד את הילדה שלי בגלל כסף???

אבל אני יודעת שבגנים של חינוך מיוחד יש אנשי מקצוע ותקציבים והם יכולים גם ללמד אותה בהתאם לרמה שלה כי יש מספיק אנשי צוות לפרטני.

כדאי לך לדבר ולברר באיזה כיתה היא תוכל להשתלב שם ואם זה יכול להתאים.

ככה זה עם ילדים, תמיד מתיחסים לבעיות שלהם ולא רוצים לראות מעבר.

היא יכולה שנה הבאה אולי לחזור להשתלב בגן/ כיתה רגילה

אבל ממבט קצר באתר שלהם נראה שהם דווקא שואפים לשלב בחברה רגילה וכתוב בפירוש ששלושים אחוז מהילדים עוברים למסגרת רגילה בהמשך.

אני נוטה לחשוב שאמא שלך וחמותך וגם הגננת, לא מכירות את גני סולם באמת (גננות מהחינוך הרגיל לרוב לא מכירות מקרוב את מסגרות החינוך המיוחד) וכדאי לך לחפש הורה לילד שלומד שם/ איש צוות שעובד שם כדי להבין יותר לעומק את סגנון הילדים ששם ואת סגנון ההתנהלות לפני שאת פוסלת על הסף, במיוחד כשהאופציה השניה נשמעת לא משהו.

לגבי ההתמקדות בבעיות ביחס לראיית החוזקות, נראה לי שבכל גן זה ממש תלוי באנשי הצוות הספציפיים. יצא לי לראות אנשי צוות בגני חנ"מ שלגמרי מתלהבים ממתיקות, מלב רחב, מדמיון ומכל מיני חוזקות של ילדים. לדעתי, אשת צוות טובה שפוגשת ילד כל יום רואה את הילד כמכלול ולא רק מסתכלת על הבעיות.

בגנים שאני ראיתי אז גם ברור לגמרי שיש ילדים בגיל הזה שמלכלכים והסייעת מטפלת בעניין, קראו להורים רק במקרה שהילד התנגד לכך שהסייעת תעזור לו עם ההחלפה.

ולגבי טיפול רגשי, לדעתי תשחררי מזה רגע עד שתדעי לאיזה גן היא הולכת ואילו טיפולים היא תקבל שם, כי בהרבה גני חינוך מיוחד יש שעות של טיפול רגשי כחלק ממסגרת הגן.

וכל הסיפור הזה נשמע סיוט נוראאאא ועוד עם היריון וסימפי'. פשוט לא להאמין. בהצלחה רבה ושהכל יסתדר במהירות ובקלות על הצד הטוב ביותר!❤️

בפועל זה תלוי ברמה של הילדים. הרמה הקוגנטיבית של רוב הילדים שם נמוכה מעט יותר מגני שפה. נכון ללפני עשןר כשהייתי שם. אבל גם אז היו כאלה שעלו לכיתה רגילה.

בשום אופן לא הייתי מסכימה שתהיה בגן שצריך לבוא להחליף כל פעם. מה זה הדבר הזה? או לשלם לסייעת??? "מקובל לשלם לסייעת" זה ממש שיטת מצליח. אצלינו בגני עירייה הסייעת מחליפה כחלק מתפקידה בלי שום תשלום נוסף וזה לא עולה על דעתו של אף אחד.

כל הסיפור הזה נשמע כמו כביסה ממש מלוכלכת של המערכת והייתי מאיימת בלהוציא אותו החוצה

ומבחינה מקצועית בעיני הכי חשוב הצד הרגשי. זה חשוב הרבה יותר מהצד הקוגניטיבי. ולהיות במקום שבו לא רוצים אותי או עושים טןבה שמחליפים... לא הייתי מסכימה בשום אופן. אולי דווקא להיות במקום שבו היא החזקה והמובילה יעשה לה טוב...

 כדאי מאוד לדעתי להגיע לפגישה בסולם, לראות ולחוות את המקום. לא תפסידי מזה כלום.

חובתם למצוא לה מקום טוב. את לא צריכה להתפשר על הגן המקורי.

