הָיוּ יוֹשְׁבִין לֶאֱכוֹל –
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ;
הֵסֵבּוּ – אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן.
בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן –
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ;
לְאַחַר הַמָּזוֹן – אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם;
וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמֻּגְמָר,
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמֻּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְּעוּדָה.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הברכה על המוגמר זו ברכת הריח. הגמרא אומרת (ברכות מג ע"ב): "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח".
התיקוני זוהר כותב שהנשמה שורה במח.
בספר גימטריאות מתלמידי ר' יהודה החסיד בפרשת פנחס כתוב:
" 'הנשמה', בגימטריא זהו הנה על הריח. לפי שהנשמה על המוח נגד ניקבי האף, כדכתיב (בראשית ב' ז'): 'ויפח באפיו נשמת חיים', לכך מיד כשריח נכנס לאף, ניהנית הנשמה." זאת אומרת שהנשמה במח נהנית מהריח, לכן הגמרא ביומא עו ע"ב אומרת שריח פקחי.
ברור שהנשמה במח של האדם זה דבר הרבה יותר מפותח, עליון ורוחני. אבל נראה להוכיח מהפרקי שירה שהחולדה אומרת בכל יום: "כל הנשמה תהלל יה", שגם אצל חיות הריח מגיע לנשמת החיות שלה (לא נשמה ממש) ולמח שלה. החולדה שיש לה חוש ריח חזק, והמח שלה: "Even though the rat brain is smaller and less complex than the human brain, research has shown that the two are remarkably similar in structure and function", גם משבחת ל-ה' על הריח.
ברבינו בחיי בספרו ספר שולחן של ארבע שער א הוא מוצא רמז לברכת הריח מהתורה: "חוש הריח יש לו לברך עליו גם כן ויש בזה אסמכתא מן הפסוק (בראשית כז) ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' מכאן שמברכין על חוש הריח". הוא מפרש שהברכה זה לא על השדה, אלא על הריח של השדה.
התורה בבראשית מגדירה את החיה: כ'חית השדה'. בוודאי שזה לציין שמרחב המחיה שלה בשדה, אבל כלול בשדה שהחיה נהנית מהנאות השדה, כולל הריח.
לכאורה ה'סדר היום' (חיוב מאה ברכות בכל יום וסדר הלימוד בין תפלת ערבית לאכילה) שכותב על המנהג להריח בשמים ביום הכיפורים סותר את המהלך שלנו:
"ולכן ראיתי טוב ליקח מעט בשמים או הדס ומשעה לשעה יריח בה ויברך... ואין אנו חוששין אם הוא נוהג בכך להריח בעצי בשמים כל שעה ולא עוד אלא שאנחנו מבקשים ביום הזה כל דבר עינוי ואיך יעשה ההפך דכיון שעושה הדבר לש"ש אין לחוש ודי לנו מה שאסרה תורה וגדר שגדרו חכמים עלינו ועוד דתענוג נשמה הוא זה ולא תענוג דגוף כמ"ש רז"ל בפ' כל הנשמה תהלל יה איזו דבר הוא שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף זהו הריח וע"כ אין חשש לתענוג הנפש ואע"ג דכתיב כל הנפש אשר לא תעונה היינו נפש הבהמי הנקשר עם הגוף אבל הנשמה אין לה ענוי מזה וכן הוא ענין וכפר עליו מאשר חטא על הנפש שציער עצמו מהדברי' שהנפש מתהנה מהם".
אז נראה ממנו שהנפש הבהמית שלנו לא נהנה מהריח, ולכן לכאורה גם אצל חיה לא שייך להגיד שנשמת החיות שלה נהנית, כי יש לה רק נפש בהמית.
למהלך שלנו "כל הנפש אשר לא תאונה", יכול ללכת על הכח המתאווה דברים חומריים, אבל הריח מגיע למקום במח ונשמה שמעל התאוות החומריות, גם אצל חיות, ולכן מותר להנות מהריח ביום כיפור. אולי זה יכול להיכנס גם לסדר היום.
