אנחנו עומדים מול הרבה אתגרים בחיים. "מעולם לא נדרש מאיתנו יותר מהשתדלותנו" והתוצאות יהיו כחפצו. ויש לזה השלכות - מה נרגיש מחמת התוצאה. זה, על פי רוב, גם כן תלוי בו, במבנה הנפש שהוא יצק בנו מלידה, ובמקרים לא מעטים זה תלוי בנו - האם שינינו משהו מהמבנה הזה, לטובה או להיפך, וגם השינוי הזה נעשה ע"י ההתמודדות מול אתגרים אחרים, קודמים, שעמדנו מולם, וע"י עבודת מידות - למעלה או לקלקול.
על כל צד שיהיה - ההרגשות הן שלב יותר משמעותי, כי פה ההתמודדות יותר בידנו, כאן נדרשת ממנו, "באופן טבעי" מכח "סדר הבריאה" והחפץ האלקי בה, השתדלות גדולה יותר. עומדת בפנינו בחירה - האם לחוות את הרגשות האלו או לא? אם בחרנו להרגיש אותם, להיות כנים עם עצמנו, אנחנו צריכים להשיב לעצמנו איזון - כאן נכנס הבטחון, האמונה שהכל נעשה לטובתנו, בהשגחה והדרכה אלקית, ולכן אין לנו באמת סיבה לצאת מהכלים - לטוב או למוטב, לא להקצין בשמחה או אהבה וחמלה ולא להקצין בעצבות או כעס וקנאה.
ולפעמים גם זו לא בדיוק בחירה - שכן יש בנו (לא בכולם) רגש (עליון יותר, כללי יותר) שמעורר בנו את ה"רצון" לברוח, ולא להתמודד. כאן נכנסת, באופן הכי משמעותי, התפילה, כי כאן אנחנו כמעט חסרי אונים (ואולי גם המילה "כמעט" היא הכחשה ובריחה) והמאזן של ההשתדלות מתהפך.