נשואים שבע שנים. אשתי בהריון חודש שלישי ולמרות שזה לא הריון ראשון הוא שונה מההריונות הקודמים.
בערך מהחודש הראשון להריון אשתי חוותה מקרה רפואי של דופק מהיר וכמעט התעלפה. הרופאים לא מצאו משהו והיא שוחררה מבית החולים אבל התופעה חזרה ונשנתה כמה וכמה פעמים. הרופאים תולים את התופעה במשהו פסיכולוגי ואכן עכשיו היא בטיפול ואנו רואים שיפור.
העניין הוא שהיא נמצאת בחרדות וכמעט ולא מסוגלת להישאר לבד וכמעט ולא לצאת מהבית (בעיקר לרופאים וכמעט לא מעבר).
היא לא מוכנה להשאר לבד ורק או איתי או עם אמא שלה.
מה שאנחנו עושים זה שאני הורדתי לכמעט חצי משרה ואמא שלה לוקחת רק משמרות ערב ועברה לישון אצלינו.
זה יוצר מצב שאני עובד עד הצהריים ואז אני רק בבית לא יוצא לשום מקום. לא לתפילות(גם לא בשבת) לא קניות(עושים הזמנות) בהתחלה אפילו לא לזרוק את הזבל.
ראש השנה התפללתי בבית. ביום כיפור תודה לאל אמא שלה באה אלינו אז יצאתי לבית כנסת.
אני מנסה כמה שאפשר להיות בשבילה לתמיכה באמת אבל לפעמים זה גורם לי לקשיים להרגשת מחנק מזה שאני רק בבית וזה גורם לי להתלונן אליה. ואני שונא את עצמי על זה. אני יודע שזה לא היא האמיתית אני יודע שזה פשוט עקב המצב אז על מה אני מתלונן. אבל לפעמים המחנק מנצח ואני פשוט מתפרק.
בזמן האחרון אני מרגיש שאין לי כח לכלום אין לי כח לקום בבוקר אין לי כח לילדים אין לי כח לעבודה אין לי כח לכלום.
אני באמת קם בבוקר בלי חשק לכלום ופשוט מרגיש עצבני כל היום אין לי סבלנות לילדים ואני צועק ועצבני כל היום אני עצבני על כלום ועל כולם אני מרגיש בעל נוראי מרגיש אבא נוראי,
לא יודע מה לעשות אני שונא את עצמי על זה שאני ככה.
