לפני עשר שנים בערך עברתי תקופה מאוד קשה.

אומרים שכל אחד עובר בחייו נסיונות כמו אברהם אבינו. כל אחד וה 'לך לך' שלו

וקיבלתי נסיון ענק להתמודד איתו. באמונה בעיקר, אבל ממש לא רק.

נסיון שכואב בגוף, שפירק אותי ברמה שהייתי צריכה לחבר את עצמי מחדש, שגרם לי לאבד שליטה על החיים והכי לא צפיתי אותו בעולם

לא ראיתי איך אני ממשיכה הלאה ויוצאת מזה בשפיות. או בכלל.  היו לי המון אנשים להצביע עליהם כאשמים בסיטואציה

אחרי ששככה הסערה, ונשארתי לבד להתמודד מול עצמי ומול בוראי, פגשתי את הפסוק הזה:

אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל

והוא נסך בי כוחות אדירים של אמונה. יותר מכל שיעור. יותר מכל שיחה עם כל אדם בעולם. יותר מכל דבר אחר שיכלתי לעשות.

מחצתי ואני ארפא

מה יש לי לדאוג איך אני קמה? זה לא עליי בכלל.

זה ה'עבודה' של בורא עולם לרפא אותי.

והשלכתי עליו. והוא הרים אותי. כמו שכתוב פה: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אליי' הרגשתי בחוש איך ממקום חלש וחסר כוחות אך מלא אמונה מוחלטת בהשם, הוא מרים אותי לאט לאט. מרפא אותי. ומקרב אותי אליו.

מאז, אני כמעט ולא קוראת פירושים על פרשת האזינו. אני לא מרגישה שאני צריכה כי המילים מדברות בעד עצמן. הפרשה הזו היא פרשת קו המים של ה'תשובה על תשובה' שלי

אף אחד לא היה אומר לי כלום אם הייתי חוזרת לסורי ועוזבת את הדרך אחרי מה שעברתי. זה אפילו היה מתקבל באהדה, אבל קיבלתי סיעתא דשמייא מיוחדת להתמודד כי שיתפתי את בורא בעולם בצערי באמת, שטחתי לפניו שיחי וביקשתי ישועה ורק ממנו, כי הייתי בסבך כזה עם עצמי, שרק אומן כמו בורא עולם יוכל להתיר. והוא סייע בידי ועזר לי לחזור לפרוח ולעלות על דרך המלך.

מאז אני קוראת את הפרשה ככה, כמו שהיא, ושואבת ממנה המון המון כח. עד היום. אני יכולה להתמודד כי אני לא לבד.

ותודה על המילים החמות!

מאוד אוהבת לקרוא את התגובות שלך

את לגמרי ׳מקורית׳

ממש אבל

יש כח בפסוקים להביא למרפא לנשמה יותר מכל דבר אחר

תודה שחלקת

לפעמים יש הארות כאלו שמוכיחות לנו שהתורה היא תורת חיים...

פשוטו כמשמעו- נותנת חיים.

תודה על השיתוף!

יש אנשים שצריכים עזרה חיצונית כדי לקום ממשברים, אבל את מצאת את העזרה החיצונית בתוכך-עצמך, מצאת את החלק אלוקה ממעל שלך לגמרי בעצמך, ובו נעזרת.

מדהים! ריגשת ממש ♥️♥️♥️

האמת שהכתיבה הזכירה לי כמה אני רחוקה מהמקום הזה היום. וזה אפילו קצת העציב אותי.

כי אז נהגתי באמת בתמימות. ממש.

לא חשבתי אפילו לפנות לעזרה מקצועית, אפילו שלכל הדעות היא הייתה נצרכת כביכול.

