בהמשך הפרק בספר של הרב זקס שאני קורא (אגב. אחד הדברים שאני אוהב אצלו, מעבר לזווית ראייה הייחודית שלו, זה את טווח המקורות הרחב מאוד שהוא משתמש בהם) הוא מביא את הסיפור המרתק הבא מתוך הספר של אוליבר סאקס:
הקטע הזה מצא חן בעיני באופן מיוחד כי הוא השלים אצלי תמונה שהיתה לי בראש. הסיפור הזה השלים לי סיפור קצר אבל מבריק שקראתי פעם בשם ׳פונס הזכרן׳ של חורחה לואיס בורחס, הסיפור מתאר אדם בשם פונס שבעקבות תאונה בה נפל מסוס, איבד את ההכרה וכשהתעורר הוא התעורר עם יכולת זכרון מופלאה ביותר, הוא זכר כל מה שהוא ראה או שמע אי פעם בחייו. פשוט הכל.
אם אדם שלא זוכר כלום כמו בסיפור שהרב זקס הביא כלוא בהווה, אז אדם שזוכר הכל כמו פונס הוא אדם שכלוא בעבר.
ממליץ בהחלט לקרוא את הסיפור, ואם מישהו יודע אם אין עליו זכויות יוצרים יש לי אותו בקובץ וורד אז אוכל להעלות אותו כאן. אבל בינתיים אני מצרף את התובנה שנמצאת בלב של הסיפור:
״הלה, אל לנו לשכוח, לא היה מסוגל כמעט לאידיאות כלליות, אפלטוניות. לא זו בלבד שהתקשה להבין שהסמל הקיבוצי "כלב" חל על פרטים נבדלים כה רבים ושונים בגודלם ובצורתם ; אלא גם הפריע לו שהכלב של שלוש וארבע-עשרה דקות (במבט מהצד) זהה בשמו לכלב של שלוש ורבע (במבט מלפנים)…
ללא מאמץ למד אנגלית, צרפתית, פורטוגלית, לטינית. ועם זאת חוששני שלא היה מוכשר ביותר לחשיבה. לחשוב משמע לשכוח הבדלים, להכליל, להפשיט. בעולמו הגדוש-מדי של פונס לא היו אלא פרטים, מיידיים כמעט״.
מכאן גם ששכחה היא לא רק מוגבלות אנושית ו׳דפקט׳ מובנה. היא גם ברכה.
