הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ בַּתְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ –
מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת;
שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ.
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה –
מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הגמרא מבארת (ברכות מד ע"א): "ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי באוכלי פירות גנוסר שנו".
מסביר שם התוספות: "באוכלי פירות גנוסר שנו. שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו טפל ואינו בא אלא בשביל המליח וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולבריך על הפירות ולפטר כולהו וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א"נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות".
כתוב בברכת נפתלי: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי־שָׁפֶר" (בראשית מט, כא) התרגום אונקלוס מתרגם: "נַפתָּלִי בַּאֲרַע טָבָא יִתרְמֵי עַדבֵּיהּ וְאַחסָנְתֵיהּ תְּהֵי מַעבְּדָא פֵירִין יְהוֹן מוֹדַן וּמבָרְכִין עֲלֵיהוֹן".
הריטב"א מקשר את זה לסוגיא שלנו: "וים כנרת בחלקו של נפתלי היתה וזהו שתרגם אונקלוס ואחסנתיה תהא עבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון מפני דלעולם הן עיקר ומברכין עליהם ופוטר השאר שהוא טפלה כנגדן".
בגמרא רואים שהאמוראים דווקא אכלו מפירות גנוסר: "רבי אבהו אכיל עד דהוה שריק ליה דודבא מאפותיה ורב אמי ורב אסי הוו אכלי עד דנתור מזייהו רשב"ל הוה אכיל עד דמריד ואמר להו רבי יוחנן לדבי נשיאה והוה משדר ליה רבי יהודה נשיאה באלושי אבתריה ומייתי ליה לביתיה".
אפשר לפרש לפי הריטב"א שאכלו כדי לברך ולהודות ל-ה' על הפירות המשובחים האלו.
נראה שיש עוד עומק.
רש"י מפרש שריש לקיש היה מגיע לשיגעון: "עד דמריד - דעתו מטרפת".
נראה לקשר את זה לירושלמי ברכות (ה, א): "ריש לקיש מנהגו באוריתא סגין הוה נפיק ליה לבר מתחומא דשבתא והוא לא ידע לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד (משלי ה יט)".
הבאר מים חיים (שמות כה, י) פירש: "באהבתה תשגה תמיד שיהיה לו כשגעון ממש לרוב האהבה שילך בשווקים וברחובות לרדוף כקורא בהרים לומר במה אתרצה לפני קוני לגרום לו תענוג ונחת רוח."
זאת אומרת שהאמוראים, ובמיוחד ריש לקיש, אכלו מפירות גנוסר המתוקים לא רק כי הם היו ערבים ללשונם ולא רק לברך את ה', אלא מרוב חיבת פירות הארץ ש-ה' שוכן בתוכה. כמו שצריך להשתגע בחיבת התורה, כך גם צריך בחיבת הארץ, ובעומק זה קיום של אהבה ודבקות לבורא.
ביום כיפור אנחנו מתענים ומופרשים מהנאות הגוף. אדם יכול לחשוב זו עיקר השאיפה ביהדות להיות מופרש ומובדל מהעולם הזה כנזירים הנוצרים, לכן דווקא יש חיוב לאכול בתשיעי, להראות שרק יום אחד בשנה אנחנו מתענים ומופרשים: "ימים יוצרו ולו 'אחד' בהם" (תהלים קלט, טז) זה יום הכיפורים (תנדב"א רבה א). רק יום אחד מוקדש כולו לרוחניות, אבל שאר השנה אנחנו דבקים ב-ה' דרך הקדושה בחומריות, כמו פירות הארץ.
ביום כיפור הדגש זה דבקות ב-ה' על ידי הדעת, אבל אכילת פירותיה המתוקים של ארץ ישראל זה דבקות ב-ה' בגוף עד כדי אבדן דעת.
