הָאוֹמֵר: "עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ",
וְ"עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ",
"מוֹדִים מוֹדִים" – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.
הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְטָעָה –
יַעֲבוֹר אַחֵר תַּחְתָּיו,
וְלֹא יְהֵא סַרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
מִנַּיִן הוּא מַתְחִיל?
מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
בבלי ברכות לג ע"ב הובאו שני טעמים לאיסור אמירת 'על קן ציפור יגיעו רחמיך': "על קן צפור יגיעו רחמיך מ"ט פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות".
פירש רש"י: "מדותיו - מצותיו והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו אף בדברים שיש לשטן ולעכו"ם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצוה זו."
מוסיף הריטב"א: "ועוד דטעמא דקן צפור לאו משום חמלה הוא דמאי שנא משחיטה שהותרה בהן ולאכול בשרן הילכך האומר כך טועה הוא:".
על דרך זו כותב הרמב"ם בפירוש המשנה: "עניין מה שאמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, שיאמר: כמו שחמלת על קן הצפור ואמרת "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ו), כן רחם עלינו. וכל מי שאמר כן בתפילתו, משתקים אותו, מפני שהוא תולה טעם זאת המצווה בחמלת הקדוש ברוך הוא על העוף. ואין הדבר כן, שאלו היה מדרך רחמנות, לא צווה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצווה מקובלת, אין לה טעם.".
ומוסיף הרמב"ם לפרש באותה משנה במגילה ד, ט: "ועל קן צפור יגיעו רחמיך - לפי שהטעם אינו צד רחמניות מהשם יתברך באומרו "לא תקח האם על הבנים"(דברים כב, ו), אבל היא גזרת הכתוב."
וכך הרמב"ם פוסק בהלכות תפלה ט, ז: "מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר".
הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מח) לכאורה סותר את עצמו: "ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני", זאת אומרת שיש טעם למצוות.
הקושיא חזקה כי בהלכות הוא פוסק כדעה שאין למצוות טעם, ובמורה נבוכים הוא אומר שהוא לא סובר כדעה הזאת, אלא למצוות יש טעם.
התוספות יום טוב מביא חילוק: "וטעמייהו דוקא בתפלה שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו מה שאין כן דרך דרש או פשט וכן בגמ' ההוא דנחית וכו' ואמר וכו' כלומר שהיה יורד לפני התיבה". זאת אומרת רק בתפילה אסור לתת טעם למצוות כי הוא מחליט הדבר, אבל בדרך לימוד מותר לתת טעמים למצוות.
הבעיה שזה לא נכנס לרמב"ם, כי בלשונו בפירוש המשנה והלכות משמע שבכלל אי אפשר לתת טעם לשילוח הקן, וקשה לדחוק בלשונו, ובנוסף אם הרמב"ם סבר כחילוק של התוספות יו"ט, במורה נבוכים הוא לא היה צריך להגיד שזה מחלוקת בחז"ל, אלא פשוט להגיד שבמשנה זה בתפילה.
דחוק מאוד להגיד שהרמב"ם חזר בו ב'מורה נבוכים' ופיתח שיטה חדשה שיש טעמים למצוות.
לכן נראה שיש הבדל בין הפילוסופיה לפרטיקה ההלכתית. בפילוסופיה הרמב"ם סובר שכעיקרון יש טעם למצוות, ולכן בזה הוא פוסק כדעה שיש טעם למצוות. אמנם בפרקטיקה ההלכתית אדם צריך לעשות את המצוות כגזירת מלך, כדעה שאין טעם למצוות.
הרמב"ם במורה נבוכים מאריך בחלק ג' למה הוא סובר פילוסופית כדעה שיש טעם למצוות. בסוף הלכות מעילה הוא מסביר למה בפרקטיקה ההלכתית הוא סובר שצריך לעשות אותם כגזירת מלך: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה ואפילו היה שוגג צריך כפרה קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החקים וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא והקדימה תורה ציווי על החוקים שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".
הרמב"ם כותב אותו רעיון כבר במצוות לא תעשה שס"ה:
"וכבר באר האל יתעלה בכתוב טעם שלש מצות אלו – רוצה לומר, לא ירבה לו נשים, ולא ירבה לו סוסים, וכסף וזהב לא ירבה לו. ובעבור שנודע טעמם וסבתם הגיע בעבורם מהנטיה מהדת, מה שכבר התפרסם מספור שלמה המלך ע"ה עם גודל מדרגתו בידיעה ובחכמה והיותו ידיד יה. אמרו ז"ל שיש בזה רמז והערה לאנשים שהם ידעו טעמי המצות כלם יקרה להם הנטיה. אם זה השלם בחכמה וגדול במעלה כבר דמה וחשב שאין הפעולה זאת בהכרח סבה לעבירה ההיא, מה יהיה שכל ההמון עם חולשת דעתם הנה יחשבו בהם ויאמרו כלום היה אסור כך או צוה בכך, אלא מפני כך אני אהיה נזהר מהדבר שבעבורו צוה במצוה ההיא ולא אשים לב עליה, ואז יהיה נפסד יושר הדת. ולכן הסתיר האל יתעלה טעמם, ואין מהם גם אחד שאין לו טעם ועלה וסבה, אבל רוב הטעמים ההם היה מן הצורך להסתירם שלא ישיגם שכל ההמון ולא יבינום. והם כלם כמו שהעיד הנביא פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים."
זאת אומרת על אף שמבחינה פילוסופית מחשבתית יש טעמים במצוות, אבל בפרטיקה ההלכתית הוא צריך להיות עסוק בהם כגזירת מלך, כי אם לא, זה יכול להוביל אותו לחולשה בעשיית המצוות כשהוא לא מבין את טעמם.
הרמב"ם מסכם את דעתו במשפט אחד בסוף הלכות תמורה: "אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם".
בפרקטיקה גזירות, אבל מבחינה רעיונית פילוסופית יש בהם טעמים.
המאירי אומר (חיבור התשובה למאירי - שבר גאון מאמר ב פרק יב) שזה המשמעות של 'נעשה ונשמע': "ישראל אמרו כל אשר דבר יי נעשה מבלי שנדע בהם טעם או שנשאלהו, כבר ידענו בו היות כל מצוותיו וגזרותיו נמשכות אחר חכמה וכולם נכוחים למבין, אבל אחר שנקיים אותם קיום חזק לחקור בהם מחכמתנו נתבונן בעניינם עד שנדע הטעם למצוותיו אחר דעתינו שאין מצוותיו נמשכות אחר הרצון אבל אחר חכמה והשתדלות משלים הנפשות, וזה אצלי מאמר דוד ע"ה טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי, כלומר היה עוזר לי בהתבוננותי טעם דבריך, שלא תליתי הקיום בידיעת הטעם אבל שהאמנתי בהם בלא ידיעת הטעם, או נפרש מלת כי במקום אעפ"י, כלומר אע"פ שכבר האמנתי במצותיך בלא ידיעת הטעם ואיני זקוק במצוותיך לידיעת הטעם אעפ"כ היה עוזר לי בידיעת הטעם, להיות עשייתם לא דרך גזירת מלך בלבד אבל דרך גזרת מלך ודרך שכלי, וכאשר קרה למלת שמיעה בזה הדבור הנכבד, ר"ל נעשה ונשמע, כן קרה לסוף דבר הכל נשמע".