בֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה" –
יָצָא;
וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ: "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" –
לֹא יָצָא.
עַל כֻּלָּם,
אִם אָמַר: "שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ" –
יָצָא.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
מקור ברכת "שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ" הוא בפסוק בתהלים (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". וכדברי הגמרא במגילה כא ע"ב: "בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב דבדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", ובכלל כל העשרה מאמרות שבהם נבראו העולם (משנה אבות ה, א). כמו שאומר הבראשית רבה (ג, א אלבק): "ר' ברכיה בשם ר' [יהודה בר'] סימון פתח בדבר י"י שמים נעשו וברוח פיו וגו' (תהלים לג ו) לא בעמל וביגיעה אלא בדבר".
כמו שכותב רבינו בחיי (בראשית ב, א): "בהבראם. דרשו רבותינו ז"ל: (מנחות כט ב) בה' בראם. וע"ד הפשט: בלא עמל ויגיעה, שאין לנו אות בכל האותיות שלא יצטרך אדם לקפוץ בה את פיו חוץ מאות ה"א שאדם יכול לאמרה ברוח פיו, ובלא קפיצת פיו ושפתיו כלל ובלא שום עמל, כך הקב"ה ברא את עולמו בלא עמל ויגיעה אלא ברוח פיו, שנאמר: (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", אע"פ שהזכיר בכל מעשה בראשית לשון עשייה, למדך כאן כשאמר נעשה שאותה עשייה אינה אלא ברוח פיו, וזהו שאמר בדבר ה' שמים נעשו, והזכיר תכף: וברוח פיו כל צבאם."
פשטות המקורות לעיל שהעולם נברא במאמר פיו של ה'.
אמנם בספר חובות הלבבות הוא אומר שהדיבור זה בעצם מורה על הרצון (שער ב - שער הבחינה פרק ה):
"כמה אנו חייבין שתגדל תמיהתנו על בורא שמים וארץ וכל אשר בהם מבלי יגיעה וטורח, ולא ליאות ועמל מאין דבר ולא על דבר ולא בדבר אלא ברצונו וחפצו, כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם".
כך מופיע במורה הנבוכים (א, סה)
"שאלו המאמרות כלם אמנם הם רצוניים לא מאמריים, כי מאמרי הצווי אמנם יהיו לנמצא יקבל הצווי ההוא, כן אמרו בדבר ה' שמים נעשו, כמו וברוח פיו כל צבאם, וכמו שפיו ורוח פיו השאלה כן דברו ומאמרו השאלה, והענין שהם נמצאו בדעתנו וברצונו".
**** רבי ומורי הביא בנוסח המשנה כגרסת הגר"א 'נִהְיֶה' זאת אומרת ש-ה' מהווה את עולמו בכל רגע ורגע וזה כדברי הזוהר בבראשית (לג ע"ב): "וברוח פיו כל צבאם כלהו תתאי 'קיימין' ברוח". זאת אומרת שכל מעשה התחתונים קיימים ברוח פיו של ה' באופן תמידי.
אמנם הספרדים ועוד אומרים "נהיָה" בדברו. בפשטות זה על פי הרמב"ם במורה נבוכים (ב, יז) שהעולם נברא רק בהתחלת בראשית, ולא מתהווה תמיד.
אפשר לתלות את המחלוקת הזאת במחלוקת לעיל. אם המאמרות הם רצונו של ה' כדברי החובות הלבבות וה'מורה נבוכים', אז ה' מגלה את עיקר רצונו פעם אחת בתחילת הבריאה, כי רצון ה' לא משתנה. אבל הזוהר שאומר בכמה מקומות שהמאמרות הם דיבור ממש, אז ה' ממשיך לקיים את העולם על ידי הנפיחה של דיבור של ה' בעולם כדברי הרוקח בספר סודי רזיי (א אות א):"וברוח פיו כל צבאם (תהלים לב, ו), והרוח נשמת חיים, לכך נוצר בא' הרוח שאין אדם יכול לומר אה כי אם בפתיחת פיו כשמוציא הרוח". סודי רזיי (ב, א): "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג, ו), מלמד שבדבורו נבראו שמים וארץ, ומנפיחת רוח קדשו נבראו כל צבא מעלה". סודי רזיי חלק ב (הלכות הכבוד): "בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג, ו), לימד אותנו כי בדברו וברוח פיו ובקריאתו נעשו הממשים ונבראו בבת אחת כהרף עין, בנפיחה אחת נעה במהרה נעשה כל העולם, ונתחדש במאמרו וברוח פיו כל צבאם, מנשמת אל יתן קרח". סודי רזיי חלק ב (הלכות הנבואה) "אלקים חיים שבדבריו חיים ונבראים, (תהלים לג, ו) וברוח פיו כל צבאם, זהו (דברים ה, כג) אלקים חיים שבדבריו חיים, וזהו ודבריו חיים וקיימים שאנו אומרים באמת ויציב".
זאת אומרת שהרוקח סובר שדברי ה' הממשיים הם מחיים ומקיימים את העולם בכל רגע.
