באתי לפרוק, ומצאתי את עצמי משועשע מכמות הזמן שעבר (600+ ימים מאז התיוג האחרון), ומכך שבאופן לא מפתיע נושלתי מהדיקטטורה.
בכ"מ אני כאן לזמן לא ידוע
אני לא יכול לנעול ו\או להעיף הודעות לא קשורות, אז אכתוב כרצוני ואם מישהו יפלוש שיפלוש ("מי מפחד מהדוב הגדול?" וכו')
אין כמו שירים כדי לתת למחשבות לרוץ, לאצבעות לנתר מאות לאות (וכמובן, המוזיקה מפסיקה בדיוק כאן).
בעצם הדבר הכי כואב הוא חוסר הכאב
אין סימן חיים, הכל כמו מכונה.
אבל לא באמת, כי בפנים זה תמיד כואב
כאב פנטום של לב חסר.
השירים רצים בין תקופות, פנים שונים לחושך
בסוף הכל זה בדידות, אם כתירוץ ואם כסיבה ממשית.
כל כך הרבה שאפילו לא נכתב למגירה
בקושי מעט יצא לדף מחשב, ועוד פחות למחברת.
It's my battle symphony
כבר קשה יותר לכתוב את הכל
בטח כאן...
When they turn down the lights
I hear my battle symphony
all the world in front of me
if my armour breaks
I'll fuse it back together
battle symphony
please just don't give up on me
my eyes are wide awake
זה נחמד שבכל השירים האלה
יש בתוך כל הכאב תקווה.
רק עצוב שזה החלק שפחות נכנס.
בסוף כל יום חוזרים אל הבית
טוב נו, ספירלה שלא חוזרת על עצמה
כמו התבנית ההיא.
עם הזמן יש על הלב יותר ויותר מחסומים
או יותר נכון - על היד הכותבת, בינה ובין המוח\לב.
שום דבר לא בא
שום דבר לא בא לך טוב
Reject Humanity, return to monke
צחוק בצד, זה באמת קורה
השאיפות הגדולות הולכות ומצטמצמות, לפחות למראית עין
ונשאר רק הבסיס.
וכמובן, כיוון שזה לא מספיק (לנשמה, לנפש, לכל רובד מודע)
אז כלום לא באמת ממלא
הכל ממלא טיפה, ורק חושף את החוסר הגדול
את הצמא למשהו אמיתי
Give me a reason
to prove me wrong
connect the space between
let the thoughts cross
the distance in your eyes
נראה כמה יעבדו:
(עריכה: מסתבר שרק אותם זכרתי כי הם היו בשימוש.)
את הכי חשוב שכחתי!
בעצם מה שבאמת חסר אלו ההם מהתוסף ז"ל (ככל הידוע לי, אם מישהו יודע שהוא חזר לחיים אשמח לדעת)
|פטישורט|
כל עוד הוא קיים אני מאושר 
אחח, הנאה צרופה
ליל מנוחה 
הם לא רוצים שתדעו: שאת תאיר- בני נער רצחו.
ילדים יכולים להיות אכזריים
מה אני צריך את כל השריטות האלה?
איפה את @ענבל
פורום שריטות ליליות.
אני לא צריך צרות של אנשים אחרים על הראש שלי.
האשכנזים מצטרפים לספרדים ואומרים סליחות החל ממוצ"ש.
