רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
אֵין תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
בְּחֶבֶר עִיר וְשֶׁלֹּא בְּחֶבֶר עִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ:
כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶבֶר עִיר –
הַיָּחִיד פָּטוּר מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א. אנסה לתרגם את הזוהר בפעם הבאה כעצתו.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
המאירי כותב שתפילת המוספים לא הותקנה כנגד האבות: "אבל תפלת המוסף שלא היתה תקנת יחיד כלל שהרי לא מתקנת האבות היתה".
הזוהר בכמה מקומות אומר שתפילת מוסף היא כנגד מידת היסוד, ואפשר להבין שיוסף שהוא כנגד מידת היסוד תיקן תפילת המוסף.
הרמב"ם מפרש 'חבר עיר': "חָבֵר - שם תלמיד חכם. ופירוש חֲבֵר עיר – חכם המדינה. והוא כינוי בעד תפילת הקהל, שלא יתקבצו אלא לפני החכם שבהם."
זה יכול ללכת עם כיוון להתקבצות השבטים סביב יוסף.
ההבנה הפשוטה שצריך תלמיד חכם ללמד את העם נוסח תפילת המוסף שלא שגור בפיהם.
יותר בעומק קרבן המוסף ותפילת מוסף הם בדרגתם 'תוספת', וכדי להמשיך את שפע התוספת לעולם צריך תלמיד חכם וצדיק כמו יוסף שנאמר עליו בזוהר ויגש: "ענפא חדא שפירא בחיזו וכל נהורין מיניה נפקין וכל שבעא ומשח רבו לאנהרא לארעא ומאן איהו דא יוסף הצדיק דאיהו יהיב שבעא לכל עלמא ועלמא מניה אתזן". זאת אומרת שיוסף מושך תוספת אור ושובע לעולם.
לכן צריך להתקבץ במוסף סביב תלמיד חכם וצדיק שיכול להמשיך את התוספת שפע.
השבולי הלקט מביא מנהג שלא היו מפרידים בין תפילת הלחש לתפילת חזרת הש"ץ בבית הכנסת, אלא היחידים היו מתפללים ביחד עם חזרת הש"ץ, ואולי זה כדי להדגיש את החיבור החזק בין ציבור המתפללים לש"צ הצדיק שמעלה את תוספת התפילות שלהם.
למעשה אנחנו פוסקים: "כל יחיד חייב להתפלל תפלת המוספין בין אם יש צבור בעיר או לא" (שו"ע או"ח רפו, ב)