נָשִׁים, וַעֲבָדִים, וּקְטַנִּים –
אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם.
עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין?
עַד כַּזַּיִת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד כַּבֵּיצָה.
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הבבלי בברכות אומרת (כ ע"ב): "דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו, כו) ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה".
מוסיף הבמדבר רבה בהעלותך (יא, ז): "ואדם מישראל יושב הוא ובניו ובני ביתו ואין לפניהם כדי שביעה ונושאים לי פנים ומברכין, ודקדקו על עצמן עד כזית עד כביצה".
תוספות (ברכות מה ע"ב ד"ה רבי מאיר) מוכיח מכאן ש"דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה כדאמר פרק מי שמתו (ד' כ
וכי לא אשא פנים לישראל וכו'". רק כאן ישראל מדקדקים לברך בפחות.
יש אחרונים שהבינו ש-ה' נושא פנים לישראל על כל סייג ותוספת שהם עושים, לא רק כאן, אלא בכל התורה כולה: מהר"ל ב'דרך החיים' (אבות א, ב) וגר"א בהגהות השולחן ערוך (אבה"ע כ, א).
יש אחרנים שהבינו ש-ה' נושא פנים דווקא כאן כשמדקדקים בברכת המזון-
ה'פני שלמה' (ברכות לה ע"א) הסביר באיזה צורה הן מדקדקים : "כיון דהתורה לא נתנה שיעור לשביעה, אלא לכל אחד ואחד מסור שעור זה אם אכל ושבע שלא יתאוה עוד לאכול שיש לו לברך, א"כ בידינו הוא להשים נפשינו שאנן [שמחים] באכילה מועטת כאילו אכלנו הרבה ושבענו עד שהותרנו. ועל דרך זה חשבו חכמים לדקדק על עצמן בכזית וכביצה ששמח באכילת כזית וכביצה שיהיה ניחא ליה כאילו לא צריך ליה יותר כדי שיוכל לברך לאבינו שבשמים, וכזה לא מצינו בחומרות ובתקנות בשאר מצות." זאת אומרת שאנחנו שמחים ומברכים ל-ה' אפילו שאנחנו לא לגמרי שבעים.
איך הם שמחים רק במאכל מועט?
מסביר ה'אמרי אמת' (ויקרא תרצ"ט): "והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה היינו כשיודעים שזה מן הנותן, מהקב"ה, כל משהו, כל שהוא, חביב הוא להם".
הערוך לנר גם מדגיש את ענין הברכה (נדה דף ע ע"ב ד"ה 'בד"ה כאן קודם'): "מה דהזכיר הקב"ה רק מה שמוסיפין על הכתוב בברכת המזון ולא משאר מצות דרבנן כגון שבות לשבת ושניות לעריות ששם קיימו החכמים מה שצום הקב"ה ושמרו את משמרתי אבל בזה הוסיפו מנדבת לבבם שבח הקב"ה". כנראה שבח ל-ה' זה דבר מיוחד.
מסביר יותר ה'פני יהושע' (ברכות דף כ ע"ב ד"ה 'דרש רב עוירא'): "והשתא אתי שפיר דמאחר שמדקדקים בברכת המזון הרי להם לבדם נתנה הארץ ומלואה ולא לזרים ומשלהם נותן להם ואין זה נשיאת פנים וכל שכן במה שמדקדקים עד כזית ועד כביצה כצדיק האוכל לשובע נפשו א"כ מראים בעצמן כאילו לא לאכילה נתכוונו אלא משום הברכה כדכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' והיינו הברכה שמזכירין שם שמים בברכה ובשביל כך ראוים הם לישא להם פנים, כן נראה לי נכון".
כבר ה'מגן אבות לרשב"ץ' (אבות ד, כב) אומר שזה תלוי בברכה: "והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה. ונראה לי, שהזכירו זית לפי שהוא תלוי בברכה, כי כמו שהם מברכים אותי מעצמם, אשא פני אליהם ואברכם."
המלבי"ם מסביר את הגמרא מבחינה השקפתית (תורה אור שמות פרק טז): "וגדר הנשיאות פנים הוא שיתן לאיש אחד מה שאינו מגיע לו מן הדין והיושר רק מצד שנושא פנים, וה' כתב על עצמו שאינו נושא פנים לשום בריה, אף שהוא יושב ומכלכל כל בריותיו מקרני ראמים עד ביצי כנים, וזה נשיאות פנים לבריותיו כי נותן אף למי שאינו זוכה עפ"י מעשיו, באר לנו השי"ת שזה אינו מצד נשיאות פנים רק מצד הדין, שאחר שהמציא את מעשיו ונתן להם מציאות וחיים, מחויב לתת להם מזונות מצד החיוב, שאל"כ מציאותם לרעה והיה טוב להם ההעדר, ולכן כתב בתורה ואכלת ושבעת וברכת, באר שא"צ לברך אותו על נתינת המזון כזית או כביצה, כי זה אינו נדבה וחסד רק דין וחיוב, שזה מוכרח לתת, רק אם נתן לך כדי שביעה יותר מהצורך להעמדת החי, זה נדבה וחסד, וע"ז אתה מחויב לברך. ולפי הנחה זאת שעל נתינת מזון כזית א"צ לברך כי זה מחויב לתת וזה כבודו יתברך, כתב אשר לא ישא פנים, כי מה שנותן מזון לכל חי אינו מצד נשיאות פנים רק מצד החיוב, אבל הם מדקדקים על עצמם לברך עד כזית ועד כביצה, כי סוברים כסברא השניה, שהמציאות רגע טוב מן ההעדר, ובמה שהמציא ה' בריותיו כבר הטיב עמהם ואין עליו חוב לתת להם מזון לקיומם, וא"כ לפי דעתם מה שה' נותן מחיה לכל בריותיו הוא חסד ונשיאות פנים, א"כ לפי שיטתם הוא נושא פנים, וכן ינהג עמהם כפי סברתם וישא להם פנים".
