הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר –
יֵרֵד;
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד –
יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו;
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו –
יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה. היום עוברת ניתוח מי שיכול שיתפלל לרפואתה.
החמור מסמל לא רק את החומר אלא גם את: "חמור איהו אבי אבות הטומאה" (תיקוני זוהר חדש ב)
לכן כדי להתפלל לפני קונו ולכוון לבו לבית קדשי הקדשים צריך לעזוב את מקום הטומאה.
שלמה המלך מאריך בתפילתו שצריך לכוון בתפילה כנגד המקדש וקודש הקדשים (מלכים א, ח ודברי הימים ב, ו), איפה ש-ה' אומר "והיו עיני ולבי שם כל הימים".
לכתחילה צריך לסובב את כל כיוון הגוף למקום המקדש וקודש הקדשים כדי שכל המהות שלנו יהיה מופנה כלפי מקום ה', אם אי אפשר צריך להחזיר את פנינו לקודש הקדשים, כדי לפחות לכוון את עינינו למקום עיני ה'. אם לא, צריך לכוון לפחות את הלב שלנו למקום לבו של ה'.
הרבה פעמים בחיים אנו נפגשים עם הטומאה, והעצה הנכונה זה לעזוב את הטומאה לגמרי, לפני שאנחנו מכוונים את עצמנו לעמידה לפני ה' ועשיית מצוותיו, כמבואר ברמ"ז וב'אוהל נפתלי'.
אבל יש מציאויות בחיים שאנחנו צריכים להתמודד עם הטומאה, אז צריכים לשלוט בטומאה ולרכב עליו וככה אפשר לכוון את לבנו לעשיית טוב. כמו שנאמר על המשיח: "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט). זוהר אחרי מות: "ורוכב על חמור כמה דאוקימנא אינון כתרין תתאין דעמין עכו"ם". צריך לשלוט על הטומאה התחתונה, וככה להתגבר ולעשות טוב.