אין כמו שירים כדי לתת למחשבות לרוץ, לאצבעות לנתר מאות לאות (וכמובן, המוזיקה מפסיקה בדיוק כאן).

בעצם הדבר הכי כואב הוא חוסר הכאב

אין סימן חיים, הכל כמו מכונה.

אבל לא באמת, כי בפנים זה תמיד כואב

כאב פנטום של לב חסר.

השירים רצים בין תקופות, פנים שונים לחושך

בסוף הכל זה בדידות, אם כתירוץ ואם כסיבה ממשית.

כל כך הרבה שאפילו לא נכתב למגירה

בקושי מעט יצא לדף מחשב, ועוד פחות למחברת.

It's my battle symphony

כבר קשה יותר לכתוב את הכל

בטח כאן...

When they turn down the lights

I hear my battle symphony

all the world in front of me

if my armour breaks

I'll fuse it back together

battle symphony

please just don't give up on me

my eyes are wide awake

זה נחמד שבכל השירים האלה

יש בתוך כל הכאב תקווה.

רק עצוב שזה החלק שפחות נכנס.

בסוף כל יום חוזרים אל הבית

טוב נו, ספירלה שלא חוזרת על עצמה

כמו התבנית ההיא.

עם הזמן יש על הלב יותר ויותר מחסומים

או יותר נכון - על היד הכותבת, בינה ובין המוח\לב.

שום דבר לא בא

שום דבר לא בא לך טוב

Reject Humanity, return to monke

צחוק בצד, זה באמת קורה

השאיפות הגדולות הולכות ומצטמצמות, לפחות למראית עין

ונשאר רק הבסיס.

וכמובן, כיוון שזה לא מספיק (לנשמה, לנפש, לכל רובד מודע)

אז כלום לא באמת ממלא

הכל ממלא טיפה, ורק חושף את החוסר הגדול

את הצמא למשהו אמיתי

Give me a reason

to prove me wrong

connect the space between

let the thoughts cross

the distance in your eyes

נראה כמה יעבדו:

(עריכה: מסתבר שרק אותם זכרתי כי הם היו בשימוש.)
את הכי חשוב שכחתי! 

בעצם מה שבאמת חסר אלו ההם מהתוסף ז"ל (ככל הידוע לי, אם מישהו יודע שהוא חזר לחיים אשמח לדעת)

|פטישורט|

כל עוד הוא קיים אני מאושר

אחח, הנאה צרופה 

ליל מנוחה

שלום בנצי 👋)