אני מרגישה את האדוות של האירוע הזה עד היום לצערי, בכל מיני תחומים. גם בלי שארצה, אפילו שהתרחקתי ממנו מאוד. גם בזמן וגם בתחושות ב"ה

והגעתי למסקנה עם עצמי, מאז שכתבתי, אחרי מחשבה ואחרי הרבה נסיונות מתסכלים להתמודד עם נסיון גדול אחר שיש לי - שגם אחרי שכביכול הגעתי למקום הרבה יותר ידעני ומבין כביכול מאז אותה נקודה, ואפילו שאני מכירה את עצמי הרבה יותר מאז - אולי השם מאותת לי לחזור לשם. הוא בטוח רוצה שאחזור לבטוח בו בכל מאודי שיוציאני מן המיצר ואשליך עליו את צערי בבטחה כאומרת - 'תפתור. זה שלך יותר מאשר שלי. אני סומכת עליך ויודעת שברצותך לא הייתה לי ההתמודדות הזו בכלל', כי לי יש דרכים של בני אנוש, והוא - היד השם תקצר?

אז עשיתי התבודדות. ולקחתי את ספר התהלים שאני ככ אוהבת ומורגלת בו.

ואני מקווה שהשם יקבל אותי שוב לידיו ורים אותי. הלוואי

מכירה את התחושה הזאת של - 'היי, כבר הייתי שם וקמתי מזה? למה עכשיו אני לא מצליחה לקום??'

אבל באמת כל מצב חיים הוא שונה, ודרך ההתמודדות לפעמים שונה.

מתפללת בשבילך שתצליחי שוב להתרומם, בין אם בעזרה פנימית ובין אם בעזרה חיצונית ♥️

את אשה מיוחדת ממש

והפסוק הזה..

אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל

מצמרר

בפרשת האזינו יש הרבה דימויים לקשר בין הקב"ה לעם ישראל לקשר בין אבא לבניו.

זה מרגש ההרגשה הזו בעשרת ימי תשובה שגם בפרשת השבוע שאינה חלק מקריאות התורה של הימים הנוראים, מרגישים את חיבתו ואהבתו של ה' אלינו.

מהפסוק הזה - וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא⁠־אֵמֻ֥ן בָּֽם לומדים חז"ל שעם ישראל גם כשחוטאים נקראים בנים.

יש בפרשה הרבה לימוד אלינו כהורים איך ללמוד מדרכי הנהגת ה' איך  להתנהג לילדים שלנו.

(שנה שעברה ראיתי פרושים מלמדים על דרכי חינוך שאנו לומדים מהנשר)

השנה ראיתי לימוד של הרב אבינר מהפסוק הזה -

הרב אבינר אומר שיש כאן ביקורת קשה על שלא ניתן לתת אמון בילדים.

הדבר החשוב ביותר שיש לבנות בין הורה לילדים: זה אמון. 

"אמון" זה לא אומר שמסכימים עם כל מה שעושים. "אמון" זה קשר, זה אהבה, זה יחס טוב. זה שהם לא מפחדים לספר את מה שעובר עליהם מחשש שיענישו אותם. צריך הרבה מאוד מאמצים לבנות אמון. כי הכל בנוי על זה.

בעז"ה שנזכה!

אבל האזינו, עם הנבואות נחמה

ועם תחילת שנה שזה צ'אנס שייקרו....

מהמם.

שנזכה להתחזק

לכבוד שבת "ראשונה" (הראשונה יצאה על ראש השנה, עכשיו זאת שבת "רגילה")  של תשפ"ד

האור החיים מלמד אותנו מהפסוק הזה לימוד המתקשר לימי הדין.

דנים אדם לפי מקומו ויכולתיו,

האדם נתבע על כך שלא התקדם במעלות התורה, אבל התביעה היא על כך שלא התקדם עוד מדרגה אחת מהמדרגה שבה הוא נמצא. בעלי מקרא שטרחו כל ימיהם במקרא, היו צריכים להתקדם שלב נוסף וללמוד משנה, וכן כולם. אדם שטורח במקצוע אחד הוא אינו מצוי בתהליך של התקדמות, ועל כך הוא נתבע. מאידך אין לצפות מכל אדם לעסוק במעשה מרכבה, ואדרבא נסיון של אדם לעלות הרבה מעבר למדריגתו לא רק שלא יקדמהו אלא להיפך ח"ו.

