רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה
הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה.
אָמְרוּ לוֹ: "מַה מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ"?
אָמַר לָהֶם:
"בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל, שֶׁלֹּא תֶּאֱרַע תַּקָּלָה עַל יָדִי,
וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָיָה עַל חֶלְקִי.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
לגבי ההקשר למשנה הקודמת העוסקת בתפילות, כתב ה'תפארת ישראל': "נקט להך דינא הכא. משום שאחר גמר התפלה בביהכ"נ ראוי לילך לביהמ"ד [כא"ח קנ"ה]".
עוד ניתן לפרש שבמשנה הקודמת הנושא היה תפילות קבע שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, ופה יש לנו בקשה אישית של רבי נחוניא הקנה. [מעניין שאפשר להבין בתשובות הרשב"א חלק א סימן רכ שגם הוא תיקן תפילת אנא בכח שמסוגל לקבלת תפילות- "קבל רנת עמך".]
הזוהר חדש ברות מביא: "וכולא בלבא תלייא. רבי נחוניא בן הקנה אמר לחכמים בני חייכם אין קרוב לפני המקום כלבו של אדם וניחא קמיה יותר מכל קרבנין ועלוון דכל עלמא."
תפילות שהלב מחדש רצויות לפני ה' ומתקבלות.
הדרך שאמרנו יותר מסתדרת עם הריטב"א שתפילת הכנס לבית המדרש רשות, אבל גם לפי הרמב"ם בפיהמ"ש שאומר שזה חובה, ניתן להגיד שרבי נחוניא בן הקנה חידש מלבו את התפילה, ואז כבר זה נקבע כחובה בימי עריכת המשנה.
חנה שערכה את התפילה הפרטית הראשונה (לא של עם או מנהיג) כתוב "והיא מדברת על לבה", אפשר לפרש שכוונת הפסוק שהיא חידשה תפילה מלבה, כמשמעות הקהלת רבה: "הלב מתוכו מדבר שנא' וחנה היא מדברת על לבה".
בפשטות גם בבקשה עצמית יש את קיום מצות: "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, יג) - איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפלה." (תענית ב ע"א)
התפילה נובעת מהלב זה מקרב בין הלב שלנו לבורא וזה מרבה בנו אהבת ה'.
