שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד –
אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק;
וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה.
שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין; עַד עֲשָׂרָה.
וַעֲשָׂרָה, אֵינָן נֶחֱלָקִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים
(סידור המשנה לקוח מתוך 'משנה סדורה'- קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הגמרא (ברכות נ ע"א) אומרת: "מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הא קמ"ל כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל כשלשה שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו אינן רשאין ליחלק".
יש ראשוניים שפירשו שדווקא התחילו לאכול, אבל עדיין לא אכלו כזית חייבים בזימון וכך פסק השולחן ערוך (או"ח קצג, ד). בירושלמי (ברכות ז, א) משמע אפילו נתנו דעתם לאכול הן אינן רשאין להתחלק וחייבים לזמן בסוף.
השאלה מה הסברא הרי הם עדיין לא אכלו?
המשנה (אבות ג, ג) אומרת: "רבי שמעון אומר, שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיהו כח), כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא), וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'."
נראה מהסמיכות למשנה הקודמת (ב) שזה לא רק דין בדברי תורה בשעת הסעודה, אלא מעצם זה ששלושה קבעו את עצמם, הם חייבים להגיד דברי תורה: "רבי חנניא בן תרדיון אומר, שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לציםח, שנאמר (תהלים א), ובמושב לצים לא ישב. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (מלאכי ג), אז נדברו יראי יי איש אל רעהו ויקשב יי וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יי ולחושבי שמו. אין לי אלא שנים. מנין שאפלו אחד שיושב ועוסק בתורהי, שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, שנאמר (איכה ג), ישב בדד וידם כי נטל עליו".
פירש הרע"ב על המשנה: "ולא אמרו עליו דברי תורה - ובברכת המזון שמברכים על השלחן, יוצאין ידי חובתן, וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה. כך שמעתי". יש גירסא בזוהר תרומה שזה הדרך לכתחילה לומר דברי תורה: "לסדרא ביה פתגמי אורייתא ולאכללא ביה אתוון דמלי דאורייתא דא הוא ברכתא דמזוני דאית פסוקי ומלי דאורייתא".
לכן נראה שעצם זה ששלושה קובעים את עצמם, על ידי התאספות לאכול, הם חייבים להישאר ביחד ולברך ל-ה' כדי להגיד מילי דאורייתא בשלושה כי זה דין בעצם הקביעות וההתאספות בשלושה.