כשעירם וגו'. יתבאר על דרך אומרם בברייתא (מדרש משלי י') אמר רבי ישמעאל כשמעמידין את האדם בדין אם יש בידו מקרא שואלין ממנו למה לא שנה ואם יש בידו משנה שואלין ממנו תלמוד וכן על זה הדרך, הנה מעומק דברי הברייתא מוכיחים הדברים שמי שיש בידו מקרא אין שואלין ממנו מעשה מרכבה אלא מדרגה אחת כפי יכולתו יותר ממה שטרח שעליו היה לטרוח גדר למעלה מזו, והוא אומר כשעירים וגו' וכרביבים וגו' פירוש כשיעור שימטיר ה' טיפין קטנים על הדשא שהוא קטן וכרביבים שהם טיפין גדולים ועבים עלי עשב שהוא גדול שיכול לסבול כדמיון זה מצות התורה כל אחד כפי כח שיכול להשיג, ויש בזה להקל ולהחמיר להקל על מי שאינו יכול להשיג יותר, ולהחמיר על מי שיכול הרבה ששואלין ממנו הכל ואפילו מעשה מרכבה:

בתפילה שנזכה בעז"ה להחתם לחיים טובים, חיים שב"לימוד תורה " שלנו שאנו חייבות בו (גידול וחינוך הילדים) נזכה תמיד להתקדם בהתאם למקומנו ומדרגתנו!

חשבתי על הדימוי הזה לנשר - נשר הוא לכאורה העוף האכזרי ביותר, ובכל זאת מול ילדיו הוא רך ומגן עליהם בצורה מדהימה.

זה נותן תקווה לנו, כהורים - גם אם לפעמים אנחנו מרגישים ההורים הכי כושלים שיש, עדיין - אנחנו לא אכזריים כמו הנשר... ואם הנשר רחמן על ילדיו, על אחת כמה וכמה שאנחנו...

יום כיפור הוא יום של כפרה. כל השנה אפשר לעשות תשובה, אבל ביום כיפור, עצם היום עצמו מכפר, כמו שכותב הרמב"ם - "וְעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם'" (הלכות תשובה א', ג').

בגמרא מובאת גם דעתו של רבי (שאמנם לא נפסקה להלכה, אבל כן מבטאת רעיון שאפשר ללמוד ממנו) שעיצומו של יום הכיפורים מכפר אפילו בלי שנעשה תשובה - "רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר" (יומא פה, ע"ב).

איך אפשר לומר שהחטאים יכולים להתכפר אפילו ללא תשובה? מהי סגולתו המיוחדת של היום הזה?

בספר 'טללי חיים - אלול-תשרי' מוסבר שביום הזה מתגלה הפנימיות האמיתית של עמ"י. נשמות עם ישראל הן קדושות ועליונות, חצובות מכסא הכבוד, ומצד האמת משתוקקות להידבק בבורא. רק העכירות של עולם החומר מסמאת את האדם וגורמת לו להתרחק מהרצון הנשמתי שלו ולחטוא. כמו שכותב הרמח"ל בדעת תבונות - "שֶׁיֵּשׁ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁרֶשׁ שֶׁל קְדֻשָּׁה, שֶׁהִיא כְּלָלִית לְכָל הָאֻמָּה הַקְּדוֹשָׁה מִצַּד הֱיוֹתָם יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ לָרָעִים שֶׁבָּהֶם… בִּהְיוֹת יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּלְשְׁלִים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ".

וביום כיפור הפנימיות מתגלה יותר מאשר בשאר השנה, והנשמות מאירות ומגלות את רצונן להידבק בבורא, וממילא מתברר שהחטאים שהאדם חטא כל השנה הם רק בגלל הבלבול של עולם החומר, ומצד הנשמה זה כמו 'אונס'.

אמנם להלכה נפסק היא רק אם האדם גם שב בתשובה, כי ירדנו לעולם כדי לעבוד דווקא בתוך עולם החומר. אבל הפנימיות שמתגלה ביום הזה מוסיפה לתשובה שלנו ומכפרת על כל החטאים.

כשלומדים על הפנימיות שמאירה ביום כיפור, זה נשמע לפעמים משהו רוחני כזה שאנחנו לא חווים באמת במציאות. הרי גם ביום כיפור אנחנו לא צדיקים גמורים, ולא כל המעשים שלנו משתנים ברגע.