בגני סולם בירושלים זה קמפוס של הרבה גנים

שכל גן בהגדרה אחרת

והם משבצים לפי רמה וצורך של הילד

אני לא רוצה לפרט פה יותר על חברה שלי כי זה לא שלי, אבל אם ירגיע אותך אני אשמח לפרט לך בפרטי.

יש שם גני תצפית, גני תקשורת, גני עיכוב התפתחותי/שפה ברמות שונות

ושמעתי עליהם רק טוב.

הצלחתן להעלות לי עוד נקודות למחשבה...

נעשה חושבים ונראה מה נחליט.

תודה על המקום לפרוק ולקבל עצה!!!

אין עליכן!

למרות הסימפיזיוליזיס- תלכי לגן סולם להתרשם... קחי מונית יקריה

ותבקשי עזרה בהתניידות,

אני בטוחה שאחרי שתראי לא יהיו לה ספקות.

אגב נשמע שהצוות של שנה שעברה התייחס יותר ליכולות הקוגניטיביות שלה ופחות למצבה הרגשי.

רגשי בעדיפות עליונה לדעתי

שיהיה לכן בהצלחה!

אבל רק עכשיו מרגישה שיש לי משהו לתרום:

לדעתי בהחלט כדאי שתרשמי אותה לגן סולם.

הילדים שלי היו בגן סולם שנה אחת - אמנם במסגרת של הבנים, אבל מניחה שאין הרבה הבדל - יש שם צוות מקסים! שממש רוצה לקדם כל ילד למקום המתאים לו! הם הגיעו לשם לא גמולים (אמנם בגן הראשון ולא בגן חובה) ואף אחד לא אמר כלום, ולהפך - עזרו לנו עם הגמילה.

וזה ממש לא קיבע את המצב שלהם! אחד מהם בשנה אחר כך הלך לגן רגיל לגמרי והשני היה עוד שנתיים בגן שפה ועכשיו שניהם בבית ספר רגיל, תלמידים טובים ומצליחים ב"ה.

אז אמנם הבעיה שלהם הייתה שפתית והבנתית ופחות רגשית, אבל עדיין - באמת מה שחשוב זה צוות שמכיל ואוהב ורוצה לקדם את הילד. גם אם בסוף הילד יישאר במסגרת קטנה/מיוחדת.

מקווה שקצץ חיזקתי אותך.

את אמא מדהימה ממש! מאחלת לך הרבה כוח!

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.

ואנחנו לא משתמשים בו בכלל

קניתי גם מסאז' לעיניים מאין משקפת עם מוזיקה רטט חום ועוד - גם לא משתמשים.

השתמשתי בזה פעמיים שלוש וזהו. 

אבל זה לא בשימוש יומיומי

ואני עוד לט מוצאת לך קישור, אבל הוא מעולה

משו דומה - ידית עיסוי. ראיתי שמוכרים בדר גב

אחרי מה ששושנושי כתבה חשבתי אולי על משהו כזה

חגורת עיסוי רטט לגב BACK VIBRATION | ד"ר גב

אבל בהתחלה ראיתי את זה

מכשיר עיסוי ומסאז אישי PRO | ד"ר גב

זה דומה למה שיש לך?

אני לא מחפשת שיהיה לה לשימוש יומיומי, אבל כן רוצה שיהיה לה שימושי.

חבל לי להשקיע במתנה שתשב במגירה.

זאת מישהי בת 50+ עם כאבי גב שהולכת למסאז'ים מידי פעם (ככה שאני יודעת שהיא בסדר עם מגע)

לכן חשבתי שזה משהו שיכול להתאים לה ולשמח אותה.

מכשיר עיסוי חשמלי TWIN PRO | ד"ר גב

כזה

רק שאצלי יש לו 3 עיגולי רטט ובלי חימום

יש לי גם חגורת רטט מחממת שהיא גם ממש נחמדה אבל המכשיר בקישור יותר מתאים לגב לדעתי

היו לי ממש כאבי גב קשים, וזה עזר לי מאד...

מאז זה בקושי בשימוש, אבל זה היה לי מעולה כשהייתי צריכה.

עלה 160 לדעתי

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...