איזה טירוף זה הפער בין מילים שנאמרות,
בין אבאמא, בינינו,
באותו מקום שבו יש שבר וסדק גדול כלכך, דווקא שם הלב שלי נמצא וזה דבר שמחייה אותי
איזה אושר זה לגדול, להיות ביחד עם, ובפני עצמי, ולהיות רבדים על גבי רבדים, להיות בליל של הכל ביחד וגם חוט שדרה יחיד,
הלוואי שלא יהיה קשה כלכך להזכיר לעצמי שאני סיפור חדש לגמרי, לא תלויה בנרטיבים שזלגו לתוך הראש שלי, ואיזה מזל שיש לי את הזכות לחוות תיקון לזה כבר כאן
זה להיות בין שני בתים,
גם לשקוע בתוך בית המדרש וגם לחיות בבית ובעולם שבחוץ,
גם עם וגם בלי,
זה מצב ביניים כזה כמו שכבר שנה אנחנו אומרים,
לרצות ללמוד ועוד לא להבין עד הסוף למה,
להרגיש ולחוות ולהתגבש אבל גם לא,
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