אבל גם אם הפנימיות לא מאירה ברמה כזו שאין לנו בכלל יצר הרע בשום דבר, בכל זאת אפשר ממש לחוות ולראות את ההארה הפנימית הזו מתגלה במציאות.

זה מתבטא בהמוני עמ"י שמגיעים להתפלל בימים נוראים בבתי הכנסת, גם במקומות שבאמת רחוקים ממסורת.

בהמונים מעמ"י שצמים למרות שכל השנה הם לא מקימים מצוות.

בכבישים הריקים ביום כיפור, לא בגלל חוק אלא כי לכולם זה פשוט ברור שביום כיפור לא נוסעים.

היום בשיחה עם אבא שלי, גיליתי שאפילו ברוסיה, בתקופת המשטר הקומוניסטי, ר"ה ויום כיפור (וגם שמחת תורה, אבל זו בחינה אחרת) היו ימים שבהם יהודים התפללו בבית הכנסת. לא רק יהודים ששמרו מצוות, אלא הרבה מאוד יהודים שהיו מנותקים מהיהדות שלהם בשאר השנה - היו מגיעים לבית הכנסת בר"ה ויו"כ.

(אני לא יודעת מה היה בתקופה של סטאלין, יכול להיות שאז גם זה היה מסוכן מידי. אבל זה מה שאבא שלי סיפר על התקופה שהוא היה שם, בשנות ה-80).

כל הדברים האלו מראים בבירור את הפנימיות של עמ"י, שמאירה באופן מיוחד בימים הקדושים הללו.

ויהי רצון שגם אנחנו נצליח להרגיש ולהתחבר לפנימיות שלנו, לגבור על היצר הרע שיבוא לנסות אותנו בכל זאת, ולהתחבר לרצונות הפנימיים שלנו, לנשמה שבקרבנו שלעולם נשארת טהורה וקרובה לקב"ה.

בזמן שבית המקדש היה קיים, עיקר העבודה של יוה"כ היתה עבודת הכהן הגדול בבית המקדש.

בימינו, חלק נכבד מחזרת הש"ץ בתפילות מוסף עוסק בתיאור סדר העבודה של הכהן הגדול.

למה חשוב להזכיר ולפרט את כל סדר העבודה שלו? מה המשמעות שלו עבורנו היום?

הרבי מליובאוויטש כותב שלמרות שבית המקדש נחרב, בתוך כל אחד מאיתנו קיים בית מקדש פנימי, נקודה פנימית שקיימת ונשארת תמיד שלמה -

"חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה רַק בְּגַשְׁמִיּוּת... אֲבָל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרוּחָנִי הַנִּמְצָא בִּפְנִימִיּוּתוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי… זֶה קַיָּם וְנִשְׁאַר תָּמִיד בִּשְׁלֵמוּתוֹ. אֲפִלּוּ יְהוּדִי לֹא מְסֻגָּל לְהַחֲרִיבוֹ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁגּוֹי בְּוַדַּאי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲרִיבוֹ" (שערי המועדים ס"ד).

הרבי מלמד כי כל אחד מאיתנו נדרש לעשות בעצמו את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש הפרטי שבו. והעבודה הזו כוללת שני חלקים: את העבודה בבגדי זהב, ואת העבודה בבגדי לבן.

העבודה בבגדי זהב מבטאת את המקומות בהם אנחנו משתמשים בכוחות שלנו לעבודת ה'. וכל אחד נדרש להשתמש בכוחות הטובים שבו, במתנות, הכישורים והיכולות שהקב"ה נתן לו, כדי להוסיף בעבודת ה', כי בעצם לשם כך הכל נועד.

העבודה בבגדי לבן, המיוחדת ליום כיפור, שייכת לכניסה לקודש הקודשים, החיבור הישיר לתורה ולקב"ה. והחיבור הזה הוא ממקום נקי, בו כולנו שווים בפני הקב"ה, בבגדי לבן.

"כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּהֵן גָּדוֹל נָהַג לְאַחַר כָּל הָעֲבוֹדָה בְּבִגְדֵי זָהָב וּבְבִגְדֵי לָבָן, לְזַמֵּן תְּפִלָּה קְצָרָה, וּבְמִלִּים סְפוּרוֹת אֵלּוּ הָיָה פּוֹעֵל שָׁנָה טוֹבָה לְעַצְמוֹ, וּלְשִׁבְטוֹ, וּלְעַם יִשְׂרָאֵל בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת,

כָּךְ גַּם כָּל יְהוּדִי, כַּאֲשֶׁר עוֹבֵד אֶת הָעֲבוֹדָה בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁבִּפְנִימִיּוּתוֹ, הֲרֵי שֶׁבְּמִלִּים סְפוּרוֹת וּבִזְמַן קָצָר, מֵבִיא הוּא אֹשֶׁר בְּכָל יְמֵי הַשָּׁנָה.

וּכְשֵׁם שֶׁתְּפִלַּת הכה"ג הָיְתָה עֲבוּר כָּל עַם יִשְׂרָאֵל, כָּךְ גַּם תְּפִלַּת כָּל יְהוּדִי בְּיוֹם כִּפּוּר, אֲשֶׁר מַגִּיעַ בְּבִגְדֵי לָבָן וְעִם לֵב טָהוֹר וּבְכַוָּנָה טוֹבָה, פּוֹעֵל הוּא לֹא רַק עֲבוּר עַצְמוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אִם גַּם עֲבוּר כָּל בנ"י, יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה, לְהַמְשִׁיךְ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת." (שם)

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

לק"י

להשען על הרגל כזה.

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.

חוץ מ:

לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה

להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)

אני אוסיף

שמשתמשים בכלים חד פעמיים

כביסות בעלי ממלא

והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד

לא מכניסים לארונות

הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת

לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.

חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.

שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)

עושה כלום...

אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'

כן מבשלת דברים פשוטים.

אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?

אני גם מקלחת את הילדים.

אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.

אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.

לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.

אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.

היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

הורדתי באפילציה ךפני שנים.

בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...

יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.

זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?

זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.

לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.

לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...

הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.

לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד

התרחבות של הרחם.

זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).

אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.

חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ

תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא

זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...

וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊

אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.

😍😍

מגיעה על לחשוב על אחרי🫩

תודה לך

כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..

פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר

תודה לך. זה ממש כאב לא נעים

ממש ממש ממליצה על טיפול אקוויליבריו. זה יקר (סביב ה600 ש"ח לפחות) אבל מכירה המון שזה ממש הציל אותן, ואצלי גם אם לא פתר את הבעיה עצמה עדיין ממש הקל עלי.

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית

לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד

ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.

במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת

אחרי שהורדתי חלק שמושחל (מין פוליגל כזה), לא היה מפרידים, והיא נהייתה באותו גובה.

היה מין פוליגל מושחל.

הוצאתי אותו ואז נפתח יותר טוב.

שאחפש לך את הקישור שלה?

מעץ עם גלגלים, עלה לי מחיר רגיל כמו בחנויות

https://www.ibabylove.co.il/product/%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%9C%D7%AA-%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%99-%D7%92%D7%95%D7%91/?gclid=Cj0KCQiAip-PBhDVARIsAPP2xc1sZuQpJCti97C2FnVx-hyC3h1YMvIaRteSp6CxmGuJkr-IySbxlf8aAmUgEALw_wcB

אפשר לכוונן את הגובה שלה לפי הגובה של המיטה.

זאת מהמשנת יוסף

אבל לא חושבת שיותר קל לנייד אותה מאשר של עץ, בסוף הבסיס מתכת...

אבל היא מעולה

זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.

מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.

יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......

אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....

(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)

שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות

לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?

בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.

ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.

אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...

אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.

משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)

אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?

האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).

מדהימה

לא עשיתי, אבל יודעת שהיא מומלצת מאד מאד

עדיפות לאזור המרכז

אבל יכולה גם לנסוע לירושלים בשביל מישהו מאוד מומלץ. תודה!

עין כרם.

מצוינת